קטגוריה:שמות כא ד

כד. אם אדוניו יתן לו אשה . כבר בארתי למעלה ( משפטים כב ), שלר ' ישמעאל לשיטתיה שסבירא ליה שישראל מותר בשפחה, יש לטעות שמה שאמר אם אדוניו יתן לו , הוא חובה. ולכן כתב אם בגפו יבא ללמד שהוא רשות. ולרבי עקיבא לשיטתו דסבירא ליה דישראל אסור בשפחה, ידעינן ממילא שהוא רק הרשאה ואין צריך לזה קרא דאם בגפו יבא עיי"ש.

והנה רבי ישמעאל ורבי עקיבא פליגי בספרא קדושים ( קדושים נב ) ובכריתות (דף י"א). דרבי ישמעאל סבירא ליה דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי. ורבי עקיבא סבירא ליה דשפחה חרופה היא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי. ועל כן, לרבי ישמעאל ידענו מעצמנו שהיא מיוחדת לו לבדו. דהא הבא עליה חייב באשם שפחה חרופה. אבל לרבי עקיבא, הבא על שפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי, אין חייב באשם, יש לטעות שהיא מופקרת לכל, ופירוש אם אדוניו יתן , היינו שיתן רשות. שמצאנו כמה פעמים לשון נתינה שתרגומו מענין שביקה. כמו שאמרתי בספר התורה והמצווה קדושים ( קדושים צ ). לכן למד ממלת לו, שהוא שתהא מיוחדת לו.

והנה לרבי עקיבא שסבירא ליה שהבא על השפחה עובר על לאו דלא יהיה קדש, הלא יותר טוב לפרש שמה שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה , היינו אשה ישראלית כגון שמוסר לו בתו לקדושין , אך שא"כ איך אמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה.

כה. וילדה לו בנים או בנות. זה מיותר שהיה די בשיאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה , וידעינן שילדה לו. ואין לומר שבא לומר דוקא אם ילדה בנים או בנות, לא אם ילדה טומטום ואנדרוגינוס. דהא אמר האשה וילדיה, ובשם ילדים נכללו גם טומטום ואנדרוגינוס. וליישב זה, אמר רבי נתן שמה שאמר וילדה לו בנים או בנות , בא להביא את הרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים. ובאור הדברים, כי מה שאמר אם אדוניו יתן לו אשה , אין הפירוש יתן לו דוקא שפחה שלו, רק הפירוש שיתן לו רשות לקחת שפחה, אפילו שפחה של אחרים. כמו שאמרו בתמורה (דף ל') על מה שנאמר במשנה איזהו אתנן האומר לחברו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי. והא שפחה לעבד משרי שריא , בעבד עברי, והא שפחה לעבד עברי משרי שריא . מבואר שמותר לתת לו גם שפחה של אחרים [וכמו שהוכיח השע"מ , ובשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא חלק אבן העזר סי' ל"א]. ועל זה אמר, האשה וילדיה תהיה לאדוניה . והיה ראוי שיאמר תהיה לאדוניו, כמו שאמר אם אדוניו יתן לו , רק שלפעמים אינה לאדוניו, אם היא שפחה של אחרים, שאז היא לאדוניה שאינו אדוניו.

ולפי זה פירוש אם אדוניו יתן , היינו נתינת הרשות. שכבר בארנו בספר התורה והמצווה קדושים ( קדושים צ ) שמצאנו כמה פעמים מלת יתן שתרגומו שביקה. כמו ולמות לא נתנני , ולא נתנו אלהים להרע עמדי.והנה מלבד זה יש פה פליאה עצומה. דבקדושין (ס"ח ע"ב) אומר, אשכחן בנכרית דלא תפסי בה קדושין ולדה כמותה מנלן , אמר קרא כי תהיין לאיש וילדו לו, כל היכא דקרינן ביה כי תהין [רוצה לומר דקדושין תופסין ] קרינן ביה וילדו לו,וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו [ר"ל אין הנולד מתיחס אחר אביו], ומסיק שם דגם שפחה ילפינן מזה, דאחר שלא תפסי בה קדושין לא קרינן בה וילדו לו.

והרי מקרא מלא אמר, אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו. הרי נאמר גבי שפחה וילדה לו, הגם שולדה כמותה ואינו מתיחס לו, ועל כן בא רבית נתן ושם כל המעקשים למישור. שבממה שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה , שהוא נתינת הרשות לקחת שפחה אפילו שאינה של האדון, יצוייר שהעבד יש לו שפחה כנענית קנין כספו והאדון מרשה אותו לבא על שפחתו. ומלמד אותנו, שגם בענין זה הולדות עבדים. וזה מלמד במה שאמר וילדה לו בנים או בנות . שגם אם לקח שפחה כנענית של עצמו שבענין זה יצדק וילדה לו כי הבנים הם שלו מצד הקנין שיש לו בהם שהם עבדיו והם שלו, גם בזה האשה וילדיה תהיה לאדוניה. שהוא העבד שהוא אדוניה יהיו לו לעבדים והוא בצאתו אסור לו לבא עליה. ומוה ידעינן שהרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים. ובספרא בהר ( בהר פז ) למד זה מלמוד אחר.

כו. האשה וילדיה תהיה לאדוניה . היה לו לומר יהיו לאדוניהם. וכבר בארתי באיילת השחר ( כלל קסו ) שפעל הבא על שני נושאים, אם שניהם שוים יבא הפעל בלשון רבים. ועוד בררתי שם ( כלל קע"ו קע"ז ), שדבר שאינו תלוי במעשים ובפעולות יבא הפעל בלשון רבים. מזה למדו חז"ל, שהיא העיקר מפני שילדיה כמוה ונמשכים אחריה. ובמקום שהיא העיקר, יבא הפעל בלשון יחיד כמו ותשר דבורה וברק, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי.

ובמה שאמר שלמד נכרית משפחה מצד שאין לה קדושין מכל אדם. הנה ביבמות (דף כג) אמר שאי אפשר ללמוד משפחה. שמה לשפחה שאין לה יחס, ולמד מן כי יסיר את בנך מאחרי ואליבא דרבי שמעון, דדריש טעמא דקרא. ובקדושין (דף ס"ח) סוגיא אחרת דלרבנן דרבי שמעון למדין מן כי תהיין וילדו לו , דכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין, לא קרינן ביה וילדו לו. ולמד משם שפחה ונכרית [כנ"ל בסימן הקודם]. וקרא דהאשה וילדיה, צריך לדרוש של ריה"ג שהאומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד, הולד בן חורין כמוה.

ונראה שר' ישמעאל לשיטתו שסבירא ליה בכריתות (דף יא) דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי. ואם כן קרינן ביה קצת כי תהייין, דהא הגא עליה חייב באשם ויש בה הויה קצת. ואי אפשר ללמוד מן תהיין, ולמד מן האשה וילדיה, ונכרית למד מן שפחה בקל וחומר דהא נכרית אין בה הויה כלל, ובזה נכון הגרסא, אמר בי ישמעאל קל וחומר.

כז. והיא יצא בגפו זה מיותר לגמרי שכבר אמר בגפו יצא. וכבר התבאר ( משפטים כא ), שרבי ישמעאל שפרש בגפו יבא, בלחודוהי יצא, ובאר פה [כי גם יא מדברי ר"י] שמשמיענו שביציאתו נפסק הקשר שבינו לבינה ובזה יוצא בגפו, אחר שאינה צריכה הימנו גט. שאם היתה צריכה הימנו גט אינו יוצא בגפו, כי יש לו אשה שהיא קשורה בו, הגם שהיא קנין אדוניה.

ונראה שר"י לשטתו שסבירא ליה בכריתות (דף יא) ששפחה חרופה דהיינו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי והבא עליה חייב באשם. והוי אמינא שהתקשרות הזה אינו נפסק בלא גט. ולמד מזה שהוא הדין שאין לעבד קדושין בבת ישראל, דמקיש עבד לאמה לענין זה, וכמה שאמר בספרא בהר ( בהר פז ).

 והדבר אחר סבירא ליה, דשפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין. אבל שפחה גמורה המאורסת לעבד עברי, אין חייבים עליה אשם ואם כן אין צריך ללמד שאין הימנו גט. והוא מפרש מה שנאמר בגפו יצא בראשי אברים יצא, הינו שאינו יוצא בשן ועין כעבד כנעני כנ"ל ( משפטים כא ). ואמר שנית   והוא יצא בגפו (כצ"ל כגירסת הגר"א ), ללמד שאף הנרצע אינו יוצא בשן ועין כעבד כנעני, רצונו לומר שתמיד יצא בגפו ולא יצויר שיצא בראשי אברים.

ור ' יצחק אמר שאין צריך לזה, שהעובד שש מיעט יציאתו. רצונו לומר, שיוצא בדבר מעט כי יוצא בשש ובגרעון כסף ובשטר וביובל ובכל זאת אין ראשי אברים מועילים. כל שכן נרצע שריבה יציאתו, היינו שיציאתו קשה שאינו יוצא רק במיתת האדון וביובל, שאינו יוצא בראשי אברים.

והת"ק סבירא ליה שנרצע יוצא במיתת האדון ואינו עובד את הבן ובזה קלה יציאתו, ור ' יצחק יסבור כמאן דאמר בירושלמי פ"ק דקדושין שגם עבד עברי אינו עובד את הבן.

ובמכילתא נדפס בכאן שש שנים יעבוד להביא את הבורח, וכבר העתקתיו למעלה ( משפטים יח ) כי שם מקומו