ספרא על ויקרא א
ספרא על ויקרא · א · >>
פסוק א
[א] "ויקרא...וידבר"-- הקדים קריאה לדיבור.
- הלא דין הוא! נאמר כאן 'דיבור' ונאמר בסנה דיבור (שמות ג', ד'-ה', עיין שם): מה דיבור האמור בסנה-- הקדים קריאה לדיבור, אף דיבור האמור כאן-- הקדים קריאה לדיבור.
- [ב] לא! אם אמרת בדיבור הסנה -- שהוא תחלה לדברות; תאמר בדיבור אהל מועד שאינו תחלה לדברות!?
- דיבור הר סיני יוכיח! שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדיבור (שמות יט, ג)!
- [ג] לא! אם אמרת בדיבור הר סיני -- שהוא לכל ישראל; תאמר בדיבור אהל מועד שאינו לכל ישראל!?
- הרי את דן מבנין אב: לא הרי דיבור הסנה שהוא תחלה לדברות כהרי דיבור הר סיני שאינו תחלה לדברות; ולא הרי דיבור הר סיני שהוא לכל ישראל כהרי דיבור הסנה שאינו לכל ישראל; [ד] הצד השוה שבהן שהן דיבור מפי קדש למשה והקדים קריאה לדביור, אף כל מה שהוא דיבור מפי קדש למשה-- הקדים קריאה לדיבור!
- [ה] אי מה להצד השוה שבהן שהן דיבור באש מפי קדש למשה והקדים בהן קריאה לדיבור, אף כל שהוא דיבור באש מפי קדש למשה הקדים קריאה לדיבור-- יצא דיבור אהל מועד שאינו באש!...
תלמוד לומר "ויקרא...וידבר"-- הקדים קריאה לדיבור.
[ו] יכול לא היתה קריאה אלא לדיבור זה; מנין לכל הדברות שבתורה? תלמוד לומר "מאהל מועד"-- כל שהוא מאהל מועד הקדים קריאה לדיבור.
[ז] יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד; מנין אף לאמירות ולצווין? אמר ר' שמעון, תלמוד לומר 'דיבור' "וידבר"-- אף לאמירות ולצווין.
[ח] יכול אף להפסקות? תלמוד לומר "וידבר"-- לדיבור היתה קריאה ולא להפסקות.
[ט] ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחמר: מה מי שהוא שומע מפי הקב"ה ומדבר ברוח הקדש-- צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט הלומד מן ההדיוט!
[י] ומנין שכל הקריאות היו "משה! משה!"? תלמוד לומר (שמות ג, ד) "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה", שאין תלמוד לומר "ויאמר..."; ומה תלמוד לומר "ויאמר..."? --מלמד שכל הקריאות היו "משה! משה!".
[יא] ומנין שעל כל קריאה היה אומר "הנני"? תלמוד לומר (שמות ג, ד) "ויאמר הנני", שאין תלמוד לומר "ויאמר..."; ומה תלמוד לומר "ויאמר הנני"? --מלמד שעל כל קריאה וקריאה היה אומר "הנני".
[יב] "משה משה" (שמות ג, ד); "אברהם | אברהם" (בראשית כב, יא); "יעקב | יעקב" (בראשית מו, ב); "שמואל | שמואל" (שמואל א ג, י)-- לשון חיבה, לשון זירוז.
דבר אחר: הוא "משה" עד שלא נדבר עמו, הוא "משה" משנדבר עמו.
[א] "אליו"-- למעט את אהרן.
- אמר ר' יהודה בן בתירא: י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן; וכנגדן בתורה י"ג מיעוטים -- ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן. [ב] ואלו הן:
- (א) (במדבר ז, פט): "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ"
- (ב) (במדבר ז, פט): "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו"
- (ג) (במדבר ז, פט): "וַיְדַבֵּר אֵלָיו"
- (ד) (שמות כה, כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ"
- (ה) "אשר אועד לך" (שמות ל, ו) (שמות ל, לו)
- (ו) (שמות כט, מב): "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם"
- (ז) (שמות טז, לד): "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה"
- (ח) (ויקרא ז, לח): "אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ"
- (ט) (במדבר ד, מט): "אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה"
- (י) (במדבר יז, ה): "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ"
- (יא) (שמות ו, כח): "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
- (יב) (במדבר ג, א): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי"
- (יג) (ויקרא א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר...אֵלָיו"
--מיעט את אהרן מכולם.
[ד] ר' יוסי הגלילי אומר בשלשה מקומות נאמר בתורה 'דיבור' למשה: בארץ מצרים, בהר סיני, באהל מועד כל התורה כולה:
- בארץ מצרים מהו אומר? (שמות ו, כח): "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"-- מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים.
- בהר סיני מהו אומר? (במדבר ג, א): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי"-- מיעט את אהרן מדברות הר סיני.
- באהל מועד מהו אומר? (ויקרא א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר.."-- מיעט את אהרן מדברות אהל מועד.
--אל משה דבר ולא לאהרן.
[ה] ר' אלעזר אומר "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט מג)-- עתיד אני להיות ועד להם ולהתקדש בהם; אימתי היה זה? יום שמיני למלואים שנאמר (ויקרא ט, כד) "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם". או אינו אלא ליתן להם יעידה לדברות? תלמוד לומר "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ" (שמות כה כב)-- לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכלל (ס"א לכל) ישראל.
- [ו] אוציא את ישראל שלא כשרו לעלות בהר ולא אוציא את הזקנים שכשרו לעלות בהר? אוציא את הזקנים שלא נראו בדיבור עם משה ולא אוציא את בני אהרן שנראו בדיבור עם משה? אוציא את בני אהרן שלא נתועדו עם משה בדיבור ולא אוציא את אהרן עצמו שנתועד עם משה בדיבור? תלמוד לומר "אשר אועד לך" (שמות ל, ו) (שמות ל, לו)-- לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכולם.
[ז] או אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות? תלמוד לומר (שמות כה, כב): "...ודברתי אתך".
- אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים? אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן? אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו? תלמוד לומר (שמות כט, מב): "לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם"-- עמך היה הדיבור ולא היה הדיבור עם כולם.
[ח] יכול לא היו שומעים את הדיבור אבל היו שומעים את הקול? תלמוד לומר (במדבר ז, פט): "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו"-- קול לו, קול אליו.
- אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים? אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן? אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו? תלמוד לומר 'קול לו'.
- [ט] אוציא את כולם ולא אוציא את מלאכי השרת שאין משה יכול לכנס לרשותם עד שיקרא? תלמוד לומר "קול..אליו"-- משה היה שומע את הקול ואין כל אלו שומעים את הקול.
[י] "מאהל מועד"-- מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל מועד.
- יכול מפני שהוא נמוך? תלמוד לומר (במדבר ז, פט) "וישמע את הקול", שאין תלמוד לומר "הקול"; ומה תלמוד לומר "הקול"? הקול המתפרש בכתובים. ומהו המתפרש בכתובים? "קול ה' שובר ארזים..." (תהלים כט, ה). אם כן למה נאמר "מאהל מועד"? מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל.
[יא] כיוצא בדבר אתה אומר: "וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה..." (יחזקאל י, ה)-- יכול מפני שהיה הקול נמוך? תלמוד לומר "...כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ"-- בסיני. ואם כן למה נאמר "עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה"? אלא כיון שהיה מגיע אל (ס"א עד) החצר החיצונה היה נפסק.
[יב] "מאהל מועד"-- יכול מכל הבית? תלמוד לומר (שמות כה, כב) (במדבר ז, פט) "מעל הכפורת". אי "מעל הכפורת", יכול מעל הכפורת כולה? תלמוד לומר (שמות כה, כב) (במדבר ז, פט) "מבין שני הכרובים", דברי ר' עקיבא. אמר ר' שמעון בן עזאי אין אני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו: הכבוד שנאמר בו "את השמים ואת הארץ אני מלא" -- ראה חבתם של ישראל להיכן גרמה לכבוד הזה? כביכול, דחק להיות מדבר מעל הכפורת מבין שני הכרובים.
ר' דוסא אומר, הרי הוא אומר "כי לא יראני האדם וחי"-- בחייהם אינם רואים אבל רואים הם במיתתם. וכן הוא אומר (תהלים כב, ל): "לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה".
- ר' עקיבא אומר, [ "כי לא יראני האדם וחי"-- ] אף חיות הקדש הנושאות את כסא הכבוד אינן רואות את הכבוד. אמר ר' שמעון איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו: "כי לא יראני האדם וחי"-- אף מלאכים שחיים חיי עולם אינם רואים את הכבוד.
[יג] "לאמר"-- אמור להם דברי כבושים "בשבילכם מדבר עמי", שכן מצאנו שכל ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודין לא היה מדבר עם משה שנאמר (דברים ב', ט"ז-י"ז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות...וידבר ה' אלי לֵאמֹר...".
דבר אחר: "לאמר"-- צא ואמור להם והשיבני. ומנין שהיה משה יוצא ומדבר עמהם? שנאמר (שמות לד, לד) "וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה". ומנין שהיה משה משיב הדברים לפני הגבורה? תלמוד לומר (שמות יט, ח) "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' ".
אלעזר בן אחוי אומר, יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו? תלמוד לומר 'לאמר... לישראל'-- בשביל ישראל היה מדבר עמו, לא בשביל עצמו.פסוק ב
[א] 'דבר אל בני ישראל...וסמכו'-- בני ישראל סומכים ואין עובדי כוכבים סומכים.
- וכי איזה מדה מרובה -- מדת תנופה או מדת סמיכה? מרובה מדת תנופה ממדת סמיכה; שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים, והסמיכה אינה אלא בדבר שיש בו רוח חיים. אם מעטתים מתנופה מרובה, לא אמעטם מסמיכה מועטת?!
- אתה אומר בצד זה נתרבה תנופה ונתמעטה סמיכה; או בצד זה יתרבה סמיכה ונתמעטה תנופה! שהסמיכה נוהגת בכל החוברים ואין התנופה נוהגת בכל החוברים! אם מעטתים מתנופה מעוטה אמעטם מסמיכה מרובה!
הא לפי שיש בתנופה שאין בסמיכה ובסמיכה מה שאין בתנופה צריך לומר "דבר אל בני ישראל..."-- בני ישראל סומכים ואין עובדי כוכבים סומכים.
[ב] "בני ישראל.." סומכים ואין בנות ישראל סומכות. ר' יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות. אמר ר' יוסי, אמר לי אבא אלעזר היה לנו עגל זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו הנשים; לא מפני שהסמיכה בנשים אלא מפני נחת רוח של נשים.
יכול לא יסמכו על העולות -- שאין העולות טעונים תנופה; אבל יסמכו על השלמים שהרי השלמים טעונים תנופה?... ת"ל "ואמרת אליהם..."-- לרבות כל האמור בענין; כשם שאין סומכים על העולות כך לא יסמכו על השלמים.
[ג] "אדם"-- לרבות את הגרים. "מכם"-- להוציא את המומרים.
- ומה ראית לומר כן? אמור "אדם"-- לרבות את המומרים, "מכם"-- להוציא את הגרים!
אחר שריבה הכתוב מיעט! תלמוד לומר "בני ישראל"-- מה בני ישראל מקבלי ברית, אף הגרים מקבלי ברית; יצאו מומרים שאין מקבלי ברית. אי מה "ישראל" בני מקבלי ברית אף מומרים בני מקבלי ברית; יצאו גרים שאינם בני מקבלי ברית... תלמוד לומר "מכם"-- ועכשיו אל תאמר אלא מה ישראל מקבלי ברית אף הגרים מקבלי ברית, יצאו מומרים שאינם מקבלי ברית.
[ד] "אדם כי יקריב": יכול גזירה? תלמוד לומר "כי יקריב"-- אינו אלא רשות
"...קרבן לה' "-- שיקדים הקדשו להקרבתו, דברי ר' יהודה. אמר ר' שמעון, מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' שלמים"? תלמוד לומר "קרבן לה' ". הלא דברים קל וחמר: ומה מי שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר שם שמים לבטלה על הקרבן, על אחת כמה וכמה שאין מזכירים שם שמים לבטלה.
[ה] ר' יוסי אומר, כל מקום שנאמר קרבן -- אמור ביו"ד ה"א; שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות.
[ו] "קרבן לה'...הבהמה"-- יכול אף חיה שהיא קרויה "בהמה" שנאמר (דברים יד, ד) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה...איל וצבי ויחמור.."? תלמוד לומר (ויקרא א, ג) (ויקרא א, י) 'בקר וצאן'.
- יכול לא יביא ואם הביא כשר? משל למה הדבר דומה למי שאמר לו רבו "לך והבא לי חטים" והלך והביא לו חיטים ושעורים -- הרי זה מוסיף על דבריו! תלמוד לומר (ויקרא א, ב) 'בקר וצאן..תקריבו'-- אין לך בבהמה אלא בקר וצאן בלבד. הא למה זה דומה? למי שאמר לו רבו "אל תביא לי אלא חיטים" -- הא אם הוסיף זה על החיטים הרי הוא עובר על דבריו.
[ז] "מן הבהמה"-- להוציא את הרובע ואת הנרבע.
- והלא דין הוא! מה [אם] בעל מום --שלא נעבדה בו עבירה-- פסול מעל גבי מזבח, הרובע והנרבע --שנעבדה בהן עבירה-- אינו דין שיפסלו מעל גבי מזבח?!
- הרי שור שחרש עם החמור יוכיח! שנעבדה בו עבירה וכשר על גבי המזבח!
- [ח] לא! אם אמרת בשחרש שור עם החמור -- שאינם חייבים מיתה, תאמר ברובע ונרבע שכן חייבים מיתה?!
- טול לך מה שהבאת! אין לי אלא כשנעבדה בו עבירה על פי שני עדים; נעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים מנין!?
- אמר ר' ישמעאל הריני דן: ומה אם בעל מום --שאין יעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה-- יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה, רובע ונרבע --שיעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה-- אינו דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה?!
- אמר לו רבי עקיבא: לא! אם אמרת בבעל מום -- שמומו בגלוי, תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי?! לא יפסל מעל גבי המזבח! תלמוד לומר "מן הבהמה"-- להוציא הרובע והנרבע.
[ט] "מן הבקר" (ויקרא א, ב)-- להוציא את הנעבד.
- הלא דין הוא! ומה אתנן ומחיר --שציפויהן מותרים-- אסורין מעל גבי המזבח, נעבד --שציפויו אסור-- אינו דין שיפסל על גבי המזבח?!
- או חילוף! ומה אתנן ומחיר --שהן אסורין-- ציפויהן מותרים, נעבד --שהוא מותר-- אינו דין שיהיה ציפויו מותר?!
- אם כן בטלת "לא תחמוד כסף וזהב עליהם"!
- אני אקיימנו! "לא תחמוד כסף וזהב" בדבר שאין בו רוח חיים; אבל בדבר שיש בו רוח חיים, הואיל והוא מותר יהיה ציפויו מותר... תלמוד לומר "מן הבקר"-- להוציא את הנעבד.
[י] כשהוא אומר "מן הבקר" למטה (ויקרא א, ג), שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטריפה.
- והלא דין הוא! ומה אם בעל מום --שהוא מותר בחולין-- פסול מעל גבי המזבח, טריפה --שאסורה בחולין-- אינו דין שתפסל מעל גבי המזבח?!
- חלב ודם יוכיחו! שאסורים בחולין (ס"א לחולין) וכשרים על גבי המזבח!
- מה לחלב ודם שהם מדבר מותר, תאמר בטריפה שכולה אסור!?
- מליקת העוף תוכיח! שכולה אסורה וכשר על גבי המזבח!
- לא! אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרתה, תאמר בטריפה שאין קדושתה אוסרתה! הואיל ואין קדושתה אוסרתה -- לא תפסל על גבי המזבח... הא אם השבת... -- כשהוא אומר למטה "מן הבקר", שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטריפה.
"מן הצאן" (במדבר טו, ג)-- להוציא את המוקצה. "ומן הצאן" (ויקרא א, ב)-- להוציא את הנוגח.
- אמר ר' שמעון: אם נאמר רובע למה נאמר נוגח? ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע?
- לפי שיש ברובע מה שאין בנוגח ובנוגח מה שאין ברובע:
- רובע -- עשה בו אונס כרצון, נוגח לא עשה בו אונס כרצון;
- נוגח -- משלם את הכופר לאחר מיתה, רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה.
- יש ברובע מה שאין בנעבד ויש בנעבד מה שאין ברובע:
- רובע -- בין שלו בין של אחרים אסור; נעבד -- שלו אסור, של אחרים מותר.
- נעבד -- ציפויו אסורים, רובע ציופיו מותרים.
- לפיכך צריך הכתוב לומר את כולם.
[א] "תקריבו"-- מלמד שהוא באה נדבת שנים.
- והלא דין הוא! עולת העוף באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה; מה עולת העוף באה נדבת שנים, אף עולת בהמה -- באה נדבת שנים.
- [ב] או נלך לדרך זה: מנחה באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה; מה מנחה שהיא באה בנדר ונדבה אינה באה נדבת שנים, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה -- לא תבא נדבת שנים!
- [ג] נראה למי דומה: דנין דבר שכולו עולה לאשים מדבר שכולו עולה לאשים, ואל תוכיח מנחה שאין כולה לאשים! או כלך לדרך זה: דנים דבר שהוא באה חובת ציבור מדבר שהוא באה חובת ציבור, ואל תוכיח עולת העוף שאינה באה חובת ציבור!
ת"ל "תקריבו"-- מלמד שהיא באה בנדר ונדבה נדבת שנים.
[ד] "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.
- הלא דין הוא! מנחה באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה; מה מנחה שהיא באה בנדר ונדבה אינה באה נדבת ציבור, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה -- לא תבא נדבת ציבור.
- [ה] לא! אם אמרת במנחה -- שאינה באה נדבת שנים; תאמר בעולת בהמה שהוא באה נדבת שנים?!
- עולת העוף תוכיח! שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת ציבור.
- [ו] לא! אם אמרת בעולת העוף -- שאינה באה חובת ציבור; תאמר בעולת בהמה שהיא באה חובת ציבור?!
- שלמים יוכיחו! שהן באים חובת ציבור ואינם באים נדבת ציבור; [ז] אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהיא באה חובת ציבור, לא תבא נדבת ציבור...
תלמוד לומר "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.
[ח] דין אחר: ומה אם היחיד --שאינו מביא עולת חובה בכל יום-- מביא עולת בהמה נדבה, ציבור --שמביא עולת חובה בכל יום-- אינו דין שיביא עולת בהמה נדבה?!
- לא! אם אמרת ביחיד -- שהוא מביא מנחה נדבה; תאמר בציבור שאינו מביא מנחה נדבה!
- שותפין יוכיחו! שאין מביאין מנחה נדבה ומביאין עולת בהמה נדבה!
- [ט] מה לשותפין שהן מביאין עולת בהמה נדבה -- שכן מביאין עולת העוף נדבה; תאמר שיביא הציבור עולת בהמה נדבה שכן אינו מביא עולת העוף נדבה!
- מה לציבור שאינו מביא עולת העוף נדבה -- שכן אינו מביאהּ חובה! תאמר שלא יביא הציבור עולת בהמה נדבה שכן הוא מביאהּ חובה! והואיל והוא מביאה חובה, יביאנה נדבה!
- [י] מנחה תוכיח! שהציבור מביאה חובה ואינו מביאה נדבה, אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהציבור מביאה חובה, לא יביאנה נדבה...
תלמוד לומר "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.
פסוק ג
[א] "עֹלָה" מה תלמוד לומר? שיכול לא יהיו כל הפסולים אלו נוהגים אלא בעולת נדבה; עולת חובה מנין?
- ודין הוא! נאמר "הבא עולת נדבה" ונאמר "הבא עולת חובה": מה עולת נדבה כל הפסולים האלו נוהגים בה, אף עולת חובה-- כל הפסולים האלו נוהגים בה.
- [ב] לא! אם אמרת בעולת נדבה -- שאין לה חליפין, תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין?! הואיל ויש לה חליפין, לא יהיו כל הפסולים האלו נוהגים בה!...
תלמוד לומר "עֹלָה"-- אחד עולת נדבה ואחת עולת חובה כל הפסולים האלו נוהגים בהן.
[ג] ומנין שינהגו בתמורה?
- ודין הוא! נאמר "הבא עולה" ונאמר "הבא תמורה": מה עולה כל הפסולים האלו נוהגים בה, אף תמורה-- כל הפסולים האלו נוהגים בה.
- [ד] לא! אם אמרת בעולה -- שאין קדושה חלה עליה בבעל מום קבוע, תאמר בתמורה שקדושה חלה עליה בבעל מום קבוע?! הואיל וקדושה חלה עליה בבעל מום קבוע לא יהיו כל הפסולים האלו נוהגים בה!...
תלמוד לומר "אם עֹלה"-- לרבות את התמורה.
[ה] ומנין שינהגו בשלמים?
- ודין הוא! נאמר "הבא עולה" ונאמר "הבא שלמים": מה עולה כל הפסולים האלו נוהגים בה, אף שלמים-- כל הפסולים האלו נוהגים בהם. [ו] קל וחומר! ומה אם עולה --שכשרה לבא מן העוף-- כל הפסולים האלו נוהגים בה, שלמים --שלא כשרו לבא מן העוף-- אינו דין שיהיו כל הפסולים האלו נוהגים בהם?!
- לא! אם אמרת בעולה -- שלא כשרה לבא נקבות כזכרים, תאמר בשלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים?! הואיל וכשרו לבא נקבות כזכרים לא יהיו כל הפסולים נוהגים בהם!...
תלמוד לומר "קָרְבָּנוֹ"-- לרבות שלמים.
[ז] "מן הבקר"-- זה שאמרנו (ספרא פרק ג) להוציא את הטריפה.
"זכר" (ויקרא א, ג)-- ולא נקבה. וכשהוא אומר למטה (ויקרא א, י) "זכר", שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגניס.
- [ח] והלא דין הוא! מה אם שלמים --שכשרו לבא נקבות כזכרים-- לא כשרו לבא טומטום ואנדרוגניס, עולה --שלא כשרה לבא נקבות כזכרים-- אינו דין שלא תכשר לבא טומטום ואנדרוגניס?!
- לא! אם אמרת בשלמים -- שלא כשרו לבא מן העוף, תאמר בעולה שכשרה לבא מן העוף?!
- חטאת תוכיח! שכשרה לבא מן העוף ולא כשרה לבא טומטום ואנדרוגניס!
- [ט] לא! אם אמרת בחטאת -- שלא כשרה לבא כל מין זכרים, תאמר בעולה שכשרה לבא כל מין זכרים?!
- הבכור יוכיח! שכשר לבא כל מין זכרים ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגניס!
- [י] לא! אם אמרת בבכור -- שקדושתו מרחם, תאמר בעולה שאין קדושתה מרחם?!
- המעשר יוכיח! שאין קדושתו מרחם ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגניס!
- [יא] לא! אם אמרת במעשר -- שהוא אחד מעשרה, תאמר בעולה שהוא אחד מאחד?! הואיל שהוא אחד מאחד תכשר לבא טומטום ואנדרוגניס!...
תלמוד לומר "זכר"-- ולא נקבה, וכשהוא אומר למטה "זכר", שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגניס.
[יב] "תמים"-- כשם שאם אינו תמים אינו לרצון כך אם אינו כענין זה, אינו לרצון.
"תמים יקריבנו"-- תמים יקדישנו. ר' יוסי אומר "תמים יקריבנו"-- יבקרנו ויקריבנו. אמר ר' יוסי, שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר שהוא חייב חטאת ויביא תמיד אחר.
[יג] "אל פתח אהל מועד"-- מטפל בו ומביאו אל פתח אהל מועד.
מהו אומר 'יקריב...יקריב'? מנין אתה אומר נתערבה עולה בעולה, עולה בתמורה, עולה בחולין יקרבו? תלמוד לומר 'יקריב..יקריב'. יכול אפילו נתערבה בפסולים? תלמוד לומר "יקריבנו"-- אוציא את שנתערבה בפסולים, שאינם כשרים ליקרב.
- [יד] ומנין אפילו נתערבה בחטאות החיצונות? --אוציא את שנתערבה בחטאות החיצוניות, שאלו למעלה ואלו למטן.
- ומנין אפילו נתערבו בחטאות הפנימיות? --אוציא את שנתערבו בחטאות הפנימיות, שאלו מבפנים ואלו מבחוץ.
- ומנין אפילו נתערב בבכור ומעשר ופסח? --אוציא את שנתערב בבכור ומעשר ופסח, שאלו מתן ארבע ואלו מתנה אחת.
- ומנין אפילו נתערב בשלמים ותודה? --אוציא את שנתערב בשלמים ובתודה, שאלו קדשי קדשים ואלו קדשים קלים.
- יכול אפילו נתערב באשם? תלמוד לומר "יקריבנו"-- לבדו הוא קרב ולא שנתערב באחרים.
מה ראית לומר? עולה בעולה-- שהוא שם אחד; עולה בתמורה--[שתמורה] קרבה עולה; עולה בחולין-- שיכול להקדיש החולין ולעשותה עולה.
"יקריב אותו"-- מלמד שכופין אותו; יכול על כרחו? תלמוד לומר "לרצונו". כיצד? כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני!".
[א] "לפני ה' וסמך"-- אין סמיכה בבמה. "צפֹנה לפני ה' " (ויקרא א, יא)-- ואין צפון בבמה.
- וכי איזה מדה מרובה? מדת צפון או מדת סמיכה? מרובה מדת צפון ממדת סמיכה -- שהצפון נוהג בקרבנות יחיד ובקרבנות צבור והסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות יחיד. אם מעטתים מצפון מרובה, לא אמעטם מסמיכה מועטת?!
- אתה אומר בצד זה נתרבה צפון ונתמעטה סמיכה, או בצד הזה נתרבה סמיכה ונתמעט צפון! שהסמיכה נוהגת בקדשי קדשים ובקדשים קלים והצפון אינו נוהג אלא בקדשי קדשים. אם מעטתים מצפון מעוטה, לא אמעטם מסמיכה מרובה?!
הא לפי שיש בצפון מה שאין בסמיכה, ובסמיכה מה שאין בצפון, צריך לומר "לפני ה' וסמך"-- ואין סמיכה בבמה, "צפנה לפני ה' "-- ואין צפונה בבמה.
פסוק ד
[ב] "וסמך ידו"-- לא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו.
"ידו על ראש"-- ולא על גב; "ידו על ראש"-- ולא על הצואר; "על ראש"-- ולא על הגביים. אוציא את כולם ולא אוציא את החזה? ודין הוא! ומה אם הראש --שאינו טעון תנופה-- טעון סמיכה, החזה --שטעונה תנופה-- אינו דין שתטעון סמיכה?! תלמוד לומר "על ראש"-- ולא על החזה.
[ג] יכול אין טעון סמיכה אלא עולת נדבה; עולת חובה מנין?
- ודין הוא! נאמר "הבא עולת נדבה" ונאמר "הבא עולת חובה": מה עולת נדבה טעונה סמיכה, אף עולת חובה-- טעונה סמיכה.
- [ד] לא! אם אמרת בעולת נדבה -- שאין לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה?! הואיל ויש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, לא תטען סמיכה!...
תלמוד לומר 'עולה'-- אחד עולת חובה ואחד עולת נדבה, זו וזו טעונה סמיכה.
[ה] אין לי אלא עולת בקר; עולת הצאן מנין?
- ודין הוא! נאמר "הבא עולה מן הבקר" ונאמר "הבא עולה מן הצאן": מה עולה מן הבקר טעונה סמיכה, אף עולת הצאן-- טעונה סמיכה.
- [ו] לא! אם אמרת בבן הבקר -- שנתרבה בנסכים, תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים?! הואיל שנתמעט בנסכים, לא יטעון סמיכה!...
תלמוד לומר 'עולה'-- אחד עולת הבקר ואחד עולת הצאן, זו וזו טעונה סמיכה.
[ז] יכול אף עולת העוף תטעון סמיכה? תלמוד לומר "העולה"-- פרט לעולת העוף.
[ח] "ונרצה לו"-- מלמד שהמקום מרצה לו. ועל מה המקום רוצה לו? אם תאמר דברים שחייבים עליהם מיתה ביד בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים, חטאת ואשמות -- הרי עונשן אמור! ועל מה המקום מרצה (ס"א רוצה) לו? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. ר' שמעון אומר "ונרצה לו"-- לזבחו [1], אף על פי שלא סמך -- הזבח מרצה.
[ט] "ונרצה לו לכפר"-- במכפר. איזהו מכפר? זה הדם שנאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא).
אין לי אלא דם הטהור; דם הטמא מנין? כשהוא אומר "ונשא אהרן את עון הקדשים" (שמות כח, לח) איזה עון הוא נושא? אם עון פיגול-- כבר נאמר (ויקרא ז, יח) 'פיגול הוא לא יחשב'; אם עון נותר-- כבר נאמר (ויקרא י"ט, ו'-ז') "לא ירצה"; ואיזה עון הוא נושא? עון טומאה שהותר מכללה בציבור.
[י] אין לי אלא עונות דם; מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים? תלמור לומר "לכל מַתְּנֹת קדשיהם" (שמות כח, לח).
אין לי אלא של אנשים; של נשים מנין? אין לי אלא של ישראל; של גרים ושל עבדים מנין? תלמור לומר "עון הקדשים" (שמות כח, לח) -- ריבה.
הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם, מה תלמוד לומר "וסמך..ונרצה"? אלא ללמד שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה כאילו לא כפר וכפר.
ר' שמעון אומר "לכפר עליו"-- את שהוא עליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו.
- ^ יש גורסים "ונרצה לו"-- לו ולא לזבחו; ויש גורסים "ונרצה לו"-- לו ולזבחו; והמלבי"ם רוצה לגרוס "ונרצה לו"-- זבחו, עיי"ש - ויקיעורך
פסוק ה
[א] "וסמך...ושחט"-- במקום שסומכין, שוחטין; ותיכף לסמיכה שחיטה; מה סמיכה בטהורים, אף שחיטה בטהורים.
[ב] "ושחט"-- שחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר.
- או אינו אלא בכהן?...
- וכי מאין באת?
- מכלל שנאמר (במדבר יח, ז) " ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח", יכול אף לשחיטה...
- כשהוא אומר "...והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו"-- מכאן ואילך מצות כהונה; אבל שחיטה כשרה בכל אדם.
[ג] "בן הבקר לפני השם"-- ואין השוחט לפני ה'. שמעון התימני אומר, מנין שתהיה ידו של שוחט לפנים מן הנשחט? תלמוד לומר "ושחט את בן הבקר לפני ה' ".
[ד] "והקריבו"-- זו קבלת הדם. יכול זריקה? כשהוא אומר "וזרקו..", הרי זריקה אמורה! הא אינו אומר כאן "והקריבו"-- זו קבלת הדם שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת.
אמר רבי עקיבא, מנין לקבלת הדם שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת? נאמר כאן 'כיהון' ונאמר להלן (במדבר ג, ג) 'כיהון': מה כיהון האמור להלן-- בכהן כשר ובכלי שרת, אף 'כיהון' האמור כאן-- בכהן כשר ובכלי שרת.
- [ה] אמר לו ר' טרפון, עקיבא! עד מתי אתה מגבב עלינו את הכתובים! אקפח את בני אם לא שמעתי שיש הפרש בין קבלה לזריקה ואין לי לפרש.
- אמר לו, תרשיני לומר לפניך מה שלמדתני.
- אמר לו, אמור.
- אמר לו, קבלה לא עשה בה את המחשבה כמעשה, זריקה עשה בה את המחשבה כמעשה. המקבל בחוץ פטור והזורק בחוץ חייב. קבלוהו טמאים-- אין חייבים עליו; זרקוהו טמאים-- חייבים עליו.
- אמר לו רבי טרפון, אקפח את בני שלא הטית ימין ושמאל. אני הוא ששמעתי ולא היה לי לפרש ואתה דורש ומסכים לשמועה! -- הא כל הפורש ממך כפורש מחיים.
[ו] "בני אהרן.."-- יכול חללים? תלמוד לומר "..הכהנים"-- יצאו חללים. אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומין? תלמוד לומר "בני אהרן"-- מה אהרן כשר, אף בניו כשרים-- יצאו חללים ובעלי מומין.
[ז] "והקריבו בני אהרן את הדם וזרקו את הדם"-- מה תלמוד לומר (נכון לגרוס מת"ל דם דמו? וכן בהמשך -מלבי"ם) "דם...דם"? מנין אתה אומר נתערב דם עולה בדם עולה, דם עולה בדם תמורה, דם עולה בדם חולין, יקרבו? תלמוד לומר "דם..דם".
- יכול נתערבו אלו באלו יקרבו -- שכן אפילו נתערבו חיים יקרבו! ומנין אפילו נתערב באשם?
- אביא את שנתערב באשם -- שאלו ואלו קדשי קדשים; ומנין אפילו נתערב בשלמים ותודה?
- אביא את שנתערב בשלמים ותודה -- שאלו ואלו מתן ארבע; ומנין אפילו נתערב בבכור ובמעשר ובפסח?
תלמוד לומר "דם...דם"
[ח] יכול אפילו נתערב בפסולים? תלמוד לומר "דמו".
- אוציא את שנתערב בפסולים -- שאינם כשרים ליקרב! ומנין אפילו נתערב בחטאת הפנימיות?
- אוציא את שנתערב בחטאת הפנימיות -- שאלו מבפנים ואלו מבחוץ; ומנין אפילו נתערב בחטאת החצונות?
תלמוד לומר "דם...דם"
[ט] "וזרקו"-- יכול זריקה אחת? תלמוד לומר "סביב". אי "סביב", יכול יקיפנו כחוט? תלמוד לומר "וזרקו". הא כיצד? --שתי מתנות שהן ארבע.
[י] ר' ישמעאל אומר נאמר כאן "סביב" ונאמר להלן (ויקרא טז, יח) "סביב": מה "סביב" האמור להלן-- הפסק ארבע מתנות, אף "סביב" האמור כאן-- הפסק ארבע מתנות.
[יא] "והקריבו בני אהרן..את הדם וזרקו.."-- מה תלמוד לומר שוב "את הדם"? מנין אתה אומר נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו, כשר? תלמוד לומר שוב "את הדם". יכול אפילו נשפך מצואר בהמה על הרצפה, יחזור ויאספנו ויהיה כשר? תלמוד לומר "הדם"-- הדם שנתקבל בכלי.
[יב] "..הדם על המזבח"-- [הדם על גבי המזבח] ואין הזורק על [גבי] המזבח.
דבר אחר: 'הדם על גבי המזבח'-- אף על פי שאין בשר.
- הא מה אני מקיים (דברים יב, כז) "ועשית עולותיך הבשר והדם"? הקיש הבשר לדם: מה הדם בזריקה, אף הבשר בזריקה. יכול יהיה זורק ורובג? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "וערך הכהן אותם". הא כיצד? זורק ועורך.
[יג] "המזבח סביב"-- בזמן שהוא סביב ולא בזמן שנטלה קרנו של מזבח. הא אם נטלה קרנו של מזבח ועבד עליו-- עבודתו פסולה.
[יד] "אשר פתח אהל מועד"-- ולא בזמן פירוקו, ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה.
פסוק ו
[א] 'והפשיט ונתח'-- יכול יהיה מפשיט אבר אבר ומנתח? תלמוד לומר "..העולה"-- מפשיט כולה ואחר כך מנתחה.
[ב] יכול אין טעון הפשט אלא עולת נדבה; עולת חובה מנין?
- ודין הוא! נאמר "הבא עולת נדבה" ונאמר "הבא עולת חובה": מה עולת נדבה טעונה הפשט, אף עולת חובה-- תטען הפשט.
- [ מה לעולת נדבה שאין לו חליפין תאמר בעולת חובה שיש לו חליפין! - עיין במלבי"ם ]
[ג] אין לי אלא עולת בקר; עולת הצאן מנין?
- ודין הוא! נאמר "הבא עולה מן הבקר" ונאמר "הבא עולה מן הצאן": מה עולת בקר טעונה הפשט, אף עולת הצאן-- תטען הפשט.
- [ מה לעולת בקר שנתרבה בנסכים תאמר בעולת צאן שנתמעט מנסכים - עיין במלבי"ם ]
- [ד] אין לי אלא של אנשים; של נשים מנין?
- אין לי אלא של ישראל; של עבדים מנין?
- עד שאתה מרבה להביא את של עובד אלילים מנין?
תלמוד לומר "העולה"-- כל שהוא עולה טעונה הפשטה.
- מה ראית להביאן להפשט ונתוח ולהוציאם מן הסמיכה?
- אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מביאם להפשט ונתוח? שהפשט ונתוח כשרים בכל אדם, ומוציא אני הסמיכה שאין הסמיכה אלא בבעלים.
- [ה] ר' חייא אומר, צא וראה את מה מיעט הכתוב למעלה; את הקריבים או את המקריבים? --הוי אומר המקריבים. אף אני אמעטם מן הסמיכה מפני שאני ממעט את המקריבים ולא אמעטם מהפשט ונתוח מפני שאני ממעט את מעשה עולה בעצמה.
[ו] אין לי אלא שנשחטה לשמה; שלא לשמה מנין? תלמוד לומר "העולה"-- כל שהוא עולה טעונה הפשטה.
[ז] "ונתח"-- יכול ינתח נתחיה לנתחים? תלמוד לומר "אותה"-- אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים.
פסוק ז
[ח] "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח": אמר ר' יהודה, מנין להצתת האליתא (ס"א האש) שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת? תלמוד לומר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח". אמר ר' שמעון, וכי עלה על לב שהזר קרב לגבי (ס"א על גבי) מזבח?! אם כן מה תלמוד לומר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"? למד על הצתת אליתא שלא תהיה אלא בראשו של מזבח.
[ט] "ונתנו בני אהרן הכהן", מה תלמוד לומר "הכהן"? ממשמע שנאמר "אהרן" איני יודע שהוא כהן?! אם כן למה נאמר "הכהן"? --בכיהונו, למד על כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט שעבודתו פסולה. ומנין לכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול שעבודתו פסולה? תלמוד לומר (ויקרא א, יא) "הכהנים"-- בכהונם. הא כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט וכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול-- עבודתן פסולה.
[י] "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"-- אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית העולמים; אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה.
[יא] "וערכו עצים על האש"-- עצים על גבי האש ולא האש על גבי עצים.
פסוק ח
- [א] "וערכו בני אהרן.."-- יכול אפילו מאה? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "וערך הכהן אותם". יכול יהיה כהן אחד עורך את כל האיברים? תלמוד לומר "וערכו". הא כיצד? אחד עורך שני איברים; וכמה הן איברים? עשרה, ואחד בקרביים -- נמצא טלה עולה בששה, דברי ר' ישמעאל.
- רבי עקיבא אומר "וערכו" שנים, "בני אהרן" שנים, "הכהנים" שנים-- מלמד שטלה עולה בששה.
"הכהנים"-- לרבות את הקרחנים, דברי ר' יהודה.
[ב] "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים...", מה תלמוד לומר "..את הראש ואת הפדר"? מלמד שאין הראש והפדר מהנתחים. דבר אחר: שיהיה פורש את הפדר על בית השחיטה שהוא דרך כבוד של מעלה.
ומנין שהראש והפדר קודמין לכל האיברים? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "ואת ראשו ואת פדרו וערך הכהן אותם"-- מלמד שהראש והפדר קודמים לכל האיברים.
[ג] ר' חייא אומר, מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? תלמוד לומר "וערכו בני אהרן..את הנתחים..", שאין תלמוד לומר "..את הראש ואת הפדר", והלא הראש והפדר בכלל האיברים היו! ואם כן למה נאמר "את הראש ואת הפדר"? אלא לפי שנאמר "והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה...וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים" --נתחים שהיו בכלל ההפשט-- ומנין להראש שכבר הותז בשחיטה? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "ואת ראשו ואת פדרו".
• [ד] "על העצים אשר על האש"-- עצים הנתונים להיות אש. וכי כל העצים כשרים למערכה? הן. כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן; אבל באלו רגילין: במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן. ר' אליעזר מוסיף אף של חרוב ושל דקל ושל שקמה ושל מייש ושל אלון.
• [ה] יכול המתנדב עולה יהיה מביא עציה ואשה עמה? תלמוד לומר "על העצים אשר על האש אשר על המזבח"-- מה מזבח משל צבור, אף אש ועצים משל צבור, דברי ר' אלעזר בר' שמעון.
• ר' אליעזר אומר, מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט.
פסוק ט
[ו] 'והקרב ירחץ והכרעים ירחץ' (ויקרא א, יג)-- אפילו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה, קרבי עולה בקרבי תמורה.
- יכול אפילו נתערבו בפסולים? תלמוד לומר "וקרבו".
- אוציא את שנתערבו בפסולים ולא אוציא את שנתערבו בקדשי קדשים ובקדשים קלים? תלמוד לומר "וקרבו וכרעיו".
•[ז] "ירחץ..."-- יכול מה רחיצה אמור להלן בארבעים סאה, אף כאן בארבעים סאה?... תלמוד לומר "במים"-- במים כל שהן. •"במים"-- ולא ביין; "במים"--ולא במזוג; •"במים"-- להכשיר את כל המים, קל וחומר למי כיור.
[ח] "והקטיר..." (ויקרא א, ט)-- אף על פי שפסול; אף על פי שיוצא; אף על פי שפיגל; אף על פי שנותר; אף על פי שטמא. יכול כשהן למטה? תלמוד לומר "המזבחה"-- כשהן בראש המזבח אמרתי ולא כשהן למטה.
[ט] "את הכל"-- לרבות העצמות והגידין והקרנים והטלפים והצמר שבראשי כבשים והשער שבזקן תישים.
- יכול אפילו פירשו? תלמוד לומר (דברים יב, כז) "ועשית עולתיך הבשר והדם". יכול יתלשו הגידין והעצמות ויעלה הבשר? תלמוד לומר "את הכל"-- ריבה. הא כיצד? בזמן שהם מחוברים-- יעלו; פירשו-- אפילו בראשו של מזבח-- ירדו.
פסוק י
[א] "ואם..."-- הרי זה מוסיף על ענין ראשון; ולמה הפסיק? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והרי דברים קל וחמר: ומה מי שהוא שומע מפי הקדש ומדבר ברוח הקדש-- צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט הלמד מן ההדיוט!
[ב] "מן הצאן..מן הכשבים..מן העזים"-- הרי אלו מיעוטים, פרט לחולה ולזקן ולמזוהם.
"קרבנו"-- להוציא את הגזל.
[ג] 'כבשים ועזים'-- להוציא את הכלאים.
אתה אומר לכך נאמרו מיעוטים הללו, או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עבירה-- שחרש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית ויום טוב ויום הכפורים ושבת? תלמוד לומר 'כבשים..לעולה' 'ועזים לעולה'-- לרבות את כולם, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר, מה תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'עזים לעולה'? --לרבות תמורה.
- והלא דין הוא! מה שלמים --שלא כשרו לבא מן העוף-- כשרה תמורתן, עולה --שכשרה לבא מן העוף-- אינו דין שתכשר לבא תמורתה?!
- לא! אם אמרת בשלמים -- שכשרו לבא נקבות כזכרים! תאמר בעולה שלא כשרה לבא נקבות כזכרים?! הואיל ולא כשרה לבא נקבות כזכרים, לא תכשר תמורתה...
- תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'ועזים לעולה'-- לרבות תמורה.
[ד] ר' אלעזר אומר, מה תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'ועזים לעולה'? לרבות מותרות.
- שיכול, אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה בלבד; מנין לרבות מותר חטאת, מותר אשמות, מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות, מותר קרבנות הנזיר והמצורע, המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין על גבי המזבח --יינות ושמנים ועופות-- מנין שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהם עולות? תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'ועזים לעולה'-- לרבות את כולן.
פסוק יא
[ה] "ושחט אֹתו"-- אותו בצפון ואין העוף בצפון.
- והלא דין הוא! ומה אם בן הצאן --שלא קבע לו כהן-- קבע לו צפון, עוף --שקבע לו כהן-- אינו דין שיקבע לו צפון?!
- תלמוד לומר "ושחט אֹתו"-- אותו בצפון ואין העוף בצפון.
[ו] ר' אליעזר בן יעקב אומר, "אֹתו" בצפון ואין הפסח בצפון.
- והלא דין הוא! ומה אם עולה --שלא קבע לה זמן שחיטה-- קבע לה מקום שחיטה, הפסח --שקבע לו זמן שחיטה-- אינו דין שיקבע לו מקום שחיטה?!
- תלמוד לומר "ושחט אֹתו"-- אותו בצפון ואין הפסח בצפון.
[ז] ר' חייא אומר, "אֹתו" בצפון ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון. לפי שמצינו שהמקבל צריך להיות עומד בצפון ומקבל בצפון ואם עמד בדרום וקבל בצפון-- פסול; יכול אף השוחט? תלמוד לומר "אֹתו"-- אותו בצפון ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון.
[ח] "על ירך המזבח צפֹנה"-- שהירך בצפון. והיכן הם פונים (ס"א הפנים)? לדרום. --הא למדנו שהכבש בדרום. ר' יהודה אומר " וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים" (יחזקאל מג, יז)-- שיהיה העולה לו פונה לימינו למזרח. הא למדנו שהכבש בדרום.
[ט] "המזבח צפֹנה"-- שהמזבח כולו ראוי להיות צפונה, שאם שחט בראשו קדשי קדשים-- כשרים, דברי ר' יוסי. ר' יוסי בר' יהודה אומר, מחצי המזבח ולצפון כצפון, מחצי המזבח ולדרום כדרום.
• [א] "צפֹנה לפני השם"-- שהצפון יהיה פנוי, דברי ר' אליעזר בן יעקב. המזבח מכוון כנגד חצי פתחו של היכל וכנגד אחד מן הדלתות משוך כלפי הדרום.
• ר' יהודה אומר המזבח ממוצע באמצע העזרה ל"ב אמה-- י' אמות כנגד פתחו של היכל, י"א אמה מן הדרום וי"א אמה מן הצפון. נמצא המזבח מכוון כנגד היכל וכותליו.
פסוק יב
[ג] "ונתח אֹתו"-- כשר ולא הפסול.
"אֹתו לנתחיו"-- ולא נתחיו לנתחים.
"ואת ראשו ואת פדרו"-- מלמד שהראש והפדר קודמים לכל האיברים.
"וערך הכהן אֹתם"-- כסדרן.
"על העצים אשר על האש אשר על המזבח"-- שלא ישנה להם מקום המערכה.פסוק יג
[ד] 'והקרב ירחץ' 'והכרעים ירחץ'-- אפילו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה או בקרבי תמורה.
- יכול אפילו נתערבו בפסולים? תלמוד לומר "וקרבו" (ס"א "והקרב").
- אוציא את שנתערבו בפסולים ולא אוציא את שתנערבו בקדשי קדשים ובקדשים קלים? תלמוד לומר "וקרבו וכרעיו".
"ירחץ"-- יכול מה רחיצה האמורה להלן במ"ם סאה, אף כאן במ"ם סאה? תלמוד לומר "במים"-- במים כל שהן. "במים"-- ולא ביין. "במים"-- ולא במזוג. "במים"-- להכשיר את כל המימות, קל וחומר למי כיור.
[ה] "והקריב הכהן את הכל"-- לכבש.
"והקטיר"-- אף על פי שפסול; אף על פי שיוצא; אף על פי שפגול; אף על פי שנותר; אף על פי שטמא;
- יכול כשהן למטן? תלמוד לומר "המזבחה"-- כשהן בראש המזבח אמרתי, לא כשהן למטן.
[ו] "עֹלה.."-- אף על פי שלא הפשיט, אף על פי שלא נתח. או יכול אף על פי שלא נשחט בצפון? תלמוד לומר "הוא".
- מה ראית להכשיר בהפשט ונתוח ולפסול בצפון?
- אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בהפשט ונתוח? שהן לאחר הרציה; ופוסל בצפון שהוא לפני הרציה.
[ז] "עֹלה"-- אף על פי שלא סמך. והלא סמיכה קודמת להרציה, אף על פי שלא סמך, כשר.
- מה ראית להכשיר בסמיכה ולפסול בצפון?
- אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בסמיכה? שאין סמיכה נוהגת בכל העולות; ופוסל בצפון שהצפון נוהג בכל העולות.
פסוק יד
[א] 'עוף עולה'-- ואין העוף זבחי שלמים.
- והלא דין הוא! ומה עולה --שלא כשרה לבא נקבות כזכרים-- כשרה לבא מן העוף, שלמים --שכשרו לבא נקבות כזכרים-- אינו דין שיכשרו לבא מן העוף?!
- תלמוד לומר 'עוף עולה', ואין העוף זבחי שלמים, דברי ר' שמעון.
[ב] אמר ר' יהודה ומה אם נקבות שבבהמות --שלא כשרו לבא עולה-- כשרו לבא שלמים, נקבות שבעוף --שכשרו לבא עולות-- אינו דין שיכשרו לבא שלמים?! תלמוד לומר "העוף עולה"-- ואין העוף שלמים.
[ג] "מן העוף"-- ולא כל העוף.
- לפי שנאמר (ויקרא כב, יט) "תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים" -- תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף. יכול שיבש גפו ושנסמא עינו ושנקטעה רגלו? תלמוד לומר "מן העוף"-- ולא כל העוף.
[ד] אמר ר' שמעון, מה אם המקודשין --שהמום פוסל בהם-- אין אתנן ומחיר חל עליהם, העוף --שאין המום פוסל בו-- אינו דין שלא יהיה אתנן ומחיר חל עליו?! תלמוד לומר (דברים כג, יט) "לכל נדר"-- להביא את העוף.
[ה] ר' אליעזר אומר, כל מקום שנאמר 'זכר ונקבה'-- טומטום ואנדרוגינוס פוסלים בו, העוף שלא נאמר בו 'זכר ונקבה'-- אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלים בו.
[ו] "קרבנו"-- היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף.
- והלא דין הוא! עולת בהמה באה בנדר ונדבה ועולת העוף באה בנדר ונדבה: מה עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה-- הרי היא באה נדבת צבור, אף עולת העוף שהיא באה בנדר ונדבה-- תבוא נדבת צבור!
- [ז] מנחה תוכיח! שהוא באה בנדבר ונדבה ואינה באה נדבת צבור!
- לא! אם אמרת במנחה -- שאינה באה נדבת שנים, תאמר בעולת העוף שהיא באה נדבת שנים!?
- שלמים יוכיחו! שהן באים נדבת שנים ואינם באים נדבת צבור!
- [ח] מה לשלמים שאינם באים נדבת צבור -- שהרי נתמעט בתמות ובזכרות (נראה למחוק "זכרות" - מלבי"ם), תאמר בעוף שהרי נתרבה בתמות ובזכרות!? הואיל ונתרבה בתמות וזכרות, יבוא נדבת צבור!
- תלמוד לומר "קרבנו"-- היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאים עוף.
[ט] דין אחר: מה אם עולת בהמה --שמעט הכתוב בהבאתה ואינה באה נקבות כזכרים ובעלי מומין כתמימים-- הרי היא באה נדבת צבור, עולת העוף-- שריבה הכתוב בהבאתה ובאה נקבות כזכרים ובעלי מומין כתמימים-- אינו דין שתבוא נדבת צבור?! תלמוד לומר "קרבנו"-- היחיד מביא עוף ואין הציבור מביאים עוף.
[א] יכול כשם שאינה באה נדבת צבור כך לא תבוא נדבת שנים? תלמוד לומר "והקריב"-- מלמד שהיא באה נדבת שנים.
[ב] רבי אומר הרי הוא אומר (ויקרא כב, יח) "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לְעֹלָה"-- כל הקדשים באים בשותפות אלא שסלק הכתוב את המנחה.
[ג] יכול כל עוף כולו יהא כשר? תלמוד לומר "והקריב מן התֹרים או מן בני היונה את קרבנו"-- אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה.
'תורים'-- גדולים ולא קטנים.
- שיכול, הלא דין הוא! ומה אם בני יונה --שלא כשרו לבא גדולים-- כשרו לבא קטנים, תורים --שכשרו לבא גדולים-- אינו דין שיכשרו לבא קטנים?!
- תלמוד לומר 'תורים'-- גדולים ולא קטנים.
[ד] 'בני יונה'-- קטנים ולא גדולים.
- הלא דין הוא! ומה אם התורים --שלא כשרו לבא קטנים-- כשרו לבא גדולים, בני יונה --שכשרו לבא קטנים-- אינו דין שיכשרו לבא גדולים?!
- תלמוד לומר 'בני יונה'-- קטנים ולא גדולים.
[ה] יכול כל התורים יהיו כשרים וכל בני היונה יהיו כשרים? תלמוד לומר "מן התֹרים"-- לא כל התורים, "מן בני היונה"-- לא כל בני היונה; פרט לתחלת הציהוב שבזה ובזה. מאימתי תורים כשרים? משיזהיבו. ומאימתי בני יונה פסולים? משיצהיבו.
[ו] 'קרבנו תורים ובני יונה'-- ואין הכשרו תורים ובני יונה.
- הלא דין הוא! ומה אם הצפרים --שלא כשרו לכפר בפנים-- כשרו לכפר בחוץ, תורים ובני יונה --שכשרו לכפר בפנים-- אינו דין שיכשרו לכפר בחוץ?!
- תלמוד לומר 'קרבנו תורים ובני יונה'-- ואין הכשרו תורים ובני יונה.
[ז] קל וחומר לצפרים שיכשרו לכפר בפנים! מה אם תורים ובני יונה --שלא כשרו לכפר בחוץ-- כשרו לכפר בפנים, צפרים --שכשרו לכפר בחוץ-- אינו דין שיכשרו לכפר בפנים?! תלמוד לומר "והקריב מן התֹרים או מן בני היונה את קרבנו"-- אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה.
- [ח] אמר ר' יהודה, מה אם במקום ששוה המכשיר שבפנים למכפר שבפנים -- חלק המכשיר שבחוץ מהם, מקום שלא שוה המכשיר שבפנים למכפר שבפנים -- אינו דין שנחלק המכשיר שבחוץ מהם?!
- הא דין לעני! לעשיר מנין?
- תלמוד לומר 'קרבנו תורים ובני יונה'-- אין הכשרו תורים ובני יונה.
פסוק טו
[א] "והקריבוֹ"-- מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו", יכול אין פחות משני פרידין?... תלמוד לומר "והקריבוֹ"-- אפילו פרידה אחת.
[ב] "והקריבו...אל המזבח", מה תלמוד לומר "הכהן"? מלמד שלא תהיה מליקה אלא בכהן.
- והלא דין הוא! מה בן צאן --שקבע לו צפון-- לא קבע לו כהן, מליקה --שלא קבע לה צפון-- אינו דין שלא יקבע לה כהן?!
- תלמוד לומר "הכהן..ומלק"-- מלמד שלא תהיה מליקה אלא בכהן.
[ג] יכול ימלקנו בסכין?
- ודין הוא! ומה אם שחיטה --שלא קבע לה כהן-- קבע לה כלי, מליקה --שקבע לה כהן-- אינו דין שיקבע לה כלי?! תלמוד לומר "הכהן..ומלק".
- אמר ר' עקיבא, וכי עלה על לב שהזר קרב על גבי המזבח?! ואם כן למה נאמר "הכהן...ומלק"-- מלמד שלא תהיה מליקה אלא בעצמו של כהן.
[ד] יכול ימלקנו בין למעלה בין למטן?
- ( ודין הוא! בהמה שחטאתה למעלה, עולתה למטה; עוף שחטאתה למטה אינו דין שיהיה עולתו למטה?! ) - (יש למחוק - עי' מלבי"ם)
- תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה"-- המזבח אמור לענין הקטרה ולענין מליקה: מה הקטרה למעלה, אף מליקה למעלה.
[ה] "ומלק": מליקה ממול העורף. יכול מכל מקום?
- הרי אני דן. נאמר כאן מליקה ונאמר להלן (ויקרא ה, ח) מליקה: מה מליקה האמורה להלן-- ממול העורף, אף כאן-- ממול העורף.
- אי מה מליקה האמורה להלן-- מולק ואינו מבדיל, אף כאן מולק ואינו מבדיל?...
- תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר". וכי אפשר לומר כן? מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה?! אלא מולקו כדרך הקטרתו. מה מצינו בהקטרה-- הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה-- הראש לעצמו והגוף לעצמו.
[ו] ומנין שהקטרת הראש לעצמו? כשהוא אומר (ויקרא א, יז) "והקטיר אֹתו הכהן המזבחה", הרי הקטרת הגוף אמורה! הא אינו אומר "את ראשו והקטיר" אלא זו הקטרה לראש לעצמו. מה מצינו בהקטרה-- הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה-- הראש לעצמו והגוף לעצמו.
[ז] "ונמצה דמו"-- דם כולו; אוחז בראש ובגוף ומוצה משניהם.
"על קיר המזבח"-- לא על קיר הכבש; לא על קיר היסוד; לא על קיר ההיכל.
על קיר העליון. יכול על קיר התחתון?
- ודין הוא! בהמה שחטאתה למעלן-- עולתה למטן, עוף שחטאתו למטן אינו דין שתהיה עולתה למטן?!
- תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח"-- המזבח האמור לענין הקטרה אמור לענין מצייה. מה הקטרה למעלן אף מצייה למעלן.
פסוק טז
[ט] "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ"-- זה הזפק. יכול יעקיר בסכין ויטלנו? תלמוד לומר "בְּנֹצָתָהּ"-- יטלנו (ס"א יטלנה) עם הנוצה. אבא יוסי בן חנן אומר נוטל את הקרקבן (ס"א הקרקבנין) עמה.
[א] "והשליך אֹתה"-- כשרה ולא פסולה.
"אותה"-- לא חטאת העוף; "אותה"-- אותה בהשלכה, ולא עולת בהמה בהשלכה.
- [ב] הלא דין הוא! מה במקום שהכשיר את העור -- פסל בית הראי, מקום שפסל את העור -- אינו דין שיפסל בית הראי?! תלמוד לומר "אותה"-- אותה בהשלכה אין עולת בהמה בהשלכה.
[ג] "אצל המזבח"-- סמוך למזבח. "קדמה"-- למזרחו של כבש.
ר' חנניא בן אנטיגנוס אומר, שני בתי דשנים היו שם. אחד במזרחו של כבש ואחד במזרחו של מזבח. זה שבמזרחו של כבש - שם היו נותנים מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה; וזה שבמזרחו של מזבח - שם היו שורפים פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים.
פסוק יז
[ד] "ושסע אֹתו"-- כשר ולא הפסול.
"אֹתו"-- אותו בשסוע ולא עולת בהמה בשסוע.
- הלא דין הוא! מה עולת העוף --שאינה טעונה נתוח-- טעונה שסוע, עולת בהמה --שטעונה נתוח-- אינו דין שתטעון שסוע?! תלמוד לומר "ושסע אותו"--אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע.
[ה] "בכנפיו"-- להכשיר את העור.
- הלא דין הוא! מה אם במקום שהכשיר בית הראי -- פסל את העור, כאן שפסל בית הראי -- אינו דין שיפסול את העור?! תלמוד לומר "בכנפיו"-- להכשיר את העור.
[ו] "לא יבדיל": יכול הבדיל פסול? תלמוד לומר "והקטיר". אי "והקטיר", יכול אף על פי שמלקו בסכין? תלמוד לומר "אֹתו".
- מה ראית להכשיר בהבדלה ולפסול במליקה?
- אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בהבדלה? שהיא לאחר הרציה; ופוסל במליקה שהיא לפני הרציה.
[ז] "עֹלה"-- אף על פי שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש. או יכול אף על פי שמיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף?... תלמוד לומר "הוא".
"עֹלה"-- לשם עולה; "אשה"-- לשם אשים; "ריח"-- לשם ריח; "נחוח"-- לשם נחת רוח; "לשם"-- לשם מי שעשה את העולם.
נאמר בעולת בהמה "אשה ריח נחוח", בעולת העוף "אשה ריח נחוח", במנחה "אשה ריח נחוח" -- ללמדך שאחד מרבה ואחד ממעיט (ס"א ממעט) ובלבד שיכוין [אדם] את דעתו לשמים.
ספרא על ויקרא · א · >>