קטגוריה:במדבר ד כב
נוסח המקרא
נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבתם למשפחתם
נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם.
נָשֹׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃
נָשֹׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְ/בֵ֥ית אֲבֹתָ֖/ם לְ/מִשְׁפְּחֹתָֽ/ם׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | קַבֵּיל יָת חוּשְׁבַּן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן אַף אִנּוּן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | קַבֵּל יַת חוּשְׁבַּן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן אוּף הִינוּן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן: |
רש"י
ואין להקשות, דלא נזכר בכתוב רק המנין, והיכן נזכר שיראה כמה הגיעו לכלל עבודה, דודאי מדכתיב "נשא את ראש בני גרשון", ולא כתיב 'פקוד בני גרשון', בודאי פירושו שיברר קצת מהם לא כולם, והיינו אותם שראויים לכלל עבודה, שכן משמע לשון "נשא", שישא את ראש קצתם מתוך השאר, ואהא קאי "גם הם". ולפיכך בפרשה הקודמת אצל "נשא את ראש בני קהת" (פסוק ב) פירש רש"י גם כן (שם) 'מנה מהם כמה הגיעו לכלל עבודה', והיינו כדי לתרץ לשון "נשא" הכתוב שם. וראיה לזה, שבמנין הלוים כתיב (ר' לעיל ג, טו) "פקוד כל בני לוי", ולא כתיב "נשא", והיינו משום שהלוים היו נמנים כולם מבן חדש ולמעלה (שם), וכאן לא נמנו אלא הראויים לכלל עבודה. וזהו שדקדק (רש"י פסוק ב) בלשונו לומר 'מנה מהם', ולא 'מנה אותם', כי לשון "נשא" משמעה המקצת ימנה מהם. ובלא לשון "נשא" אתי שפיר, דכיון דכבר נמנו הלוים (לעיל ג, לט), על כרחך הא דכתיב "נשא בני גרשון" רצה לומר שימנה מהם כמה הם שראוים לעבוד:
ואם תאמר, למה לי לכתוב "גם הם", אם ללמוד שימנה אותם שבאו לכלל עבודת משא, הא בהדיא כתיב (פסוק כג) "מבן שלשים שנה ולמעלה תפקוד אותם", ויש לומר, דאי לא כתב "גם הם", הוה אמינא דלא מתחייב במנין אלא אם יש בו תרתי; דהיינו שהוא בן ל', וגם הוא עובד באהל מועד, כדמשמע קרא "מבן שלשים שנה ולמעלה כל הבא לעבוד וכו'", ולפיכך ילפינן מבני קהת דכיון שהגיע לכלל עבודה, אף על גב שלא עבד, שהיה לו אונס או מחמת חולי, חייב במנין. וזהו שכתב רש"י 'כמו שצויתיך וכו' לראות כמה הגיע לכלל עבודה', אף על גב שלא עבד:
ואם תאמר, בני קהת גופייהו שמא לא מתחייב אלא אם כן הוא בן שלשים ועבד באהל מועד, ויש לומר, דבני קהת כתיב (פסוק ג) "כל בא לעבוד", ולא כתיב "כל הבא" בה"א, דודאי כשנכתב בה"א הידיעה משמע שלא כל שהוא מבן שלשים יהא נמנה, רק אותו שבא לעבוד, ולא אותו שלא בא לעבוד, שכל ה"א הידיעה משמע שהוא ידוע כבר שבא לצבוא צבא באהל מועד, וכיון שהוא ידוע שבא לצבוא צבא אז יהא נמנה מבן ל'. אבל "כל בא לצבא" (פסוק ג) בלא ה"א הידיעה, משמע שלא בא ללמוד, אלא שאין פחות מבן ל' ראוי לעבודה, והכי פירושו, מבן שלשים ולמעלה הוא בא לצבא לעבוד וכו', וכמו שפירשנו אצל "כל יוצא צבא" (לעיל א, ג), 'מגיד שאין פחות מבן כ' יוצא צבא' (רש"י שם) בריש במדבר, עיין שם (גו"א אות ו). ולמדנו מזה שמיד שהגיע לכלל העבודה חייב במנין:
ואם תאמר, לא ליכתוב "גם הם" ולא "כל הבא", והשתא ידעינן גם כן שמיד שבא לכלל עבודה חייב במנין, ויש לתרץ, דאי לאו "כל הבא" הייתי אומר אפילו חרש ושוטה בני מניין הם, דהא בני ל' [שנה] הם, ו'כל בא לצבא צבא' דכתב פירושו שאין פחות מבן ל' הוא בא לעבוד עבודה, אבל במנין שייך נמי אף על גב שהוא לאו בר עבודה, לכך כתב "כל הבא", דרצה לומר דווקא כל הבא לעבוד, דהיינו שראוי לעבוד, וקאי "כל הבא" על "מבן שלשים ולמעלה", לפרש איזה ראוי למנין - אותו הידוע שראוי לעבוד, אבל אותו שאין ראוי לעבוד - לא:
ואם תאמר, בני מררי נמי דלא כתיב "גם הם", וכתיב (פסוק ל) "כל הבא", מנא ליה שיש למנות כל הראוים לעבודה אף על גב שאינו עובד, ויש לתרץ, דודאי מבני גרשון ילפינן, דמאי שנא, כמו שחייבה התורה במנין בני קהת וגרשון משהגיע לכלל עבודה, הכי נמי בני מררי. אבל בבני גרשון הוצרך לכתוב "גם הם", דכיון דכתיב "כל הבא" דמשמע דוקא הבא לעבוד וגם הוא בן ל' חייב במנין, הוצרך לכתוב "גם הם". אבל השתא בבני מררי, כיון דעל כרחך אנו צריכין לפרש "כל הבא" בבני גרשון כמו שפרשנו למעט חרש ושוטה, הכי נמי ממעטינן גבי בני מררי חרש ושוטה, וילפינן בני מררי דומיא דבני גרשון וקהת, דיש ללמוד סתום מן המפורש. אבל בבני גרשון, כיון דמסתבר לפרש קרא כפשטיה, דהיינו שהוא בן ל' ובא לעבוד, הוי מפרשינן כך, אף על גב דלא הוי דומיא דבני קהת:בד"ה גם הם כו' לראות כמה כו' נ"ב מקשין העול' מה משמיע לנו המקרא הלא בהדיא כתיב אח"כ שיהיו מבן שלשים ונ"ל דה"פ כי מן הדין לא היה למנות מבן שלשים אלא הקהתים נושאי דברים המקודשים וצריך להם שכל בעבודתם שלא ימעלו ח"ו וישחי' בהם הארון כמו שמצינו בעוזא אבל גרשון ומררי נישאי הקרשים והדומה להם היה ראוי למנות מבן עשרי' ומעלה מאחר שראוי לצאת לצבא למה לא יהא ראוי לעבודה אלא שלא להטיל קנאה בין האחי' שיראו בני הגרשני איך עבודתן קילא וזיל' וגדולה הקנאה כו' ע"כ נאמר בבני גרשון גם הם מבן שלשים כמו שציותיך על בני קהת ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי כא) כי המשפט שבו קיום העולם הוא מחתה ופחד אצל הרשעים ושמחה אצל הצדיקים, וידוע כי לשון שמחה יותר גדול מן הגילה והרינה והמשוש והוא שכתוב (שם כג) גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו, הזכיר לשון גילה אצל הצדיק, והשמחה שהיא יותר גדולה אצל החכם אשר בו שתי המעלות חכם וצדיק, כי אין שלמה ע"ה משבח חכם רשע, וזהו שכתוב (תהלים לב) שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, צרף בכתוב הזה שלש לשונות של שמחה, והם שמחה וגילה ורינה, והזכיר תחלה השמחה שהיא גדולה ויחס אותה לשם יתעלה לרוב מעלתה, כי לא אמר שמחו וגילו בה' צדיקים, ובאור הכתוב כי הצדיק ישמח בהעשות משפט בעיר וכשאין ביניהם גזל וחמס, ואם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה ידאג ויאנח על זה כי כן מדתו של צדיק. ומחתה לפועלי און, עשות משפט הוא מחתה ויראה ופחד לפועלי און, כי יראו לנפשם כאשר יוכיחו בעיר עושי רשעה, והענין להם למחתה פן יענשו על מעשיהם הרעים. ואם כן באר לך הכתוב כי עשית המשפט שהוא מחתה לפועלי און הוא שמחה אצל הצדיק.
והנה שלמה ע"ה כוון בזה להודיענו שיתחייב האדם להיותו שמח במצות כשיעשה אותן או יראה אחרים עושין וזהו שאמר עשות משפט ולא אמר עשותו משפט. וידוע כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לשי"ת כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, והוא שכתוב (תהלים ק) עבדו את ה' בשמחה, באר כי השמחה שלמות העבודה, ועל כן היה ענין השיר במקדש ובמשכן בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה, ומכאן אמר הכתוב בלוים לעבוד עבודת עבודה, ודרשו רז"ל אי זו עבודה לעבודה הוי אומר זה השיר, כי היו הלוים מוזהרין ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן כדי להיות מעשה המצוה בשמחה. ומן הידוע כי עקר זמנו ותקפו של אדם בתכונת כח הקול ובטורח המלאכות הוא מזמן שלשים שנה עד חמשים וכמו שאמרו בן שלשים לכח, ומן החמשים ואילך הכח תשש והקול נפסק והלוי נפסל, כי איך ישיר את שיר ה' כיון שנפסק קולו ונשתנה, וזהו ששנינו לוים במומים כשרים בשנים פסולים, ועל זה אמר הכתוב (במדבר ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ומפני זה נצטוו הלוים להמנות מבן שלשים ועד בן חמשים שהוא זמן עבודתם, וזהו שכתוב.
נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם, מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה. אמר גם הם כלומר כמו שנשאת בני קהת, כי כן הזכיר בפרשה של מעלה, ולפי שהיו בני קהת ראשונים במעלה שהיו נושאים כלים המקודשים לכך צוה למנותן תחלה אע"פ שגרשון היה הבכור, וכבר הזכרתי בסדר של מעלה כי כשם שהיו ישראל במדבר ארבע דגלים לארבע רוחות העולם, כן היו הלוים ארבע חלקים לארבע רוחות העולם, כי משה ואהרן ובניו במזרח ובני גרשון במערב ובני קהת בדרום ובני מררי בצפון.מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
והקרוב אלי לומר בזה, שרצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרא לקדוש ה' מכובד לקדשו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה' אשר אתו ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון ע"כ מסר הארון אל קהת ומנאו תחילה וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה. אך מדסמך בעל המדרש ענין זה לפסוק יקרה היא מפנינים (משלי ג, טו) כדאיתא ברבתי ודאי כוונתו להורות שכתר תורה הפקר לכל וע"כ לא ניתן הארון אל הבכור שלא יהיה תפארתו לומר אני ראוי לכתר תורה יתר מזולתי אלא הכל שוין בה לכך נאמר יקרה היא מפנינים. היינו מכ"ג שנכנס לפני ולפנים כי לכתר כהונה אין זוכה כ"א מי שהוא מזרע אהרן אבל כתר תורה הפקר לכל והכל זוכין אליו, ויקרה היא מפנינים, מכתר מלכות שיש לו זהב ורב פנינים ואין זוכה בו כ"א מי שהוא מזרע דוד אבל לכתר תורה הכל זוכין ומטעם זה דרש ברבתי יקרה היא מפנינים מן הבכורה כד"א וזאת לפנים בישראל, (רות ד, ז) כי אל הבכורה אין זוכה כ"א מי שנולד ראשונה אבל לתורה הכל זוכין. ד"א לכן לא ניתן משא הארון אל הבכור שלא תזוח דעתו עליו ביותר. וי"א הטעם לפי שמן קהת יצאו משה ואהרן מקבלי התורה.
גם הם. בב' תיבות אלו חתם הענין לומר שעל כל פנים יספור תחילה את בני קהת ואח"כ יספור וימנה את בני גרשון גם הם, ואלמלא מקרא זה כתוב היה אפשר לומר שרצונו ית' למנות בני גרשון תחילה כי הוא הבכור ומה שצוה תחילה שימנה את בני קהת לא כדי להקדימו במספר אלא בעבור חשיבת הארון הזכירו תחילה, שכן מצינו במשכן וכליו שבראש כל אמר ועשו ארון עצי שיטים (שמות כה, י). ואחר כך הזכיר המשכן, ובעשייתם עשה בצלאל תחילה משכן ואח"כ כלים, א"כ ודאי מה שהזכיר הארון תחילה לא כדי להקדימו בעשייה אלא לכבוד הארון וחשיבתו הקדימו, כך הייתי אומר שלכבוד הארון שהיה משא בני קהת הקדים תחילה מינוי של בני קהת אבל לעולם כשיבא משה לישא את ראשם ימנה הבכור כבכורתו תחילה, ת"ל נשא את ראש בני גרשון גם הם. משמע שמתחילה תשא את ראש בני קהת ואחר כך ראש בני גרשון כי כל גם מוסיף על ענין ראשון בא.
ונאמר לשון נשא בבני קהת ובבני גרשון, ולא בבני מררי, לפי שהיה לשניהם מעלה ביתר שאת על בני מררי, קהת מצד משא הארון וגרשון מצד הבכורה, ועוד שמשאו היה יותר מקודש מן משא בני מררי שהיה הפחות שבכולם, ע"כ לא הזכיר אצלו לשון נשא, ובזה אתי שפיר ג"כ מה שאמר גם הם ולא אמר גם אותם אלא שר"ל הלא גם המה יש להם יתרון אשר מצדו הם ראוין לנשיאת ראש והיינו הבכורה כאמור. ומטעם זה נאמר בכ"מ למשפחותם לבית אבותם. חוץ מבני לוי שנאמר בהם פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם. (במדבר ג, טו) וכאן נאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם טעם אחד לשניהם כי הבכורה באה לאדם מצד אבותיו אם הוא כחו וראשית אונו, וכשבא להחליף הלוים בבכורים הזכיר בלוים לבית אבותם כאילו היו המה הבכורים אשר מעלתם תלויה בבית אבותם, וכן כאן אמר נשא את ראש בני גרשון הבכור גם הם ר"ל גם הם יש להם מעלה ומה היא המעלה לבית אבותם, היינו הבכורה המתיחסת לבית אבותם. ואם נפשך לומר שהקדמת לבית אבותם שייך דווקא אצל הבכורים ולא אצל הלוים אז נוכל לומר שלכך הזכיר אצל הלוים לבית אבותם למשפחותם. להורות שימנה גם בכורי הלוים כי סד"א מאחר שדיו לבכור שיפקיע את עצמו מן הפדיון לא נתנו בכורי הלוים תחת בכורי ישראל וא"כ אין צורך למנותם בחנם, קמ"ל פקוד את בני לוי לבית אבותם שאפילו הבכורים שמעלתם מבית אבותם יספור וימנה כי אע"פ שאינן בכלל פדיון הבכורות מ"מ הם בכלל מינוי עבודת המשכן וכליו.
- פרשנות מודרנית:
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "במדבר ד כב"
קטגוריה זו מכילה את 6 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 6 דפים.