גור אריה על רש"י ויקרא יח

פסוק ב

[א] דיין ליפרע וכו'. פירוש, כי "אלהיכם" הוא דיין מלשון "אלהים", ומדכתיב "אני ה'" משמע מדת הרחמים, ולפיכך פירושו 'דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר טוב', כמו שנתבאר הטעם בפרשת וארא (שמות פ"ו אות ט), דשם של ארבע מורה על שהוא נאמן

פסוק ג

[ב] באותו מקום שישבו וכו'. דאם לא כן, "אשר ישבתם בה" למה לי:

[ג] מגיד שאותן עממין כו'. דאם לא כן, "כמעשה ארץ כנען" למה לי, אלא שהם מקולקלים יותר. וקשיא, אם כן לא לכתוב "כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען", דהא השתא משמע דוקא כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען שהם מקולקלים מאד לא יעשו, אבל אומות אחרים שאינם מקולקלים כל כך - יעשו, ונראה לי דבא הכתוב הזה ללמד על מעלתם, שאין ראוי להם מעשים אלו המתועבים, שהרי תמצא כי השם יתברך הוציא אותם מארץ מצרים, וזה מפני שאין ראוי להיותם ביחד, שמצרים בעצמם בעלי עריות וכדכתיב כאן, וישראל הם מגודרים בקדושה בעצמם. וכן הכנעניים שהורישו אותם וישבו במקומם, יש בהם המעשים המתועבים בעריות, וישראל הם הפך זה, מגודרים בערוה, לכך ישבו אלו תחתם בארץ הקדושה, שאינה סובלת מעשים אלו. ולפיכך אין ראוי לישראל לעשות מעשים אלו, שדבר זה מרוחק מישראל, ואם עושים דברים [אלו] - הם מקלקלים מעלתם, ואין שם 'ישראל' עליהם. ובספר גבורות ה' (פרק ד) הארכנו בזה מאד מאד:

[ד] כגון תרטיאות וכו'. בתי שחוק שלהם. ו'אצטדיאות' שחוק שמסיתין את השוורים ואת החיות ליגח:

פסוק ד

[ה] אל תיפטר מתוכם. דאם לא כן, הרי כבר נאמר "ואת חקותי תשמורו", מאי "ללכת בהם", אלא רוצה לומר 'אל תיפטר מתוכם', ותלך בהם:

פסוק ה

[ו] שמירה ועשיה. פירוש 'שמירה' הוא משנה, ועשייה הוא כמשמעו:

פסוק ו

[ז] להזהיר הנקיבה וכו'. אינו דורש מלשון רבים, דאם כן מאי ידרוש בכל לשון רבים שפרשה שעברה "ושמרתם את משפטי וכו'" (ר' פסוק ה), אלא מדכתיב "איש איש" לשון יחיד, הוי למכתב 'לא תקרב', אלא 'להזהיר הנקיבה וכו. ואם תאמר, פשיטא, דהא דרשינן (קידושין דף לה.) "איש או אשה אשר יעשה מכל חטאת האדם" (במדבר ה', ו'), מקיש איש לאשה לכל חטאת התורה, ויש לתרץ, דהוה אמינא דווקא היכי שחטא אחד לזכר ולנקיבה אמרינן שהיא שוה כמו הזכר, אבל היכי שהם אינם שוים, שהזכר שוכב והנקיבה נשכב, הוצרך לכתוב דשניהם בכלל. ועוד, דהוי אמרינן שאין האשה חייבת משום דקרקע עולם היא, ואינה עושה מעשה (סנהדרין דף עד:), הוצרך לכתוב דאפילו הכי חייבת:

[ח] נאמן לשלם שכר. אף על גב שכבר פירש זה (רש"י פסוק ה), הוצרך לכתוב שנית, דלא נוכל ללמוד מהא דלעיל, מפני שהוא נכתב אצל מצוה, ובודאי אם אדם עושה המצוה נאמן לשלם שכר טוב, לאפוקי אם ישב ולא עשה עבירה לא שמעינן דמשלם לו שכר טוב, ולפיכך אשמועינן דגם אם ישב ולא עבר עבירה נותן לו שכר. והיינו כדמפרש בפרק קמא דקדושין (סוף לט ע"ב), דדוקא שבא לידי עבירה וניצול ממנו אז נותן לו שכר טוב, אבל אם לא בא לידו עבירה אין נותנין לו שכר. ודעת רש"י - מבא לידו דבר עבירה וניצל, דאז נותנין לו שכר:

פסוק ז

[ט] מה להלן אשת אביו. כרבי יהודה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נד.), ולא רבנן דמוקי ליה לאביו ממש, ולחייבו שתים; משום זכר, ומשום אביו, דפשטיה דקרא משמע טפי כרבי יהודה מדרבנן, דאין משמעותו על הזכרים. והקשה הרא"ם, למה מביא רבי יהודה וגם רש"י קרא דפרשת קדושים (להלן כ, יא), ולא הביא הכתוב בצדו (פסוק ח) "ערות אשת אביך וגו'", ואין זה קשיא, ד"ערות אביו גילה" דפרשת קדושים מיותר, לכך יש למילף משם, אבל "ערות אביך היא" אינו מיותר, דרבי יהודה דריש ליה לחייבו משום אשת אביו, ולא משום אשת אביו ומשום אשת איש, לכך כתיב "ערות אביך היא" משום ערות אביו הוא מחייבו, ולא משום אשת איש:

[י] להביא אמו שאינה אשת אביו. פירוש, אמו שהיא אנוסה לאביו, וילדה אותו:

פסוק ט

[יא] אף בת אנוסה כמשמעו. דהא לא כתיב "בת אשת אביך" דהוי משמע שהיא נשואה לו, ומדכתיב "אחותך" סתם, אף בת אנוסה במשמע:

[יב] בין שאומרים לו וכו'. ומה שכתב רש"י 'כגון ממזרת ונתינה', הקשה הרמב"ן, דמשמע שהאם היא ממזרת או נתינה, ואם כן משמע שאם היתה האם מחייבי כריתות לא היתה בכלל עריות, וזה תימה, שרש"י לא הוציא (בפסוק יא) רק אחותו מן שפחה ומן הנכרית דלא תפסי בה קדושין, אבל תפסי בה קדושין, כגון עריות, דבעלמא תפסי בה קדושין, לא הוציא. וכן בהדיא ביבמות (דף כג.), דלא ממעטינן רק אחותו מן שפחה ומן הנכרית. והרא"ם פירש 'כגון ממזרת' כגון שהבת היא ממזרת, ונולדה מחייבי כריתות. ואין זה נראה, דבכל הספרים גרסינן 'כגון בת ממזרת'. ועוד, דלא שייך לומר 'כגון בת ממזרת', דלא ידענו מזה שנולדה מחייבי כריתות, דאפשר לפרש שנולדה [מ]ממזרת ולא מחייבי כריתות, והוי ליה למימר 'כגון בת חייבי כריתות', אבל ממזרת איכא למימר דנולדה מן ממזרת, והשתא אין האם רק מחייבי לאוין:

ונראה שרש"י סבירא ליה דודאי אף בת חייבי כריתות בכלל "ערות אחותך לא תגלה", דהא גם כן "אחותך" היא, וכמו שפירש רש"י על "ערות אחותך" ד'אף בת אנוסה במשמע', והוא הדין נמי בת עריות, דמהיכי תיתי למעט; אי בשביל שלא נולדה על ידי קדושין - בת אנוסה גם כן לא נולדה על ידי קדושין. ואי משום דבת עריות לא תפסי בה קדושין (יבמות דף כג.), ואילו בת אנוסה תפיס בה קדושין, זה אינו, דלא כתיב שם בפירוש בת אנוסה כמו בת עריות, ולא שום רבוי לרבות אחד מהם, רק שאמר 'אף בת אנוסה במשמע', והכי נמי בת עריות במשמע. ומה שלא פירש רש"י רק בת אנוסה, ולא פירש בת עריות גם כן, היינו שלא נוכל למילף ממשמעות הכתוב שאמר "ערות אחותך לא תגלה", כיון שנולדה באיסור שמא לא נקרא 'אחותו', והשתא דכתיב "מולדת בית או מולדת חוץ", ואפילו אחותו בפסול נמי אחותו, שוב אין לחלק בין נולדה מעריות ובין נולדה מחייבי לאוין, דהא מהיכי תיתי לן לחלק:

ורש"י שפירש ד"מולדת בית או מולדת חוץ" לחייבי לאוין ולא לחייבי כריתות, היינו טעמא דהשתא ניחא טפי לפרש "מולדת חוץ" שאומרים לו הוצא אמה, וזה מחייבי לאוין דתפסי קדושין (יבמות דף כג.), אבל בחייבי כריתות דלא תפסי קדושין, לא שייך 'הוצא', דלא תפסי קדושין. והרמב"ן ז"ל נדחק בזה לפרש הוצא אותה מן הבית. וזה דחוק, דלדברי רש"י אין צריך לזה כלל. וממילא נלמוד חייבי כריתות, כיון דליכא שום מיעוט, דמהיכי תיתי למעט; אי בשביל שלא תפסי קדושין בה, סוף סוף נקרא "אחותך" כמו שנקרא "אחותך" בת אנוסה. ובשביל שאין קדושין תופסין בה כלל, בשביל כך אין לומר שאינה כל כך חשובה "אחותך", כמו בת אנוסה שאינה גם כן על ידי קדושין. ואי בשביל שנולדה באיסור, אין לחלק בינה ובין חייבי לאוין:

והא דאיתא בפרק שני דיבמות (ריש כג.) דפריך ואימא "ערות בת אשת אביך" (פסוק יא) למעט אחותו מחייבי לאוין, וקאמר אחותו מן חייבי לאוין לא צריך קרא, דתפסי בה קדושין. וקאמר, ואימא להוציא בת חייבי כריתות, וקאמר מדכתיב "מולדת בית או מולדת חוץ" בין שאומרים לו קיים או שאומרים לו הוצא, היינו אליבא דרבי יוסי בר יהודה, דמוקי קרא ד"ערות בת אשת אביך" למעט בת גויה ושפחה דאין קדושין תופסין בה, והמקשה רצה למעט מהך קרא ד"בת אשת אביך" בתו מחייבי לאוין, וקאמר דלא נוכל למעט מ"אשת אביו", דהרי קדושין תופסין בה. ופריך, ואימא למעט חייבי כריתות דאין קדושין תופסין בה, וקאמר "מולדת בית או מולדת חוץ" לרבות חייבי כריתות. ולדידיה צריך לפרש "מולדת חוץ" כמו שפירש הרמב"ן, שאומרים לו הוצא אותה מן הבית:

אבל לרבנן, האי "בת אשת אביך" אתא על הבא על אחותו והיא אשת אביו מחייב שתים, כדאיתא התם, אם כן אין כאן מיעוט למעט מיניה בת אנוסה. ולפיכך אליבא דרבנן פירש רש"י 'אף בת אנוסה במשמע', ולרבנן צריך שם למעט אחותו משפחה ונכרית מ"האשה וילדיה תהיה לאדוניה" (שמות כ"א, ד'), ומ"כי יסיר את בנך מאחרי" (דברים ז', ד'), כדאיתא התם. ואם כן, אי לאו קרא - אפילו בת גויה הוי מרבינן, אי לאו דאיכא מעוטי. וממילא בת חייבי כריתות אין שום מיעוט למעט. ועל כרחך צריך לומר דלרבנן צריך "מולדת חוץ" כדי שלא נמעט כיון שנולדה מאיסור, דאם לא כן, מהיכי תיתי למעט, דהא אי לאו "האשה וילדיה" אפילו בת גויה דלא תפסי בהו קדושין הוי מרבינן, ואם כן מהיכי תיתי למעט חייבי כריתות, ועל כרחך כמו שאמרנו למעלה, דהוה אמינא שנולדה מאיסור יש למעט. אם כן קרא ד"מולדת חוץ" אתיא בין לחייבי לאוין ובין לחייבי כריתות, וסוגיא ברירא ונהירא היא, ולית בה ספיקא:

ואולי יקשה לך, דהא רש"י פירש אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, שפירש "בת אשת אביך" (פסוק יא) למד שאינו חייב על אחותו משפחה ומנכרית, הלא זה אין קשיא, כי אף אליבא דחכמים אי לאו קרא ד"האשה וילדיה" דמיניה ילפינן דאחותו משפחה ונכרית לאו אחותו היא, הוי מוקמינן הכתוב ד"בת אשת אביך" כפי פשוטו, למעט אחותו משפחה ונכרית, רק שלמדנו זה מקרא אחריני מן "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", מוקמינן הך קרא ד"בת אשת אביך" לדרשה אחריתי כדלעיל, לחייבו (אחת) [שתים]. והשתא רש"י פירש שפיר דמהך קרא ממעטינן אחותו משפחה ונכרית לפי פשוטו. ואם ממעטינן אותה מקרא אחריני, סוף סוף אחותו משפחה ונכרית הוא ממועט. והא ליכא להקשות, אם אנו ממעטינן מקרא ד"בת אשת [אביך]" אחותו משפחה ונכרית, מהך קרא גופיה נמעוט בת עריות, דהא נמי אין קדושין תופסין בה, דהא לא קשיא, דלפי האמת דכתיב "האשה וילדיה תהיה לאדוניה" אם כן לא נוכל למעט שפחה ונכרית מן "אשת אביך", ועל כרחך מוקמינן קרא לדרשא דלעיל לחייבו (אחת) [שתים] היכי שהיא אחותו והיא אשת אביו, ואם כן שוב אין מיעוט למעט חייבי כריתות, דקרא ד"אשת אביך" אתא למידי אחריתי, והכל נכון:

פסוק י

[יג] בבתו מן האנוסה הכתוב מדבר. כלומר, דוקא בתו מאנוסתו, ולא על ידי נישואין. ואצל "בת אביך" (פסוק ט) פירש (רש"י שם) 'אף בת אנוסתו במשמע', משום דכאן מוכח קראי דדוקא בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר, משום דכתיב "ערות בת בנך", משמע דוקא ערות בת בנך, אבל ערות בת בנה גלי, והכתוב אמר (ר' פסוק יז) "ערות אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה לא תגלה", וצריכים לתרץ דהכא דכתיב "ערות בת בנך" דמשמע אבל ערות בת בנה גלי - באנוסתו הכתוב מדבר, ובהא דייקינן שפיר דוקא ערות בת בנך לא תגלה, הא ערות בת בנה אנוסה לא הזהיר הכתוב. ו"ערות אשה ובתה" לא נאמר רק בנישואין (יבמות סוף כב ע"ב). ובגמרא מקשה (יבמות דף צז.) ואימא איפכא, מאנוסתו דעשה אסור - אסורה לו, ואשתו בנשואין דלא עשה אסור - לא אסר הכתוב, ומתרץ דבעריות "שאר" כתיב (פסוק ו), בנישואין איכא שאר, ובאנוסה ליכא שאר:

[יד] אין מזהירין מן הדין למדו בגזירה שוה. ד"הנה" "הנה", כתיב באשה ובתה (פסוק יז) "שארה הנה זימה היא", והתם עשה הכתוב בתה כבת בתה, דכתיב "אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה", והכי נמי כתיב "כי ערותך הנה", וילפינן בגזירה שוה דעשה הכתוב גם כן כאן בתו כבת בתו (יבמות דף ג.). ואם תאמר, אזהרה שמענו - עונש מניין, בגמרא בפרק אלו הנשרפין (סנהדרין דף עו.) קאמר אתיא "זימה" "זימה" לשריפה. פירוש, נאמר באשה ובתה "שארה הנה זימה היא", ונאמר כאן אצל בת בתו "ערותך הנה", מה "הנה" דאשה ובתה "זימה" עמו, אף "הנה" דבת בתך "זימה" עמו. והשתא נילף גזירה שוה "זימה" "זימה", נאמר כאן "זימה", ונאמר בפרשת קדושים (ר' להלן כ, יד) "זימה היא באש תשרפו", מה להלן בשריפה, אף כאן בשריפה:

פסוק יד

[טו] ומה הוא ערותו אל אשתו לא תקרב. פירוש, שאין "ערות אחי אביך" בפני עצמו, "אל אשתו לא תקרב" בפני עצמו, ויהיה "ערות אחי אביך" אחי אביו ממש לחייבו בשתים, משום זכר (פסוק כב) ומשום ערות אחי אביך, שזה אין סברא לפי פשוטו, דהוי למכתב 'ואל אשתו לא תקרב':

פסוק טו

[טז] לא אמרתי וכו'. דאם לא כן, למה כתב "אשת בנך היא". והקשה הרא"ם, למה ממעטינן כאן אנוסה ושפחה ונכרית, ואילו גבי "אחותך" (פסוק ט) אמרינן דאחותך אף אחותו מן האנוסה במשמע (רש"י שם), ו"בת אשת אביך" דכתיב (פסוק יא) מוקמינן למעוטי שפחה ונכרית דלא תפסי קידושין, ותירץ הרא"ם, דהתם בשני קראי כתיב, [כתיב] "ערות אחותך", ובתר ההוא קרא כתיב "ערות בת אשת אביך וגומר", וכיון ד"אחותך" משמע אף אנוסה, סברא לקיים שניהם. אבל כאן דמקרא אחד כתיב "ערות כלתך אשת בנך היא", סברא לומר דקרא פירשו מפרש, 'לא אמרתי אלא כשיש לבנך אישות בה', עד כאן. ובלאו הכי אין זה קשיא, דהא על כרחך בקרא ד"כלתך" פירושו הוא דמפרש, דמדכתיב "ערות אשת בנך היא", אם כן מוכח דפירוש הוא מפרש למעלה. אבל אצל "ערות אחותך", אדרבה אית לן לומר, דקרא אסר כל שהוא "אחותך", ו"ערות בת אשת אביך" לא אתא רק למעט אחותו מן הגויה, ופשוט הוא:

פסוק יז

[יז] לכך נאמר לשון קיחה וכו'. הקשה הרא"ם, ואימא קרא אתא פרט לאשה ובתה משפחה ונכרית, כדממעטינן מ"אשת בנך היא" (פסוק טו), פרט לנכרית שאין קידושין תופסין (רש"י שם), ותירץ כיון דממעטינן מ"ערות בת אשת אביך" (פסוק יא) פרט לאחותו מנכרית, ואם כן לאו זרעו הוא, לא צריך קרא למעוטי. והא דממעטינן מ"אשת בנך היא" (פסוק טו) פרט לנכרית, התם שאני, שהנכרית עצמה היא כלתו, והוה אמינא שהן אסורות לו, עד כאן:

ודבריו נפלאים, דאיך נאמר דקרא לא אתא למעט רק שפחה ונכרית, דכיון דכתיב "לא תקח", דמשמע דווקא דרך קדושין, קרא ממעט הכל, דאינו אסור רק דרך קדושין, דמי מכריח אותי לאוקמיא קרא דווקא בשפחה ונכרית, דהרי לפי משמעות "לא תקח" משמע דוקא קדושין, ואם כן ממעט האנוסה גם כן. ולא דמי להא דמרבינן אנוסה בקרא (פסוק ט) ד"ערות אחותך לא תגלה", משום דהתם נכתב בקרא בפני עצמו (שם) "ערות אחותך בת אביך לא תגלה", וכיון דנקראת בת אנוסה "אחותך בת אביך", אין למעט אותו מקרא אחריני דכתיב (פסוק יא) "ערות בת אשת אביך". וכך פירש הרא"ם לעיל (פסוק טו) דמהאי טעמא לא ממעטינן אחותו מאנוסה מקרא ד"ערות בת אשת אביך", דשני מקראות הם; "ערות בת אשת אביך" (פסוק יא), וכתיב (פסוק ט) "ערות אחותך בת אביך", וכיון דאנוסה גם כן נקראת "אחותך בת אביך", אין למעט אותה מקרא ד"אשת אביך":

ותירוץ הרא"ם לא ידעתי להבין אותו, שתירץ דכיון שלמדנו מקרא "ערות בת אשת אביך" (פסוק יא) למעט אחותו משפחה ונכרית, למדנו מזה שבתו מן הגויה לאו זרעו, ושוב לא צריך קרא (כאן) למעט בתו משפחה ונכרית. אין בזה ממש, דהא חיוב דאשה ובתה לאו משום בתו הוא, אלא משום בתה, והגויה - בתה היא, ומאי תירוץ שלו מועיל:

ועוד הקשה הרא"ם, דלמה לא נמעט חייבי כריתות מכולהו קראי דכתיב בהו אישות (פסוקים טו, יז), כיון דחייבי כריתות לא תפשי בהו קדושין (יבמות דף כג.), ותירץ, כיון דגלי קרא (פסוק ט) "מולדת חוץ" דלא מפיק חייבי כריתות (יבמות דף כג.), אם כן תו ליכא למעוטי חייבי כריתות בשום מקום בשום לשון אישות. ודבריו בלתי נכונים הם, שהרי לפי דבריו הבא על אשה מחייבי כריתות ובתה חייב, והרי היא אנוסה ומפותה, כיון שאין קדושין אצלו בה, ובכל מקום דממעטינן אנוסה ומפותה, כל שכן שממועט חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין. אבל גבי "אחותך" (פסוק ט) דמרבינן אנוסה ומפותה, התם יש לרבות גם כן חייב כריתות. אבל במקום שממעטינן (חייבי כריתות) [אנוסה ומפותה], והוא בכל מקום שכתב לשון אישות (פסוקים טו, יז), למה לנו למעט חייבי כריתות, וכי עדיף חייבי כריתות שאין קדושין תופסין בה כלל. ואין להקשות "אשת בנך היא" (פסוק טו) דממעטינן אנוסה (רש"י שם), מנא לן למעט אנוסה, שמא קרא אתא לחייבי כריתות למעט דלא תפסי קדושין כלל, דזה אין קשיא, כמו שאמרנו למעלה, דקרא מפיק הכל - כל מקום שאין אישות לגמרי, וכבר אמרנו זה למעלה, ופשוט הוא: