רי"ף על הש"ס/שבת/דף כז עמוד א

הלכות רב אלפס

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

רבנו ניסים (הר"ן)

והרב אלפסי ז"ל פי' ניסכא חוט וכמו שכתב בהלכותיו:

בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי: אלמא בדאניסכא פליגי אבל בדארוקתא אפי' רב מודה דשרי:

קמרא שרי: ואסיקנא אפילו דאניסכא מידי דהוה אאבנט של מלכים:

איכא מאן דמוכח מהכא שאפי' האיש אסור לצאת בתכשיטין דחיישינן ליה נמי דלמא שליף ואתי לאחוויי שלא כדברי רבינו תם ז"ל שכתבנו במשנתנו דהא לא שרינן קמרא הכא אלא מידי דהוה אאבנט של מלכים [או טלית מוזהבת] כלומר אין אדם עשוי להתיר אבנטו ברה"ר משמע הא לאו הכי אסור. ולאו ראיה הוא דאפשר דהכא משום משוי ולא [משוי] שקלא וטריא דדלמא למי שלא הורגל לצאת בו משוי הוא לפי שאינו עשוי אלא למי שמשמש מלכים שמזרז עצמו לעבודתן ומנהג משמשי מלכי פרס לחגרו וכך הוזכר בס' (התרומה) [הערוך] בשמו של רבינו שרירא גאון ז"ל וזהו שאמ' הכתוב (איוב יב) מוסר מלכים פתח ויאסור אזור במתניהם כלומר שהשם יתעלה מפתח מוסר המלכים ומסיר עולם שהיה להם על אחרים ואוזר להם אזור במתניהם שיהיו הם משמשי מלכים הקמים תחתיו ומסקינן בגמרא דאפילו הכי לאו משוי הוא מידי דהוה אאבנט של מלכים אבל לעולם לא חיישינן באיש במה שתכשיט לו משום דלמא שליף ואתי לאחויי שאין דרכו בכך:

מנקטא פארי: בגד שיש בו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב:

ומאי נזמים נזמי האף: אבל נזמי אזן מותר לכתחלה דטריחא לה מילתא למשלף ואחוויי מפני שאזניה מכוסות בקשוריה:

ולא בטבעת שאין עליה חותם: ואם יצתה פטורה דתכשיט הוא לה ומשום דשלפא ומחויא הוא דמיתסר הא יש עליה חותם חייבת חטאת דלאו תכשיט הוא והוי משוי ולא הוצאה כלאחר יד היא כדמפרשינן לקמן:

למאי חזיא: דודאי תכשיט הוא מדקתני אינה חייבת חטאת:

הואיל ואשה חולקת בה שערה: לכאן ולכאן באמצע ראשה:

ופריך הא תינח בחול בשבת למאי חזיא ופרש"י ז"ל בשבת אינה חולקת שערה ואיכא למידק ומאי טעמא לא הא קי"ל [דף נ ב] נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק וה"ה בשבת דשרי לר"ש שאין זה פסיק רישיה ולא ימות ועוד דמשמע מדברי רש"י ז"ל שאילו היתה חולקת שערה בשבת לא היה בה משום משוי ואמאי הרי אין זה תכשיט אלא כלי אלא הכי קאמר בשבת למאי חזיא שתהא קרויה תכשיט דאפי' חולקת בה שערה לאו תכשיט הוא ומפרקי' תנא כמין טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה:

מתני' לא יצא האיש בסנדל המסומר: של עץ הוא ותוחבים מסמרות לחזק התחתון עם העליון ובגמרא מפרש מ"ט גזרו ביה רבנן:

ולא ביחיד: ולא בסנדל יחיד:

בזמן שאין ברגלו מכה: דלמא מחייכי עליה ושליף ליה ומייתי ליה בידיה בשכחת שבת ובירושלמי [פרק זה הל"ב] מפרש דלא ליחשדו (דלא) דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה ומיהו בזמן שיש שם ברגלו מכ' שרי דליכא למיחש להכי ובגמרא בעי בהי מינייהו יהיב ליה:

ולא בתפלין: אמרינן בגמרא דלא מבעיא אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא דאסור אלא אפילו למ"ד שבת זמן תפלין הוא אסור דלמא אתי לאיתויינהו ארבע אמות ברה"ר כלומר אם בא ליפנות:

ולא בקמיע שכותבין לרפואה:

שאין מן המומחה: אבל קמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו:

שריון וקסדא ומגפיים: מפרש בגמרא:

אינו חייב חטאת: דלא משוי נינהו אלא כמלבושיו נינהו בחול למלחמה ומיהו לכתחלה לא יצא דנראה כיוצא למלחמה:

גמ' שלופי

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט