רי"ף על הש"ס/כתובות/דף ה עמוד ב

הלכות רב אלפס

האשה שנתאלמנה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף חילוק קליות ראיה:

גמ' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן (ד"ת מ"ז) (וליחוש דילמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא ומפקא כתובתה בהאי בי דינא וגביא א"ר אבהו זאת אומרת כותבין שובר רב פפא אומר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן וליחוש דילמא מפקא עדי הינומא בהאי בי דינא וגביא והדרא ומפקא עדים בהאי בי דינא וגביא כיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר):

תנו רבנן כיצד מרקדין לפני כלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו להם בית שמאי לדבריכם הרי שהיתה חגרת או סומא אומר כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק אמרו להן ב"ה מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בפניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו כעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה ולית הלכתא כותיה:

תנו רבנן מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מפני מלך ישראל אמרו על אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים שבחוהו מכלל דשפיר עבד והא אמר רב אשי אפילו למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר (דברים, יז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך פרשת דרכים הואי תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה במד"א בשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו אמר רב שמואל בר איויא משמיה דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי ואמרי לה תריסר אלפי גברי ומנייהו שיתא אלפי שיפורי אמר רב ששת ואיתימא רבי אמי ואיתימא רבי יוחנן כנתינתה כך נטילתה מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה בששים ריבוא והנ"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא:

רבנו ניסים (הר"ן)

האשה שנתאלמנה או נתגרשה. ותובעת כתובתה:

והוא אומר: אנתגרשה קאי ואלמנה היורשין אומרין לה אלמנה נשאך אבינו ואין ליך אלא מנה ושטר כתובה אבודה:

אם יש עדים: על נשואיה שיצאת מבית אביה לבית בעלה:

בהינומא: ומפרש בגמרא דהיינו קריתא דמנמנמא ביה כלתא כלומר צעיף על ראשה משורבב על עיניה ופעמים שמתנמנמת בתוכה מתוך שעיניה מכוסין ולכך נקראת הינומא על שם תנומה:

וראשה פרוע: שערה על כתפה כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה:

אף חילוק קליות: רגילין היו לחלק קליות לתינוקות בנישואי הבתולות כשהשבלים לחים מיבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקין הן לעולם:

גמ' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן: דאע"ג דבפלוגתא דהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך קי"ל כר"ג דאיהי מהימנא התם היינו טעמא משום דאיהי ברי ואיהו שמא אבל הכי ברי וברי הוא וכי תימא ואי איכא עדים נמי להימניה לבעל מגו דאי בעי אמר פרעתי י"ל דלא מצי אמר הכי דהא קי"ל בהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כדאיתא לקמן בפרק הכותב ולדברי הריא"ף ז"ל שהוא סובר דכי אמרינן דלא אמר כלום היינו דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין כתובה נאמן לומר פרעתי על כרחין הכא מיירי כגון שהבעל הודה קודם מיתתו שלא פרע ומיהו בגרושה אם תובעתו לאלתר אחר גירושין לא צריכי להכי שאילו אמר פרעתיך אינו נאמן שאין אדם עשוי לפרוע קודם גירושין והוה ליה כאומר פרעתיך בתוך זמנו שאינו נאמן:

כיצד מרקדין לפני הכלה: מה אומר לפניה:

כמות שהיא: לפי יפיה ולפי חשיבותה מקלסין אותה:

חסודה: חוט של חסד משוך עליה:

מכאן אמרו: מדברי בית הלל שאמרו ישבחנה:

תהא דעתו מעורבת עם הבריות: לעשות לאיש ואיש כרצונו:

כדי לחבבה על בעלה: כשרואה שהכל מסתכלין בה נכנס יפיה בלבו:

מעבירין: כשהכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה ונושאי המת יוצאין ובזו ובזו יש אוכלסין הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת לדרך אחרת:

אפילו למ"ד: פלוגתא היא בפ' קמא דקדושין (דף לב ב):

שום תשים עליך מלך: ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה: כלומר שתהא אימתו עליהם הלכך אין כבודו מחול ולפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה:

פרשת דרכים הואי: ולא ניכר שעבר מלפניה אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותה הדרך:

שפורי: מכריזין עליו שיבאו לכבודו: דחייצו גברא מאבולא לסיכרא. משער העיר עד הקבר:

נטילתה: של תורה הימנו:

כנתינתה: בסיני דהיינו כשמת ותלמודו בטל:

למאן דקרי: מקרא:

ותני: משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים:

אבל למאן דמתני: לאחרים לית ליה שיעורא. ולמאן דלא קרי ולא תני כתבו הגאונים ז"ל דבעשרה סגיא ואיתתא נמי בעשרה סגי לה. [ואית דמפרשי כיון שאינה מצווה לקרות אין לזלזולי בה כיון שלא נצטווית ומשגחת על לימוד בעלה ובניה ראויה לכבוד כמאן דקרי ותני]:

ודאמרי' דמבטלין ת"ת להוצאת המת דוקא להוצאתו אבל לשאר צרכיו לא ואף על גב דאמרינן במסכת משקין (דף כז ב) מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה אפ"ה כיון שאינו מוטל עליו לקוברו לא מבטלין ת"ת לשאר צרכיו ואי תימא דהכא משמע דלכולהו מתים מבטלין ת"ת ואילו בפ"ק דמגילה (דף ג ב) אמרינן פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת"ת דמשמע דלשאר מתים תורה עדיף לאו קושיא היא דהתם לאו דוקא נקט מת מצוה [דה"ה שאר מתים אלא דבההיא שמעתא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט