גור אריה על רש"י דברים טו

פסוק ב עריכה

[א] שמוט את ידו של כל בעל משה. פירוש, דלא יתכן לומר כפי מצב הכתוב, דאם כן "אשר ישה ברעהו" לא יהיה לו חבור, אבל עכשיו דפירש 'שמוט ידו של כל בעל משה', קאי שפיר עליו "אשר ישה":

פסוק ז עריכה

[ב] התאב קודם. דאם לא כן, 'כי יהיה בך עני' מבעי ליה, אלא ללמוד שאם הוא תאב - קודם לשאינו תאב:

[ד] תלמוד לומר ולא יקרא. פסוק זה בפרשת כי תצא (להלן כד, טו) הוא, אף על גב שהכתוב הוא בשכיר יום, אין חילוק ביניהם, שהרי התורה הזהירה על שניהם - לזה ליתן דרך צדקה (פסוק ח), ולשכיר יום מפני שכירותו. ומכל שכן הוא, שהרי שם כתיב "כי עני הוא ואליו הוא נושא נפשו", ואפילו הכי אינו מצוה שיקרא אל ה'. ולא שיהיה פירושו שהכתוב (שם) מצוה לו שלא יקרא אל ה', דאם כן מאי כתיב בתריה (שם) "והיה בך חטא", אלא שכך פירושו, כי "ולא יקרא" משמע תמיה, וכי לא יקרא עליך אל ה', ואם היה מצוה לא שייך לומר דרך תמיה, ומזה משמע שאינו מצוה:

פסוק י עריכה

[י] עבד עברי עובד בין ביום וכו'. ומדכתיב (שמות כ"א, ד') "אם אדוניו יתן לו אשה" ליכא למילף, דהוה אמינא דלא אתי קרא רק שמותר לישא אשה, ומיהא אם הוא אינו רוצה לישא - הרשות בידו, ולפיכך כתב "כי משנה שכר שכיר עבדך", לומר שהוא מחויב לישא אשה (קידושין דף טו.), דאם לא כן לא שייך "משנה שכר שכיר עבדך", הלא ברצונו נשאה (כ"ה ברא"ם):

פסוק יא עריכה

[ה] על כן מפני כן. לא כמו שאר "על כן" שבמקרא, שפירושו 'הואיל', כמו שכתב (רש"י) בפרשת "וירא אליו" בפסוק (בראשית י"ט, ח') "כי על כן באו בצל קורתי", דאיך יתכן לומר 'כי לא יחדל אביון הואיל ואני מצוך', ולפיכך פירש 'מפני כן':

[ו] עצה טובה אני משיאך. דאם לא כן, "לאמור" למה לי, אלא הצווי בפני עצמו, והאמירה בפני עצמו, ואמירה הוא עצה טובה בלבד:

פסוק יב עריכה

[ז] במכרוהו בית דין הכתוב מדבר. ופירש רש"י בקידושין (דף יד:) ד"כי ימכר לך" משמע על ידי אחר. והקשה הרא"ם, דהא "כי ימוך ונמכר לך" (ר' ויקרא כה, לט), דהוא גם כן לשון נפעל כמו "ימכר", ואפילו הכי דרשינן (קידושין דף יד:) דהוא על ידי עצמו, ואם כן בזה נמי נאמר דהוא על ידי עצמו. ויראה דלא קשיא, דכיון דכתיב "כי ימוך אחיך ונמכר לך", שפירושו מצי למכתב לשון נפעל מפני שכתוב לפניו "כי ימוך", והנה הפועל והגורם המכירה הוא העניות, ושייך לשון "נמכר", אף על גב דהוא מכר עצמו, כיון דאינו עושה מדעתו, רק שהעניות הביאו לזה, שייך ביה שפיר "ימכר" לשון נפעל, כאילו על ידי אחרים נמכר. אבל כאן דלא כתיב "כי ימוך", רק "כי ימכר", איירי בודאי על ידי בית דין, דכן משמע "כי ימכר לך", על ידי אחרים:

[ח] בשביל ב' דברים. הקשה הרא"ם, דלמה לא אמרו גם כן בשביל ללמדך שלא יצא בראשי איברים, דילפינן (מכילתא שמות כא, יז) מהיקש דהוקש עברי לעבריה, מה עבריה אינה יוצאת בראש איברים, דכתיב (שמות כ"א, ז') "לא תצא כצאת העבדים", אף עבד אינו יוצא בראשי איברים. ואין זה קשיא, דלא אמרינן דנשנית בשביל חדוש (סוטה דף ג.) - רק היכי דהחדוש הוא בעצמו, דאי לא כתב כאן הענקה, אי נמי לצאת העבריה בשש, לא היה לנו לומר מדעתנו דבר זה. אבל שלא לצאת בראשי איברים, אין זה חדוש, דאדרבה, מנין לנו לצאת, אלא דהוי ילפינן בקל וחומר מעבד כנעני שיוצא בשש, והשתא כתב לך שלא יצא. ולא נקרא זה 'חדוש' של תורה, דחדוש של תורה בכל מקום דין חדוש דלא ידעינן מכח סברא, ודבר זה הוא איפכא, שלמדנו שאין לה דין ראשי איברים, ופשוט הוא:

פסוק יז עריכה

[ט] תלמוד לומר ואיש אל משפחתו תשובו. פירוש, שהכתוב מיותר, לפי שכבר כתיב (ויקרא כ"ה, מ"א) "ושב אל משפחתו" כדי ללמוד מי שנמכר ב' או ג' שנים לפני היובל שישוב ביובל (קידושין דף טו.), ולא הוי צריך למכתב (ויקרא כ"ה, י') "ואיש אל משפחתו תשובו", אלא לרבות הנרצע. ואיפכא ליכא למימר - "ואיש אל משפחתו תשובו" שאם נמכר ב' או ג' שנים לפני היובל שיצא ביובל, "ושב אל משפחתו" לרבות נרצע, דכתיב "ואיש אל משפחתו", איזה דבר נוהג באיש ואינו נוהג באשה, הוי אומר זו רציעה. ואין לומר במכרוהו בית דין הכתוב מדבר, שאינו נוהג באשה, דזה לא קשיא, דסוף סוף שם מכירה נוהג באשה, דכך לי כאשר מכרה עצמה או על ידי בית דין, סוף סוף נמכרת. אבל נרצע, שם אחר יש לו, שנקרא 'נרצע', וזה לא שייך גבי אשה. עיין בפרשת בהר (ויקרא פכ"ה אות יט):

פסוק יח עריכה

[יא] במקום אחר אומר אל יקדיש וכו'. ואם תאמר, דילמא הכי פירושו, אל יקדיש איש אותו - שאין צריך להקדישו, שהוא עצמו קדוש, וכאן כתיב "תקדיש", רוצה לומר שתנהוג בו קדושה, שלא יעבוד בו ולא יגוז, והרמב"ן (ויקרא כ"ז, כ"ו) פירש כן. ונראה דאם כן, הוי למכתב (שם) 'אך בכור אשר יבכר קדש לה:

פסוק יט עריכה

[יב] הקדש עילוי. פירוש, להעלותו בדמים כפי טובת הנאה שיש לו בו, לפי שלישראל יש טובת הנאה ליתן לכל מי שירצה, ודבר זה יכול להקדיש כפי מה שיש לו בבכור, דהיינו טובת הנאה: