רי"ף על הש"ס/כתובות/דף יב עמוד א

הלכות רב אלפס

הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה דלא שדי איניש זוזיה (ס"א בכדי) במיא מעיד בה כדי לא ישאנה שמא עיניו נתן בה:

אמר רבי זכריה בן הקצב המעון הזה וכו' תניא אף על פי כן ייחד לה בית בחצרו וכשהיתה יוצאת יוצאת בראש בניה וכשהיתה נכנסת נכנסת בסוף בניה והני מילי בשבויה דבשבויה הקלו אבל בגרושה לא דתניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה מי נדחה מפני מי היא נדחת מפניו בחצר של שניהם וכל שכן בחצר של שכירות משום דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא אבל בחצר שלה הוא נדחה מפניה תנו רבנן לוה ממנה בנכסי אביה אינה נפרעת אלא ע"י אחר אמר רב ששת ואי אתו לקמן לדינא לא מזדקקינן להו רב פפא אמר שמותי היו משמתין להו רב הונא בריה דרב יהושע אמר נגודי היו מנגדין להו אמר רב נחמן תנא באבל רבתי (סוף פ"ב) בד"א שנתגרשה מן הנישואין אבל נתגרשה מן האירוסין נפרעת ע"י עצמה שאין לבו גס בה ואינה מכרת בקריצותיו וברמיזותיו והני מילי דלא גייסי בהדדי אבל גייסי בהדדי אפילו מן האירוסין אינה נפרעת אלא ע"י אחרים:

מתני' ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי זכור אני באשה פלונית שיצאת בהינומא וראשה פרוע ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לתרומתו ושהיה חולק עמנו בגורן ושהמקום הזה בית הפרס הוא

רבנו ניסים (הר"ן)

ותינוקות כו' אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה ותניא אידך הכל נאמנין להעידה חוץ מהיא ובעלה דרב פפי ורב אשי דקסברי דאפילו שפחתה מהימנה ודאי תנאי היא דקמייתא דלא כוותייהו דרב פפא דס"ל דלא מהימנא מי לימא תנאי היא דברייתא בתרייתא דלא כוותיה או מצי לתרוצי ומהדרינן אמר לך רב פפא כי תניא ההיא דקתני הכל נאמנים דמשמע ואפילו שפחה דידה במסיחה לפי תומה כי הא דכי אתא רב דימי וכו' מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין העובדי כוכבים יצאתי לשאוב מים ודעתי על אימא ללקט עצים ודעתי על אימא והשיאה רבי לכהונה על פיו אלמא נהי דבנה בתורת עדות לא מהימן במסיח לפי תומו נאמן ושפחתה כך הוא דינה ומש"ה קתני ברייתא בתרייתא הכל נאמנים להעידה במסיחין לפי תומן חוץ מהיא ובעלה דאפילו במסיחין לפי תומן לא מהימני ואע"ג דלענין תרומה דרבנן אמרינן לעיל [דף כו א] דאפילו הוא עצמו מהימן במסיח לפי תומו אפשר דהיינו טעמא משום דבשבויה אתייליד בה ריעותא א"נ מעלה עשו ביוחסין מ"מ כיון דלרב פפי ורב אשי תנאי היא ור"פ מצי אמר ככולהו נקטינן כוותיה זה טעמו של הרי"ף והרמב"ם ז"ל הילכך נקיטינן דתינוק ותינוקת ואביה ואמה אחיה ואחותה מהימני אפילו מתכוונים להעיד אבל בנה ובתה ועבדה ושפחתה לא מהימני אלא במסיחין לפי תומן והיא ובעלה אפילו במסיחין לפי תומן לא מהימני. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הנזכר דבקטן בעינן שיהא מסיח לפי תומו ואמאי והא ברייתא דזו עדות אשה תינוק ותינוקת במתכוין להעיד היא מדקתני אבל לא בנה ובתה וש"מ דתינוק אפילו מתכוין להעיד נאמן בעדות זו:

הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה: דאי לא דקים ליה בגוה לא שדי זוזי בכדי שהרי לנושאה פדאה:

תניא אע"פ: שאסרוה עליו לפי שהיה כהן היה מקל בה וייחד לה בית בחצרו:

וכשהיא יוצאה: והוא בחצר יוצאה בראש בניה שיהו הבנים עמהם כדי שלא יתייחדו:

וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף: כדי שלא יתייחדו היא והוא בחצר והבנים מבחוץ:

אבל בגרושה לא: דחמירא טפי:

לא תנשא בשכונתו: לפי שמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו ושמא יבאו לידי עבירה:

ואם היה כהן: אפילו לא נשאת:

לא תדור עמו במבוי: שמא יבא עליה הכהן וכהן אסור בגרושה ומשמע דשכונה גדולה ממבוי דהא מסיימין דכפר קטן נדון כשכונה ואי שכונה קטנה ממבוי אמאי וכי יש כפר שלא יהא גדול כמבוי אלא ודאי שכונה משכה טפי ומש"ה כל שנשאת דחמיר איסורה מרחקינן לה אפילו מכל השכונה [וכ"ש ממבוי] וכשלא נשאת כגון לגבי כהן לא מרחיקין לה אלא ממבוי [ושרי בכפר קטן ושכונה]. ואיכא מ"ד דאף גרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה דינה כגרושת כהן שלא נשאת שאינה צריכה להתרחק אלא מן המבוי ור"י ז"ל כתב דכיון דאסיקנא בפ' עשרה יוחסין (דף עח א) דמודו אביי ורבא במחזיר גרושתו משנשאת שאם בעל ולא קדש אינו לוקה משום דהויה כתיבה בה אף במבוי רשאה לדור עמו אבל בחצר ודאי לא וכתב בתוס' שרבינו מאורליינ"ש ז"ל הורה דמבוי דאיירי ביה בשמעתין היינו בסתם מבואות האמורין לענין שבת שהם מבואות סתומין אבל במבואות המפולשין מתוך שרבים בוקעין שם ליכא למיחש:

מי נדחה מפני מי ת"ש דתניא היא נדחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה ואם היה חצר שלה הוא נדחה מפניה: כך הוא בגמרא ומסקינן דבחצר של שניהם נמי היא נדחית מפניו ותמהני חצר מאי עבידתה דהא בשנשאת אפי' בשכונה אחת אין רשאין לדור ובאשת כהן אע"פ שלא נשאת במבוי מיהא מיתסר והכא משמע דלא מתסר אלא בחצר לפיכך נ"ל דברייתא באשת ישראל תכף שנתגרשה מיירי דקודם שנתגרשה דרין מסתמא בחצר אחת וקתני דלאחר שנתגרשה צריך [האחד] להיות נדחה אע"פ שלא נשאת עדיין ושפיר מייתי מינה ראייה לשנשאת לענין שכונה ולאשת כהן לענין מבוי דחד טעמא הוא ומכאן יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסורה לדור עמו בחצר אלא אם כן היו נזהרין שיהו אחרים עמהן דומיא דאשתו של רבי זכריה בן הקצב:

לוה הימנה: בהיותה תחתיו:

בנכסי אביה: שהיו בידה נכסי מלוג ובכהן שגרש את אשתו קא מיירי:

אינה נפרעת הימנו ע"י עצמה: שלא יתקרבו בדברים כך פרש"י ז"ל ואפשר היה לפרשה אפי' באשת ישראל אע"פ שלא נשאת על הדרך שכתבתי שאסורין לדור בחצר אלא שאפשר דכיון דאיכא ב"ד ליכא למיחש כדשרי' בדר' זכריה בן הקצב משום בנים אע"פ שאפשר לחלק דהכא שאני שהם מדברים וטוענין זה את זה:

רב הונא אמר נגודי היו מנגדין להו: אף נגודי קאמר דהא משמע דבתרא בתרא מחמיר ואי נגודי בלחוד קאמר אקולי קא מקיל דבמערבא מימנו אנגדא ולא מימנו אשמתא כדאיתא בפרק מקום שנהגו (דף נב א) משום דשמתא חמירא טפי א"נ דוקא נגודי קאמר ואע"ג דשמתא חמירא לא משמע להו לאינשי דבישא להו עבדי להו ובהלכות כתוב נגודי נמי היו מנגדי להו: באבל רבתי מסכתא היא וקורין אותה מסכת שמחות:

דגייסי בהדי הדדי: פריוואט"ץ בלע"ז והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה וכן מי שגרש אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נדון כמבוי היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתבעו וגרושה שבאה עם המגרש [לדין] היו מנדין אותם או היו מכין אותם מכות מרדות ע"כ ונראה שהוא היה גורס המגרש את אשתו לא תדור עמו בחצר ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נדון כמבוי ופירוש ברייתא דלוה הימנה בישראל המגרש אע"פ שלא נשאת והר"מ הכהן ז"ל כתב עליו תמה בגמרא שלנו לא אמרינן כי אם לא תנשא בשכונתו מפני שהיא ערוה וכיון דגייס בה גזרינן שמא יבא עליה אבל לא נשאת מאי איכפת לן אם תדור בשכונתו הא לא יעשה איסורא בביאתו מ"מ יש לדקדק בסוגיית הגמרא אמאי החמירו בגרושה לכהן יותר מאשת איש לישראל שמותרת לדור במבוי ושמא י"ל דכיון שיש לה בעל בעלה משמרה עד כאן נראה שאף הוא היה גורס זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נדון כמבוי ולפי גירסא זו משמע דשכונה היינו ג' בתים כדאמרינן בסוף פ"ק דע"ז [דף כא א] ומ"מ כבר כתבתי מה שנראה דישראל המגרש אסור לדור עמה בחצר בלא שומרים אע"פ שלא נשאת אבל נמצא בירושלמי בפרק הזורק [הלכה ט] המגרש את אשתו לא תדור עמו באותו חצר ולא באותו מקום אם היה חצר של אשה האיש מפנה [של האיש האשה מפנה] של שניהם מי מפנה מפני מי אשה מפנה מפני האיש ואם יכולין הם זה פותח לכאן וזה פותח לכאן בד"א בזמן שנשאו הא לא נשאו לא ובכהנת אפי' לא נשאו ע"כ ומשמע מיהא דבלא נשאו אפילו בחצר שרי דדוחק הוא לומר דכי קתני הא לא נשאו לא [לא] קאי אאותה חצר אלא אאותו מקום ובודאי שזו דירושלמי חולקה עם הברייתא (ששנויה) [שבגמרתנו] ששם השוו כהן לישראל ובגמרתנו חלקו בהן ולפיכך הדבר צריך עיון:

מתני' זה כתב ידו של אבא: ומקיימין השטר על פיו ואע"פ שמת אביו בעוד זה קטן:

שיצאת בהינומא: והוא סימן שנשאת בתולה וכתובתה מאתים כדאמרינן בריש פרקין ובכולהו מפרש טעמא בגמרא:

יוצא מבית הספר: שהיינו למדין יחד תינוקות של בית רבן ומפרשינן בגמרא שאין סומכין על עדות זה אלא להאכילו תרומה דרבנן אבל לא לתרומה דאורייתא:

ושהיה חולק עמנו על הגורן: מוקמינן לה בגמ' כר' יהודה דאמר אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו אבל לר' יוסי דאמר אין חולקין חיישינן שמא עבד כהן הוא ועכשיו נשתחרר:

ושהמקום הזה בית הפרס הוא: דאי איכא בקעה שמוחזק לנו שיש שם בית הפרס והבקעה כולה בספק טומאה כי מסהדי שהמקום הזה בית הפרס ושכל מה שהוא חוץ ממנו טהור מהימני ויהבינא טעמא בגמרא משום דבית הפרס דרבנן. ובית הפרס היינו החורש את הקבר כדתנן במסכת אהלות [ריש פרק יז] החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס ועד כמה הוא עושה מלא מענה של מאה אמה ואמרינן בתוספתא דהיינו מאה אמה לכל רוח. ואמרי' בגמרא דאמר ר"י אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך. כלומר שסומך על כך שאם יש שם עצם [כשעורה] רואהו ואע"ג דמאהיל לא חיישינן דאין עצם כשעורה מטמא באהל עד דאיכא שדרה או גלגלת שלמים או רוב בנין או רוב מנין ור"י בר אמי משמיה דעולא אמר בית הפרס שנדש כלומר דישה רבה ברגלים הרבה טהור דתלינן לקולא ומייתי הני תלמודא לראייה דבית הפרס דרבנן אבל הראב"ד ז"ל כתב ושהמקום הזה וכו' בית הפרס ל'

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט