קטגוריה:ויקרא א י

עריכה

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ואם מן הצאן קרבנו וגומר עד ואם מן העוף. כתב הרמב"ן שהפרשה הזאת היא בעולת הצאן ודינה כדין עולת הבקר בכל מעשיה ולכך קצר בה ולא הזכיר וסמך ונרצה. וכבר זכרתי בשאלות מה שיש על זה מהספק. ולכן ראוי שנא' מהו אשר נלמוד בהיות פרשת עולת הצאן בפני עצמה. ואומר אני שלמדנו מזה שלא היו עולות הבקר והצאן שוות במדרגת מעלתן. אבל היתה עולת הבקר יותר חשובה ולכך נזכרה ראשונה בפרשה בפני עצמה. ואחריה במדרגת המעלה היתה עולת הצאן ולכך באה עולת הצאן בפרשה בפני עצמה אחרי פרשת עולת הבקר ואחרי עולת הצאן במדרגת המעלה היה עולת העוף ולכן באה בפרש' בפני עצמה אחרי עולת הצאן. ואחרי עולת העוף במדרגת המעלה היה עולת המנחה ולכך באה בפרשה בפני עצמה אחר עולת העוף. הרי שנזכרו העולות כלם כפי מדרגותיהם והיא סבה נאותה ואמתית ושלא נכללה עם עולת הבקר בפרשה אחת לחלוף מדרגותיהם וכאלו למדתנו בזה התורה שכל נדיב לב שקרבת אלהים לו טוב הקרבן היותר נבחר שאפשר שיקריב הוא מהבקר ואם אין ידו משגת יקריב מן הצאן. ואם דל הוא ולא יוכל להקריב מן הצאן יקריב מן העוף. ואם גם בזה לא תשיג ידו יקריב את המנחה. עוד נוכל לומר שנכתבה פרשת ואם מן הצאן ללמוד ממנה כמה דינים שאין ללמדן מפרשת הבקר. ראשונה מ"ש רש"י מן הצאן ומן הכשבים ומן העזים הרי אלו שלשה מעוטים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם. עוד מה שכתב רש"י למעלה בפרשת הבקר וזרקו את הדם מה תלמוד לומר דם דם להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו יכול אף בפסולים או בחטאות הפנימיות או בחטאות החיצוניות שאלו למעלה והיא למטה ת"ל במקום אחר דמו והוא את דמו הכתוב בעולת הצאן הרי שכל אלו המעוטים לא היה אפשר לכתבם בפרשת עולת הבקר. ואמנם מה שהוסיף לומר כאן בעולת הצאן על ירך המזבח צפונה לפני ה' הוא לבאר שלפני ה' הכתוב בעולת הבקר הוא ירך המזבח בצפון וזה כבר היה אפשר לכתבו בפרשת הבקר ומה שלא נכתב שם הוא שמאחר שהיה לו לכתוב בפרשה זו וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו בעבור המעוט האמור הוצרך לכתוב השחיטה קודם לכן ולומר ושחט אותו כי אין לעשות זריקה אלא אחר שחיטה. וכשהוצרך לכתוב השחיטה הניח מפרשת עולת הבקר איזה דבר בלתי מפורש שם כדי שיפורש כאן ולא יהיה ענין אחד כתוב שתי פעמים. והנה בשאר הדינים נסמך על מה שכבר נאמר בדיני העולה למעלה. ומאשר אמר והקרב והכרעים ירחץ במים ומזכיר זה תמיד אחר עריכת האיברים על העצים יראה שצריך לתת נתחי האיברים ראשונה על העצים ועליהם הקרב והכרעים וכן נאמר בצווי המלואים ורחצת קרבו וכרעיו ונתת על נתחיו ועל ראשו. והנה זכר בעולת הצאן מהדברים שיעשה בעל הקרבן ג' דברים השחיטה והרחיצה והנתיחה ולא זכר הסמיכה ולא ההפשט כמו שזכרם כלם בעולת הבקר לפי ששם נאמר וסמך ידו על ראש העולה ומזה למדנו שבכל עולה צריכה סמיכה כיון שהכתוב יחסה לעולה. וכן ההפשט נאמר בעולת הבקר והפשיט את העולה ומשם למדנו שכל עולה במה שהיא עולה יפשיטנה הבעל אבל בשחיטה שנאמר ושחט את בן הבקר ולא זכר בה שם עולה. וכן בנתוח שאמר ונתח אותה לנתחיה כדי שלא נחשוב שזה ייוחד בעולת הבקר מפני מעלתה ולא בעולת הצאן הוצרך הכתוב לפרש שניהם בעולת הצאן לחייבה בה גם כן. וכן מחמשת הדברים שהיו מוטלים על הכהנים לעשותם זכר הכתוב בעולת הצאן שנים מהם לפי שבהם יוכלל גם כן השאר כי הנה באמרו בעולת הצאן וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו נכלל והקריבו בני אהרן את הדם כי בידוע שאם לא יקבלוהו בכלי לא יוכלו לזרוק גם באמרו בעולת הצאן בנתחים וערך אותם הכהן על העצים אשר על האש נכלל ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח ונכלל גם כן וערכו עצים על האש. לפי שבאמרו וערך הכהן אותם על העצים אשר על האש ידענו שכבר היה שם אש ועצים. הנה התבאר מזה שאין כפל ולא מותר בפרשת עולת הצאן ולא חסרון וגרעון במה שהיה ראוי שיכתב בה. ותמיד אומר שהכלל הוא שכל מעשה שבא בפרשיות אלו בלי זכר כהן הוא בבעל הקרבן כי היתה הכוונה שהמקריב לא יבא בגאה וגאון ודרך רע אלא בהכנעה ושפלות הרוח וכמו שאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. והנה נאמר בעולת הצאן לפני ה' ולא אמר לרצונו כמו שאמר בעולת הבקר לפי שקרבן הבקר היה קרבן חשוב ונערך בדמיו ודרך המתנדב דבר שדמיו מרובין מתעצב בשעת הנתינה יותר מהמתנדב דבר שדמיו מועטים. ולזה הזהיר בעולת הבקר שיהיה לרצונו ויתננו בפנים מאירות ויעלה על לבו שרוחו ונשמתו מוקטר מוגש לפני השם לא לפני מלך ואין כן בכשב או עז. עוד תמצא בעולת הבקר שזכר הנתחים בלי כנוי שנאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הראש ואת הפדר. ובעולת הצאן נזכרו בכנוי ונתח אותו לנתחיו את ראשו ואת פדרו. אבל בקרבים או בכרעים בא הלשון בהפך שבעולת הבקר נאמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים שהם בכנוי ובעולת הצאן נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים בלי כנוי והטעם בזה הוא שעריכת האברים על העצים היתה בכהנים ורחיצת הקרב והכרעים היתה בבעלים ולזה בעולת הבקר שהיו צריכים בה כהנים רבים נאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הראש ואת הפדר בלי כנוי יחיד כי רבים היו הכהנים בזה והפריש לשון הקרב והכרעים בכנוי היחיד לרמוז שזה נעשה ביחיד שהוא הבעל המקריב אבל בעולת הצאן אמר וערך הכהן אותם על העצים. ומפני היות הכהן אחד אמר את ראשו ואת פדרו בכנוי יחיד כי היה די בכהן אחד להקריב עולה מן הצאן ולא להקריב בקר. ומפני שלא נחשוב שאותו הכהן שהקריב נתחי הצאן הוא אשר ירחץ במים הקרב והכרעים כיון שהלשון שוה בכל העבודה לכך אמר את ראשו ואת פדרו בכנוי היחיד רומז לכהן והקרב והכרעים מבלי כנוי רוצה לומר הבעל לא הכהן הנז'. ויעיד על זה רבוי המלואים כי מרע"ה רחץ והקטיר ונאמר הכל שם בכנוי ומוסב למשה והותרה בזה השאלה הה':