רי"ף על הש"ס/כתובות/דף כט עמוד א

הלכות רב אלפס

מתני' הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן פסקה להכניס לו אלף דינרים הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה שום במנה נותנת שלשים ואחד סלע ודינר בארבע מאות נותנת ה' מאות מה שהחתן פוסק הוא פוסק חומש:

גמ' ת"ר אין צריך לומר ראשון ת"ח ושני עם הארץ אלא אפילו ראשון עם הארץ ושני ת"ח יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן:

ירושלמי ואלו דברים הנקנים באמירה הן תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס פירוש כל הפוסק לחתנו דעתו ע"מ לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנס אינו חייב לתת לאחיו וחזינן מאן דפריש בה פירושא אחרינא ואנן לא סכירא לן אלא האי דכתבינן.

ידושלמי מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש אמר רבי יוסי בר' חנינא שמו דעת אשה שרוצה לבלות כליה ולפחות חומש ושמו דעת האיש שישא ויתן בכספים ויעשם אחד ומחצה אמר ר' יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו:

מתני' פסקה להכניס לו כספים סלעים נעשה ששה דינרים והחתן מקבל עליו עשרה דינרים לקופה לכל מנה ומנה רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה:

גמ' והלכתא כוותיה:

עשרה דינרין לקופה מאי קופה אמר רב אסי קופה של בשמים ואמר רב אסי לא נאמרו דברים אלו אלא בירושלים:

מתני' המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז פסק להכניסה ערומה לא יאמר הבעל כשתבא לביתי אכנסנה אלא מכסה ועודה בבית אביה וכן המשיא את היתומה לא יפחות לה מחמשים זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה:

גמ' אמר אביי הני חמשים זוזי פשיטי:

ת"ר יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין היתומה ואחר כך מפרנסין היתום מפני שדרכו של איש לחזר ואין דרכה של אשה לחזר יתום ויתומה שבאו להנשא משיאין את היתומה ואחר כך משיאין היתום מפני שבשתה של אשה מרוכה משל איש תנו רבנן יתום שבא לישא אשה שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה שנאמר דברים טו די מחסורו אשר יחסר לו

רבנו ניסים (הר"ן)

פירות אלא ודאי לת"ק נמי יש לו בהן אכילת פירות ולפיכך אינו מתחוור בדבריו ז"ל וכן מפורש בתוספתא בפ"ט דבבא קמא החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר"י אומר בשת בזמן שבסתר לה ב' חלקים כו' וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב תימה למה ישלם לה את הכל שהרי הוא נוטל בשל אחרים או שליש או שני שלישים וכשחבל בה הוא למה ישלם לה את הכל ואולי טעה בדברי הגאונים ז"ל שלא אמרו אלא על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל מהם פירות דבהכי לא תקון רבנן והוא עשה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר ע"כ:

מתני' ומת חתנו: ונפלה לפני יבם והוא תובע מה שפסקו לאחיו:

יכול הוא שיאמר כו': או חלוץ או יבם אבל לאחיו או יתן או תשב עד שתלבין ראשה כך כתב רש"י ז"ל והוא תימה דהא קי"ל כאדמון דאמר לקמן בפרק דייני גזירות (דף קט א) יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי כו' עכשיו אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אלא ה"פ שאילו היה אחיו קיים היה כונס ומוציא ממנו בדיינין דדברים הנקנין באמירה הן אבל יבם לא כמו שנפרש בסמוך:

פסקה להכניס לו אלף דינר כו': טעמא דמתני' מפורש בירושלמי שכתב הרי"ף ז"ל בסמוך מה ראו לומר בכספים וכו' דמדינא כל מה שהאשה מכנסת בין כספים בין כלים אין הבעל רשאי להשתמש בהו אלא שיהו מיוחדים לה וכן היא אינה רשאה להשתמש בכלי' אבל עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש הוא בכספים וירויח בהם ויוסיף שליש וכשהכניסה לו שום דהיינו בגדים וכלים הנשומין שמו דעתה שרוצה היא להשתמש בכליה ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין:

שום מנה ושוה מנה: פירש ר"ח ז"ל דכי האי לישנא הוא דקא א"ל ומש"ה אין לו אלא מנה שאינו יכול לומר לה הכניסי לי שום שאקבלנו במנה דהיינו מנה וחומש משום דהאי לישנא משמע שאע"פ שלא יהא שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה אבל אם פסקה לו שום במנה סתם יש לה להוסיף על המנה חומש דהיינו ל"א סלעים ודינר:

ובארבע מאות נותנת חמש מאות: ומפרשינן בגמרא דתנא ליה לאשמועינן דבין בשומא זוטא שהוא מנה בין בשומא רבה דהיינו ארבע מאות צריכה להוסיף חומש:

ומה שחתן פוסק: אמרינן בגמרא דתנא שומא דידה וקתני שומא דידיה. כלומר שאף הבגדים שהחתן נותן לה שמקבל עליו אחר כך אף בהן תקנו שיפחות חומש ושישתמשו בהן:

גמ' ירושלמי ואלו דברים הנקנים באמירה הן: כלומר וכיון שכן זכה בהן אחיו ויהא יבם מוציא אותם מיד ומשני פוסק הוא ע"מ לכנוס. פירש הרי"ף ז"ל שמן הסתם ע"ד כן הוא פוסק ואמרו בשם רב האי גאון ז"ל דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון שאמר לו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך וכשמת חתנו אע"פ שאם היה החתן כונס קנה באמירה דשעת קידושין עכשיו שמת יכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן לך אי אפשי ליתן אבל פוסק לבתו כגון שאמר בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הבת אע"פ שמת חתנו אינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נישואין עם הראשון דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה וחזינן מאן דפריש בה פירושא אחרינא אפשר שהיה מפרש כשפוסק בפירוש על מנת לכנוס:

הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו: שהרי הוא פוחת חומש מכתובתה כדי שתשתמש בכליה:

מתני' פסקה להכניס לו כספים: שהם מוכנים לשכר מיד:

סלעים נעשה: ליכתב בשטר הכתובה בששה דינרים דהיינו יתר שליש כדתנן לעיל ואמרו בגמרא דתנא הכי לאשמועינן דבין בסך גדול דהיינו אלף דינר בין בסך קטן מוסיף בכספים שליש:

לקופה: מפרש בגמרא לקופה של בשמים כלומר שיתן לה עשר זוז לכל מנה ומנה שהיא מביאה ויקנו לה מהם בשמים לרחוץ בהם בתמרוקי נשים שכך שיערו שהאשה המביאה מנה לבעלה ראויה היא לבשמים של עשר זוז:

רשב"ג אומר הכל כפי מנהג המדינה: אשום ואכספים קאי והכי איתא בתוספתא א"ר יוסי מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים אין משנים ממנהג המדינה ופירוש מקום שנהגו שלא לפחות לאו דוקא שנהגו שלא לפחות דא"ה פשיטא ות"ק נמי היכי פליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל אלא שלא נהגו לפחות קאמר ואפשר דת"ק ורשב"ג לא פליגי אלא דרבנן איירו בעיר חדשה דליכא מנהג ואתו לאשמועינן דהכי דינא ורשב"ג אתא למימר דבעיר שיש בה מנהג הולך אחריו וכיוצא בה במסכת שבת (דף קו ב) רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין דלא פליג את"ק ולפיכך פסקו הגאונים ז"ל כרשב"ג:

גמ' לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים: שהיו נוהגות להתקשט בבשמים:

גרסינן בגמרא [דף סז א] גמלים של ערביא אשה גובה פורנה מהם הני תותבי דבי מכסי אשה גובה פורנה מהם הני שקי דארודי' ואשלי דקמחוניא אשה גובה פורנה מהם: כלומר מנכסי יתומים ולא אמרינן מטלטלי דיתמי לא משעבדי לבעל חוב לפי שהם להם במקום קרקעות שבעלי סחורה היו וכתב הרשב"א ז"ל שאפשר להוכיח מכאן דעכשיו שהרוב מתעסקין במטלטלין ומוכרין קרקע לישא וליתן בכספים אף אשה גובה כתובה מהן מדינא דגמרא וכבר תקנו הגאונים שתהא כתובה נגבית מן המטלטלין:

מתני' לא יפחות לה: מפרשים בגמ' חמשין זוזי פשיטי שהם שמינית של כסף צורי:

וכן גבאי צדקה המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מכשיעור הזה ואפשר דחמשים זוז נותנין לה אפילו אינם בכיס שמחייבין את הגבאין ללוות דאי בישנן בכיס דוקא מאי איריא חמשים אפילו טובא נמי לפי כבודה ופלוגתא היא בירושלמי [כאן הלכה ה] דגרסינן התם וכן הפרנסים המשיאים את היתומים א"ר חנינא זאת אומרת שאומרים לפרנסין ללוות פתר לה בשאין בכיס אבל יש בכיס מוסיף א"ר יוסא זאת אומרת שאין אומרים לפרנסים ללוות דפתר לה בשיש בכיס אבל אין בכיס פוחת ומשמע דר' יוסא מפרש לה הכי אם יש בכיס לפרנס אחרות אם תבאנה היום או מחר מפרנסין אותה לפי כבודה אבל אפילו יש בכיס כדי לפרנס זו בלבד לפי כבודה אין נותנין לה כל מה שיש בכיס:

גמ' להתפרנס: מזונות משל צדקה:

שבאו לינשא: משל צדקה דאמרינן לקמן אשר יחסר לו זו אשה כדכתיב (בראשית ב)

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט