רי"ף על הש"ס/כתובות/דף לא עמוד א

הלכות רב אלפס

תנאי כתובה ככתובה אבל פרנסה דליתא בתנאי כתובה כדקיימא קיימא:

שלח רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבא בר רב הונא זוטא לנהרדעא כי אתאי האי איתתא לקמך אגבייה עישור נכסי אפי' מאיצטרובילי דרחייא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא מגבינן מעמלא דבתי:

מתני' המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר"מ א"ר יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למכרה הרי היא מכורה מעבשיו בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום:

גמ' ת"ר המשליש מעות לחתנו ליקח בהן שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי מן הנשואין הרשות בידה מן האירוסין יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר"מ ר' יוסי אומר גדולה בין מן האירוסין בין מן הנשואין הרשות בידה קטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו מאי בינייהו איכא בינייהו גדולה מן האירוסין דרבי מאיר סבר אע"ג דגדולה היא מצוה לקיים דברי המת לפיכך יעשה שליש מה שהושלש בידו ור' יוסי סבר כיון דגדולה היא הרשות בידה והאי דקתני במתני' בד"א וחסורי מיחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר"מ בד"א מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום איתמר א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי ורבא אמר רב נחמן הלכה כר"מ וקי"ל כרב נחמן בדיני תניא האומר תנו לבני שקל בשבת והם ראוים לתת להם סלע נותנין להן סלע ואם אמר אל תתנו אלא שקל אין נותנין להן אלא שקל ואם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהן בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להן כל צרכן והא קי"ל הלכה כר"מ דאמר מצוה לקיים דברי המת הני מילי במילי אחרינייתא אבל בהא מינח ניחא ליה והאי דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעבד תנן התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אמר רפרם לא שנו אלא שאין להם אפוטרופוס אבל יש להם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום ולא קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו כדקתני בגדולה שמע מינה אין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש בין במקום אפוטרופוס וכן הלכתא:

הדרן עלך מציאת האשה

רבנו ניסים (הר"ן)

מעמלא דבתי. הפי' הנכון בזה מיירי בשהשכירן האב ולא הגיע זמן השכירות בשעת מיתתו דכיון שלא הגיע הזמן ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף ה"ל שכירות שכנגד מה שנשתמשו בו בחייו כפירות המחוברים לקרקע הצריכין לקרקע שדינן כקרקעות. והיכא דאיכא בן ואלמנה ובת ואלמנה תובעת כתובה או מזונות ובת תובעת פרנסתה אלמנה קודמת דהויא לה בעלת חוב דאב ובת בעלת חוב דאחין והא דגרסי' בירושלמי בפרק מי שהיה נשוי [הלכה א] פרנסה וכתובה פרנסה קודמת ההיא בכתובת בנין דכרין קמיירי משום דשויוה רבנן כירושה [דף נב ב] וכשם שנוטלת במקום בנים כך נוטלת במקום כתובת בנין דכרין: והיכא דבת תובעת מזונות ואלמנה תובעת כתובה ואיכא מקרקעי ודאי אלמנה קודמת דהא איכא דין קדימה במקרקעי אלא אפי' היכא דליכא אלא מטלטלי שאין בהן דין קדימה וכמ"ש הרי"ף ז"ל לקמן בפ' הכותב [בסי' שמ] אעפ"כ כתובה קודמת שכיון שזו וזו מתקנת האחרונים הוא שיש להן לגבות מן המטלטלין כי תקינו כעין דאורייתא תקינו וכשם שאם באו לגבות מן הקרקעות כתובה קודמת למזון הבנות כך ראוי שתקדים אם באו לגבות מן המטלטלין בתקנת האחרונים ז"ל:

מתני' המשליש מעות לבתו: מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא:

והיא אומרת: לאחר שנשאת:

נאמן בעלי עלי: שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי השדה כשארצה כך כתב רש"י ז"ל. ומה שכתב והיא אומרת לאחר שנשאת לא דייק דבגמרא מסקינן דליכא בין ר"מ ובין ר' יוסי אלא גדולה מן האירוסין:

יעשה שליש וכו': יקנה השדה ואין שומעין לה. ומפרשינן טעמא בגמ' משום דס"ל לר"מ מצוה לקיים דברי המת הא לאו הכי נותנין לה המעות לפי שהוא לא אמר שלא תזכה במעות אלא לקנות בהן שדה שאילו אמר כן אפילו בלא טעמא דמצוה לקיים דברי המת אין שומעין לה שלא זכתה בהן אלא בענין זה אלא הוא מעכשיו זיכה אותה בהן אלא שצוה שיקחו לה מהן שדה ומש"ה אי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת נותנין לה מיד ששלה הם לגמרי ומוכח בסוף פ"ק דגיטין [דף טו א] דאפילו במצוה כשהוא בריא כיון שמת אמרי' מצוה לקיים דברי המת:

אמר ר' יוסי וכי אינה אלא שדה: וכי מה תועלת לו לקנות אפי' אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למכרה היא מכורה הלכך שומעין לה ואפשר דטעמיה דרבי יוסי משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת אי נמי אית ליה ושאני הכא משום טעמא דקאמר לא יהא אלא שדה והיא רוצה למכרה וא"ת ואע"פ שהיא רוצה למכרה היאך היא מכורה דהא אמרינן בפרק מי שמת (דף קנה א) שאין הבן רשאי למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים י"ל ה"מ בקרקע שהיה מאביו אבל שדה זו אע"פ שבמעות אביו לקחו אותה מ"מ לא היה מאביו אבל הראב"ד ז"ל כתב דלא אמרינן למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים אלא במה שיורש מאביו אבל במתנה שהאב נותן לבנו לא ובת אינה יורשת אלא מקבלת מתנה היא וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל והרשב"א ז"ל מוסיף עוד לומר שאפילו בת יורשת מוכרת שלא תקנו אלא במצוי וירושת בנים בנכסי האב מצויה אבל ירושת הבת בנכסי האב אינה מצויה ולפ"ז ג"כ אמרו ז"ל דבין בנכסי האם ובנכסי שאר היורשים מוכר דבנכסי האב דוקא אמרו לפי שירושת האב לבן מצויה ושאר ירושות אינן מצויות:

בד"א: בגמרא מפרש לה מאן קתני לה בד"א דשומעין לה:

גמ' מן הנשואין הרשות בידה: שאף האב לא עלה בדעתו למסרה ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זוכה לאכול פירות:

איכא בינייהו גדולה מן האירוסין: דקאמר ר"מ מן האירוסין יעשה שליש שלישותו ואפילו היא גדולה וקאמר ליה רבי יוסי כיון דגדולה היא שומעין לה. וקי"ל כר"נ בדיני הלכך נקיטינן דבקטנה אין מעשה קטנה כלום וכן נמי בגדולה מן האירוסין ולא משכחת לה שיהא הרשות בידה אלא בגדולה מן הנשואין:

וראויין לתת להן סלע: שאין נזונין בפחות:

נותנין להן סלע: דאי הוה ידע שיתייקרו המזונות ויצטרכו סלע לא הוה אומר:

אל תתנו: הרי מיחה בידינו ולא עשאם יורשין אלא בענין זה:

אין נותנין להם אלא שקל: שהואיל ועשה את אחרים יורשים אחריהם ודאי שקל דוקא קאמר כדי שתפול הירושה אחריהם לאותם אחרים:

והא קיימא לן הלכה כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת: והיכא דאמר אל תתנו להם אלא שקל אמאי נותנין להם כל צרכן:

מינח ניחא ליה: שיתנו להם כל צרכן:

לזרוזינהו: שיחזרו אחר מזונותיהם ולא יהיו רעבתנים:

הפעוטות: תינוקות בני תשע או שמונה כדמפרש בהניזקין (דף נט א):

במטלטלין: דוקא אבל במקרקעי לא עד שיביא שתי שערות או עד שיהא בן עשרים:

אפוטרופוס: שמינהו אבי יתומים או ב"ד:

וממאי מדקתני: במתניתין:

בין במקום שליש בין במקום אפוטרופוס: כלומר דלא אמרינן דדוקא שליש שנשתלש לכך ופירשו לו מה יעשה בהם אבל אפוטרופוס אינו אלא לעשות צרכי יתומים לכל הצריך והרי אם מכרו אלו הפעוטות אין זה שינוי מצות המת שאפילו האפוטרופוס ימכור לצורך מזונותיהם:

מדקתני סתמא אין מעשה קטנה כלום משמע דאפילו במקום אפוטרופוס דדמי קצת לשליש אמרינן הכי: ומיהו משמע דדוקא בקטנים אבל בגדול שיש לו אפוטרופוס כגון שמינהו אביו עד שיהא בן עשרים מקחו מקח וממכרו ממכר ואם קדם הלוקח להוציא הנכסים מיד האפוטרופוס זכה שאע"פ שאין האפוטרופוס רשאי לתתם לו היינו משום מצוה לקיים דברי המת וכיון שא"א לו לקיים מה יש לו לעשות וב"ד ג"כ אין להם לכוף הלוקח להחזיר הנכסים ביד האפוטרופוס כיון שלא צוה ללוקח כלום אין עליו מצוה לקיים דברי המת שאין המצוה אלא למי שנצטווה בכך:

הדרן עלך מציאת האשה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט