קטגוריה:רות ד טז

נעמי היתה כל כך מאושרת. יש לה גואל. לרות יש גואל. יש להן בן.

כבר עברו עשר שנים מאז שהיא עזבה את בית לחם עם בעל ושני בנים (ביאור:רות א ד), זה הזמן ששרי חיכתה לילד אחרי שהם הגיעו לכנען (ביאור:בראשית טז ג).
גם שרה חשבה להבנות משפחתה הצעירה, ככתוב: "בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (ביאור:בראשית טז ב). שרי לא לקחה את התינוק כי אלוהים נתן לו שם ישמעאל (ביאור:בראשית טז יא), ולקח בעלות עליו. כאן נעמי אירגנה לבועז את כלתה הצעירה, כדי שהיא תביא גאולה, והיא הרגישה שהתינוק הוא גם שלה. לולא מאמציה התינוק לא היה נולד.

"וַתְּשִׁתֵהוּ" - להניח, "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם" (ביאור:בראשית מח יד), וגם במקרה שלנו: לאחוז, לחבק.
כבר ראינו את המילה הזאת כאשר בועז העמיס את רות במטפחת עם שש השעורים, ככתוב: "וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ" (ביאור:רות ג טו). כך בועז השית את זרעו לרות והיא נכנסה להריון, נשאה, חיבקה ועטפה ברחמה את התינוק, ונעמי לקחה והשיתה את התינוק בחיקה בחיבוק חם ומגן. תמונה נפלאה של אהבה ועזרה הדדית שמביאה רווח ושמחה לכולם.

נעמי הרגישה חובה לשמור על הילד שלא יאבד. כל עתידה היה תלוי בתינוק הזה. כל הכבוד בא לה ממנו. היא הרגישה מחויבות להיות מעורבת בחייו.
נעמי עדיין חששה שיראו בילד הזה איש מואבי שאסור לו לבוא בקהל אדוני. בועז היה חזק בעיר, אבל אנשים מתים, כמו שקרה לבניה מחלון וכליון. הבן היה צריך לגדול ולהתחזק תחת הגנת אביו, וכדי ששנים יעברו וכולם ישכחו שאימו מואביה.

אִמֵּן - הִדְרִיךְ, הוֹרָה, הִכְשִׁיר, הִרְבִיץ תּוֹרָה, חָנַךְ, חִנֵּךְ, לִמֵּד (מילוג). את כל הדברים האלה נעמי עשתה למען התינוק הרך. היא חינכה אותו להיות כמו כל ילד יהודי אחר, כדי שלא יהיה ספק. בהמשך אנו רואים שדוד "יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר" (שמואל א טז יח), ידע לנגן בכינור (שמואל א טז כא), היה בקי בחוקי אדוני, שחובה לסקול איש שמטיף לעזוב את אדוני (שמואל א יז כו), וידע לכתוב שירים ותהלים. את כל זה לימדה נעמי את עובד, וסביר שגם את ישי הצעיר, וייתכן שאפילו את בנו דוד, ישירות או בעקיפין.

אומנם נאמר שהיא היתה רק האומנת, ולא האם, אבל סביר שבגלל מספר השעות שהיא הקדישה לו, וההחלטות שהיא עשתה על דעת עצמה, היא היתה כמו האמא והמורה של הנסיך הקטן, מנכבדי בית-לחם יהודה, צאצא לפרץ וחצרון. כך גם מרדכי אימץ את הדסה כבתו, ככתוב: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה" (ביאור:אסתר ב ז) והיא לימד אותה לקרוא ולכתוב, ולהיות נסיכה.