רי"ף על הש"ס/כתובות/דף כח עמוד ב

מתני' נותן לה מעה כסף לצרכיה ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר בגליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים בגליל ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו:

גמ' מאי אוכלת רב נחמן אמר אוכלת ממש ושמואל אמר תשמיש כדכתיב (משלי, ל) אכלה ומחתה פיה וקי"ל כרב נחמן בדיני אמר רב הונא מנין לאכסנאי שאסור בתשמיש המטה שנאמר (שמואל א, א) וישכימו בבקר וישתחוו לפני ה' וישובו ויבואו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אשתו השתא אין מעיקרא לא:

ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין על מזונותיה דרש ר' עולא רבא אפתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים אבל זן אותם קטני קטנים ועד כמה עד בני שש כדאמר רב אשי בן שש יוצא בערוב אמו מתניתין מסייע ליה דתנן אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה .

איתמר אמר רבי יהושע בן לוי מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב:

הדרן עלך אף על פי

פרק ו

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

רבנו ניסים (הר"ן)

פרק ה

מותר בלאות דבחיי הבעל דידה הוה לאחר מיתתו ליורשים כ"ש מותר מזונות דבחיי הבעל לבעל דלאחר מיתה ליורשין הוי ולא איצטריך ליה לאביי לפרושי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות אישות והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם [פרק זה הלכה י] הדא דתימא באשת איש אבל באלמנה בין הותירה בלאות בין הותירה מזונות שלהם הם אבל הראב"ד ז"ל כתב דמותר מזונות אלמנה לעצמה והביא ראיה מדגרסי' בירושלמי בפ' אלמנה נזונית [הלכה א] רב יהודה בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מציאתה שלה הותירה מזונות (שלה) אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה וכתב הרשב"א ז"ל שדברי הרמב"ם נראים יותר כשטת הירושלמי האחרת דאי לא ה"ל לאביי למימר עלה דברייתא וחלופא באלמנה:

מתני' נותן לה מעה כסף: לכל שבת לדברים קטנים:

ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה: כלומר מותר מעשה ידיה שלה וכדאיתא לעיל בגמ' בשמעתא דהמקדיש מעשה ידי אשתו [דף נט א] ודאמרי' ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה לאו למימרא שיכול הבעל לומר איני נותן מעה ויהא המותר שלה דהא קי"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה ודאי שיכולה ג"כ לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר ואי דהוא נמי יכול לומר איני נותן מעה כסף מה הועילו חכמים בתקנתם הרי כל אחד מהם יכול לעכב אלא ודאי הכי קאמר שאם שתקה היא ולא תבעה מעה כסף לצרכיה ועשתה מותר הרי היא לעצמה ואין הבעל יכול לומר ויתרה וכתב הרמב"ן ז"ל דה"ה למזונות ולמעשה ידיה אלא רבותא קמ"ל שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כ"כ לא אמרינן ויתרה:

ואוכלת עמו ללילי שבת: שהוא ליל עונה:

שתי: קשה לטוותו כפלים בערב: משקל של יהודה כפלים כשל גליל:

גמ' בעירוב אמו: כתב רש"י ז"ל עירבה אמו לצפון ואביו לדרום אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שדיוהו רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך יזון אותו עמה ע"כ ובשטה אחרת שלו ג"כ כתב כך יוצא בעירוב אמו עירב לו אביו לצפון ואמו לדרום יוצא בעירוב אמו ואין יוצא בעירוב אביו ואין מוליכי' אותו אלא לדרום דכיון דבן שש הוא עדיין צריך לאמו דכחד גופא דמו וגבי מזונות נמי כדרך שחייב לזון את האם כך חייב לזון את הבן דאכתי בתר אימיה שייך וחד גופא נינהו:

מאי טעמא: מוסיפין על מזונותיה לאו משום בן דבעי למיכל בהדה:

יפה לחלב: אלמא משום כן חייב לטפויי לה מזונות ע"כ ומתוך לשונות הללו נ"ל דכי אמרי' דזן אותם קטני קטנים דוקא בשאמן קיימת ומדין מזונות אמן [נגעו] בה שכיון שהן נגררים אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם אבל בשאין אמם קיימת אינו חייב במזונותיהם וגמרין נמי דיקא לי הכי דמסייעינן לעולא ממתני' מאי סייעתא נימא שאינו חייב לזונן אלא זמן הנקתם אלא ודאי דייקינן הכי דמדתנא מוסיפין לה על מזונותיה משום דבעי למיכל בהדה אלמא מזונות הבן הנגרר אחריה הרי הן כמזונותיה ומדין מזונות שלה נגעו בה וכיון דמדר' יוסי שמעינן שעד שש הבן נגרר אחר אמו שמעינן שהוא חייב להוסיף על מזונותיה בשבילו עד שיהא בן שש אבל כל שאין אמן קיימת לא מחייב אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן:

הדרן עלך אף על פי

פרק ו

מציאת האשה. וירושתה. אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה [ל"א] ואם מתה בחייו יורשה:

[ופגמה]: נזק חבלה אם יחבלו בה:

בזמן שבגלוי: שהבשת שלו ועוד שנמאסת עליו והוא סובל:

ילקח בו קרקע: כשאר נכסים הנופלים לה שהם תלויים:

ואוכל פירות: בחייה והקרן (ופגמה) שלה אם ימות או יגרשנה ואם תמות היא יורשה והאי דלא קתני צער משום דפשיטא ליה דצערא דידה לא זכי ליה רחמנא וכדאיתא בפרק החובל (דף פז ב) ורפוי נמי לא תנא דלדידיה בעי למיתן דהא איהו מחייב לרפאותה ושבת נמי לא איצטריך למתני דפשיטא דבעל הוי שהרי מעשה ידיה שלו:

גמ' תנן התם קונם שאני עושה לפיך פירשתי בפרק אף על פי [בסי' רעג] בס"ד:

מדקא מקשו רבנן ומפרקי אליבא דר"י בן בתירא וכו' דאמר בגמרא מתקיף לה רבא בר רב חנן אלא מעתה בייש סוסתו של חבירו וכו' וא"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה בייש עני בן טובים כו' והני הוויין אליבא דר"י בן בתירא נינהו ותמהני נהי דס"ל לר"י שהבעל מתבייש בבשתה למה ממעט בסך בשת האשה היה לו לומר שיתן לכל אחד דמי בשתו ונ"ל דס"ל דבשת האשה מועט מפני שהיא ברשות בעלה והכי מתפרש בגמרא אלא מעתה בייש עני בן טובים דוק ותשכח וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות חובל ומזיק בד"א בשחבלו בה אחרים אבל חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת והכל שלה ואין לבעל בהן פירות ואם רצתה ליתן לאחר הדמים נותנת וכזה הורו הגאונים וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל שיש נותנין טעם לדבריו משום דמדינא בשתה ופגמה שלה כרבנן וע"כ לא פליג ר"י אלא משום דאית ליה בשת בבשתה ומצטער בפגמה כדגרסיגן בירושלמי ר' אחא בשם ר' בון בר כהנא [הואיל] דלא מחסר בה בסתר מפני מה נוטל מפני צערו שנצטער עמה והילכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהוא בייש את עצמו והוא צער את עצמו ע"כ ותמהני אכתי למה אין הבעל אוכל פירות ואי אפשר לומר לת"ק בשתה ופגמה שלה לגמרי קאמר ור"י בן בתירא בתרתי פליג בקרן ובפירות מפני שהוא מתבייש בבשתה משא"כ בחבל בה הוא דליתא דכיון דר"י פוסק לו חלק מפני בשתו למה יזכה לו עוד אכילת פירות בשלה ועוד דבגמרא אמרינן בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר"י בן בתירא ורבנן אלמא פשיטא לן דבשתה ופגמה אפי' לתנא קמא כירושתה והוא אוכל פירות דאם איתא דשלה לגמרי קאמר לא הוה צריך למימר פלוגתא דר"י בן בתירא ורבנן דלרבנן גופייהו איצטריך לומר שאינן כירושתה ואין לו בהן אכילת

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט