רי"ף על הש"ס/כתובות/דף ל עמוד ב

הלכות רב אלפס

רבא הכי והא אותביה רבא לרב נחמן יתומה שהשיאתה אמה ושני ליה הא דמחאי הא דלא מחאי לא קשיא הא דמיתזנא מינייהו והא דלא מיתזנא מינייהו שמעינן השתא מכל הני שמעתתא היכא דבגרן או אינסיבן מיתזנן מינייהו אית להו פרנסה ואע"ג דלא מחו ואי לא מיתזנן מינייהו צריכין למחויי ואי לא מחו לית להו פרנסה ואי לא בגרן ולא אינסיבן אע"ג דלא מיתזנן מינייהו אית להו פרנסה ולא צריכין למחויי ואי בגרן ואינסיבן אף על גב דמיתזנן מינייהו צריכין למחויי ואי לא מחאן לית להו פרנסה אמר רב הונא אמר רב פרנסה אינה כתנאי כתובה מאי אינה כתנאי כתובה כדתניא האומר אל יזונו בנותיו מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה כתנאי כתובה וכן הלכתא ואיכא נוסחי דאית בהו איפכא ולהנהו נוסחי דאית בהו איפכא לית הילכתא כרבי:

תלה ליה רב לרבי ביני חיטי האחים ששעבדו מהו הוה יתיב רבי חייא קמיה א"ל מכרו או משכנו אמר ליה מאי נפקא לך מיניה בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ורבי יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין וליתא לדרבי יוחנן דקי"ל כרבי דאמר מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות:

איתמר מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן אמר רבי יוחנן שניה ויתרה א"ל רבי חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה (ואין מוציאין למזונות) ואת אמרת שנייה ויתרה ומסתברא לן דהלכה כר' יוחנן בהא משום דאיכא ריוח ביתא דהא רב אשי דהוא בתרא הכי ס"ל דאמרי' א"ל רב יימר לרב אשי אלא מעתה אשכחת מציאה בעלמא דאיכא ריוח ביתא ה"נ דלא יהבינן לה עישור נכסי א"ל אנא ריוח ביתא מהנהו נכסי קאמינא אבל בירושלמי פסק הלכה כרבי חנינא דגרסינן התם (הלכה ו' ע"ש) מי שמת והניח שתי בנות ובן אחד ונטלה הראשונה עישור נכסים ומת הבן רבי חנינא אומר אף השניה נוטלת עישור נכסים והשאר חולקות בשוה אמר רבי טבי בשם רבי יאשיה טעמא דרבי חנינא אם מן המשועבדין גובה לא כ"ש מלפניה ר' זעירא בעא קומי רבי אסי היך עבדן עובדא אמר ליה כרבי חנינא וכן נפק עובדא כרבי חנינא:

אמר אמימר בת יורשת הויא דאי בעיא לסלוקה בזוזי לא מצו מסלקי לה רב אשי אמר בעלת חוב הויא ומצו מסלקי לה בזוזי והלכתא כרב אשי ואף אמימר הדר ביה והשתא דאמרת בעלת חוב הויא דאבא או דאחי למאי נפקא מיניה למיגבה מבינונית שלא בשבועה ומזיבורית בשבועה מאי תא שמע דרבינא אגביה לברתיה דרב אשי ממר בר רב אשי בינונית שלא בשבועה וממר בריה דרב חמא בריה דרב אשי מזיבורית ובשבועה ש"מ בעלת חוב דאחי הויא ש"מ אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה בין לכתובה והאידנא תקינו רבנן דמתיבתא למגבה כתובה אפילו ממטלטלי דקי"ל

רבנו ניסים (הר"ן)

ושני ליה הא דתני גדולה ויתרה בדלא מחאי. אלמא נשאת בנערות ולא מיחתה אע"פ שאינה בוגרת ויתרה ואת אמרת נשאת אינה צריכה למחות:

הא דקא מתזנא מינייהו: כי אמרינן דבגרה או נשאת אינה צריכה למחות כדמתזנא מינייהו אחר הבגר או אחר הנשואין דכיון שהם מעלין לה מזונות מדעתם אע"פ שאין חייבים היא בושה מלמחות ואין שתיקתה ראיה שהיא מוחלת וכגון שידעה בשעת נשואין שהם יזונו אותה ואפ"ה בגרה ונשאת צריכה למחות אבל היכא דלא מתזנא מנייהו בין בגרה בין נשאת צריכה למחות:

שמעינן השתא וכו': ואי בגרן ואינסבן וכו' צריכה למחויי. כתב הרא"ה ז"ל דאם מיחתה בבגרות צריכה למחות אף בנשואין ואם לא מיחתה הפסידה וכתב ג"כ דכי אמרי' דבגרה ונשאת צריכה למחות אפילו במתזנא מינייהו דדוקא בגרה ונשאת אבל נשאת ואח"כ בגרה לא דבגר בתר נשואין לאו כלום הוא ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק [עשרים] מהלכות אישות נשאת הבת ולא מיחתה אבדה פרנסתה ולא חלק בין מתזנא ללא מתזנא:

פרנסה: נדוניא:

תנאי כתובה: מזונות של בת:

אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו: דהא אשתעבד בתנאי כתובה:

אל יתפרנסו שומעין לו: שהפרנסה אינה חוב בתנאי כתובה אלא חוב על היתומים הוא היכא שלא צוה האב שלא לפרנס ואע"ג דאמרי' בסמוך דב"ח דאחי הוי היינו כל שלא צוה האב שלא לפרנס: ואיכא נסחי דאית בהו איפכא והיא גירסת ר"ח ז"ל שגורס האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו. וקא יהיב טעמא למילתיה כיון דלא חל חיובא דידהו מחיים כדתנן [דף מט א] האב אינו חייב במזונות בתו יכול הוא להפקיע זכותן לגמרי אבל פרנסה שנתחייב בחייו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים אין בידו להפקיע ועוד שכח פרנסה גדול מכח המזונות שהאחים יכולים להפקיע מזון הבנות במכירה ואין יכולין להפקיע פרנסתן כדאיתא בסמוך והאי פירושא לא מחוור כלל שאם בידו להפקיע מזונות הבנות מה הועילו חכמים בתקנתן ורבינו האי גאון ז"ל גורס כן ופירש דה"ק שהמתנה בשעת נשואין שלא יזונו מנכסיו שומעין לו דתנאי ממון הוא וקיים אבל בפרנסה אין תנאו קיים דמצוה הוא דרמיא עליה ואע"פ שגלה דעתו בשעת נישואין שאינו רוצה שיתפרנסו בנותיו מנכסיו אפשר דבשעת מיתה הדר ביה והדין דין אמת בין שתהא הגרסא כך או לא ותמהני מהרי"ף ז"ל שכתב להנהו נסחי דאית בהו איפכא לית הלכתא כרבי ואיזה פירוש שהוא מפרש בה לא ידעתי מהיכן דחאה:

תלא ליה רב לרבי ביני חיטי: פירש ר"ח ששאלות רבות שאל והאגרות תפורות זו בזו ובין האגרות כתב שאלה זו. מוציאין לפרנסה. לפי שהיא קצובה:

ואין מוציאין למזונות: כדתנן [גיטין דף מח ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאין למזונות קצבה:

עד שמת הבן: ונפלה הירושה לפני הבנות:

ויתרה: עישור נכסים ולא אמרינן תטול עישור נכסים תחלה כמו שנטלה זו ואח"כ יחלוקו אלא זו שקדמה ונשאת זכתה ובת על הבת אין לה עישור נכסים שהרי שתיהן שוות בירושה:

גדולה מזו: שאפילו שעבדו אחים את הנכסים יפה כח הפרנסה לטרוף לקוחות וזו שהנכסים בעין אמרת ויתרה:

דאיכא ריוח ביתא: שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק [עשרים] מהלכות אישות כר' יוחנן. ונסתפקו בתוספות היכא שמת הבן ונשארו עשר בנות שלא נשאו דהכא ליכא ריוח ביתא שאפי' בתורת ירושה לא תטול אחת יותר מעישור ומ"מ משמע דהיכא דשעבד הבן נוטלת עישור שאילו נדון אותה כיורשת לא תטול כלום ומדין עישור מוציאין לפרנסה ונמצא שאין בירושה ריוח אלא הפסד: אבל בירושלמי פסק הלכה כרבי חנינא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל:

בת יורשת הויא: עישור נכסין שתקנו לה בתורת ירושה תקנו לה:

למיגבה בינונית ושלא בשבועה: אי בעלת חוב דאבא הויא אינה גובה אלא מן הזיבורית ואינה נפרעת אלא בשבועה דקי"ל [גיטין דף מח ב] אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ואין נפרעין מהן אלא בשבועה ואי בעלת חוב שלהן היא אין כאן בא ליפרע מנכסי יתומים:

דרבינא אגבייה לברתיה דרב אשי: כשבאה בתו ליפרע נטלה מחלקו של מר בר רב אשי שהיה קיים:

בינונית שלא בשבועה: אלמא בעלת חוב דאחי היא:

ומבריה דרב חמא זיבורית: לפי שבעלת חוב של אביו היתה שהיה אחיה:

אבל פרנסה דליתיה מתנאי כתובה כדקיימא קיימא: כבר כתבתי למעלה דדוקא בדלא אמדיניה אבל בדאמדיניה אפילו ממטלטלי ובדלא אמדיניה נמי משמע לי דשמין כל הנכסים אפילו המטלטלין ומה שגובה עישורין גובה ממקרקעי דודאי כי אמרינן בפרק נערה שנתפתתה (דף נב ב) באב גופיה ועד כמה עד עישור נכסי מעישור שבכל נכסיו קאמר דאיזה טעם יש שנאמר כדי עישור קרקעותיו והרי הוא פרוע במעות או במטלטלין אלא ודאי עישור שבכל הנכסים קאמרינן דאותו עישור הוא כחוב על היתומים אלא שאינו נגבה אלא מן הקרקע ולפיכך תמהני אהרמב"ם ז"ל שכ' בפרק הנזכר נותנין לה עישור הקרקעות:

הלכך מזוני נמי אפילו ממטלטלין: מיהו לא אלימא תקנתייהו לומר בנכסים מועטים שיהו הבנות ניזונות והבנים ישאלו

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט