פרי עץ חיים שער השבת (השלם)

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת הקדמה פרק א (עריכה)

הקדמה לשער השבת:

בחינות ז' ויג'

בחינת ז'

ענין השבת הנה יש בו ב' בחינות - אחד הוא בחינת ז', והב' הוא בחינת י"ג. אמנם בחינת ז' הוא, כי הלא כבר ביארתי לך, דג"ר של עשיה הוא ממש סוף היצירה, וכן כל עולם ועולם. והנה ביום השבת, עולין ג"ר דעשיה ונכללין במלכות דיצירה, ונשארין בעשיה ז"ת לבד, כי הג"ר נתעלמו תוך המלכות של יצירה, ולא נשאר בגלוי רק הז' לבד. אמנם כשעולין ג"ר, אין הז"ת נשארין למטה כי גם הם עולין עמהם זה אחר זה, רק שהג"ר מתעלמים במלכות של עולם שלמעלה ממנו, ונשארין למטה ז"ת מגולות, אך הם נקשרים אחריהם, ועולין עמהם. וכן הסדר ג"ר דיצירה, ביו"ד דבריאה. וכן ג"ר דבריאה בי' דאצילות. וזה תבין במה שהודעתיך, כי ראש הבריאה, סיום אצילות עצמו וכן כל עולם מאלו:

אמנם לא די בבי"ע, כי גם באצילות עצמו הוא כך, כי הנה יש בו כמה מיני אלף אלפי אלפים עולמות, וכולן נעשין בשבת ע"ד הנזכר זא"ז, כמעט עד רדל"א:

וזהו סוד השבת, הנקרא שביעי, לפי שיסוד הוא סוד כל הז' כנודע, לכך אומרים המלאכים באותו השיר, עולם שכולו שבת ומנוחה לחי עולמים, כי סוד שביעי דשבת כולם בסוד היסוד הם:

בית, שדה, מדבר

והנה כאשר יש עליה לאותן הי' של עשייה, ויתלבשו הג"ר בעולם העליון שממנו, נמצא כי נשאר בעולם עשיה למטה בסופו מקום פנוי, מחמת אותו עלייה שנתעלו, ונשאר מקום פנוי שיעור ג"ת, נגד ג"ר שנתעלו בעולם שלמעלה ממנו. והנה נודע, כי בימי החול הקליפה היא ממש דבוקה בקדושה עצמה. ואמנם ביום השבת יש הפרש בין הקדושה לקליפה, שיעור אותן ג"ת, מקום פנוי ביניהן. אמנם מקום הקליפות עצמו, נקרא מדבר, לפי שאינו ראוי לזריעה כלל, אך אותו המקום הפנוי אשר נשאר עתה בשבת, נקרא שדה. והענין הוא, כי הלא בהיות שם הקדושה נקרא בית, אך אחר שנסתלק נקרא שדה, אך אינם מדבר, כי הנה שדה ראוי לזריעה. והטעם, כי אף על פי שהקדושה מסתלקת משם, עכ"ז נשאר שם איזה רוחניות דוגמת האדם כשישן, שהולכת ממנו הנשמה, ונשאר בו קצת חיות. והנה שיעור ג"ת, הם ג' פרסאות, כי כל ספירה נקרא פרסה, והטעם, כי הנה סוד העשיה הוא סוד המלכות הנקרא אדני, וסוד סנדלפון, והנה אדני וסנדלפון גי' פרסה, נמצא כי ג' פרסאות, הוא שיעור מקום הנשאר פנוי בשבת, בין הקדושה לקליפה:

דין ספינה

מע"ח - דין הספינה, הנה נודע שאין שם איסור תחומין, ואע"פ שיצא אדם כמה פרסאות יותר. הטעם, כי אין תחומין למעלה מי' בשבת, והים שמהלכת בה הספינה גבוה יותר מי'. והענין, כי הספינה היא מלכות קרובה לחיצונים. והנה הרגלים, שהם נה"י, כל זמן שאינן נוגעין בקרקע שהיא המלכות, אין זה נקרא יציאה מתחום, אע"פ שיש כמה פרסאות באויר, למעלה מהקרקע י' טפחים; אז אי אפשר שיצא לחצונים רק עד שיגיעו בקרקע, ואז אם יוצא חוץ לתחום הוא נוגע אל החצונים. והנה המלכות גבוה י', לכן אין תחומין למעלה מי' וכו', אע"פ שהלך כמה פרסאות, עדיין הוא תוך קדושה, ושם מהלך תוך הקדושה:

י"ב מיל ואלפים אמה

מהחברים

מהחברים - סוד תחום שבת מן התורה י"ב מילין, ורז"ל אמרו אלפים אמה. כבר ידעת, שנה"י דעשיה מתעלה למעלה בחג"ת, ונשאר שם חלל, וזה המקום נקרא מדבר, שהוא טעון שמירת שבת דכתיב "אם תשיב משבת רגליך". והנה חלל עולה חיים, שהחיים של הקליפות נסתלק. וכבר ידעת, שהאחיזה שלהם הוא באותו מקום שנשאר עתה חלל ונסתלק חיות שלהם ונשארו מתים. והעושה מלאכה ממלא חלל ההוא ונכנס הקליפה שם. וכנגד נה"י הם ג' פרסאות, והמלכות נכללת עמהם. וכל פרסה ד' מילין, הם י"ב מילין.

ובזמן המקדש שלא היו אז תגבורת הקליפה, היו יכולין ללכת בשבת כל אותו שיעור, אבל לאחר החורבן גברו הקליפות, שהם י"א, ונכנסו בי"א מיל התחתונים. נמצא, נצח שבנצח הוא לבדו תחום שבת, ועז"נ "וגם נצח ישראל לא ישקר" פירוש-- בכולו לא ישקר, אבל בחציו או במקצתו יש אחיזה. או יאמר נצח הסמוך לישראל, והיינו פי' נצח שבנצח הקרוב ממש לת"ת, הוא שלא ישקר. ובמדת הוד, נאמר "והודי נהפך עלי למשחית". ובעבור זה תחום שבת שהוא נצח, שהוא אלפים אמה. ועדיין יש יסוד בנצח אמצעי, בין נצח ובין הוד שבו, והוא סוד עירוב, ע"ב רי"ו; כי היסוד הוא המערב ומזווג חו"ג, ושורש עליון שבקליפה מתמתק על ידו, לפיכך בא עירוב לדבר מצוה, להתיר ההלוך ב' מילין, הרי מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך, כי שורש קליפה אינה קליפה גמורה:

והנה תחום, אותיות חות"ם, עולה תנ"ה, גימטריא אהיה דיודי"ן [נ"ל צריכים להוסיף אלפין וההין- ויקיעורך] קס"א קמ"ג קנ"א, וזהו חותם, שלא יכנסו הקליפות בחלל של אלפים אמה, או ד"א על ידי עירוב, עד ליל מוצאי שבת, שאז יסור החותם ויחזור נה"י למקומו ואז שולטין הקליפות. וזהו וינפש - ווי נפש, ולא רוח, ולא נשמה, אלא שנפש בעשיה, וכשחוזרת הנפש שהיא בעשיה יש לה צער שהיא סמוכה לקליפות, משא"כ בר"ן. ע"כ מהחברים:

מרח"ו

והנה כבר ידעת, כי בתחלה היה שיעור תחומין מן התורה, כשיעור מחנה ישראל, שהוא י"ב מילין, שהם ג' פרסאות. וטעם הענין, הוא סוד מה שבארנו, כי שיעור ההרחק, הוא שנשאר פנוי בין הקדושה להקליפה, שהם י"ב מילין, שהם ג' פרסאות. ולכן היו יכולין לצאת עד י"ב מילין, ולא יותר, שלא להדביק קדושה בקליפה ביום השבת, כי היא מעלת שבת, כי היא מתרחקת אז מהקליפות לגמרי. ואמנם אחר שחטאו ישראל, גרמו שהקליפה תשלוט בימי החול, גם כשיעור נ"ה וחצי יסוד של עשיה, כי מתחלה היו דבוקים בסוף עשיה, אך עתה נכנסין ב' ספירות וחצי יותר בפנים. והטעם, לפי שנה"י הם לבר מגופא, והם יכולין לשלוט בהן. וכן היסוד, כבר ידעת כי יש ב' מציאות - א' הנקב המוציא ש"ז. הב' הוא הנקב שמוציא מי רגלים, מזון אל הקליפות. נמצא כי באותו החצי של יסוד, שלטו בו הקליפות. וגם כי הנה חצי יסוד, הוא נאחז בגוף עצמו, אך בחצי ב' שנשאר בין הרגלים שהם נ"ה, שלטו בו גם כן:

נמצא, כי נתקרבו הקליפות בפנים שיעור ב' פרסאות וחצי, שהם י' מילין, לכן ביום השבת כשעולין ג"ר, ונשאר מקום פנוי ביניהם, רק ב' מילין מן הי"ב, כי י' מילין נכנסו בו בחול, לכן סוד תחומין עתה הם ב' מילין מדרבנן, שגזרו אחר שחטאו ישראל מטעם הנ"ל:

והנה ענין חילול שבת, יש בו ב' בחי' - א', הוא סוד עשיית מלאכה. ב', הוא הליכה ויציאה חוץ לתחום. אמנם מי שעושה מלאכה בשבת, הנה גורם להכניס הקליפה בפנים בקדושה, ומגיע עד השורש שנשמתו תלויה שם, לכן ראוי להיות חייב מיתה, לפי שגורם להכניס הקליפות ולטמא מקדש י"י ח"ו. אך היוצא חוץ לתחום, אינו מריע לאחרים, רק לעצמו לבד, כי הוא עוקר נשמתו מן הקדושה, ומוציאה למקום הקליפה, לכן אין ראוי להמיתו, כיון שאין מריע רק לעצמו. אך עכ"ז, עונו ישא, כדי להתלבן, ולחזור אל מקום שורשו שבקדושה:

בחי' י"ג

אמנם בחי' י"ג הוא, כאשר נעריך היצירה כשנכלל בהן ג"ר דעשיה, הנה הוא י', ועתה הוא י"ג. וכן הענין בכל העולמות, ואפילו באצילות עצמו, חוץ מן עשיה שלעולם נשארת בסוד ז' לבד. וז"ס השבת שנקרא אחד, כי אחד גימט' י"ג, כי כל עולם נעשה בסוד י"ג. פירוש - כי הנה כשהג' דבינה עולין בחכמה-- וזהו "אתה" (סוד חכמה הנקרא "אתה") נעשה "אחד"; וכשהג' דת"ת עולין לבינה נעשין אחד, וז"ס "ושמך אחד", כי בינה נקרא "שם" כנודע; וכשהג' דמלכות עולין לת"ת נעשין אחד, וכן בכל העולמות. וזהו "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד":

שדה ושקר

אמנם אודיעך סוד שדה מה ענינו, דע, כי זה יורה אל המלכות, שהוא עולה ומצליח ומתגדלת, כי תחלה הוא סוד ש' של שדה, שהם נה"י של הזכר, אשר אלו נעשין בה מוחין בשבת, ואז היא מתגדלת. ואח"כ היא בסוד ד', מורה אל המלכות שהיא ד', כי תחילה בסוד ש' סוד ג' קוי נה"י, ועתה אמה, דהיינו מלכות בסוד ד'. גם סוד ד', מורה על עליית המלכות גם באחור הת"ת, ואז יש לה ד' מדות תנהי"ם. ואמנם הד' הוא צורה כזה ד, ב' ווין, ולפי שיש לזה ו' סוד ראש, שהם המוחין, לכן כח ו' זו שיש בראש, גורם לאותו האחור של ד', שנעשית מאותו הראש של אות ו', ר"ל ע"י המוחין הרמוז בראש הו' עלתה עד הת"ת דזכר, כי תחלה בנה"י לבד, אח"כ נעשית ה' שהיא מתעברת ממנו, ונותן לה סוד העובר בתוך הד', והוא ו' אחת, הרי איך עולה מג' אל ד', ומד' אל ה'. והקליפה הם להיפך, כי הם אותיות שקר, וכל מה שהולכין הם מתמעטים כמ"ש:

והענין, כי אותיות שדה ושקר הכל א', רק שהם שלא כסדרן לטעם הנ"ל, כי שדה הולכין ורבין, ושקר הולך ומתמעט. והנה אות ה' וק' הכל אחד, רק שנתארך הרגל מעט, וכן אות ד' ור' הכל א':

ועתה נבאר הענין, כי הנה כבר בארנו כי כל אחיזת החיצונים, הם בנה"י, להיותן לבר מגופא. והנה בארנו, כי הקליפה שולטת בנה"י בעונותינו, והוא ש' דשקר. ואח"כ מה עושה הקליפה, הנה לוקחת אותו עובר של מלכות לעצמה, שהוא הו' שבתוך ה' דקדושה. וכשהאשה המנאפת לוקחתו, הנה היא מתעברת ממנו, והנה תחלה סוד ר', כנודע כי ד' בקדושה ור' בקליפה. והנה זו הר' לוקחת אות ו', שהוא העובר תוך ה' של מלכות, ומחברתו לאות ר' שלה. ולא די זה, אלא שפושטת אותו בסוד רגל הק', שתחבר עמה בסוד הקליפה נחש כרוך על עקיבו, ואז נעשית ק', כי הקליפה נקראת כקוף בפני אדם. וזהו אות שק מן שקר. ואח"כ הקב"ה ברחמיו חוזר ולוקח אותו ממנה וחוזרת להיות ר' כבתחלה ומתמעטת כנ"ל. והנך רואה ענין שקר ושדה הכל א'. אך בקדושה מדל"ת נעשה ה'. ובקליפה מה' שהיא ק', נעשה ד', שהוא ר' אצל הקליפה, הרי הולך ומתמעט:

אמנם כי עיקר אחיזת הקליפות היא בהוד ולא בנצח כנודע, ולזה השקר אין לו רגלים, פי' כי אין לו אחיזה בב' רגלים שהם נ"ה, רק ברגל א' שהוא בהוד. והוא סוד כל היום דוה, לכן באלף הה' היה החורבן, ומהוד נהפך לדוה, וז"ס והודי נהפך עלי למשחית. אך בנצח אין לו תפיסה אל הקליפה, הנקרא שקר. ולזה אמר וגם נצח ישראל לא ישקר, והבן זה. לכן אות ק' של שקר אין בו אלא רגל אחד, שהוא כנגד ההוד שלוקחת:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת הקדמה פרק ב (עריכה)

מה שכתבתי בסוד שבת, שהוא בחינת ז' וי"ג, ושם בארנו סוד - בית, שדה, מדבר. ובארנו, כי שדה בקדושה, ושקר בקליפה. ובארנו כי הקליפה נוטלת הקדושה שהוא ו' שבתוך ה', שהוא הקדושה שנמשכת ע"י עיבור תוך ה' תתאה, וכשהאשה הנואפת לוקחת ומתעברת ג"כ ממנו, והיא היתה תחלה ר', ואח"כ משימה אותו הקדושה סוד ו' הנ"ל, תוך ר' שלה להתעבר בו, ולא די בזה אלא שעי"כ מערבת טוב ורע, ואז מתחברת הרע באותו ו', ומתארכת ונעשית ו' ארוכה מאוד, ואז נעשית מר' צורת ק'. אמנם כשהקדושה מלכות קדישא היתה מעוברת תחלה מן ו' זו, היתה סוד הטוב כולו בלי רע. ואמנם אות ה' מורה, על ה' דהבל, וק' זו על ק' דקין. כי נשמה דהבל מכניע את הקליפות:

ז' היכלות ויום השביעי

אמנם תבין טעם, למה כל שבת בסוד שביעי, ונקרא שביעי, הטעם, כי הלא הם י"ס דעשיה וי"ס דיצירה, אמנם ג' ספירין עלאין הם בהיכל א' הנקרא היכל ק"ק. עוד ו' היכלות אחרים יש להם, נגד ו' ספירות אחרות, עד היסוד. ונשארה המלכות בלתי היכל, והיא יורדת למטה בהיכל ק"ק שלמטה ממנו. כיצד, מלכות דאצילות בהיכל ק"ק דבריאה, ומלכות דבריאה בהיכל ק"ק דיצירה, ומלכות דיצירה בהיכל ק"ק דעשייה, וכיוצא בזה:

והנה ביום שבת הוא להיפך, כי היכל ק"ק דעשייה, מתעלה ביצירה, במלכות שלה, ונעשה ממש יצירה עצמו, ואז נשארין ז' ספירות לבד בעשייה. וכן היכל ק"ק דיצירה, מתעלה בבריאה, ונהפך לבריאה ממש. ואז נשארין ז"ס לבד ביצירה, בז' היכלין, כי המלכות דיצירה בהיכל א' עם ג"ר של העשיה, נמצא שאינן רק ז' היכלין לבד. וכן בכל אבי"ע, וכן בכל פרטי האצילות כנודע, כולן הם ביום שבת בסוד ז' לבד, כי ג"ר שבכל בחי' ובחי' הם מתעלין, ולכן השבת הוא לעולם בסוד שביעי:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת הקדמה פרק ג (עריכה)

כניסת מקיפין דזעיר בשבת

הנה כל העולמות הם זה תחת זה, ובכל עליה ועליה, מוכרחין שכל העולמות יעלו ויתנענעו, כדי שלא יהיה מקום פנוי ביניהם. והנה בחול אינן עולין רק מן העשיה עד נוקבא דאצילות, ועד בכלל; אך ז"א אינו עולה כלל. אמנם המקיפים --הם ל"ם דצלם שבו-- נכנסין בסוד פנימית, ובאים לו מקיפים אחרים גדולים מהם. (ונלע"ד שהם בחי' או"א, כי אין דבר אחר בנתים).

ואמנם הכנסת מקיפים הנ"ל, אפשר בב' מציאות - או שהז"א יגדיל ראשו, בכל קומת גובה המקיפים, ומתלבשים בו. ונמצא כי ראשו הוא עולה, והמקיפין במקומם עומדים. או אפשר להיפך, שהמקיפין יורדין תוך ראשו, וראשו עומד במקומו. והנה בחול לא קבלתי איך היה, זולת שאין עלייה כלל אל הז"א בחול, ואפשר שאין עלייה זו בכלל. וא"כ יהיה ע"ד מה שקבלתי בליל שבת, שגם אז אין עלייה לז"א, והמציאות הוא שראשו במקומו עומד, והמקיפים יורדין ונכנסין לתוכו. וזה קבלתי תחילה בענין השבת:

אך אח"כ קבלתי יותר מפורש, והוא יותר אמיתי שעליו תסמוך, והוא, כי א"א שהמקיפים יורדין, דא"כ ישאר המקום פנוי בין מקיפים שנכנסין בשחרית של שבת, למקיפים הנכנסים בליל שבת כנודע, שהרי שניהן הם בפרצופין א' של תבונה כנודע, ואיך תחלק ויתרחקו ג' אמצעים שבה, אשר בתוכן מקיפי ל' דצלם, מן ד' ראשונים שבהם מ' דצלם, וישאר מקום חלול ופנוי ביניהם. אך הוא הענין, כי ראש דז"א הוא נגדל ועולה למעלה, עד שמלביש אל מקיפי ל' דצלם בתוכו, והמקיפים נשארים במקומן. וגם ז"א אינו עולה כלל, ובמקומו עומד, וכן ראשו במקומו עומד, אך הענין, כי נגדל ונעשה גדול, ומלביש את המקיפים. נמצא, כי ג"ר שבו במקומן הראשון עומדים, רק שנגדלין יותר ממה שבתחלה כנ"ל. ונמצא כי אינו לוקח מקום זולתו, רק מקום שלו, כי גם אלו המקיפים הם שלו. אם כן אין בזה עלייה כלל לזעיר אנפין, רק שנגדל ראשו בבחי' הכלים שלו, מה שהצריך להתגדל:

והנה גם בדרוש שבת ראיתי, כי בהכרח שכיון שנכנסין מקיפים ל' דצ"לם, ודאי שהמוחין הפנימים דצלם נדחין יותר למטה ממקומן, כדי לתת מקום למקיפים.(צ"ע כי זה פליג אל הנ"ל שנגדל ראשו) ואז נה"י דצ' דצל"ם של אמא, נדחין ויורדין יותר למטה. ודע כי אמת הוא, שכל מה שיש בצ', יש כנגדו בל', וכן בם'. אך אין ארכן שוין, כי הנה אורך הצ' הם ט"ס כנודע, ואורך הל' הם ג' ספירות ראשונות לבד, של ג"ג פרקין, באופן שהם ט' פרקין לבד, והצ' הם ט' ספירות. נמצא אורך הל', הוא שליש אורך הצ', עכ"ז מתחלקין לט' פרקין כנ"ל. ונלע"ד כי הטעם הוא, כי ג' ראשונות הם באיכיות גדולים, וקצרים בכמות. אך ג"ת שהם הירכים גדולים בכמות, וקצרים באיכות, ואורך הירך ג"כ כמו אורך הראש או הגוף:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת הקדמה פרק ד (עריכה)

צלם דאמא ואבא

והנה כדי להבינך סוד אלו המקיפים ל"ם דצלם ביתר ביאור, תדע כי הם ב' בחי', כי הל' הוא סוד התלבשות תוך נה"י דאימא, זהו ל', שכל אחד כלול מי', הוא ל'. וכן הוא התלבשות בחג"ת, הם סוד ל' כנ"ל. אך המ', הם המוחין עצמן, ואין מלובשים תוך נה"י דאימא, אלא ערומים בלי לבוש, לכן הם סוד מ' דצלם, כי ד' מוחין כ"א כלול מי', הם מ' כנודע. ובהתלבשות המוחין עם הנה"י בתוך ז"א, אז מתפשטין בכל ט"ס דז"א, אז הם בסוד צ', כי ט"ס דז"א כ"א כלול מי', הם צ' כנודע:

כלל העולה, כי צ"ל דצלם נחלקים, זה לט"ס, וזה לט' פרקים, כי הם מלובשים בנצח הוד יסוד. וכל בחינת נצח הוד יסוד, הם נחלקים ומצויירים בבחינת פרקים. וכל בחינת מ' דצלם, נכנס בפעם א'. אך הל' נכנס בג' זמנים, תחלה ג"פ תתאין, ואח"כ ג"פ אמצעים, ואח"כ גפ"ר כמ"ש לקמן. וזהו בצלם דאימא, וכמו כן בצלם דאבא, ושניהם נכנסים עתה בליל שבת. כמ"ש בעזרת השם:

ונחזור לעיל, כי כיון שנכנסין ל' דצלם, מוכרח שירדו מוחין דצ' הפנימים עם לבושי הנצח הוד יסוד. א"כ הנה"י דאמא המסתיימים בחזה זעיר אנפין, יורד יותר למטה. אמנם מתרחק בסוד "ופרוש עלינו סוכת שלומך" כנזכר במקומו. ואיני יודע א"כ יהיה כך בשחרית דחול בחזרת עמידה שנכנסין כל המקיפים, כי כך הוא ליל שבת כשחרית דחול; או אם נאמר שבחול, יורדין ממש למטה המוחין פנימין, עם נצח הוד יסוד דאמא, ואיני יודע איך ירדו. ואפשר להבין זה, עם דרוש אחר של שבת, והוא, שאפילו שאין עלייה אל הזעיר אנפין כנודע, על כל זה ג' תחתונות שבו לבד, יש להם עלייה, שעולין עד ג' אמצעים, וישבו שם יחד כל ו' ספירות במקום ג"א, ואז יעקב ורחל נכנסין במקום ג"ת דזעיר אנפין, ואם כן אפשר שכן יהיה עתה בחול, והפנימים יכנסו ביעקב ורחל, או לפחות ו"ק שלהם, ובזה יובן יעקב בנצח ורחל בהוד:

ודע, כי בליל שבת נכנס כבר מבעוד יום במנחת ערב שבת, מוחין פנימים דאו"א. ובק"ש נכנסין מקיפי ל' דצלם דאימא, וגם אח"כ דאבא, בחיצוניות שהם העולמות. ובערבית, הפנימיות, שהם הנשמות. ובשחרית שבת, נכנסין גם מקיפין דם' דצל"ם דאימא, ואחר כך דאבא חיצוניות ופנימיות:

ובעמידת שבת, אז יורש מקום אבא ואמא, ואז מוכרחין או"א שיתעלו גם הם במקום אריך אנפין, וא"א במקום עתיק, וכן עולין כולם עד א"ק. וזהו בבחי' עליונים מן זעיר אנפין, (א) וכן בבחי' התחתונים ממנו:

הגהה (א) צמח - היינו מן הטבור ולמעלה, נ"ל צ"ל למטה:

כבר נתבאר לעיל, כי כל זמן שאין הז"א עולה, רק במקום שלו, אין העולמות התחתונים מזעיר אנפין עולין, וגם לא העליונים מן הז"א עולים, וכולם במקומם. אכן לפי שהעלה ז"א הג' תחתונות שלו בג"א יחד, לכן היה מקום להעלות כל העולמות שתחתיו ג' מדרגות גם כן, כל אחד למעלה במקומו, דוגמת הז"א, עד שנמצאו נה"י דעשיה, פנויים בליל שבת. אך אם לא היה מעלה רגליו, אע"פ שהיו נכנסים בו המקיפים, לא היו העולמות התחתונים ממנו עולין, ואף לא עולמות שלמעלה ממנו. אמנם כשעולה יותר מן המקיפים, אז בהכרח שלא ישאר חלל כלל, ואז כל העולמות שתחתיו עולין כפי השיעור ההוא, וגם עולמות שעליו עולין, להניח לו מקום פנוי לעלות בו, כי אין אורם שוין להיותן במקום אחד, שזה מעולה מזה וזה מזה. (ב):

הגהה (ב) צמח - שאם תרצה לומר, שכיון שהם אורות ולא דבר גשמי, יכולין לכנוס אלו תוך אלו, וישאר במקום אחד, לזה נותן טעם שאינן שוין. לכן אין נכנס זה תוך זה:

הגה"ה - והנה הבן ותראה. כי עתה פנימית דאימא נכנסין תחלה, ואח"כ פנימית דאבא. ואח"כ ל' דאמא, ואחר כך ל' דאבא. ואח"כ ם' דאמא, ואחר כך ם' דאבא. ואינו כמו שכתבנו במקום אחר, שתחלה נכנסין פנימין ומקיפין כולם דאמא, ואח"כ פנימים ומקיפים דאבא, וראיה אל הנ"ל מברכת אבות ע"כ הג"ה:

אלחנן - צריך לומר, אמנם בכוונת קריאת שמע, במלת ישראל נכנסין מוחי קטנות אמא, כדאיתא שם להדיא, שתחלה נכנסין פנימים אמא, ואחר כך מקיפים, ואחר כך פנימיות אבא, ואח"כ מקיפים:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת הקדמה פרק ה (עריכה)

גם אמרנו לעיל, שעולין ג"ת בג"א יחד, במקום אחד. ראיתי זה, כי ג' תחתונות הם גרועות מן האמצעים בבחינה א', והוא, כי הרגלים הם צרים ואינן רחבים כמו הג"א, ואין האורות והחסדים יכולין להתרחב שם, עד כי האורות שבהם הם בחינת רגלים, ולא בחינת מוחין. אך יש להם תוספת על הג"א, כי החסדים שבהם הם מגולות, (צמח - ואורם נכפל) וג"א יש להם גרעון א', שהם מכוסים. אך יש בהם ג' תוספות, ב' הנ"ל, שהם רחבים, וגם כי הם יותר עליונים מתחתונים. ועוד שלישית, כי אורות ג"ת יורדות בהם תחלה, וכל דבר שבקדושה מניח בכ"מ שיוסר משם, רושם. (א):

(א) צמח - ונ"ל, יש יתרון ד', שג"א עולין בג"ר, מה שאין כן הנ"ל, והרב ז"ל מדבר כשהם במקומן דווקא:

וג' ראשונות גדולים מכולם, יען הם מוחין אמיתיים, ועליונים מכולם, וכן רשימו של אמצעים ותחתונים נשארין בתוכן מידי עברם, (צמח - תחלה בג"ר, כנ"ל בג"א.) לכן אורן גדול מכולם ויש להן גרעון א' מן האמצעים ותחתונים, כי הם יותר קצרים, כי הראש קטן וצר מאוד, ואפילו מג"ת. ועוד גרעון ב' בערך התחתונים לבד, שהם אורות סתומים ולא מגולין:

הרי כמה בחי' תוספות יש מעלה לאלו על אלו, ולאלו על אלו. ועתה בתוספת שבת, כולם הרויחו גרעונם. כי ג"ר נתרחבו ונתארכו מאוד, שיכנסו המקיפים בתוכם, והכלים מקום רחב וגדול. וגם האורות מרובים מאוד. והאמצעים גם הם נתגדלו, יען הם אורות רבים שם ביחד, ונבקע יסוד דאמא שבתוכן, ומתגלין האורות, וגם כי האורות כפולים בהן. וג' תחתונות הרויחו שנעשו גבוהות כמו האמצעים, ונעשו כהם להיותן מכוסין במקומן:

ענין עליית העולמות - דע, כי כל זמן שאין ז"א עולה רק בצלם שלו, כל אחד נשאר במקומו, כי כל זה הוא משלו. אכן אחר שלוקח צלם שלו (ג) ורוצה לעלות יותר, הוא מוכרח שאבא ואמא יסתלקו משם ויעלו. כי הנה א"א ממלא כל מקום ההוא שלו, ואין מקום פנוי שם. וכן אבא ואמא במקומן, וכן זעיר אנפין, וא"כ בהכרח שבעלות ז"א במקומו, צריך שאו"א יעלו גם הם, וכן האריך אנפין עולה גם הוא. ונמצא, כי עליית בחי' א', הוא גורם טלטול ועלייה לכל שאר העולמות עליונים ותחתונים, כי כולם קשורים זב"ז:

(ג) אלחנן - כמו בשחרית, או בליל שבת:

ואמנם אין כולם עולין, דא"כ אין מעלה בזה. אמנם הענין הוא כי יש בעולמות כולם, פנימיות וחיצוניות בענין הכלים עצמן, והמלאכים מחיצונית הכלים, והנשמות מפנימית הכלים, וכל אלו הם עולין, אך העצמות נשאר תמיד במקומן. נמצא כי כשהזעיר אנפין עולה, אינו עולה רק בחינת הגוף והכלי, ונשאר עצמותו למטה, ואז עולין כלים דנוקבא במקום זעיר אנפין, ונמצאת הנוקבא חזרה להיות לה עצמות דז"א, וכלים שלה, ואז הכלים שלה נגדלים בבחי' כלים דז"א, וכן בכיוצא בזה בכולם, והבן זה מאוד. כי הוא כלל גדול בכל מיני עליות ואל תטעה. (ב) וכל זה, הוא דוגמת גוף האדם, שקונה נשמה חדשה יתירה ע"י מעשיו, ואין גופו משתנה אלא הנשמה היא משתנית:

הגהה (ב) נלע"ד, כי זה העצמות הוא בחינת א"ס המתפשט בתוכם, כי נשמתן ממש נקרא כלי בערכו, כי הרי הנשמות באין ואיך נאמר שהוא מפנימית הכלים:

ונתבאר במקומו בענין תוספת שבת, כי ג"ר דל' דצלם, משם נמשך תוספות נשמה, ומן ג' אמצעים רוח, (ג) ומג' תחתונות נפש, והכל בל' דצלם כנראה, כי כל בחי' מצ' ומל' ומם', כלולה נר"ן, וא"כ שלשתן בכללות יהיה נר"ן כנלע"ד. והנה ל' דצלם הוא בחג"ת דתבונה אם הבנים. והנה אחר שהז"א לוקח כל הצלם שלו, (ד) אחר כך הנוקבא עולה, ותחלה עולה בג"ת דאו"א יחד, ואח"כ בג"א של שניהם, ואחר כך בג"ר של שניהם יחד ג"כ, ואינו לוקח תחלה כל אמא ואח"כ אבא. והיותר נלע"ד ממ"א, שאינו לוקח רק אבא ולא אמא כלל, כי הנוקבא לוקחת אימא ע"ש. ואח"כ עלייה רביעית בכתר דאבא, (צ"ל דאו"א וצ"ע) ואח"כ מקבל מקיף דג"ת, ואח"כ מקבל מקיף דג"א, ואח"כ מקיף דג"ר, ואחר כך עולה אל מזל הי"ג, ואחר כך עולה אל מזל הח' (ה):

הגהה (ג) צמח - נראה לי, שזהו בל' דצלם שהרי בעמידות שבת כתב כי אמצעים דל' דצלם דאבא, הם בחי' נשמה בערך אמצעים דל' דצלם אמא שהם בחי' רוח וצ"ע:

הגהה (ד) אלחנן - ר"ל, שלוקח מקיף שלו ונגדל ראשו:

הגהה (ה) צמח - האמור הוא דווקא בעליית שבת, ומ"ש שבמזל ח' וי"ג, היינו כי במנחה דשבת בלחש, עולה הז"א בג' ברכות ראשונות, בתיקון י"א י"ב י"ג, והוא מזל הי"ג, ובחזרה עולה יותר, בתיקון ח' ט' י', והח' נקרא מזל הח':

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת הקדמה פרק ו (עריכה)

בענין פנימית וחיצונית שבארנו במ"א, דע, כי יש ב' מיני חיצונית ופנימית:

• א' הוא, כי החיצונית הם העולמות, והפנימית הם הנשמות.
• והב', הוא כי בחיצונית עצמו, יש ג' כלים, וב' כלים הראשונים עם המוחין שלהם, נקרא חיצונית, שהם אלהים דקטנות. והפנימית והכלי הג' הם מוחין דגדלות.

וכן בפנימית שהם הנשמות -- כי ב' החיצונית, הוא עיבור ויניקה, והפנימות הוא מוחין דגדלות. וזה הבחינה הב', הוא הנזכר במ"א. אך הבחי' הא' הוא הנזכר במקום זה.

והענין, כי כל העולמות שבכל עולם ועולם מאבי"ע, יש בו חיצונית ופנימית, והחיצונית הוא בחי' עולם עצמו, הנקרא בשם היכלות ומדורות, שהם כמו הרקיעים והארצות והימים והנהרות ודשאים ואילנות וכיוצא בזה; והפנימית הם בני אדם השוכנים בתוך העולם. וכן שם למעלה, ההיכלות והרקיעים --אפילו המלאכים בעצמם-- כולם נקראים בחי' חיצוניות, שהוא העולם בעצמו. ובתוכם יש פנימית, והוא בחי' הי"ס, שהם נר"ן של עולם ההוא. אם היא עשייה נקראו נפשין, ואם יצירה נקראו רוחין וכו'.

[ אבל העצמות הוא מתלבשת בין בי"ס הנקרא עולם, ובין בי"ס הנקרא נר"ן; אלא שהעצמות של הנר"ן, יהיה יותר גדול מעצמות המתלבשות בעולם עצמו:    או אפשר, שבחי' עצמות אינה רק מה שבתוך הנר"ן, והם בחי' חלקי הכלים דאצילות המתלבשים שם כנזכר (בשער השמות בע"ח) אך מה שבי"ס החיצונית הנקרא עולם, אף העצמות שלהם, אינם מבחי' עצמות דכלים דאצילות, אלא רוחניות אחר מבחי' העולם ההוא וצ"ע. ]

נמצא שיש עיבור יניקה ומוחין לחיצונית שהם י' ספירות הנקראים עולם, ועיבור יניקה ומוחין לי' ספירות הנקרא אדם:

תבין מן התיקונים דף צ"ג, כי כל אזהרת רז"ל על זיווג משבת לשבת, הוא כשמשמש לשם הריון הצריך לבנים, וצריך להיות הזיווג אז, כדי שישרה בהאי טפה נשמה קדושה עליונה מזיוג העליון; אמנם אם אשתו מעוברת או מינקת אין לחוש כ"כ. וטעם כנ"ל, כי כל עצמה של אזהרה אינו רק לבל ישפיע נשמות הנקראים צדיק ורע לו, רק נשמות הנקראים צדיק וטוב לו, ואם כבר מעוברת או מניקת בטלה טענה זו (ו):

הגהה (ו) צמח - ויש נשים שמתעברות בימי יניקתה, וצריך ליזהר:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת הקדמה פרק ז (עריכה)

אפשר לפרש, כל עליות התוספות שבת, ועליית התפלות של חול, שעולין פנימיות ג"ר דעשיה, ונעשית חיצונית לחיצונית ג"ת דיצירה, וכל זה הוא בבחי' הנשמות, כי גם בהם יש חיצונית שהם הב' כלים, ופנימית שהם כלי הג' שלהם. וכן הענין בכללות העולמות, שעולין פנימית ג' ראשונות שבהם דעשייה, ומלבישין את חיצונית ג' תחתונות דיצירה שלהם, והכל נקרא חיצונית, כי הם העולמות. (א):

הגהה (א) אלחנן - זה סותר למש"ל פ"ה, שעניין עליית העולמות שז"א עולה בחי' הגוף והכלי, ואז נשמה פנימית נקרא גוף וכלי, בערך אין סוף. והעצמות, שהוא א"ס נשאר במקומו, ונוקבא עולה ומלבשת אור א"ס, וקונה נשמה חדשה:

וכן נראה מכוונת ר"ה, כי הרי תפלת יום א' דר"ה הוא לנשמות, ושם יש עלית התפלות דחיצונית ופנימית, והכל הוא בנשמות. וביום ב' ג"כ עליות חיצונית ופנימית, והכל בעולמות:

ובזה יובן הכתוב בכוונת שבת, כי בשבת עולין העולמות, ובחול נשמות לבד. והרי במ"א כתב שעולין פנימית וחיצוניות. אך הענין הוא, כי בתפלת חול עולין חיצונית ופנימית, והכל בבחי' הנשמות. ובשבת: תוספות שבת בשדה-- עולין חיצוניות ופנימיות עולמות לבדם, ובעמידה ותפלה של שבת-- עולין פנימית וחיצונית הנשמות. (ב) וקשה, שבמ"א כתבנו, כי גם בתפלת דחול עולין העולמות. ואפשר לתרץ, כי בשבת עלו העולמות תחלה בשדה, ואח"כ פנימית דנשמות בתפלה. אך בחול, לא עלו העולמות תחלה, אלא נתקנו במקומן, ואח"כ בעת עליות הנשמות בתפלה, נכללות העולמות תחלה עם הנשמות, ועולין עמהם:

הגהה (ב) אלחנן - לקמן מוכח, שהעצמות דהיינו פנימית אינו עולה בשום פעם, רק שכל עליות בשבת הם הכלים, שהם חיצונית ופנימית שלהם עולים, וקונים נפש ועצמות חדש, ועצמותו אינו זז ממקומו, וא"כ אין לסמוך על מ"ש כאן שבעמידת שבת עולין פנימית וחיצוניות דנשמות:

והנה פנימית העולמות, הוא העצמות שיש בעולם ההוא, כגון עצמות עשיה, שיש בה נרנח"י, וכולם נקראו נפשין דעשייה. ומזיווג זה העצמות, נעשין נפשות של ה' בחי' הנ"ל לבני אדם. ועצמות היצירה, שיש בה נרנח"י, כולם נקראו רוחין דיצירה. ומזיווג זה העצמות, נעשין רוחין של ה' בחי' הנ"ל, לבני אדם. וכן בעצמות הבריאה, וכולם נקרא נשמה דבריאה, ומזיווג זה וכו'. וכן בעצמות דאצילות, כלול ה' בחינות נרנח"י, ואפילו נפש אשר כאן, נקראת נשמה לנשמה, בערך הבריאה. ומזיווג זה העצמות נעשין נשמה לנשמה, לבני אדם. וכל זה הוא פנימות העולמות כנ"ל. וחצוניות העולמות הם הכלים, כי כלים דעשייה שיש בהם ה' בחינות נרנח"י, ומזווגם נעשו כלים דנפשין, והם האופנים שבעשייה, ונקראים כלים דנפשין. ומכלים דיצירה, שיש בהם ה' בחינות נרנח"י, בבחי' כלים, והם כלי המלכות, וכלי הז"א, וכלי בינה וכו', ומזווגם נעשו המלאכים דיצירה, וכולם, נקראו כלים דרוחין, כמ"ש עושה מלאכיו רוחות. ומכלים ה' דבריאה, נעשו מזיווגם השרפים וכסא הכבוד, ונקראו כלים דנשמתין. (ג) ומכלים ה' דאצילות, ומזיווגם, נעשין מלאכים שאין שמם משתנה לעולם, עליונים מאוד, והם נקראו כלים דנשמה לנשמה, כי המלאכים הם מחיצוניות הכלים כנ"ל. וכל בחי' מאלו, יש בהן עיבור ויניקה ומוחין, בין באורות בין בכלים, כי יש כלים קטנים דעיבור, ובחי' אורות הוא נפש דעיבור. ויש כלים דיניקה אמצעים ואורות הוא רוח דיניקה, ויש כלים דמוחין פנימים ואורם נשמה דמוחין:

הגהה (ג) צמח - מכאן שצ"ל שרפים וחיות ואופני הקודש:

ויש קושיא לכל הנ"ל, שהרי כתוב במ"א, כי גם האורות היו בעיבור א' עם הכלים, א"כ אין עיבור ראשון לכלים בפ"ע, ולאורות בפ"ע. ונלע"ד, כי שם הוא טעות, שבקונטרס הישן כתוב להיפך, כי החיצונית והפנימית הוא בכלים, וכל זה נקרא עולמות, אלא שבתוספת שבת עולין פנימית העולמות לבד, וליל שבת עולה גם העצמות שנשאר למטה, ועמו עולה החיצונית דעולמות ג"כ. ובמ"א כתוב בפירוש כי יש ג' כלים, ובתוכם יש אורות דעצמות, ונחלק גם הוא לנר"נ, שהם מוחין דעי"מ כנ"ל. ובפירוש אומר, כי הג' כלים אחרים של אמא, בהם מתלבשת ג' מיני מוחין אלו, בסוד א"פ דעצמות, הרי יש עי"מ לחיצונית, ועי"מ לפנימיות. ובזה הספר מבואר בדרוש צלם בפירוש, כי צלם דעיבור הוא נפש, וביניקה הוא רוח, וגדלות הוא נשמה:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת הקדמה פרק ח (עריכה)

והנה ממ"א תבין כאן היטב, כי סעודות דשבת, הם נגד החיצוניות, שהוא מזון הגוף, שהם הכלים. והתפלות הם מזון הנפש בעצמות והאורות, כמ"ש "לנפש חיה" לרוח ממללא. וכל אחד מאלו, יש בו פנימית וחיצונית. כי בתוספות קבלת שבת, היה בבחינת הכלים, הנקרא חיצונות, והוא כלול מפנימית וחיצונית, כנזכר במ"א, שעולין הפנימית דג"ר דעשייה, ונעשו חיצונית לחיצונית ג"ת דיצירה. ופירושו הוא, כי בחי' הפנים נקרא פנימית, ובחינת אחוריים נקרא חיצונית. וכל זה בכלים, הנקראים חיצונית. וכן בחי' הנשמה, שהוא אור עצמות הנקרא פנימית, יש בו פנימית וחיצונית, שהם בחי' פנים ואחוריים.

נמצא, כי גם האורות והכלים נקראו פנימית וחיצונית, כי הפנימית שהם האורות הם בחי' פנים, וכלים שהם חיצונית נק' אחוריים בערך האורות. ועד"ז כל בחי' משתיהן, כלולה משתיהן, כי האורות יש בהם פנים ואחור, והם פנימית וחיצונית באורות הפנימית, והכלי יש בהם פנים ואחור, והם פנימית וחיצונית דכלים החיצונים אל האורות:

כלל העולה, כי מלת פנימית וחיצוניות, ר"ל פנים ואחור. ובזה יובן, איך בתפילת החול, וכן בתוספות שבת, שעולין פנימית של עשייה ונעשה חיצונית לחיצונית היצירה, וכן בשאר עולמות, אלא שהכוונה שהפנימית וחיצונית שתיהן שוין, כי גם זה פנים וזה אחור בערך פנימית המאירים בהם. א"כ פנימיות תחתונית יהיה אחוריים בערך אחוריים העליונות; וכמ"ש בענין תבונה, שפנים שלה הם אחור דבינה. לכן זהו ממש מ"ש כאן, כי חיצונית היצירה (שם מ"ה באלפין) ופנימית עשייה אחוריים של מ"ה זה עצמו, הרי כי כל אחוריים עליונים גדולים מפנים התחתונים. וזה הנזכר כאן, צריך שתדע שמדבר בענין אורות ועצמות, כי כך הוא בסדר תפילת דויהי נועם, ואינם בסעודות שהם הכלים, והבן זה:

גם נזכר במ"א, כי שם ב"ן, הוא נשמת העשייה, העולה ביצירה, והוא מ"ש במ"א, כי הוא נשמת עשיה, אלא שהוא סוד אחוריים. וצריך שתדע ענין זה, כיון שזהו בליל שבת, א"כ הרי כי גם החיצונית עולה, משא"כ בבוקר שלא עלה רק הפנימית, כנ"ל במקומו, והבן זה. ולא יקשה עליך הנזכר שם, אלא שיש הפרש, כי בתוספות שבת, פנימית דעשיה עולה ביצירה, הוא בבחי' העולמות. אך בתפלת שחרית, אינו עולה רק פנימית הנשמות, ולא העולמות, והבן. וצ"ע, כי גם בחול אמרנו שעולה גם בחי' העולמות וצ"ע. וצ"ע בענין אצילות, שפנימיות אהי"ה דיודין, אך הכוונה, כי סוד הנועם הוא בבינה, א"כ אינו מדבר עתה בכללות האצילות, שא"כ שם ע"ב דיודי"ן הוא אמת שהוא יהיה פנימית דאצילות בחכמה, ונודע כי אצילות נגד החכמה, אלא שהוא מבינה שבו, בסוד והבן בחכמה, וממנה שהיא אהי"ה, נמשך הנועם, והוא אחוריים שבו תקמ"ד, ובריאה נגד תבונה ויש"ס, בסוד וחכם בבינה, שם הוא אחוריים הפנים של התבונה, שהם תקמ"ד, ופנים שלה ס"ג. ותכוין כל זה, כי יש בכללות אצילות ב' בחי', והם חו"ב, כי כל הי' ספירות דאצילות הם בכללות חכמה, שהם ע"ב קס"א דפנים, וקפ"ד ותקמ"ד דאחור. וגם בינה נעלמים בחכמה, סוד הבן בחכמה. אך עולם הבריאה נגד בחי' הב' הנקרא בינה, אשר בחינתה הוא וחכם בבינה, שהוא יש"ס ותבונה, אשר פנימותן הם בחי' אחוריים דאצילות, שהם קפ"ד ותקמ"ד, ואחוריים שלהם הם ס"ג וקס"א השני, ועיין בכוונת ויהי נועם לקמן:

סליק הקדמה:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק א (עריכה)

השער הי"ח שער השבת ויתחלק לעשרים וארבעה פרקים:

סוד קבלת תוספות נר"נ בימי החול להכין לשבת. דע, כי צריך האדם להכין עצמו, ולקבל אור תוספות שבת בימי החול, בענין זה, כי הלא בשבת נתוסף לאדם תוספת המגיע אל הנר"נ, וכבר ידעת, כי יש אדם זוכה לקנות תוספות זה מפאת נשמתו ממש, ויש מי שאינו מקבל, רק על ידי כללות העולמות לבד. ויש מי שאין לו רק נפש לבד, ומקבל תוספות נפש מפאת נפשו עצמו לבד. אך תוספות רוח ונשמה, תבוא בו בסוד כללות העולמות לבד, וכן כל כיוצא בזה שאר החלוקות:

נמצא, שאין לך אדם שאין לו תוספת נר"נ, כפי חלק המגיע לו, וצריך האדם לכוין כדי שישאר לו איזה תוספת ממנו לימי החול, ובזה יכונו דרכיו אם יכוין היטיב, ומובטח לו שלא יחטא, ולא יבואו החטאים על ידו, ולא יקטרג בו היצה"ר, והכל כפי הכוונה:

ודע, כי אי אפשר רק על דרך זה, והוא, כי תוספות שבת, בסוד ד' חלקים - נשמה לנשמה, ונפש, רוח, נשמה. והנה תוספת נשמה לנשמה, מסתלק במ"ש, וביום אחד בשבוע תשאר בו הנשמה. ואחר כך תסתלק גם אותו תוספות נשמה, לכן מצטער האדם כשמתענה ביום א', יותר משאר ימים. וז"ס שאמרו בגמרא, אנשי משמר לא היו מתענין ביום א', ולא ביום ו'. כי ביום א' מפני תוספות הנשמה שנסתלק, ויש סכנה שמא ימותו. וכן ביום ו' משום תוספת נשמה, והבן זה. ותוספת הרוח ישאר עד יום ב' בשבת, ואח"כ מסתלקין. ותוספת נפש ישאר עד יום ג' בשבת, ואחר כך מסתלק. לכן סוד הבדלה בשבת עד יום ג'. ומיום ג' ואילך, צריך לכוין ולהכין עצמו לקבלת תוספת של נר"ן של שבת הבאה:

נמצא ג' ימי השבוע הראשונים, הן מן שבת העבר. וג' ימי שבוע האחרונים הן מן שבת הבאה, וזה סוד שבת שהוא שביעי ורביעי. והנה ביום ד' יכוין להכין לקבל תוספת משבת הבאה תוספת נפש. וביום ה' יכוין לקבל תוספות משבת הבאה תוספת הרוח. וביום ו' יכוין לקבל תוספת הנשמה. ועי"כ יבואו ג' תוספות אלו ביום השבת:

וכבר בארנו במקום אחר, כי לכן צריך האדם לעשות ביום א' דשבת, לכוין תמיד בסוד המחשבה, ויחשוב מחשבות וכוונות קדושות, ושתהיה פנויה ונקיה המחשבה בסוד הנשמה. ביום ב' יעסוק בתורה הרבה, לכוין לקבל הרוח, שהוא סוד התורה. יום ג' יעסוק במצות, נגד תוספות הנפש. וכעד"ז ביום ד' מצות, ביום ה' תורה, ביום ו' מחשבה. ובכל פניתו תהיה לסוד קבלת תוספת נר"ן שבת הנ"ל:

ודע, כי הנה ביום ב' וה', שאז הוא סוד היצירה, להעלות הנפש ברוח שביצירה, ואז תעשה הכנה על שבת, לקבל הרוח ע"י שם מ"ב שביצירה שהוא אנא בכח כו'. לכן צריך שתקשור שם היום בשם שבת. כיצד - יום ב', שהוא שם קרעשט"ן, תכוין לחבר ולשלב שם זה בשם שבת, שהוא שקוצי"ת אות באות, ותכוין לקבל תוספות רוח בשבת. וכן ביום ה', שהיא ג"כ כוונת הרוח, יכוין אל שם חק"ב טנ"ע, עם שם שק"ו צי"ת. וכוונת זה, יהיה לך תמיד. ובפרט בעת קביעת התורה בב' ימים אלו:

וכן תמיד תאמר, היום יום א' בשבת, וביום ב' תאמר היום יום ב' בשבת, וכן בשאר ימים, כי הוא מ"ע הנזכרת בספרי. ובזה תשיג להכנת שבת. וכבר ידעת, כי רשות לאדם לומר הבדלה עד יום ג' בשבת, והענין - כי תוספת שבת, הוא בסוד ד' חלוקים, נשמה לנשמה ונר"ן, ותוספות נשמה לנשמה מסתלקת במוצאי שבת. וביום א' נשארת הנשמה, ואח"כ מסתלקת. וביום ב' אינו נשאר לו אלא הרוח, ואח"כ מסתלק. וביום ג' אין נשאר לו רק נפש לבד, ואחר כך מסתלקת:

לכן צריך האדם ביום א', לקבוע כל היום ולעסוק במחשבה, כדי שיקנה אותה הנשמה. וביום ב', יעסוק בסוד עסק התורה, בדבור הרבה עם הכוונה הנ"ל, כדי לקבל הרוח, שאז הוא סוד היצירה, להעלות שם נפש ברוח שביצירה שהוא אנא בכח וכו'. וצריך לקשר ולשלב שם זה, עם שם דשבת כנ"ל, וכוונה זו תמיד תהיה, ובפרט בעת עסק התורה יום ב' וה', שצריך לעסוק בתורה הרבה, כי הרוח בז"א ונקרא תורה. וזה סוד תקנת עזרא לקרוא בתורה בב' ימים אלו. גם כי ז"ס עליות משה להר סיני יום ה' לקבל לוחות, וירד ביום ב' עם הלוחות. וביום ג' יעסוק במצות מעשיות, ובפרט הנעשין ע"י הרגלים ויכוין להעמיד הנפש:

אמנם ביום ד', יתחיל אדם לקבל להכין עצמו לקבלת תוספת נר"ן, ולעשות מצות מעשיות בסוד הנפש, ומלבד כוונת תועלת המצות בעצמן, יכוין לתקן לשבת הבאה, כדי שיבא לו תוספת נפש, וכנ"ל ביום ג'. וכן על דרך זה ביום ה' יעסוק בסוד דיבור, לקנות תוספת הרוח, כנ"ל ביום ב'. וביום ו', יכוין הנשמה בסוד המחשבה כנ"ל יום א', וזה תועלת גדול אל תוספות שבת, לשמור כלל זה הסוד. ולכן רמוז בספרי שמצות עשה לזכור את יום השבת, שיאמר היום יום א' בשבת וכו' והבן:

אמנם סוד המחשבה צריך לכוין בכל רגע אותו היום בשם ס"ג, יו"ד ה"י וא"ו ה"י, ובשם אהי"ה אשר אהי"ה, ובשם אהי"ה יה"ו, כי כל אלה הם בבריאה. שמשם הנשמה. ולכן צריך לקשור שם היום בשם של שבת, כיצד - יום א' הוא אב"ג ית"ץ, ויכוין לחברו ולשלבו עם שם יום השבת שק"ו צי"ת, א"ש ב"ק ג"ו י"צ ת"י צ"ת, ויכוין לקבל תוספת נשמה, וכיוצא כל השאר:

ובערב שבת תכוין לקבל נפש יתירה בהכנסת שבת, ורוח יתירה בברכו, ונשמה בופרוס. גם תכוין באמרך י"י מלך גאות לבש וכו', י"י לאורך ימים, ר"ת יל"י, כמ"ש במקומו. גם טוב לאמר בקידוש שחרית דשבת, מזמור לדוד י"י רועי וכו', ותכוין באמרך שבתי בבית י"י לאורך ימים, לשם הנ"ל. גם סוד תוספת קדושה תכוין, כי קליפות נוגה סביב לו היא, ומתקדשת עצמה, ובו סוד תוספות קדושה, עיין בפ' ויקהל דר"ג:

ביומו תתן שכרו, ר"ת שבת. כי כל המצות שאדם עושה באמצע השבוע, או אם קורא בתורה הרבה, אז יש לו אפילו בחול תוספת קדושה, כל מה שיכול עם הארץ, וכללות בני האדם, להשיג בתוספת שבת, כמ"ש רשב"י, ת"ח יש לו בכל יום נפש של עם הארץ שביום השבת. נמצא כי השכר שנותן לו הקב"ה לת"ח העוסק בתורה, או מקיים המצות, והוא נמשל לשכיר, יקוה פעלו, והוא שיש לו שכר ביום ההוא, אפילו בחול יש לו תוספת קדושה, לכן נרמז בר"ת שבת. גם הכוונה, כי כל אור תוספות קדושת שבת של השכר, שניתן לאדם בימי החול, היא מצטרפת עם שאר תוספת קדושת שבת הבאה מאליה כנודע, וכל תוספות האלו ניתנין אל האדם ביום השבת, נמצא כי פריעת שכרו ביום השבת, לכן נרמז בר"ת שבת, בסוד מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. גם הכוונה, מי שמקיים המצוה של שכר שכיר, בפרטות יש לו סגולה, שיזכה אדם המקיים אותה באמצעית תוספת נפש באותו שבת, והוא מדה כנגד מדה, כי בשכר שכיר נאמר ואליו הוא נושא את נפשו, וכנגד זה נותן לו ג"כ נפש יתירה שקיים נפשו של שכיר, לכן נרמז בר"ת שבת במצוה זו. מהחברים - טוב לאדם שכל צרכי שבת יקנה ביום ו', ולא ביום ה', אם הוא בטוח בעיר שלא יחסר לו, וכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת וי"ט, שכן שב"ת במ"ק אותיות אחרונים כפל מהראשונים, וכן אותיות מוע"ד, וע"ד גי' פ', כפל המ':

מורי זלה"ה, היה נזהר שלא לגלח אחר חצות שהוא עת מנחה גדולה, ואפילו בע"ש היה נזהר מאוד בזה:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק ב (עריכה)

בו יבואר ענין הכנסת תוספות שבת בליל ששי, וזהו עניינו - דע, כי הלא כתוב והכינו את אשר יביאו, כי יום ו' מכין לשבת, לכן צריך שיקדים מן יום ו', להכין צרכי שבת. אמנם במעשה, הרי נתבאר יותר טוב לאדם שכל צרכי שבת יקנה ביום ו', ולא ביום ה'. וכל מה שיקנה, יאמר לכבוד שבת, הרי זה ענין מעשה:

ובענין לימוד, כבר ביארנו, שיקרא בליל ו', כ"ו פסוקים מן פרשת השבוע, באותו הכוונה שבארנו במקומו. וכן כמה דברים שבארנו ביום ו' סוד טבילה, וקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, ורחיצת פניו ידיו ורגליו, וכיוצא בזה:

ועתה נבאר כוונה אחת שראוי לכוין ליל ששי, והכוונה תהיה במחשבה, ותכוין אותה בעת שכיבתך אחר קריאת שמע, קודם שתאמר פסוק בידך אפקיד רוחי. והנה מה שתכוין הוא זה, תחלה תכוין להעלות עשייה ביצירה ג"ר שלהם, ואח"כ ז"ת. והם ע"י כוונת שבארתי לך בסוד מזמור לדוד הבו לה' וכו', ע"י ג' הבו הג"ר, וע"י הז' קולות הז"ת, כמ"ש בע"ה. ואח"כ תעלה יצירה לבריאה, ג"ר ע"י ג' באי, והז"ת ע"י אהיה יה"ו כמבואר. אח"כ תעלה בריאה לאצילות ע"י טוב להודות לה', כמ"ש בקבלת שבת. הרי זו כוונה א':

אח"כ יכוין כוונה אחרת, והוא תחלה יכוין בשם ע"ב באצילות, ותכוין שיש בכל אות דג"ש ורפ"א. אח"כ תכוין בשם ס"ג בבריאה, אך יהא בניקוד שב"א געי"א. אח"כ תכוין בשם מ"ה ביצירה וכל אות בניקוד בשור"ק הו', כי הלא סוד ו' הוא בת"ת, שהוא יצירה. אח"כ יכוין עשיה בשם ב"ן, כל אות מנוקד בשב"א וקמץ. וב' אלו הם ב' הכוונות שיש בקבלת שבת עצמה, ולפי סדר זה עצמו, צריך לכוין עתה, רק שא"צ להזכירו בפה, רק בכוונה לבד. גם לא תכוין במזמורים ופסוקים ההם, רק כוונת השמות לבד, אשר תכוין בהם להעלות הד' עולמות לבד:

ודע כי כשתכוין בתחלה בסוד הז"ת בשם מ"ב, תכוין כי כל אות ואות נחלקו לכמה אורות. כיצד - אות א' מן אב"ג ית"ץ, הוא בצורת יו"י. הביתי"ן והכפי"ן, בצורת ג' ווי"ן. הגמלי"ן והנוני"ן כפופין, בצורת ב' ווי"ן, ו' אחת רבוצה, והב' זקופה. הו' אינה מתחלקת אלא היא בצורתה. הז', בצורת י"ו. הח', בצורת ג' ווין, א' רבוצה, וב' זקופות. הט', בצורת ב' דלתי"ן, א' ביושר, ואחת מהופך, היודי"ן אין מתחלקים. הל', בצורת כ', ועליה ו' זקופה, ועל הו' יו"ד. נ' פשוטה, בצורת י"ו. הע', בצורת נ' כפופה, ו' רבוצה, וז' זקופה. הפ', בצורת כ"י. הצ' כפופה, בצורת נ' כפופה. הצ' פשוטה, בצורת נ' פשוטה. הק', בצורת כ"ו. הש', בצורת ג'. יודי"ן, ג' ווין, וכ"א מהופכת. הת', בצורת ד' נ' כפופה, הרי לך ביאור צורת כל האותיות:

אבגית"ץ. קרעשט"ן. נגדיכ"ש. בטרצת"ג. חקבטנ"ע. יגלפז"ק. שקוצי"ת. והנה טעם הכוונה הוא, בסוד והכינו את אשר יביאו, כי יום ו' מכין לשבת, כי הוא בחי' יסוד המכין למלכות, לכן תכוין תמיד להכין מעתה הכנה זו, כדי שכשיבא שבת וימצא זה מוכן, ותהיה אותו קבלת שבת כתיקונה. אח"כ יאמר פסוק בידך אפקיד רוחי. ותכוין כנ"ל, ועיין שם:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק ג (עריכה)

אחר שנתבאר בפרקים הקודמים, ענין הכנה לשבת במחשבה, נבאר עתה מה צריך להכין לשבת במעשה, וזה ענינו:

ביום ו' תכין צרכי שבת.

ותיקון הנר שבת, תהיה אתה זהיר, אך הדלקתם תהיה ע"י אשתך. גם תקרא שמו"ת שנים מקרא ואחד תרגום, כי זה ג"כ הכנת ששי ליום שבת.

(יום ו' צריך לטעום מכל מאכל, בסוד "טועמיה חיים זכו" האמור בתפילת מוסף):

מהחברים: ויקשט עצמו יום ו', וזהו שארז"ל התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין.

א"כ צריך לעורר אותך קודם קבלת שבת בקריאת שמו"ת, ואח"כ בטבילה. ומצוה שמו"ת בזמנה יום ו' אחר חצות, שאז נפרד הקליפה מהקדושה. ובסוד שמו"ת אנו מפרידין הקליפה מהקדושה. ואח"כ בכוונת טבילה, משפיעין הארת קדושת שבת, לזה אמר "יתפרדו כל פועלי און".

שבת אותיות בשת, כי ראוי לאדם להתבושש מקדושת שבת:

מהחברים - בערב שבת מן מנחה ולמעלה, דהיינו ו' שעות ומחצה, או לכל המאוחר ט' ומחצה, זמן מנחה קטנה, צריך להכין קליפות נוגה להעלותה בקדושה, בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום:

ומנהג מורי זלה"ה, לקרוא פרשת השבוע בכל ערב שבת, ולא בשבת. ואמר כי זהו סוד "והכינו את אשר יביאו ביום ו'". והיה קורא בספר תורה כשר. רק אם היה אונס גדול עד מאוד - אז היה קורא הפרשה ביום השבת אחר התפילה קודם האכילה. ואחר קריאת הפרשה, היה טובל בערב שבת, והיה אומר כי אחר שקרא הפרשה של שבת, כבר יש יכולת לקבל תוספות שבת. אמנם קודם קריאת הפרשה, לא היה טובל, אך במקרה היה טובל קודם, וגם זה לא היה אלא אחר ד' שעות היום ו', ולא קודם. והיה אומר, כי תוספות שבת, הוא ניכר ונתגלה תיכף אחר הטבילה במצח אדם, אך עיקר הגלוי לא היה רק אחר חצי היום, ודווקא אם כבר טבל, והסיר בגדי חול של הנפש על ידי הטבילה. ואפשר שכל מה שיהיו יותר קרוב לליל שבת, יתגלה ביותר תוספות שבת:

אמנם קודם שתטבול, תרחץ פניך ואחר כך ידיך ואחר כך רגליך במים חמין. והזהר לרחוץ תחלה הפנים ואחר כך ידים ואח"כ הרגלים במים חמין בערב שבת. כי הלא תחלה צריך לטהר הראש, ואח"כ להעלות הרגלים אשר הם למטה. וסוד רחיצה בחמין, הוא סוד שלהובותא דאשא דנפיק בכל ערב שבת, ומתגלגלא בהאי כוכבא ומדורא דאשא ששם הקליפה, ומכניעם למטה. וכנגד האי שלהובא הם המים החמין, שהם המסירים הזוהמא הדבוקה באדם. והכוונה בסוד מ"ש פרשת ויקהל כי בכל ערב שבת מתקבצין אותן ע' כוכבים וכו'. ואח"כ נעשה כעין מדורה של אש, ורוצה להתקרב וליינק מן האצילות:

וסוד הדבר הוא, קליפת נוגה שהיא הקליפה היותר קרובה אל הקדושה. והנה הקליפה רואה, כי הלא מן השפע של שבת, לקחו כל ימי החול בו' ימי המעשה, ועתה שהוא ערב שבת, היא יודעת שתחזור הקדושה להתעלות, כדי להזדווג למעלה, לחזור ולהשפיע למטה בעולמות פעם אחרת, ואז היא עולה ג"כ כדי לשאול פרנסתה, כי כמו שכבר גמרו כל ימי החול לקחת חלקם, הנה היא באה אחריהם לקחת גם היא חלקה כהם, ולזה הטעם היא עולה בכל ערב שבת. ואז, כדי שלא ימנעו ויבטל הקליפה את הכללות ותוספת קדושה עליונה, אז נמשך מגבורה עליונה מה"ג, כח א' הנקרא "שלהובא דאשא", ומוריד אותו הכוכבא ומדורא דאשא לתתא עד התהום:

והנה כי הלא הו' ימים, הם סוד הו' קצוות - חג"ת נה"י. אמנם אורך הרגלים הם למטה ממדת המלכות, אשר שם דבוקה עם היסוד. אמנם הקליפה היא למטה מנה"י, ובראותה כי נשלמה ו' ימי החול ליינק, וכבר נשלמו הירכיים, אז רוצה היא לעלות ולקבל, כי בא זמנה. וזה סוד קציצת הצפרנים בערב שבת ולרחצם בחמין, להורות להוריד ההוא שלהובא דאשא (אנו רוחצין בהם) עלאה, ולהורידה למטה. נמצא כי המים חמין הם סוד ההוא שלהובא דאשא, ואנו רוחצין בהן הרגלים, להסיר אותה קליפה משם, וירד למטה:

אמנם נמצא, כי צריך לכוין כי כל זה הוא למטה באדם דעשיה - כי שם החיצונים נדבקים, לכן צריך לרחוץ גם הפנים והידים, מקום אחיזת החיצונים בקדושת דעשייה. לכן תחלה רוחצין הפנים, ואח"כ הידים והרגלים כנ"ל, ואז נשלמה מלהפרד משם. והענין, כי השכינה רגליה יורדת מות כנ"ל, ועתה רוחצת רגליה מזוהמא זו:

אמנם סוד מים חמין בארנו, שהם סוד ההוא שלהובא, לכן צריך לכוין ברחיצת רגלים בערב שבת, בסוד כוונת שלהבת י"ה, כי זה שלהבת יוצא מן י"ה, כדי להפיל הקליפה למטה. ואותיות שלהבת, הוא שבת ל"ה, שהוא עליות שבת, שהיא המלכות הנקרא בת, העולה בנה"י שהוא ש', או בחג"ת הנקרא ש' ג"כ, וזהו שלהבת י"ה. כי סוד השבת נמשך קדושתו מן י"ה, שהוא או"א, כמו שידעת שהשבת נאמר בו כי קדש הוא, כי עולין זו"ן עד או"א, הנקרא י"ה, ועלייה זו גורמת אותו שלהבת, שריחקה הקליפה, שאם לא כן לא היתה הקדושה יכולה לעלות, עם נחש כרוך על עקביה:

ונפרש יותר כוונת שלהבת י"ה, ותדע איך משם י"ה, נעשה שלהבת, באופן זה - כי י"ה יש בו ג' מלואים - יודין, ההין, אלפין. ושלשתן גימ' יאהדונה"י שהוא אמן. אח"כ תכה ב' אותיות י"ה זו בזו בכל הג' מלואים, כיצד - יו"ד פעמים ה"י, גי' ש'. יו"ד פעמים ה"ה, גימטריא ר'. יו"ד פעמים ה"א, גימ' ק"ך. הרי שלשתן גי' כתר. וסוד הענין, כי ג' י"ה הם ג' מוחין, והם למעלה בסוד הכתר של הנוקבא שכל מוחין שלה הם בסוד י"ה כנודע, אחר כך נצרף כתר עם צ"א הנ"ל, הרי תשי"א, שהוא אשתי, כי אז נקרא אשתו. ואחר כך תקח ג' מלואים לבדם כזה - יה"א, גם תקח מלוי יוד ו"ד, הרי יה"א ו"ד, גימט' כ"ו, כי ג' מלואים של יוד אין בהם הפרש, לכן מספיק ליקח מלוי א' לבד. אך באות ה' יש ג' שנויים למלוים, לכן אנו לוקחין כל שלשתן, והוא יה"א. והנה תשי"א כ"ו, גימ' שלהבת, הרי איך משם י"ה יוצא שלהבת זו, והוא בסוד ב' מוחין של או"א, אשר מתפשטת בתוך נה"י כנודע, משם תוציא שלהבת הזה ותגרש הקליפה:

בענין קציצת הצפרנים אמר מורי ז"ל, כי בחול יש להם הארה מצד הקליפה, אך בערב שבת אחר הטבילה, הם מאירין מצד הקדושה, ונכרין בהם דברים רבים. ובמוצאי שבת חוזרין לכמות שהיו. גם שערות של אדם של ראש ושל זרועות ושל גוף, מורים על דברים רבים, וכפי גוונם או נטייתם למעלה או למטה וכיוצא, וכן כל אבר ואבר יש בו אותיות, אלא שבמצחם הוא עיקרם, וכן בעיני בני אדם יש בהם גלוי אותיות. ובענין קיצוץ הצפרנים שכתב הר"ר אבודרה"ם הסדר שלהם, לא היה חושש לזה מורי זלה"ה:

מהחברים - אחר קריאת הפרשה יקוץ צפרניו, להעביר מהם זוהמת הנחש, דפרח באוירא ואזיל בפירודא, שארי בחבורא, וסיים בפרודא. ונחש הזה הוא קליפת נוגה, כי כשהיא רוצה להעלות, הקליפה מתחברת עמה, שהם - ענן גדול, רוח סערה, אש מתלקחת, שלש שנים ערלים, שהם לעולם בטומאתם. והטיקלא נכלל לפעמים בקדושה, ולפעמים נכללת בטומאתה, פעמים חצייה, או רובה, או מעוטה. ובזמן שהשלשה קליפות מבקשים לדבק בטיקלא, להכלל גם הם בקדושה, נפקא שלהובא דאשא מעולם יצירה, בסוד שיתין פולסי דנורא ומחי לון, ומפילין בנוקבא דתה"ר, כמ"ש שברת ראשי תנינים על המים, והדברים עתיקין וכו':

וזהיר בה להקדים אותה קודם מנחה קטנה, וידוע שהשכינה בחול רגליה יורדת מות, ובשבת מעלה אותן למעלה ונכללין נצח הוד יסוד דידה בחג"ת דידה, וכן בכל העולמות בסוד השכינה, וז"ס רחצתי את רגלי וכו', אם יחזרו לרדת למטה להקליפה:

וטעם מים חמין, יובן עם מה שכתוב בזוהר שלהובא עולה בכל ע"ש, עם נפשות רשעים בע"ש, הנכנסין בג"ע במים חמין, זכר וסיוע להביא שלהובא דאשא הרוחצת לרגלי נוגה מהקליפות הקשות, וכשאדם רוצה לרחוץ רגליו, יאמר הנשאר בציון והנותר בירושלים וכו', אם רחץ י"י את צואת בנות ציון, ויכוין במלת אם, אל תקרא אם אלא אם, ששלהובא דאשא זו נפקי מסטרא דאמא, ובזה תוסיף תת כח בגבורה של מעלה, לרחיצת רגלי השכינה המלבישים רגלי זעיר אנפין, שלא ינקו החיצונים. (א"מ - כי שלהובא זו נפקי מנה"י דנוקבא, הנקרא ציון וירושלים):

ויכוין בעת הנגיבת ידים ורגלים אחר הרחיצה והטהרה, בשם סנדלפו"ן, כי נעשה סנדל לרגלי שכינה בערב שבת, כשמקשטת עצמה לזווג ליל שבת, ורוחצת אז השכינה לרגליה. ואחר רחיצתה מנחת היא לסנדלפון ברגליה, לכנוס לפרגוד לזווג. ואחר שירחוץ אדם את רגליו במים חמין יטבול וכו':

סוד הטבילה - יכוין, כי הלא המקוה הוא הכלי המקבל מים שבו, לכן שם אהיה דההין בגי' מקוה, והוא לבוש וכלי לשם הויה, שהם המים שבמקוה. והענין, כי הויה יש בה ד' מלוים, שהם - ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ויש בהם ט' יודין, גימ' מים, ואלו הם המים שבתוך המקוה. ולפי שכל ד' מלוין אלו שהם סוד המים, כולם נמשכין משם ע"ב הראשון, והוא שורש כולם, כי כולם בחכמה עשית, גם עיקר המים הוא בחסד גימ' ע"ב. ולכן שיעור מקוה ארבעים סאה, נגד ד' יודי"ן דע"ב, ולזה יובן:

מהחברים - תנן התם שש מעלות במקואות, הם ו' צרופי יה"ו, שהם - יה"ו, יו"ה, הי"ו, הו"י, וה"י, וי"ה. עוד ט' יודין דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, עולין מים, והם חסדי התבונה, שהזעיר אנפין נכנס בה, בו"ק של מקוה. ויכוין, כי מקוה גי' קנ"א על הסדר, הא כיצד - אל"ף מזרחית רומית, יו"ד מערבית תחתית, ה"ה ה"ה צפון דרום, ויכוין בשם אהיה פשוט, שהב' ההין שבו יהיה בציור ד"ו ד"י כזה ק"ס ועם א' י', ועם ד' אותיות והמלה, יעלה חלב, וזה יועיל לחמם המים. ואם אינו יכול לכוין הרוחות יצייר במחשבתו ד' רוחות וישוח למערב, ויאמר פעם א' אני טובל לפשוט מלבושי חול. ואם הוא מזכי הראות, יראה כעין עשן מעלה פרצופים קטנים רבים מצפרני ידיו, וכשיגיע המים לחזה, יכוין ע"ב קס"א, וישוח למערב באימה וביראה, עד שיתכסה ראשו במים. ויאמר הריני טובל לאעברא זוהמא הלבושים דחול, ויתודה ויחזור וישתחוה, ויאמר הריני טובל לקבל קדושת שבת, זכור ושמור בדיבור א' נאמרו, ויכוין זכור גי' ע"ב קס"א, ושמור ש' אלהים ביודין, ר' אלהים ברבוע, מ"ו מלוי דע"ב, ויטבול, ואח"כ ישתחוה, ויאמר הריני טובל לקבל נשמה יתירה, ויכוין קס"א קנ"א קמ"ג, גימ' תנ"ה, וימסור עצמו למית"ה, ויוצא. וכשיוצא יפסע לאחוריו בשעת יציאה כמו בבה"כ, ויעלה וינגב ויתכסה בכסות נקייה, ויאמר ג"פ כל כלי יוצר עליך כו', כל הפסוק, ויכוין כל כלי יוצר, ס"ת ר"ם, דהיינו י"ו פעם י"ה, י"ב י"ה בד' רבועים אמצעים, לד' צדדים של תחום שבת. וד', בד' זוויות. עלי"ך ל"א יצלח, ס"ת כ"א גי' אהיה, לא יצלח, גי' ע"ב מ"ה ב"ן, כל כלי יוצר עליך לא יצלח, גי' שתי"ה, שהיה תנאי קודם שנברא העולם, שהוא אבן שתיה, לבטל הרצועה מפני בעלי התשובה, עד כאן:

לתלמידי האר"י ז"ל, סוד הטבילה הוא - מה שצריך האדם כשירצה לטבול במ' סאה, צריך שיהיה בו מ' סאה ולא חסר, ויכוין בשם מ"ה, לחבר י"ם העליונה שהם י"ה, עם ו"ה דהיינו ד"ו פרצופים ביחד, וע"ז הטבילה א"ר עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור וכו', מים עליונים מים תחתונים. וחכמה עם המלה גי' ע"ד, והויה ג"כ ע"ד, באופן זה - יוד היא ויו היא, דהיינו בב' מלואים יודין ואלפין, גי' ע"ד. (חסר) והנה מלכות באותיות ראשונות מלך, נשאר ת"ו, דהיינו תצאו ע"ה, כי בשמחה תצאו. ואם זכה כבר חבר למלך, דהיינו ת"ת, ת"ו דהיינו מלכות, הרי טבל י"ה, מלשון טבלי וערב, וחיבר להיות אחד אשרי לו ואשרי חלקו. וז"ס והתוית תי"ו על מצח אנשים, וארז"ל תיו של די"ו, כוונתן די"ו הוא יוד, רמוז לחכמה:

ואם ח"ו לא זכה, נעשה מן טבילה בטל י"ה, לכן אמרו המבטל טבילת מצוה, מקצץ בנטיעות, וז"ס ונרגן מפריד אלוף. כי מצוה שם הויה בא"ת ב"ש, י"ה מ"צ, כי בזה מחבר י"ה עם ו"ה, ואז יהיה אדם שהוא מ"ה, ושם הויה במלואו מ"ה, ויתחבר מ"ה עם מ"ה, גימטריא מלך. וג"כ הוי"ה אדנ"י גימטריא צ"א, מלך ע"ה:

וכשאינו מכוין בזה, הסיר א' ממלוי אדם, כזה - יו"ד ה"א ו"ו ה"א, לפי שהסיר א' נשאר דם. וז"ס והתוית תיו של דם, והוא מלכות, ר"ל מלך ת"ו, וכשתחבר המלך עם ת"ו, אז היא טבילה שלימה. ואם הפריד המלך מן ת"ו, נעשה דם. מלך ת"ת, ת"ו מלכות, ואדם מ"ה, ושם הוי"ה מ"ה, עם מ"ה, היינו מלך. ומים גם כן גי' צ', לכן מי שיטבול בלי כוונה, יצא מקו ה', דהיינו מקוה, וכפר במקוה ישראל ה', ומעלה בו מעל, מעלה בה', מעל ו"ה, ר"ל מעל בו"ה, שהפריד י"ה מו"ה, וז"ס הקטון יהיה לאלף, יהיה גי' אלף, כי יוד ה"ה במלוי כזה - יוד ויו דלת, הה הה, גי' ת"ק חסר ד', וב"פ זה חשבון, גי' אלף חסר ח', לכן תקח אותיות המלוי הם ח' אותיות להשלים האלף, לחבר האהל להיות אחד, דהיינו אלף. ואם לאו ח"ו מפריד אלף הא'. ובזה תבין ג"כ סוד ותרא אותו כי טוב הוא, ראתה, ועל זה קראה בתיה משה, כי מן המים משיתיהו, ור"ל כי מן מים התחתונים דהיינו מקוה טבילה, שנתכוונה אמו להטבילו, וטבל ועלה בידו, ר"ת טוב. וכשלא יכוין בזה, טובל ושרץ בידו. וע"ז נתכוונה אמו, להמשיך השפע ממקום טבילה, דהיינו י"ם העליונים לים התחתונים שהוא בתיבה, והוא שהגין עליו. וזשרז"ל למה לא הכה משה היאור, כי הגין עליו. וז"ס ותצפנהו, פי' - ותצפון ה"ו, וכשראתה בתיה ונטלתו, אמרה מן המים משיתיה ו', נתחברה י"ה של בתיה עם ו"ה של ותצפנהו, שהצפינו אמו, וניצל מילדי העברים:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק ד (עריכה)

בו יבואר כוונת ע"ש, ומלבושי שבת, וזה ענינו - אחר שתכנס במים, קודם שתטבול, תכוין כי המקוה הוא שם אהיה דההין, גי' קנ"א, והם מקוה, כי שם מתקבצין כל שאר אהיה העליונים. ואח"כ תכוין, להמשיך בו הנחל העליון, והוא בסוד ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וג' אהיה, דיודין וההין ואלפין, כי כאשר הם פשוטים יש בכל א' מהם י', הרי הם ז' יודין, בז' שמות אלו, הם סוד שמות של שבת, בסוד ז' אותיות אהיה יה"ו הנזכר בר"מ פרשת יתרו. וצריך לכוין, כי בפשוטין יש מהם ז' אותיות יודין, אך תכוין שהם במלואם ג"כ, ותוסיף עליהם שם (א) י"ה, כי הוא סוד השבת, הרי ח' יודין, גי' פ' כמנין נ"ל מנחל, ועם כללות הח' יודין עצמן, הרי נחל. ואח"כ תכוין לכלול כללות היודין עצמן, ובכללותן ב"פ הם ב' כללות ותצרפם יחד עם נחל ויהיה מים, הרי המשכת מים במקוה:

הגהה (א) נ"ל י' אחת מן י"ה, וק"ל:

אח"כ תכוין, כי כל זה יהיה לכבוד שבת, כי הלא הח' שמות הנ"ל, ד' הויה וג' אהיה וי"ה, יש ל' אותיות בהם, והוא ל' של לכבוד שבת, וכאשר תוסיף ב' כוללים שהם כללות הז' שמות, עם כללות שם י"ה,יהיה ל"ב, כמנין כבוד של לכבוד. וכשתמנה כל הח' שמות במספרם כנ"ל, יעלו בגי' שבת, שהם רל"ב ותנ"ה י"ה, הכל גי' שבת. וכאשר תעלה מן המים, אמור אם תשיב משבת רגליך וכו':

עוד כוונה אחרת. דע, כי צריך טבילה א' לפשוט בגדי חול, וטבילה אחרת לכבוד שבת, לקבל תוספות קדושה. בראשונה תכוין לאהיה דההין, גי' מקוה. ובשניה תכוין, לשמות אהיה יה"ו, ולז' שמות שלהם, הם סוד שבת. ותכוין, כי באלו הז' שמות יש ה' יודין, הרי נ', וב' השמות עצמן אהיה יה"ו הם מ"ב, הכל גי' מים. ובעלייתך מן הטבילה, תכוין לד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ולג' אהיה דיודין דההין דאלפין, שהם גי' תרפ"ז. תוסיף עליהם שם י"ה הרי הכל בגי' שבת, כי סוד שבת הוא עליית זו"ן באו"א, ואז הוא סוד י"ה. ובבוקר טבילה א', ותכווין בה ענין תרפ"ז וי"ה, שהוא שבת, וטבילה עצמה:

והנה כבר בארנו, שבכל ע"ש יטבול אדם לקבל תוספת שבת, וכבר בארנו שצריך לטבול ב' טבילות - א' לפשוט בגדי חול מעליו. והב', להמשיך עליו תוספות שבת. ושמעתי מן מר"י ארז"ן, ששמע ממורי זלה"ה, שאם הוא בעל קרי, צריך שיטבול ג"פ - א', להסיר הטומאה. ב', להסיר בגדי חול. ג', תוספות שבת. וכשהיה עולה מורי ז"ל מן הטבילה, לא היה מנגב עצמו במטפחת וכיוצא, כי הם מימי שבת, וראוי הגוף לשאוב אותן. ראיתי למורי ז"ל, שחורף א' לא טבל, עבור אמו שלא היתה מניחתו, וכן אמר הרי"ס בשם מורי זלה"ה:

בענין המלבושים של שבת, אמר לי מורי ז"ל ענין א' שצריך לכוין, ונלע"ד, כי גם לזולתו תועיל הכוונה, והוא שטוב מאוד ששום מלבוש או כיוצא בו, מכל מה שהאדם לובש בשבת, אין ראוי שיהיה עליו בימי החול. ואפילו החלוק של שבת, אין ראוי ללובשו בימי החול. ואמר לי כשאלבוש בע"ש החלוק של שבת, אכוין לשם זהריא"ל, שהוא סוד החלוק של הש"י, הנזכר בפרקי היכלות, והוא מועיל מאוד אל הקדושה, להמשיכו אל האדם. וכשילבש הלבוש, יכוין בשם אכתרי"אל, וצריך שילבוש בכל שבת בגדים לבנים. לכן אל יפחת מד' בגדי לבן, כמו - מלבוש עליון ותחתון, ואזור, וחלוק. וקבלתי ממורי ז"ל, שכפי הגוון המלבושין שאדם לובש בשבת בעה"ז, כך מלבישין אותו אחר פטירתו בימי השבת תמיד, לכן ראה לחכם א' לבוש שחורים אחר פטירתו בימי השבת, והגיד כי כך היה לבוש בעה"ז, והוא נענש במדה זו. וד' בגדי לבן אלו, נגד ד' אותיות הוי"ה, והם בגדי הבריאה. גם ראיתי למורי ז"ל בחורף בשבת, שהיה לובש מלבוש גיבאני תחת מלבוש הלבן העליון מפני הצינה, ולא היה מקפיד בזה, רק שהיה ד' בגדי לבן נגד ד' אותיות הוי"ה כנ"ל, ואלו הבגדים הם א"מ מבחוץ:

מורי זלה"ה היה אומר, כי כל המצות שאדם עושה, נרשמות במצחו. וכל מצוה ומצוה, נרשמת באות א', דרך אותיות המיוחדת לאותו מצוה. ואם עושה מצוה אחת מאיר האות של אותו מצוה, ואם עשה מצוה אחרת, אז הארת אות מצוה א' מסתלקת, ונבלעת בפנים במצחו. אבל אם עשה מצוה של צדקה, אינה נבלעת בפנים כמו בשאר האורות של שאר אותיות, אלא מאיר כל השבוע במצחו, בסוד וצדקתו עומדת לעד, ולא נבלעת תיכף:

אמר מורי ז"ל, כי הזוכה בנפש יתירה בשבת, אז אין מאירין במצחו עבירות שעשה, כי תוספות הנפש והארתו, מכסה אותן. ואם האדם טמא קרי ניכר במצחו, ואז אין הארת נפש יתירה מכסה אותו, עד שיעשה טבילה, ויסיר מעט רושם ממצחו, כי אז אין ניכרת כ"כ:

לערב בכל ע"ש שתופי מבואות וערובי חצרות, ויבצע ביום שבת בבוקר, על הפת שנעשה בו העירוב, ובלילה על פת השיתוף. ומורי ז"ל קודם שהיה מערב, היה אומר הברכה, ואח"כ מזכה לבני החצר ע"י אחר, כי כן הדין, כי אחר שיערב בעדו יזכה לאחרים, ויכוין כי עירוב ע"ב רי"ו, ושאר דיני עירוב, עיין בספר טעמי מצות פרשת בשלח הדלקת הנר - ארז"ל, הדלקת נר בשבת חובה, הסוד הוא, כי ב' נרות הם, בינה ומלכות, ותכוין לכבות ב' הנרות של הסט"א. (ועיין בשבחים) והנה נר שבת הוא בבינה, שהוא אהי"ה, גי' חובה, לכן הוא חוב"ה ולא רשות. ועיין מ"ש בפסוק כי נר מצוה ותורה אור. וכבר ידעת, כי הם סוד ג' יחודים עליונים - הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אלהי"ם, הוי"ה אד"ני, וכולם גי' נ"ר. גם דע, כי סוד נ"ר, הם רמ"ח איברי המלכות, כי היא נכללת בב' דרועין דמלכא, אז נקראת נ"ר כנודע:

אמנם ב' נרות אלו שהם בינה ומלכות, בשניהם יחד שייך סוד זה הנר. והנה בנר יש ד' מיני שלהובין, נגד ד' אותיות הוי"ה, כנזכר בזוהר פרשת ראשית והנה הב' אחרונים הם סמוכים אל הפתילה מושגת אצלינו. אך הב' עליונים, אינם מושגת ענינם ומהותם. אמנם לכן ד' שלהובת הנר, הנקרא נר מצוה, כי הם סוד הוי"ה, כנזכר בתיקונים. כי מ"צ בא"ת ב"ש י"ה, והרי כי אותיות ו"ה גלויות, אך אותיות י"ה נעלמות באותיות מ"צ, וזהו כי נר מצוה. והנה ב"פ נ"ר שהם בינה ומלכות, גי' ת"ק, והוא הנעלם. ומלוי של שדי עולה ת"ק. אמנם אותיות שדי עצמו, הם סוד ב' שמות אהי"ה דההין ודיודין, גי' שי"ב. ועם ב' שמות עצמם גי' שדי. וסוד זה רמוז בפסוק בין שדי ילין, אמנם הרמוז לזה, כי כל זווגים וחיבורים אלו, הם ע"י היסוד הנקרא שדי בין למעלה ובין למטה, בבינה ומלכות, אמנם שדי בבינה הוא רפ"ה, ושדי שבמלכות הוא דג"ש, לכן בין שדי ילין רמוז לבינה, לכן הוא רפ"ה. (ובתיקונים כתב שיהא נר של ד' פיות):

מהחברים - אמנם סוד הדלקת נ"ר בהיכל, כשתמנה בזה אופן, שהוא הנקרא מספר קדמי, א"ב הם ג', ועם ג' הרי ו', וד' ארבע הרי י'. וכעד"ז עד י' יעלה נ"ה, כ' עולה ע"ה, ל' ק"ה, עולה הכל גי' נ"ר. פי' הדבר - אותיות היכל, מן א' עד ה' הוא ט"ו, ועם י' נ"ה, ואות כ' ע"ה, ואות ל' ק"ה, הרי היכל גי' נ"ר:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק ה (עריכה)

בו יבואר כללות העולמות, וקבלת תוספות נר"ן בע"ש במנחה, וזה ענינו - אח"כ במנחה דע"ש, תכוין בו היטיב, וכמ"ש כוונתה, ואז מתחילין העולמות לכלול זב"ז, רק שיש כמה מיני בחי' של כללות העולמות, ובהם מדרגות רבות. ונלע"ד כי אמר לי מורי ז"ל, כי בקבלת שבת יכוין, שכבר נכנסו ג"פ תתאין דל' דצלם דאו"א. ונלע"ד, כי אותן של אימא נכנסין עתה, ושל אבא נכנסין בקבלת שבת. הרי התוספות שניתוספה לז"א. ומג' פ"ת דאבא, יכוין לקבל תוספת נפש, ותוספות שיש לנוקבא, היא עליה גמורה:

והנה קודם תפילת מנחה, תכוין בדעתך לעלות ולכלול שם ב"ן שבעשייה עם היצירה, בשם מלוי אלפין גי' מ"ה. ויצירה בבריאה, בשם ס"ג. ובריאה באצילות, בשם מלוי יודין. ותכוין ד' שמות, בד' אותיות יהו"ה. בכל א' מד' עולמות, תכוין להעלות חלקי האלהות שבהם, ע"י מ"ן של נשמות, ואז תכוין בעשייה ששם הנפשות, ובכללן תכלול נפשך. וביצירה הרוחות, ותכלול עמהם רוחך. ובבריאה, נשמתך. ובאצילות, נשמה לנשמה:

ואח"כ תתחיל תפילת י"ח, ובכריעה ראשונה ובזקיפה, כנודע לך בסדר ד' זקיפות, הנזכר בשער עמידה דחול, ואין רצוני להאריך, רק בארנו בקיצור, ארבע כריעות, הם - ב' אהי"ה דיודין, ואח"כ ג' אהי"ה דאלפין, ואח"כ ד' אהי"ה דההין. וכן ד' זקיפות, הם - ד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ותכוין בכריעה הא', לקבל שפע מן המאציל, כדי שיוכל לכלול ולהעלות עמו הבריאה, ואז תזקוף ותעלה האצילות למעלה. ובכריעה ב', יכוין להוריד ב' מיני שפע לבריאה - א' כדי שיוכללו עמו היצירה. וא' כדי שיוכל לכלול ולעלות באצילות. ואז זוקף, ותעלה בריאה ע"י ס"ג. וכן תעשה ביצירה. ובעשיה יכוין לשפע א', והוא שיוכלל ביצירה:

ובברכת שים שלום, כשאומר בא"י המברך וכו', יכוין בהויה זו, כי הרי י' באצילות, ה' בבריאה, ו' ביצירה, ה' בעשיה. ואז תכוין אותם לכלול זה בזה כל העולמות ממטה למעלה פעם ב', מן ה' עד י', עד אצילות. ותכוין, כי אז ג"כ יורד תוספות נשמה לנשמה, ותוספות נשמה, ותוספות רוח, ותוספות נפש. נמצא, כי תחלה אנו מעלין אותן לקבל התוספות, כי סוד העליה והכללות, הוא עצמו הוא התוספות. (כי סוד העליות) ואח"כ תכוין להורידם עליך, ואח"כ להעלותן. והנה אל תחשוב להוריד נשמות או להעלות רק בברכת שים שלום, כשתאמר בא"י המברך וכו', בשם הזה בד' אותיות כנ"ל, אבל בכל התפילה לא תכוין בנשמות:

קבלת תוספת נשמה במנחה בע"ש, הוא דבר גדול, קודם שתאמר אדני שפתי תפתח, תכוין ותחשוב לעלות במחשבתך, כל חלקי הנפשות שהם בעשיה, ע"י שם יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה, ולהעלותן עד היצירה, וז"ס תוספת נפש שבת, כי העשיה נכללת ביצירה, ונתוסף בו מקדושת תוספת נפש. ואח"כ להעלות היצירה עם הרוח שבה, ע"י שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ולהעלותן אל הבריאה, וזה תוספת הרוח. ואחר כך להעלות הבריאה עם הנשמות שבה, על ידי שם ס"ג יו"ד ה"י וא"ו ה"י, אל אצילות, וזה תוספת נשמה. ואחר כך לחבר עם נשמה לנשמה, שהוא נפש דמלכות דאצילות, על ידי שם יו"ד ה"י וי"ו ה"י אשר שם. ואמת הוא, כי יש עוד רוח ונשמה דאצילות, אך הלואי שיוכלו דורינו זה לכוין בכך, ולזכות נפש דאצילות, והרי במחשבה זו יקבלו כל חלקי תוספת קדושה:

ואז תתחיל עמידה, ותכוין בכריעה ראשונה ברוך, להוריד כח הנשמות ההם נפש דאצילות עליך, על ידי שם ע"ב דיודי"ן. ובמלת הוי"ה תזקוף, ותכוין כי על ידי נשמות האלו, אתה מעלה את המלכות למעלה בסוד מ"ן, ותזקוף את המלכות על ידי שם ע"ב כנ"ל. אחר כך בכריעה ב' במגן אברהם, תכוין להוריד עליך סוד נשמה מן בריאה, בסוד שם ס"ג כנ"ל, ואחר כך תזקוף על דרך הנ"ל. ובכריעה ג' דמודים, תכוין להוריד עליך רוח מן יצירה, על ידי שם מ"ה כנ"ל, ותכוין זה בשם הוי"ה במודים, ובזקיפה יכוין כנזכר לעיל. ובכריעה ד' בהטוב שמך, תכוין להמשיך הנפש מן עשיה ע"י ב"ן הנ"ל, ואחר כך תזקוף כנ"ל, ובאמרך המברך בשלום, יכוין לחבר יחד כולם חיבור אחד:

להר"ם נאגרה, סוד מנחה, כשאומר מנחה, צריך לידע ולכוין, שאז במנחה בשעה שהוא רוצה להתפלל, אז המלכות שהיא שכינה אשר היא בגלות בעונותינו הרבים, אז עולה למקום שהיתה שם קודם הקטרוג, לכן צריך לכוין כוונות בד' זקיפות שעושה אדם בתפלת מנחה - באבות, ובהודאות. בזקיפה ראשונה יכוין לשם ע"ב, ודע כי שם ע"ב שהוא בחכמה, הוא חיות לעולם האצילות כולו, בסוד כולם בחכמה עשית. וס"ג הוא בבינה, חיות לעולם בריאה. ושם מ"ה בזעיר אנפין, חיות לעולם יצירה. ושם ב"ן בנוקבא, חיות לעולם עשיה:

והטעם אמרו בזוהר כי אמא מקננא בכורסייא, ות"ת מקנן ביצירה, ומלכות מקננא בעשיה. פי' - כי בינה נקראת קו ירוק המקיף העולם, שיוצא קו מן אמא, ומקפת כל העולם אצילות, ונעשה מסך בין אצילות לבריאה. ר"ל - כמו שהבינה נעשית אור פנימי לזעיר אנפין, כי מלבשת המוחין דזעיר אנפין, בנצח הוד יסוד שלה, ונכנסו בתוכו בפנימותו כן נעשית אמא אור מקיף לכל האצילות, ואור של אצילות האיר ע"י מסך של בינה, ומתנוצץ בבריאה על ידי מסך הנ"ל. וכן בבריאה, ת"ת שבבריאה מקיף מבחוץ לעולם בריאה, ונעשה מסך, שעל ידו מתנוצץ האור למטה ביצירה על ידי מסך הנ"ל. וכן מלכות שביצירה, עובר בה האור ומאיר לעולם עשיה וכו'. לזה ס"ג שהוא בבינה, הוא בבריאה. ושם מ"ה של זעיר אנפין שהוא ת"ת, הוא ביצירה. ושם של ב"ן שהוא במלכות הוא בעשיה:

לזה בזקיפה יכוין בד' זקיפות - בזקיפה ראשונה יכוין לע"ב, להאיר לבריאה, שע"ב שהוא בחכמה, לתת הארה באצילות, שיכינו מקום לקבל הבריאה, כאשר תעלה למעלה באצילות:

ובזקיפה שניה, יכוון לשם ס"ג, שהוא בבינה, להאיר לעולם בריאה שיעלה באצילות, לקבל הארה מאצילות, שכל כוונתינו שיעלו העולמות, ותעלה השכינה לקבל הארה, כדי שירד שבת אחר המנחה בהשפעה רבה כמ"ש בע"ה:

ובזקיפה שלישית, יכוין לשם מ"ה, להאיר לעולם היצירה, שיעלה בבריאה לקבל הארה מבריאה:

ובזקיפה ד', יכוין בב"ן, להאיר לעולם עשיה, כדי שיוכל לעלות ליצירה, לקבל השפע והארה מיצירה:

ואחר כך בחתימת הברכה בשים שלום, בהוי"ה אחרונה, יכלול כל העולמות זה בזה ממטה למעלה. וכן האותיות כולם במלוין. ה' עם ו', ו' עם ה', ה' עם י', שהם ד' שמות הנ"ל - ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ואנו גם כן מעלין בעלייה זו, החלק שיש לנו מג' עולמות, נר"ן, להביא הארה לשמות הנ"ל מחיה לנר"ן, ע"כ להר"ם:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק ו (עריכה)

בו יבואר כל עניני שבת בכללות, ואחר כך בפרקים הבאים נבארהו כל א' במקומו בעזרת השם. אחר כך תצא לשדה לקבל שבת, ותכוין בסוד מלכות, שהיא עתה שדה של תפוחין, בסוד נה"י כמ"ש בע"ה בסיום הדרוש. אחר כך תאמר מזמור לדוד הבו לי"י, ותכוין ג' הבו, כי הבו גימטריא אח"ד וג' פעמים הבו גי' ט"ל, כמנין יו"ד ה"א וא"ו, שמהם מקבלת ה"א אחרונה, ותכוין כי הם גי' בא"י, והם סוד באי כלה כמ"ש:

ואח"כ תכוין שהם סוד נה"י שביצירה, שמשם יבוא תוספות אל עשיה, ותכוין בסוד פסוק זה, כי בו רומזין קין והבל. וכל מי שמכיר בו מאיזה מהם הוא, יכוין לכלול עצמו בהם, כי רוב הנשמות באים מהם, כי ר"ת "הבו "לה' "בני, היא הב"ל, ובני אלים הוא קין, בסוד ויראו בני אלהים, כמו שידעת, וכן "השתחוו "לה' "בהדרת קדש, ר"ת הב"ל. אחר כך בז' קולות שם מ"ב אב"ג וכו', וכפי הויו"ת שבהם כפי נקודם, חס"ד סגו"ל גבורה שב"א וכו'. כבר ידעת כי שם מ"ב הוא ביצירה. ובהגיעך לשם ז', אז תכוין לכלול כל הז' בו, והוא סוד היכל ק"ק דיצירה, ובניקוד הוי"ה צבאות. אח"כ אומר ב' פעמים באי כלה, נגד נ"ה. ואחר כך באי כלה שבת מלכתא. והענין, כי בא"י גי' אח"ד, ושלשתן הם ט"ל, גי' יו"ד ה"א וא"ו. ותכוין באי א' בנצח, ב' בהוד, ג' ביסוד. אמנם בג' אמור שבת מלכתא, לרמז לש' ב"ת, כי אז ביסוד כולל שלשתן נגד ש, ואז נכללין שלשתן. ואלו ג' באי הם בבריאה, כי משם באים ליצירה, כי המלכות עולה מן יצירה לנה"י דבריאה:

אמנם כוונת קבלת שבת בשדה, ואח"כ בבית, דע, כי הלא תחלה אנו יוצאין אל השדה, כי ב' בחינות הם - א' בחי' הנשמות, שהם פנימית לכל העולמות. ב' החיצונית, שהוא בחי' היכלות ומלאכים, אשר עליהן נאמר, הן אראלם צעקו חוצה. ועתה בשדה, מעלין סוד חיצונית, שהוא סוד ההיכלות והמלאכים. אמנם אנו מעלין ג"ר שבעשייה, בעשירית שביצירה, והם ג' הבו שבמזמור זה. אח"כ אנו מעלין ז"ת ע"י אב"ג וכו' שביצירה, והם אלו ז' קולות, קול ה' על המים וכו', שבמזמור זה. אח"כ כשאומר "ה' "למבול "ישב, יכוון בר"ת יל"י, לעלות ולכלול עמהם את הפנימית שהם הנשמות ע"י שם זה:

אח"כ ג"פ באי כלה, כדי להעלות ג"ר דיצירה, בעשירית דבריאה. והז"ת ע"י ז' אותיות אהי"ה יה"ו, שהוא מ"ב דבריאה. ואח"כ ג"ר שבבריאה במלכות דאצילות, שבר"ת "טוב "להודות לה', ר"ת ט"ל, שהם ג"פ באי, והבן. ואח"כ ז"ת ע"י שם מ"ב שבמילוי אלפין שבאצילות וזהו לה', ר"ל טוב להודות לה'. ומי שהוא מבחינת קין, יכוין בר"ת "יחיל "ה' "מדבר "קדש, ר"ת גי' קין, להעלות כל ניצוצי קין עמו:

וכשתאמר "מזמור "שיר "ליום "השבת, תכוין בר"ת, שהם למשה. ואז תעלה שם הבריאה, ותכוין להעלותה ע"י שם מ"ב דאצילות, והוא הוי"ה דאלפין, כמו שידעת. גם אותיות למשה, רמז לתיקון הבל שנתגלגל במשה. (מזמור שיר ליום השבת, ר"ת למשה, כי הוא סוד האצילות, שעלה שם המלכות ומאירה בנה"י דאצילות) ותכוין באמרך "טוב "להודות לי"י, ר"ת ט"ל, שהם סוד ג' באי הנ"ל העולין ט"ל. הוא סוד יה"ו שבבריאה. ועתה מעלין אותו באצילות, וזהו לי"י. כי ט"ל, הוא טוב להודות, אנו מעלין לי"י. ובזה הוי"ה של לי"י, תכוין לשם מ"ב דאלפין:

גם תכוין, כי עתה נתקנו ניצוצי קין, לכן תחילה נזכר שלא כתיקונו, שהוא "קולם "ישאו "נהרות, ר"ת קין. ואח"כ נזכר כתיקונו, שהוא "נאוה "קדש י"י, ר"ת נקי, כי עתה נתקנו הניצוצין:

גם עתה תכוין בר"ת - י"י "למבול "ישב, יל"י, והוא שם קדוש של ע"ב. והענין, כי ע"ב שמות מתחלק לששה חלקים, נגד ששה כוכבי לכת, ובכל א' יש בו י"ב שמות, נגד י"ב מזלות, לכן המזל הב' הוא שור, ונרמז בשם יל"י, שהוא שם ב' ג"כ, לכן בכח זה עשו העגל. ושם זה עולה נ', בסוד נש"ב, מסוד הגבורה. והנה תכוון בו להעלות נשמות שבין הקליפות שהם דבוקים הרבה, ולא יוכלו לעלות ע"י שם מ"ב, ושם זה הוא בעשיה:

גם במזמור שיר ליום השבת, תכוין לשם יל"י, אחר שהוא באצילות ג"כ, והוא י"י "לאורך "ימים כמו שידעת, רק ששם זה הוא באצילות הנקרא לאורך ימים, וגם בו תעלה נשמות ניצוצין דבריאה, שאין יכולין לעלות ע"י שם מ"ב. והנה באמרך באי כלה, תכוין לקבל תוספת הנפש. ובברכו, לקבל הרוח. ובופרוס סוכת שלום, לקבל הנשמה. וכל אלו הם בסוד הלילה, שהוא בסוד המלכות. אח"כ בבוקר, תכוין בברכו לקבל נפש, ובסמיכת גאולה לתפלה, לקבל תוספת רוח. ובמוסף באיה מקום כבודו, לקבל נשמה. ושלשתן מן הת"ת מדת יום:

ונחזור לענין, הנה כל תיקון זה הוא בשדה. והענין הוא בסוד בחי' חיצונה של נה"י דז"א, אך בבואך מן השדה, תקיף לשולחנך פ"א, הוא נגד א"מ של החיצונית. ואח"כ תקיף פ"ב כמ"ש. וכשתבוא מבה"כ מתפלת ערבית, תעמוד במקום השולחן, ותאמר דא הוא סעודתא דחקל תפוחין קדישין, שהם דנה"י כמ"ש, ואח"כ תקיף השולחן דרך ימין, בשתיקה. ואח"כ קח בידך שני אגודות הדס, ותחברם בשתי ידיך, ותברך עליהם, ותריח בהם. ואח"כ תקיף בהם השולחן פ"ב בשתיקה, ואמור זכור ושמור בדבור אחד נאמרו:

ותאמר הקידוש, ואחר אכילתך אמור איזה פרקים ממסכת שבת, ואמור ברכת המזון, ותאמר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ותברך על ההדס פ"ב. ובבוקר בסעודה שניה, תעשה כמו בלילה, וכן בסעודה שלישית:

ובסוד המוציא, תכוין כי ה' דהמוציא, בינה. לחם, ת"ת. ה' מן הארץ, מלכות. ואח"כ תבצע כזית לעצמך, בסוד יוד ראשונה דהו"יה. ואח"כ כביצה לאשתך, הוא י' אחרונה דיאהדונ"הי. וקודם סעודת השחר, אמור דא היא סעודתא דעתיקא קדישא, וקודם סעודת מנחה, יאמר דא היא סעודתא דזעיר אנפין:

גם יהיה לך ד' בגדי לבן, נגד ד' אותיות הוי"ה, ואלו הבגדים הם סוד א"מ מבחוץ, והוא סוד המלבושים. ותלך לערבית, ובאמרך ברכו, יכוין לכלול היכל ק"ק דיצירה בבריאה, ונעשה ממש בריאה, וזה תוספות שבת ביצירה, וזה סוד תוספות הרוח, ולכן תכוין בתוספות הרוח, לקבל עתה, והם ממש בבריאה, שהוא סוד ברכת ק"ש כנודע. והנה אין בהם תוספת, רק עד היכל ק"ק, שהוא בברכת השכיבנו, כי אז אנו מוסיפין ופרוס, כי שם סוד סוכת שלום, בהיכל ז' דבריאה, ואז חוזר אותו היכל להיות אצילות, וזהו תוספת הנשמה, ולכן תכוין בופרוס עלינו, לקבל תוספת נשמה. אך עכ"ז, להורות כי יש עתה יותר קדושה בליל שבת, אנו אומרים ברכת ק"ש בנועם גדול, בסוד נועם הנמשך מן הבינה:

ובויכולו של עמידה, אז תחשוב דאתעבידו לה ג' מוחין, מנצח הוד יסוד בפנימותן. כי בשדה היתה בחיצוניות, ועתה נקרא חקל תפוחין קדישין, וכל קדישין הם בסוד מוחין, כי חכמה נקרא קודש. ותכוין כי יש לה ל"ה תיבין, נגד ל"ב נתיבות חכמה, וג' שביעי כנודע. והנה ג' שביעי הם נצח הוד יסוד:

אח"כ בויכולו של אחר עמידה, יכוין שאז ג' שביעי הם חג"ת. והענין - שאז מאירין בה ג' יודין אלו, אך עתה אינה עולה היא להם:

אח"כ בויכולו של הקידוש, תכוין כי אז מאירין ג"כ חב"ד דז"א, וכנגדם ג' שביעי, כי הם מאירין בנה"י, אך לעולם כל שביעי בנה"י:

והנה בבואך מבהכ"נ, עמוד במקומך, ואמור דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין, כי הלא אז המלכות יש לה ג' מוחין, ונשפעת מהם, ומשם אוכלת. ואח"כ תקיף השולחן דרך ימין בשתיקה, נגד אור מקיף של חג"ת, המאיר באור מקיף של נצח הוד יסוד. ואח"כ תקח בידך ב' אגודות הדס, ותחברם בידך, ותברך עליהם, ותריח, ותקיף בהם פעם א' בשתיקה, נגד אור מקיף דחב"ד, המאיר באור מקיף דנצח הוד יסוד. ואחר כך אמור זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ותאמר הקידוש, ותכוין בהם כנ"ל:

ואחר כך אחר אכילתך, תאמר איזה פרק, או ח' מהראשונים בערב, וח' בבוקר, וח' במנחה, שהם כ"ד תכשיטי כלה. ואמור ברכת המזון, ותכוין יו"ד במילוי דמלוי, בברכה א'. ה"י במילוי דמילוי, בברכה ב'. וי"ו במלוי דמילוי, בברכה ג'. ה"י במילוי דמילוי, בברכה ד'. ובברכת החליצנו, תכוין בחליצת המנעל דמט"ט, לעלות אל הבריאה, שהם לבושי שבת וי"ט. ואחר כך חזור ואמור זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ותברך ותריח בהדס, וטוב לומר בליל שבת מסכת עירובין, בסוד ע"ב רי"ו. ובבוקר בעמידה בלחש, תכוין כי אז הת"ת עולה מנצח הוד יסוד שלו שירד בלילה להדביק במלכות שם, והוא עולה בבוקר לנה"י דאבא ואמא, להיות לו מוחין ג"כ. אמנם המלכות עולה אז ג"כ לחג"ת זעיר אנפין. והענין - כי אחר שזעיר אנפין מתעלה ג' מדרגות בנה"י דאבא ואמא, נמצא כי נה"י שלו הם בסוד חג"ת, לכן עולה עתה המלכות עד שם, להיות לה מוחין משם:

ובחזרת עמידה, אז היא מתעלה ג' אחרות, שהם חב"ד דז"א, ואז היא שוה כמוהו. ואח"כ בתפלת מוסף בלחש, אז עולה הז"א בחב"ד דאו"א, ואז הוא ושמרתם את השבת כי קודש הוא, כי הוא ממש שוה אל או"א עצמה ואז המלכות עולה לנה"י של ז"א, שהם נה"י של או"א. ובחזרת מוסף, מדלגת מלכות מדרגה אחת שהוא חג"ת, ועולה עוד מדרגה אחרת שהוא חב"ד של או"א, ואז או"א וברא וברתא שוים יחד, כי הת"ת אין לו עתה עלייה אחרת. ולפי שמדלגת המלכות ב' מדרגות שלא כסדר עליית האחרות, לכן שואלין המלאכים אי"ה מקום כבודו, כי אין יודעין איך עלתה כל כך במרוצה. אמנם סוד אי"ה - א', סוד מזלא דעתיקא הי"ג, שהוא סוד הדעת של או"א, שהם י"ה, וזהו אי"ה:

ודע, כי ביום השבת אין זיווג כלל לזו"נ, אלא עתה בחזרת מוסף. והטעם - כי עד עתה לא היה שוין בקומתן, ולא היה היסוד נשתוה עם המלכות, אך עתה שניהם שוין ממש, והיסוד מזדווג עמה. ובזה תבין סוד מוסף, שהוא לעולם בסוד היסוד. אמנם לפי שעתה הם באו"א, לכן צריך עתה סוד זיווג ע"י מ"נ, ע"י קדוש ה' ממש, ע"ד יחוד או"א עצמן בשמע ישראל כנודע, וזה סוד שאנו אומרים שמע ישראל בחזרת מוסף, וצריך לכוין בזה, והבן:

והנה בסעודת שחרית, אז כבר עלו שתיהם עד הכתר, דוגמת אבא ואמא עצמו. נמצא כי עתה הם נזונין מעתיקא קדישא בעצמו, לכן עמוד במקומך, ואמור דא היא סעודתא דעתיקא קדישא, ועשה כמו בלילה אותן הב' מקיפין, שהם נגד עמידת הלחש, וחזרת דשחרית. אך עמידת המוסף הלחש והחזרה, אין בנו יכולת להקיפם, כי הם למעלה באבא ואמא:

אח"כ במנחה בשבת, אז לבדו הז"א נכלל באבא ואמא, ועולין שלשתן בעמידה בלחש עד מזל י"ג דדיקנא דעתיקא קדישא. ובחזרה, עולין עד מזל ח' דדיקנא דעתיקא קדישא, ולא עד בכלל. אז נמצא כי הז"א יש לו י"ג ת"ד דיליה, כמ"ש בר"מ פרשת נשא, בפסוק יברכך יאר ישא בסוד ג"פ אהי"ה, ואז מזדווגין או"א, כמ"ש בפירוש אתה אחד:

והנה סעודה ג', הוא אוכל הז"א מפה של עתיקא, לכן נקרא סעודתא דזעיר אנפין, לכן אין ראוי לקדש על היין בסעודה זו, כי אין בעתיקא שום יין כלל, ועיקרו רחמים גמורים, ואינו ראוי לעורר היין בגו סעודה זו. אבל בב' סעודות ראשונים, אנו מקדשין על היין, בסוד יין המשומר בענבים, המשומר של הבינה המשמח, משא"כ עתה. ועושה בסעודה זו בכל פרטות הנ"ל, וענין הסעודות כבר ביארתי, כי בלילה הוא מפה דמלכות. ובשחרית מפה דז"א, ובמנחה מפה דעתיקא:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק ז (עריכה)

צריך שתדע, איך יש בז"א מוחין פנימין ומקיפין. והנה ביום השבת, הוא עליית ז"א כמ"ש. אך בליל שבת, כל העליות הוא בנוקבא דאצילות, שעולה בז"א, וכל ג' עולמות שתחתיה, כי כל זה נקרא עלמא דנוקבא. אך הז"א דאצילות, ומכ"ש כל מה שלמעלה ממנו, אין להם עלייה בליל שבת, רק הארה יתירה במקומן עצמן. וזו סוד ליל שבת, שהוא מדת לילה, ונקראת שמור, כי אז הוא עליית הנוקבא, לכן אנו אומרין כי ליל שבת רומז לנוקבא. אך יום שבת עיקר עלייה אל הז"א, רק שאגב גררא דיליה, מעלה הנוקבא עמו לעילא, לכן כל אתר דאית תמן גברא, אין הנוקבא עולה לשם, לכן ביום שבת מכונה לז"א שהוא זכר, ולקמן נבאר בע"ה:

אמנם הארה זו שנתוסף אל הז"א בליל שבת, הוא שאורות מקיפים שלו, נכנסו בו בסוד א"פ, ואז נמצא שיש לו מוחין א"פ גדולים מאוד, ועי"כ נתוסף לו מקיפין אחרים גדולים מהם מאוד, אך אפשר להיות זה, בב' מציאות - או שהז"א יגדל ראשו, ויעלה ראשו למעלה, עד גובה כל המקיפים, ועי"ז יתלבשו אותן המקיפין בו, באופן שראשו יעלה למעלה, והמקיפין ישארו במקומן למעלה, רק שראשו הוא עולה למעלה ומלביש אותן. או אפשר שראשו תשאר למטה במקומו, אמנם המקיפים הם יורדין ממקומן למטה ונכנסין תוך ראשו. אמנם כבר ביארנו, כי אין לז"א שום עלייה בליל שבת, ואינו עולה ונגדל כלל, וא"כ מוכרח הוא שנשאר הוא במקומו, והמקיפין הם יורדין ממקומן ונכנסים בראשו, והוא אינו נגדל כלל:

אמנם סוד אלו המקיפים כבר ביארנו במ"א, שהם ב' אותיות ל"ם דצל"ם, ושם בארנו כי הם ב' בחי' - כי הל' הוא סוד המלבושים תוך נה"י אמא וזהו ל'. אך המ' הוא סוד ד' מקיפין עצמן, בלי לבוש נה"י דאמא כלל. גם ביארנו, כי יש ל"ם דאמא, ול"ם דאבא, ושניהם נכנסין עתה בליל שבת. וצריך שתדע, כי אע"פ שאנו אומרים, כי הל' או מ' דצלם, כל א' מהם דומה אל הצ' דצלם, עכ"ז אין הכוונה רק לומר, שכל מה שיש למטה מצ' דצלם, יש בל', או בם'. אכן אין אורכן וקומתן שוה, כי הצ' יותר ארוכה ג"פ יותר מן הל', פי' - כי הצ' דצלם מתלבש בג"ת ובג"א ובג"ר, נמצא שארכה ט"ס. אך הל' אין ארכה רק ג"ס לבדה, באופן שכל אורך כל אחד מאלו הג' של הל', שיעור ספירה אחת לבד, ושלשתן שיעור ג"ס לבד, אך עכ"ז אעפ"כ הם נחלקין כל א' לג' מדרגות, כמ"ש שנחלקין לג"פ עלאין, ולג"א, ולג"ת. אך אין אורכן רק כמו פרקין של צ' דצלם הראשונים. ואמנם הם' דצלם, באופן אחר, כי הל' דצלם אע"פ ששיעורו כשליש לבד מן הצ' דצלם, עכ"ז להיות סוד נה"י דאמא כנ"ל, היא מתחלקת לט' ספירין ופרקין, ג' עלאין וג"א וג"ת, כי כל בחי' נה"י בין אם יהיה קטנים או גדולים, הם נחלקים לפרקין כנודע. אך הם' דצלם שהם מוחין לבד בלי לבוש, אינם נחלקין כלל, רק כל מ' נכנסין בפעם אחד. וכמ"ש בצלם דאמא, כך הוא בצלם דאבא:

ועתה נבאר הסדר, והנה קודם קבלת שבת, תכוין, כי אז נתוסף הארה כבר בז"א, והוא שנכנסין אז ג"פ תתאין של ל' דצלם אמא, וכן ג"פ תתאין של ל' דצלם אבא, וזה נעשה סוד תוספות שבת, שזו התוספות בליל שבת שיש לז"א, ותכוין לקבל תוספת נפש יתירה, מבחי' ג' תתאין אלו הנכנסין בז"א, כי ג"ת הם בחי' נפש. אך התוספות שיש להנוקבא, הוא סוד עלייה גמורה, ואינו כמו הז"א:

והנה עלייתו הוא באופן זה - כי כבר בארנו במ"א, כי סוד קבלת שבת הוא בחוץ בשדה, וסוד הדבר, כי הלא כל העולמות יש להם חיצונית ופנימית, וסוד החיצונית הוא, בחי' המלאכים והעולמות בעצמן, אך הפנימית הוא הנשמה של כל העולמות, אשר משם באים נשמות הצדיקים, וגם בעולם האצילות הוא באופן זה, כי המלאכים יונקים מהחיצונית, והנשמות מפנימית. אמנם תחלה עולין חיצונית, שהם בחי' מלאכים, ואח"כ עולה פנימית. אמנם כל הבחי' מאלו הג', יש בה ב' בחי' א"פ וא"מ. והנה עתה בצאתך לשדה, תכוין כי הוא חיצונית העולמות, דוגמת שדה, וחיצוניות היא, שאנחנו מעלין עתה בקבלת שבת בשדה, וכל זה בסוד א"פ שלו, ומעלין חיצוניות ד' עולמות בבחי' א"פ שלהן, ומקבלין תוספות שבת, וכל זה נעשה בשדה לבד. ואח"כ נבאר שאר בחי':

והנה באומרך מזמור לדוד, תכוין להעלות עשיה ליצירה כנודע, רק שהוא בסוד חיצוניות העולמות כנ"ל. אמנם סדר עלייתן, שעולין ג"ר דעשייה במלכות דיצירה, ואז המלכות דיצירה, הלא היא עומדת באחור נה"י דז"א דיצירה כנודע, ואז עולין לשם, וכולם מתקבצין במלכות דיצירה, והוא סוד הרחיבי מקום אהלך, כי המלכות היא סוד א"י, ונקראת ארץ צבי, כמאמר רז"ל שנמשלה ארץ ישראל לצבי, שאין עורו מחזיק את בשרו אחר הפשטו ממנו. נמצא, כי תחלה קודם שחיטתו, היה מחזיק בתוכו בתוך העור שלו, כפל כפליים ממה שיוכל להיות בתוכו אחר שחיטתו. כך א"י, בהיותה בישובה קודם חורבנה, היתה מחזקת אנשים הרבה לאין קץ, כפלי כפליים כיוצאי מצרים. וכן מלכות דיצירה, מחזקת בתוכה כל אלו הג"ר דעשיה, והיא מתרחבת ומקבלת בתוכה, ואז הם ג"ר דעשיה באחורי ג"ת דיצירה, בתוך המלכות אשר שם. נמצא כי הם עולין במלכות, וגם בנה"י, ואינם רק במלכות לבד:

אח"כ כשתאמר באי כלה, תכוין שעולין ג"ר דיצירה, במלכות דבריאה, ע"ד הנ"ל. אח"כ במזמור שיר ליום השבת, עולין ג"ר דבריאה במלכות דאצילות ע"ד הנ"ל. ואמנם עדיין המלכויות של כל עולם ועולם הם אב"א. הרי בארנו התכללות העולמות, בסוד החיצוניות שבהם, בסוד קבלת שבת, וכל זה נעשה בשבת על ידינו, וזה נקרא תוספות שבת בכל מקום שהיא, נפש יתירה, כי כיון שנעשה קודם זמנו, נקרא תוספות שבת, ולא שבת עצמה. ואח"כ במעריב ליל שבת, והוא לילה ממש, אז מעצמה נעשה הקדושה שלא על ידינו:

ואמנם ענין זה הוא, שהמלכות נעשית נקודה, וחוזרת פב"פ עם הז"א, בכל ד' מלכיות של ד' עולמות, רק כשעומדות פב"פ, היא נקודה אחת קטנה בסוף היסוד של ז"א, וכך עומדת עד העמידה של ליל שבת, כמ"ש בעז"ה. ונחזור לענין, כי הלא בקבלת שבת בשדה, הוא סוד חיצונות העולמות, בסוד א"פ לבדם. לכן אח"כ נכנסין לבית, ומקיפין השולחן קודם ערבית, ואז אנו מעלין גם בחינת א"מ שלהם כמבואר. ועם זה נשלם בחינת חיצונית העולמות בתוספות שבת:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק ח (עריכה)

אחר שנתבאר לך בפרק הקודם, ענין ק"ש בקצרה, ויעדנו לך לבאר ג"כ באורך עתה בפרטות, ועתה נבאר איזה פרטות וזה ענינו - תחלת הכל תצא לשדה לק"ש, ויאמר לכה דודי נצא השדה, (הכוונה רמז לשכינה, אשר היא שדה) בואו ונצא לקראת שבת מלכתא חקל תפוחין קדישין, ויכוין למלכות, הנקרא חקל תפוחין. ויכוין כי חקל, הוא הוי"ה אהי"ה הוי"ה אדנ"י, וכן המלוין דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, עולה חקל עם י' אותיות דהוי"ה מלא. והנה ביוצא לחקל תפוחין, תכוין אל סוד המקום פנוי, כי כשעולין ג' ראשונות דעשיה בג' אמצעים, נשאר מקום פנוי וחלק, והנה חקל מלשון חלק בב' פתחין, גם חקל מלשון חלק בב' סגול. והענין - כי מה שהיה למטה, אשר אח"כ נשאר המקום שלו פנוי חלק בפתח, ופנוי ממנה, הנה עלו למעלה, ונעשו חלק שלהם ממש בב' סגול. והנה תכוין ס"ג וי' אותיותיו, ועם אדנ"י ס"ה, הרי חק"ל. (מ"כ, וכן מנחם עולה חק"ל, שהוא שמו של משיח, ובגלות רחק ממני מנחם). והנה קבלת שבת בשדה, צריך להיות מעומד, פניו למערב, ואם הוא הר גבוה יותר הוא טוב, וצריך להיות נקי מאחוריו ד' אמות ולפניו כמלא עינו. ותאמר כל הסדר בעינים סגורות, ותכוין תחלה, כי עתה נכנסין ג' פרקין תתאין דל' דצלם בזעיר אנפין, בין צלם דאבא ובין צלם דאמא. ותשים נגד פניך ד' עולמות כסדרן - ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ואח"כ תתחיל ותאמר מזמור לדוד הבו לה', ותכוין להעלות חיצונית העשיה, הג"ר במלכות דיצירה כנ"ל. וזה ע"י ג' הבו הנזכרים. אמנם תחלת הכל תכוין בהויה של הבו לי"י, לשם ב"ן דההין, ותכוין כי שם זה בעשיה, וזה העולם שרוצה עתה להעלות ביצירה. ואח"כ יכוין, כי יש בכאן ג"פ הבו, וג"פ הוי"ה. וסוד הענין הוא זה - כי תכוין בהבו ראשון, שהוא גי' י"ג, והסוד הוא, שמכוין להוריד מן י"ג תקונים שיש בא"א דעשיה, אל העשיה עצמה, ותכוין להוריד הארה מהם. אמנם סדר הארתו, זהו ג' הויות, כמנין הבו ע"ה. מהחברים - ויאמר תפוחין קדישין, ע"ש תפוחין של עכשיו, העתידין לזכות למחר לתוספות קדושה. ומיד ש של עשיה נכללת ביצירה, ששם ש של שמור. ובבריאה ש של שבת, ובאצילות ש של (אדני) שביעי, והכולל ג' פעמים שביעי שבויכולו, וג"פ ש' כזה ש ש ש, הם ט' ווי"ן, והוא שם של ג' תיבין, וכ"א מהן ג' ווי"ן, ו ו ו, ו' א' בקמץ, ב' מלופום, וג' בפתח. ו' ו' ו' א' בשבא, ב' בחולם, וג' בקמץ. ו' ו' ו' ראשון בשבא, וב' ווין בצירי, הנזכר בתפלת ר' ישמעאל כהן גדול, וניקודם יוצא מן הבו ליהוה בני אלים. ה' בקמץ, ב' במלופום, ל' בפתח, י' שבא, ה' חולם, ו' בקמץ, ב' שבא, נ' בצירי, א' בצירי, ל' בחירק. ואז נכללת הזכור ושמור, שהם ענני כבוד, אלא ששם הוא בסוד הבריאה שכן מקוה גימ' קנ"א, דהיינו אהיה בסוד בריאה, ולמחר באצילות סוד שבת ממש:

למהר"ם נאגרה - ויאמר מזמור לדוד הבו לה', ויכוין במלת הבו גימטריא י"ג, והרי ג' שמות הוי"ה פשוטים, שיש באלו הג' עולמות, שהם י"ב אותיות והכולל. או נרמז, שאנו רוצין עתה בקבלת שבת, שיעלו ג"ר חב"ד דעולם עשיה, לנה"י דיצירה, ומתרחבת מלכות דיצירה, ומקבלת אותן שם, שהמלכות נמשלת לעור צבי, ופנימית דג"ר דעשיה, נעשין חיצונית ומלבוש, לחיצונית נה"י דיצירה, עד הלילה, והם כמו אור מקיף מבחוץ, וזה נקרא תוספת שבת מחול על הקודש. והאמת, כי לא עלה שם רק הרוחניות לבד, כי הכלים שלהם נשארין במקומם, לכן העושה מלאכה בתוספת שבת, אינו חייב מיתה, כי עדיין לא נשאר חלל בין העשיה לקליפה, שהכלים שם. אבל בליל השבת, שעולים הכלים דעשיה ג"כ, ונשאר כפי זה, מקום הג" ת דעשיה חלל לגמרי. ולא נשאר שם רק הרשימו לבד במקומן, וז"ס של חילול שבת, שנאמר מחלליה מות יומת, שיש חלל ונכנסין שם הקליפות עד החלל, ע"י חילולו:

וכיון שעולין שם ג"ר דעשיה למעלה, הם שם עתה י"ג ספירות ביצירה, כמנין הבו. וכן עד"ז י"ג בבריאה, י"ג באצילות, והם ג' הבו שבמזמור. משא"כ בעשיה שנשארין בה ז' לבד, לכן ג' הבו נגד ג' עולמות אב"י. והשם ראשון של הבו לי"י, יכוין לשם ב"ן, הכולל כל עשיה, מן אריך אנפין דעשיה עד למטה, כי כל מה שיש באצילות, יש בכל עולמות, ובזה השם תבא הארה לדעת שבעשיה, שיעלה ליסוד של יצירה וכו'. כמ"ש בפנים:

אח"כ אנו מכוונים על הדרך שאמרנו, ועולין ג' ראשונות דיצירה, לנצח הוד יסוד דבריאה, באמרנו ג"פ באי כלה, ומלת באי גימטריא י"ג כמו הבו, לרמז שעולין שם חב"ד לנצח הוד יסוד, לג' שמות ע"ב ס"ג מ"ה, שהם י"ג אותיות עם הכולל. ויכוין לשמות א' לא' עד"ז שנז' לעיל, ויכוין שיש י"ג ספירות בבריאה, כמנין באי כלה, כנ"ל במלת הבו:

אח"כ יכוין בשם מ"ב אחר, כדי שיעלה ז' מדות מיצירה לבריאה, והוא שם אהי"ה יה"ו, גימטריא מ"ב, ויוצא ז' שמות מרגלאין הנודעים בזהר פרשת יתרו אח"כ אנו מעלין ג"ר דבריאה לנצח הוד יסוד דאצילות במזמור שיר ליום השבת וכו'. אח"כ יכוין לקבל שפע הקדושה, מאלף עולמות שיוצאין ונוצצין מבינה, ואלו האלף רמז לתתמ"ט שעולין שבעה שמות מרגלאין וכו', כנזכר לקמן. ע"כ:

והענין, כי כבר ידעת, איך שהי"ג ת"ד דא"א הם סוד ג' הויות שיש בהם י"ב אותיות, והכולל הרי י"ג כנודע. ולכן תכוין להוריד הארה מן אותן י"ג ת"ד, והם בחינת ג' הויות כמנין הבו. אמנם הטעם הוא, כי כוונתינו כדי להעלות עשייה ביצירה, וכבר ידעת בכמה מקומות, שא"א להעלות שום דבר למעלה ממדרגתו, עד שירד לו תחלה אור מלמעלה, ואח"כ ע"י אותו אור שבא לו, הוא מתגדל ומתעלה ויכול לעלות למעלה. לכן אנו מורידין תחילה הארת הויות אלו, מי"ג ת"ד דא"א דעשיה עצמה. אמנם ג' הויות אלו, יהיה במילוי ב"ן דההין, כי העשיה היא שם ב"ן דההין כנודע, ותורידם עד הדעת דעשייה, ששם חו"ג. וכבר ידעת, כי גבורה שם ב"ן בההין, לכן תוריד להם ג' הויות ב"ן. אך כנגד החסדים אין אנו מורידין שם מ"ה, כי אין בעשייה שם מ"ה. אך עכ"ז עולין הח' עם הג' ביחד, ואח"כ נאיר אל הח' ג"כ מבחינת שם מ"ה, כמ"ש בע"ה:

לכן תכוין בהויה זו של הבו לה' בני אלים, בשם ב"ן, והוא סוד הדעת דעשיה, ותמשיך לו הבו שהם ג' הויות דב"ן, לדעת הנקרא הויה זו דב"ן ג"כ, וזהו הבו לה'. ותכוין, כי ע"י הארת אלו עולה הדעת דעשיה למעלה ביצירה במקום יסוד דיצירה, כי שם מקומו באמצע כנודע:

ואח"כ הבו לה' כבוד ועוז, תכוין באותו הבו הב' להוריד ג' הויות מן י"ג ת"ד דאריך אנפין דיצירה, ואלו הם מבחי' שם מ"ה דאלפין, ותמשיכם אל הבינה דעשיה. ועל ידי זה תעלה בינה דעשיה בהוד דיצירה, ולכן כשתאמר הבו לה' כבוד ועוז, תכוין כי הויה זו במלוי אלפין מ"ה. ובאמרו הבו לה' בני אלים, יכוין במלת בני אלים לבחי' קין, בסוד ויראו בני האלהים, שהם זרעו של קין. אמנם מ"ש אלים חסר ה', לפי שעתה אין אנו חפצין בדין, כי הוא שבת. והנה ה' של אלהים הוא דין, לפי שהוא ה' על י', לכן לא נזכרה בכאן:

אחר כך בהבו לה' כבוד שמו, תכוין בהבו זה, להוריד ג' הויות מן י"ג דאריך אנפין דבריאה, עד חכמה דעשיה, ועי"ז תעלה חכמה דעשיה בנצח יצירה, וכל אלו ג' הויות יהיה בשם ס"ג, כי הרי הם נמשכין מן הכבוד, שהוא גי' ל"ז מילוי דס"ג, לכן תכוין בהבו לה' כבוד שמו, כי הויה זו במלוי ס"ג, הרי עלו ג"ר דעשיה בג"ת דיצירה. אמנם הכתר של עשיה לא זכרנו אותו, וסוד הענין במה שהודעתיך, כי כל בחי' כתר נעשה מעצמו, לכן אינו נמנה מכלל הספירות, ואין להאריך. אמנם מה שתכוין הוא, כי הלא כשתכוין בהבו לה' ראשון, להעלות הדעת ליסוד דיצירה, תכוין, כי הלא הכתר דעשיה הוא קו האמצעי, והוא עומד למעלה מדעת, א"כ א"א להעלות הדעת עד שיעלה הכתר תחלה, ולכן תכוין כי תחלת הכל עולה הכתר דעשיה מעצמה ביסוד דיצירה, ואח"כ כשעולה הדעת ביסוד, אז נגבהה ונתעלה הכתר יותר, ונתעלה בהוד דיצירה:

אח"כ בהבו הב', תכוין להעלות הבינה בהוד דיצירה, תכוין כי הכתר מתעלה יותר בנצח דיצירה, אח"כ בהבו הג', תכוין להעלות החכמה בנצח, ותכוין כי הכתר מתעלה עד ת"ת דיצירה, ואז הוא שם מקומו האמיתי, כי הוא בקו האמצעי ע"ג הדעת. וגם ממה שידעת כי כתר נעשה תמיד מן התפארת שלמעלה ממנו, כמו כתר ז"א מת"ת דאמא, וכן כולם, כן הוא כתר דעשיה נעשה מת"ת דיצירה, והרי עלו כל הד' ראשונות דעשיה:

ואמנם ראוי לבאר לך סדר הורדת אלו האורות של ג' הבו כנ"ל, והוא, כי כאשר תוריד ג' הויות דב"ן באריך אנפין דעשיה אל הדעת, תכוין להורידן בדרך קו הישר, מכתר אל הדעת, ואח"כ כשתוריד ג' מ"ה מאריך אנפין דיצירה אל הבינה דעשיה, תכוין כי אותן הארות הם יורדין ומתפשטין מן אריך אנפין דיצירה לבינה דיצירה, דרך קו השמאלי, ויורד הקו עד הוד דיצירה, ומשם יורד דרך קו הישר ההוא אל בינה דעשיה, העומדת בקו שמאל דעשיה, ועל ידי זה עולה בינה דעשיה בהוד דיצירה:

והטעם, כי אריך אנפין דיצירה הוא באמצע, וצריך להטות הארתו דרך קו שמאלית כדי שיכנס בבינה דעשיה, גם הטעם הוא, כדי לקבל מבחינת השמאלי, כי כן הבינה היא שמאל, לכן הארתו היא דרך צד שמאל דיצירה. וטעם זה קרוב אל טעם הקודם. אח"כ כשתוריד ג' הויות דס"ג מא"א דבריאה, תמשיכם דרך קו ימיני שבו, שהוא בחכמה דבריאה, ואחר כך לנצח דבריאה, ואחר כך בחכמה דיצירה, ומשם תוריד לנצח דיצירה, ומשם לחכמה דעשיה. ואז תעלה חכמה דעשיה, בנצח דיצירה, וכ"כ בר"מ פרשת וארא. אמנם נלע"ד ששמעתי, שיש חילוק בזה, והוא, כי ג' הויות דב"ן דאריך אנפין דעשיה, תורידם עד הדעת עצמו דעשיה. אך הארת ג' מ"ה דיצירה, לא תורידם רק בהוד דיצירה, ועי"ז תעלה בינה דעשיה שם בהוד דיצירה, וא"צ להוריד אותן הויות עד בינה עצמה דעשיה, וכן הענין בג' הויות דס"ג דבריאה, תורידם עד נצח דיצירה, ולא עד חכמה דעשיה, כנלע"ד ששמעתי:

אמנם תבין ותראה, כי ר"ת של הבו לה' כבוד שמו, הבו לה' כבוד ועוז, הוא כלה כלה. והענין, כי הלא בשם מ"ה ובשם ס"ג, נתקנת העשיה שהיא סוד מלכות, ונעשית כלה, כי שם מ"ה דיצירה הוא סוד שם ז"א כנודע, והם הבעל והחתן המקשט את הכלה ועושה אותה כלתו. וכן שם ס"ג שהוא בבריאה, סוד בינה, אמא עלאה, היא המתקנת ומקשטת את הכלה, בסוד ויבן ה' אלהים את הצלע כנודע, לכן בב' מקומות אלו נקראת כלה:

אמנם מה שתכוין בשם כלה בזה, שהוא ב"ן דההין, שהוא שם עשיה, ועולה לגבי ג' ספירות נה"י דיצירה, הרי ב"ן וג' ספירות הנ"ל, גי' כלה, כי כששם ב"ן עולה בנה"י, אז נקרא כלה:

אח"כ תאמר השתחוו לה' בהדרת קודש, אמנם סוד הענין, כי הלא נודע, שהדעת כלול מחו"ג כנודע, והם סוד של מ"ה נגד ה"ח, וב"ן נגד ה"ג, ושם ס"ג נגד הבינה, ושם ע"ב נגד החכמה. והנה עד עתה אע"פ שעלו ד' ראשונים דעשיה ביצירה כסדרן האמיתי, שהוא - חכמה בנצח, בינה בהוד, חו"ג ביסוד, עכ"ז האורות שהמשכנו אליהם הם שלא כסדר, כי ג' הויות ס"ג ירדו בנצח, והיו ראוין שירדו ג' הויות ע"ב. ובהוד ירדו ג' הויות מ"ה, והיה ראוי שירדו ג' הויות ס"ג. וביסוד ירדו ג' ב"ן, והיה ראוי שירדו עמהם ג"כ ג' שם מ"ה. אמנם עד עתה לא יכלנו לעשות באופן אחר, אבל עתה אנו מתקנים את הכל, ע"י השתחוו לה' בהדרת קודש, והוא כי זה ההויה היא רביעית, והוא באצילות, ותכוין כי הויה זו בשם ע"ב דיודין שהוא באצילות כנודע:

(מהחברים - צריך לכוין במזמור הבו לה' בני אלים ג"פ הבל, בר"ת הבו לה' בני, השתחוו לה' בהדרת, וא' בס"ת קול ה' חוצב להבות, לרמז הנשמות הבאות בשבת, נשמות יתירות, יש מהן שבאים מצד הבל, ויש מהן שבאין מצד קין. הבאים מצד הבל, נרמזין בזה המזמור. והבאים מצד קין, נרמזין במזמור שיר ליום, י"י מלך גאות וכו', באופן זה - נשאו נהרות ה' נשאו, ר"ת גי' קין. קולם ישאו נהרות, ר"ת קין. נאוה קודש י"י, ר"ת קין. ויש בו מ"ה תיבות, כנגד שם מ"ה. ובמזמור שיר ליום השבת, ר"ת - שמלה, שלמה, למשה. גם במזמור זה קי"ב תיבין, כמנין יב"ק. ויש בו ט"ז פסוקים, נגד ד' חיות הקודש, ד' פנים לאחת, הם י"ו פנים). אמנם עתה אנו ממשיכין שם ע"ב שבאצילות, ומורידין אותו בנצח יצירה, ואז שם ס"ג שהיה שם תחילה, יורד בהוד יצירה. ואז שם מ"ה שהיה שם תחלה בהוד, יורד ביסוד דיצירה, ומאיר בחסדים אשר שם, וכבר יש שם ג"כ שם ב"ן בתחלה, כנגד הג', ובזה נשלם הכל כתקונו, והוא מה שתכוין בהויה דהשתחוו לה'. אמנם לפי ששם זה הוא באצילות, יש לו מעלה על שאר שמות, והוא, כי בשאר שמות שבג' עולמות, היינו אומרים בלשון הבו, פי' להמשיך ולהורידו למטה, אך עתה באצילות, אין אנו אומרים הבו, רק השתחוו לה'. כאלו ג' עולמות אלו משתחוים אל האצילות, כעבד המשתחוה לרבו מרחוק, ואז נמשך לו הארה משם. ולפי שזה באצילות, נאמר בו בהדרת קודש, כי הוא הדר האמיתי וקודש האמיתי, וגם כבר ידעת, כי שם ע"ב נקרא קודש, בסוד ד' יודין שהם גי' קודש כנודע, לכן אמר בהדרת קודש. אמנם ע"י השתחואה זו, גורמין שירד שפע והארה משם, אבל אינה רק הארה א', מסוד הבל היוצא משם, ויורד עד העשיה בחכמה שבו כנ"ל, בהיותו בנצח דיצירה למעלה. ור"ת השתחוו לה' בהדרת קודש הבל:

וביאור הענין זה, כי הלא מהפה היסוד העליון שבאצילות, יוצא משם הבל, וזה ההבל יורד ומאיר למטה בעשיה, ונלע"ד ששמעתי, הוא פי היסוד של המלכות דאצילות, ולא מן היסוד דז"א, אמנם כוונה אחרת יש כאן, ונתבאר במ"א. הרי עלו ג"ר דעשיה בג"ת דיצירה, אח"כ אנו מעלין ז"ת דעשיה למעלה, כיצד - חג"ת דעשיה, במקום כח"ב, ונה"י במקום חג"ת, ומלכות במקום נה"י. הרי נשארת מדרגה אחת לבד של עשיה פנוי וחלל, והיא המלכות שבה. והנה כוונת עלייתן הוא, ע"י ז' קולות שבמזמור זה. וסוד הענין הוא, כי הלא ההוא ההבל העליון דיסוד ז"א שבאצילות, שהוא סוד מילוי מ"ה דאלפין, הנה יש בו ו' אותיות והכולל הרי ז', הנה הוא מתחלק לז' הבלים, כי הלא כבר בארנו, כי ההבלים הם בז"ת, ויש ז' הבלים, היוצאים מפה העליון דז"א, ומקיפין לז"ת שבו. ואח"כ הבלים אחרים יוצאין מן פי היסוד דז"א, מן א"פ שבתוך ז"א עצמו שבז"ת, יוצאין ז' הבלים ואלו ז' הבלים הם יורדין למטה להאיר בעולמות תחתונים אחרים, לכן תכוין עתה להמשיך הבל הנ"ל, בר"ת השתחוו לה' בהדרת קודש, ולחלקו לז' הבלים:

אמנם כבר בארתי לך, בסוד שם ס"ג, אשר מילואו הוא ל"ז, כמנין הבל, ושם בארנו, כי מלוי השם הוא נקרא הבל, כי כמו שהבל אדם גנוז בתוכו, ואח"כ יוצא לחוץ ומתגלה, כן מלוי השם גנוז בתוכו, ואח"כ יוצא לחוץ ומתגלה. נמצא כי בכל שם ושם, המלוי שלו הוא סוד ההבל, וא"כ זה ההבל היוצא מפי יסוד ז"א, הוא שם מ"ה, ויוצא ממנו מלוי, שהוא ו' אותיות ודא אוא והכולל הרי ז' אותיות, והם ז' הבלים וכמ"ש בע"ה, וא"כ צריך שתמשיך הז' הבלים לז"ת דעשיה, וע"י שם מ"ב דיצירה יעלו למעלה ממקומם, כמ"ש בע"ה:

גם צריך שתדע, כי סוד ז' הבלים אלו, הם סוד החסדים המתפשטים תוך ז"א, וכבר ידעת כי הם ה"ח מהחסד עד הוד, וכללות כולם ביסוד, ואח"כ כללות במלכות שבו פעם ב', הרי הם ז' בחי', ואלו הם סוד ז' הבלים היוצאין מפי היסוד ששם הוא העטרה סיום כל הז'. ואח"כ יוצאין ז' הבלים, והם עצמן ו' אותיות המלוי שם מ"ה הנ"ל, רק שנכללות אותיות אלו במלכות, הם ז' בחי', וא"כ ראוי שנפרטם ונבארם. והנה אלו ההבלים הם בחי' האורות היוצאין מן האצילות כנ"ל, אמנם ג"כ צריך להוריד שם מ"ב דיצירה להעלותן, כי אין שום דבר עולה, אלא ע"י שם מ"ב שבעולם שלמעלה ממנו. ואמנם ז' הבלים דאצילות, הוא המשכות האורות למעלה בז"ת דעשיה, כדי שיוכלו לעלות למעלה ממדרגתן, ואז הם עולין ע"י שם מ"ב דיצירה, וכבר ידעת כי שם מ"ב דיצירה הוא שם אבגית"ץ. גם ידעת כי שם מ"ב זה הוא ז', מחסד עד המלכות, כמ"ש בכוונת ק"ש, והוא בחיצוניותם. אמנם יש נשמה להם, והם ז' הויות, ראשונה בסגל, ונקודה זה בחסד וכו' כנודע. גם ידעת, כי שם מ"ב שבעולם היצירה, הוא שם אבגית"ץ, לכן ראוי לכוין בהם, לכן כל הכוונת כולם ראוי לכוין בהם עתה:

וזהו הסדר שלהם - קול י"י על המים - תכוין הבל ראשון שהוא מן החסד, וזהו קול י"י על המים. ותכוין כי הבל זה, הוא ו' ראשונה דמלוי שם מ"ה כנ"ל, ותכוין כי שם זה ביצירה, הוא אבגית"ץ. ותכוין בפנימותו, שהוא הויה הנזכר בכאן, כמ"ש קול י"י, ותכוין כי זה הויה בניקוד סגול. ותכוין ג"כ, כי הבל הנ"ל הוא סוד החסד, המתפשט בספירת חסד דז"א. ותכוין, כי ע"י האורות האלו, עולה ספירת החסד שבעשיה:

קול י"י בכח - ענין כח, הוא הגבורה דעשיה, העולה עתה. ותכוין להבל הב', שהוא חסד שבגבורה דז"א, והוא ד', אות הב' דמלוי מ"ה. ותכוין לשם מ"ב, שהוא קר"ע שט"ן, ותכוין בפנימותו, שהוא הויה בניקוד שב"א:

קול י"י בהדר - ת"ת דעשיה, ותכוין לחסד שבת"ת דז"א שבאצילות. והוא הבל הג', ואות א, אות הג' דמלוי מ"ה. ותכוין לשם ת"ת, שהוא נג"ד יכ"ש, וגם הויה נקודה בחולם:

קול י"י שובר - בנצח דעשיה, ותכוין לחסד שבנצח ז"א דאצילות, והוא הבל ד', והוא אות א, אות ד' דמלוי מ"ה. וג"כ שם בט"ר צת"ג. והויותו ניקודו בחירק:

קול י"י חוצב - הוא הוד דעשיה, ותכוין לחסד שבהוד דז"א דאצילות, והוא הבל ה', ואות ו' אות ה' דמלוי מ"ה, וג"כ שם חק"ב טנ"ע, והויה זו נקודה בקיבוץ:

קול י"י יחיל - הוא יסוד דעשיה, ותכוין לכללות קיבוץ ה"ח שביסוד ז"א דאצילות, הוא הבל ו':

ואות א' אות ו' דמלוי מ"ה. וג"כ שם ו', שם יג"ל פז"ק, והוי"ה נקודה שורק. קול י"י יחולל - מלכות דעשיה, והוא הבל הז' ותכוין לכללות קיבוץ ה"ח, שבעטרת יסוד דז"א דאצילות, והיא כללות אותיות דמלוי מ"ה, והוא שם שקוצי"ת, והויה בניקוד צבאות:

אמנם תעיין בסוד הכוונת ליל ששי, כנ"ל פרק ב', ושם נתבאר כל אלו הכוונות, ושם ביארנו, כי אותיות שם מ"ב הנ"ל, ראוי לחלק כל אות ואות לכמה חלקים כנ"ל, ועתה צריך לכוין ג"כ כך וע"ש. וכשתגיע לשם אחרון דשם מ"ב, תכוין לכלול בו כל הז' שמות, כי הלא הוא שם של שבת, וכולם נכללין בו:

בר"ת קול ה' על המים, שתכוין בו גי' אל"ף למ"ד, גי' הק"ף, והוא אל במילוי, ושם א"ל הוא בחסד. גם אל רמוז באל הכבוד הרעים, הרי ב' אל בפסוק זה. גם זה תכוין, כי הרעים גי' שכ"ה, (הם נמתקים ע"י שם אל) שהם דין, וגם ר"ת "הרעים "י"י "על "מים "רבים, ר"ת הרעים, והוא סוד ב' שכ"ה, שהם דינין כפולין כנודע, והם נמתקים ע"י שם א"ל הנזכר בפסוק הנ"ל. וסוד ב' שכ"ה אלו, הם באמא ובברתא, או ברחל ובלאה:

קול י"י בכח, ר"ת יב"ק, הוי"ה אלהים. קול י"י בהדר, ר"ת יב"ק, הוי"ה אהי"ה אדנ"י. קול י"י יחיל מדבר, ר"ת גי' קי"ן. גם יחיל י"י מדבר קדש, ר"ת גי' קין. וכבר בארנו, כי עולין כל ניצוצי קין והבל, שירדו בקליפה, עולין עתה אל הקדושה. בס"ת ה' למבול ישב, ס"ת הבל, עולין ע"י שם יל"י, הנרמז בר"ת:

אח"כ תכוין להעלות ע"ד הנ"ל, ז"ת דיצירה, ואח"כ הג"ר דיצירה, בג"ת דבריאה. והטעם למה בעשיה עולין ג"ר תחלה, הוא, מפני כי בעשיה הקליפות נאחזות שם, ולכן אם היינו מתחילין להעלות הז"ת תחלה, היו הקליפות דעשיה נאחזות ועולין שם, וע"י עלייתן שם, היו נשארין דבוקות תמיד. אך אנו מעלין תחלה את הג"ר, ונתוסף בהם אור גדול, ואז כאשר באין הז"ת לעלות ולהתאחז עם ג"ר, אין יכולת בקליפה להתאחז, כי גדול אורם, ואינם יכולין לקבלן. האמנם אם לא היה פחד זה, היינו מעלין אותן כדרכן, שהוא ז"ת, ואחר כך ג"ר, כי סדר התכללות הוא ממטה למעלה, לכן ביצירה שלא יש פחד הנ"ל, הם עולין על הסדר, ז"ת ואח"כ ג"ר:

והנה ז"ת עולין, ע"י כוונת השמות, שיש בז' אותיות - אהי"ה יה"ו, שהוא סוד מ"ב דבריאה, כנודע, וכבר בארנו כוונתן במ"א. ואחר עליית הג"ר, שהם ג' הבו, שהם ג"ר דעשיה, אז נעשו הנשמות הדרת קודש, לכן ר"ת השתחוו "לה' "בהדרת, הב"ל. ואח"כ שעלו ג"ר, שהם היכל ק"ק דיצירה, אז נאמר ובהיכלו כולו אומר כבוד, כי היכל עליית היצירה הנקרא כבוד:

ובחול אינו מעלין ע"י תפילתנו, אלא פנימית העולמות שהם הנשמות לבד, וחיצונית נשאר במקומו. ועתה בשדה בקבלת שבת, אנו מעלין את החיצונית, ומכ"ש הפנימית שעלו מעצמן לא על ידינו. אך עכ"ז, צריך לכוין בר"ת י"י למבול "ישב, ר"ת יל"י, ולא להעלות הנשמות, כי מעצמן עולין, רק שיקבלו אור גדול של הכללות שנכללו למעלה, ואחר שנכללו כנ"ל לעלות מעצמן, אז אנו ממשיכין להם אור של אותו המקום אשר שם עלו על ידינו, כי במה שאנו מכוונים בשם יל"י הנ"ל, להעלות גם הנצוצי נשמות שבעמקי הקליפות שלא יוכלו לעלות הם עצמן, ואנו צריכין להעלותן ע"י הכוונת הנ"ל. (א):

הגהה (א) צמח - אח"כ יאמר לכה דודי. גם צ"ל כבוד ה' עליך נגלה, מראש מקדם נסוכה, כי באלפא ביתות אותיות המאוחרין אל אותיות ראש, הם שב"ת. ובשבת עולה המלכות הנקראת שבת, במקום הראש. והוא יחמול עליך חמלה, גם ברנה ובצהלה. ובשבת וי"ט יאמר גם בשמחה. וכל זה היה נוהג הרח"ו ז"ל, וכן אמרו לי החברים:

אח"כ תאמר ג"פ באי כלה, ותכוין להעלות הג"ר דיצירה, וגם זה נתבאר. אמנם כאן צריך שתכוין לקבל תוספות נפש כשתאמר באי כלה. ויאמר ג"פ באי כלה, כי עולין ג"ר דיצירה ונכללין בבריאה, ונעשין י"ג ספירות בבריאה, כמנין באי כלה, כי לעולם ג"ר דיצירה כשנכללין בבריאה, נעשין י"ג ספירות דבריאה, כמנין באי כלה כמו שנתבאר:

גם יכוין לג' שמות ע"ב ס"ג מ"ה, שהוא י"ב אותיות והכולל כנ"ל, אח"כ אמור ב"פ באי כלה נגד נ"ה, אחר כך אמור באי שבת מלכתא. והענין, כי באי גי' אחד, ושלשתן הם ט"ל, בסוד יו"ד ה"א וא"ו. ותכוין באי א' בנצח, ב' בהוד, ג' ביסוד. אמנם כשתאמר באי ג', אמור שבת מלכתא, לרמוז לשבת, כי אז עולה ביסוד כלול שלשתן, נגד ש, ואז נכללין שלשתן. ואלו ג' באי הם בבריאה, כי משם באים ליצירה, כי המלכות עולה מיצירה לנה"י דבריאה:

גם צריך שתכוין, כמו שכוונת במקומו הבו לי"י כנ"ל בשם ב"ן, ששם הוא עולם עשיה, גם תכוין בכאן, שאתה עתה בעולם היצירה, ואתה מעלה אותן. והנה הוא שם מ"ה, לכן כוננו ותרמז בא"י שהוא גי' י"ג, והוא כנגד שם א' היוצא משם מ"ה, כנזכר בתיקונים ובר"מ, שהוא - י"א א"א, שהוא ג' אלפין וי' אחת שיש בשם מ"ה, והוא גי' אחד, כנזכר בזוהר, והוא גי' י"ג כמנין בא"י:

מהחברים - וצריך לכוין במזמור ב"פ באי כלה, הבו לה' כבוד ר"ת למפרע כלה. הבו לה' כבוד שמו, ר"ת כלה, נגד ב"פ באי כלה הנ"ל. וב"פ באי כלה, גי' קול, לעורר "ת קול דנפיק שופר, וז"ס קול דודי דופק:

והנה כשתאמר ב' פעמים באי הראשונים, תאמר אותן בקול רם, ובאי ג' בלחש, שהוא נגד הדעת, ולפי שאינו מכלל הי"ס כנודע, לכן נאמר בלחש, לכן לא נזכר בתיקונים כי אם ב' פעמים באי כלה, לפי שהם נגד הנאמרים בקול רם, אך הג' שבלחש לא נזכר:

כשתאמר באי כלה ג"פ, אז תכוין ג"פ הם כחשבון ט"ל, שהם מלוי יה"ו, ואז ג"כ תכלול שם אהי"ה שעולה לחשבון הזה, ואע"פ שמלוי אהיה אינו עולה לחשבון ט"ל, עכ"ז אהי"ה עולה יה"ו, והרי הוא כמוהו, וז"ס אהי"ה כט"ל לישראל. והנה בזה אתה כולל אהי"ה יה"ו, שהוא גי' מ"ב דבריאה, וממנו יוצא ג"כ שם אהי"ה אשר אהי"ה, שהוא שם מ"ב דבריאה, והוא גי' אהי"ה יה"ו. ותכוין בזה להעלות רוחך מיצירה לבריאה:

וצריך שתחשוב, איך יוצאין ז' שמות אלו מז' אותיות אלו, כנזכר בר"מ פרשת יתרו בפסוק זכור את יום שבת ומהם יוצאים ז' שמות מרגלאין, וכסדר הזה יכוין בהם עתה - אלף דאהי"ה היא בחסד, ויורדת בה' אחרונה דאהי"ה, שהיא במלכות, ששם המרגלא שלה, הוא י"ה אדנ"י. והו' דיה"ו הוא ביסוד, ועולה ויוצא מביניהם, ב' שמות מרגלאין, והם הוי"ה נקודה כמשפטה, וא' דאהי"ה, והיא בחסד, וא"ל מו' דיה"ו, והוא בנצח. אח"כ ה' ראשונה דאהי"ה היא בגבורה, ויורדת בה' אחרונה האמורה, וה' דיה"ו היא בהוד, ועולה ויוצא מביניהם ב' שמות מרגלאין, והם הוי"ה בניקוד אלהים. וה' ראשונה דאהי"ה, והיא בגבורה, ואלהים מה' דיה"ו והוא בהוד. אח"כ יו"ד דאהי"ה היא בת"ת, ויורדת בה' אחרונה הנ"ל, וי' דיה"ו בנצח, ועולה ויוצא מביניהם ב' שמות מרגלאין, והם מצפ"ץ, תמורות הוי"ה שבבחי' חצונה דת"ת ז"א, ומצפ"ץ זה יוצא מי' דאהי"ה והוא בת"ת. ומצפ"ץ אחר תמורת הוי"ה שבבחי' פנימית דנצח ז"א כנודע, ומצפ"ץ זה יוצא מי' דיה"ו והוא ביסוד. נמצא סדרם אחר שיצאו הוא כך - א' דאהי"ה, והוי"ה בניקוד כמשפטה בחסד, ה' ראשונה דאהיה והוי"ה בניקוד אלהים בגבורה, י' דאהי"ה ומצפ"ץ בת"ת, י' דיה"ו וא"ל בנצח. ה' דיה"ו, ואלהים בהוד. ו' דיה"ו ומצפ"ץ ביסוד. ה' אחרונה דאהי"ה, וי"ה אדנ"י במלכות. ואחר שתצייר כל זה במחשבתך, אז תאמר ג"פ באי כלה כנ"ל. והנה באמרך באי כלה, יכוין לקבל תוספות נפש. ובברכו תוספות רוח. ובופרוס תוספות נשמה. וכל אלו הם בסוד הלילה, ואח"כ בבוקר בנשמת, יכוין לתוספות נפש. ובסמיכת גאולה לתפילה, תוספות רוח, ובמוסף באי"ה מקום כבודו לתוספות נשמה, וכל הג' מן ת"ת מדת יום. אח"כ מזמור שיר ליום השבת, תכוין להעלות בריאה באצילות, לכן תכוין בהוי"ה זו של טוב להודות לה', שהוא מליאה במילוי ס"ג, שהוא סוד עולם הבריאה, ועולין עתה אל האצילות. גם תכוין, כי האצילות נקרא יום שבת דכורא, כי משם ולמטה כולם הם עלמא דנוקבא:

גם תכוין בר"ת טוב להודות לה', ט"ל, כנגד ג"פ באי הנ"ל, להעלות ג"ר דבריאה, בנצח הוד יסוד דאצילות. אחר כך להעלות ז"ת דבריאה באצילות, על ידי מ"ב של מ"ה, הרמוז במלת לה', וזהו טוב להודות לה', והוא ביסוד דאצילות, כשעולה שם המלכות, ומאירה מנה"י דאצילות:

וכשתאמר מזמור שיר ליום השבת, תכוין בר"ת שהם למשה, ואז תעלה שם הבריאה, ותכוין להעלות על ידי שם בן מ"ב דאצילות והוא הוי"ה באלפין ומילוי דמילוי, כמו שידעת. גם אותיות למשה, רמז לתיקון נשמת הבל, המתגלגל במשה:

ותכוין באומרך טוב להודות לה', ר"ת ט"ל, שהוא סוד ג"פ באי הנ"ל, העולין ט"ל, הוא סוד יה"ו שבבריאה, ואתה מעלה אותו באצילות וזהו לה', כי ט"ל הוא ר"ת טוב להודות, אנו מעלין אותה לה'. ובזה ההוי"ה של לה', תכוין לשם מ"ב דמ"ה:

גם תכוין, כי עתה נתקנו ניצוצי קין, לכן תחלה נזכר שלא כתיקונו, שהוא "קולם "ישאו "נהרות, ואח"כ נזכר כתיקונו, "נהרות "קולם "ישאו, ר"ת נקי. גם נאוה קודש י"י, ר"ת נקי, כי עתה נתקנו נצוצותיו:

גם תכוין בר"ת ה' למבול ישב, ר"ת יל"י, והוא בעשיה, שם ב' של ע"ב שמות. והענין, כי ע"ב שמות מתחלקים לו' חלקים, כנ"ל פ"ו. גם ה' לאורך ימים יכוין יל"י, והוא באצילות, כנ"ל פ"ו ע"ש באורך. גם תכוין ר"ת למשה, כי אצילות נקרא משה, בסוד ויביאו את המשכן אל משה, ולמשה זה אנו מעלים את הבריאה:

גם תכוין, כי הלא כבר בארנו בסוד ישמח משה במתנת חלקו, שכשעלה משה להר לקבל התורה, נתנו לו אלף חלקים של אור, שהוא סוד א' רבתי דאדם שת אנוש, וכשעשו ישראל העגל, נאבדו ממנו בעון ישראל. ואז נשאר לו חלק א' לבד מכל האלף חלקים, לכן א' דויקרא זעירא. אמנם משה לא חטא לשיאבדו ממנו, רק בעון ישראל היה זה, לכך הקב"ה משלים אותן אליו משל ישראל, והם הכתרים והאורות שהם עדיים של ישראל, שנתנצלו מהם בחורב, ונטלם משה אח"כ, להשלים מה שנחסר לו בעבורם. אמנם בכל ערב שבת בלילה, חוזר משה ומקבל האלף חלקים שאבד, ולוקחם בסוד תוספות שבת, ואז מחזיר הכתרים של ישראל להם, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ע"ש, וז"ס ישמח משה, פי' - כי משה שמח במתנת חלקו, פי', כי ביום השבת נותנין לו במתנה, אותו חלק שניטל ממנו, והוא שמח במה שהוחזר לו, וביאור הדבר ישמח משה, פשיטא ששמח בו:

אך הסוד הוא, לומר, שאינו רוצה להשאר באותן הכתרים שלקח מישראל, כי כיון שנתמלא לו חלקו, שהוא שמח בחלקו, ואינו מתאוה לחלקן של ישראל, ואז חוזר ליתן לישראל חלקיהם, ואינו אומר אחר שאני לא חטאתי, והם חטאו, וכבר זכיתי בחלקיהן, א"כ אקח חלקיהם ואת שלי. אמנם הוא שמח בחלקו, ומחזיר להם חלקם, כי הלא עבד נאמן קראת לו, לכן אותן הכתרים של ישראל שהוא פקדון בידו, הוא מחזיר לבעליהן, וזהו עבד נאמן קראת לו. וביאר מהו מתנת חלקו, ואמר, שהוא הכליל תפארת אשר בראשו נתת בעמדו לפניך על הר סיני, ונאבדה ממנו ברדתו מן ההר, ושני לוחות אבנים הוריד בידו לבד, וניטל ממנו אותו כליל תפארת זו, שהוא מתנת חלקו, שלוקח עתה ביום השבת:

ונחזור לענין, כי הלא בכל ערב שבת, מקבלין ישראל תוספות נשמה, מן אותו חלק שנטל משה. וזהו שתכוין במלת למשה, שבר"ת של מזמור שיר ליום השבת. ותכוין שבשבת ראוי לשורר ולזמר, כי ניתן חלקו למשה בימי החול, ואז יורשין ממנו תוספות שבת של חלקנו:

גם תכוין, כי משה ע"י שהוא זריז בענין זה בכל ערב שבת, ולהעלות כל הנשמות הנתונות בקליפה ואינן יכולין לעלות, או הנשמות של כל בני אדם שאין להם זכות לעלות, הנה משה יורד בכל ערב שבת, וכמה צדיקים עמו כפי בחינתם, ומעלה את כל הנשמות למעלה, בין הנשמות של מתים, ובין נשמות של חיים:

טוב להודות לה', כבר נתבאר לעיל כוונתו, להעלות ג"ר, ואחר כך ז' תחתונות. ושם בארנו, כי תכוין דהוי"ה זו של טוב להודות לה', בשם מ"ב דאצילות, גדול מס"ג דבריאה, לכן ב' כוונת אמיתות ביחד:

בפרוח רשעים כמו עשב וכו' - זה תבין ממה שכתוב בזהר, שבהאי יומא איהו גלגולא דנשמתין, וסוד הדבר, כי בערב שבת אז כל הנשמות אפילו אותן שבקליפות, הם עולין להכלל למעלה, ולא כל הנשמות זוכין לעלות, ונדונין במעשיהם, אם ראוין לעלות אם לאו. ואז נקרא גלגולא דנשמתין, כי הם מתגלגלין אלו לכאן ואלו לכאן, ונדונין במעשיהם אם ראוים לעלות אז, לכן נקרא גלגולא דנשמתין. לכן נזכיר ענין הרשעים והצדיקים במזמור שיר ליום השבת, ואומר בפרוח רשעים להשמידם, כי ביום השבת אין להם מנוחה. אך הצדיקים הם כתמר יפרח, והם פורחים כתמר לעלות אל האור המוכן להם, וז"ס צדיק כתמר יפרח שתולים וכו'. גם יש בחינת גלגול באופן אחר, כי יש נשמות שעולות מן ג"ע הארץ למעלה כנזכר בזוהר. ויש נשמות שיורדות להיות בסוד תוספות שבת אל הצדיקים שבעה"ז. י"י מלך גאות לבש - הוא סוד אותן השערות והנימין עלאין, דברישא דעתיקא, דכולם בסוד קדוש, כנזכר באדרא, שהם עולין כמנין קדוש. ושם בארנו כי הם סוד של ע"ב, כי הד' יודין כולם כ"א כלול מי' הם ת', וי' אותיות המילוי הם ת"י, כחשבון קדוש. אמנם מאותן השערות מתלבשים אבא ואמא, וגם הזעיר אנפין, וזה סוד גאות לבש. כי גאות גי' קדוש כמ"ש:

וא"וא הם בסוד יום השבת כנ"ל, בסוד ושמרתם את השבת כי קודש הוא, כי כשעלה הז"א עד מקום או"א, אז נקרא קודש, ועלייתו הוא ביום השבת. נמצא מתלבש הז"א באותן השערות דא"א, דוגמא מה שהיו אבא ואמא מתלבשים בו בימי החול. וזהו מקולות מים רבים, פי' - כי הלא השערות הם סוד הצינורות, המושכים הארה ממוח דעתיקא, ועובר האור דרך צנורות, כי השער הוא חלל בפנים, והוא מושך הארה שבפנים. ואח"כ מפי השער היוצא לחוץ, יוצא מעיין אחד מים, ואלו נקראו מעינות וצינורות ונהרות:

אמנם כל עיקר שער, הוא גבורה ודין כנודע. והענין - כי כל שער יונק מגבורה עליונה. והנה סיום קוצי דשערי דא"א, מגיע עד ראשי הז"א, ואז בסיום אותן השערות, הם פיות של נהרות היוצאין מהם המים, שינקו מן מוחא דעתיקא, אמנם להיותן סוד גבורות, לזה אמר מקולות מים, כי מים רבים הם סוד מ"ן דמנצפ"ך, וכן ר"ת גימ' מנצפך פ"ר:

אמנם האורות מן השערות אלו העליונים דעתיקא, נתונים לאו"א, וביום השבת עולה הז"א עד מקומן, ולוקחן. ותחילה לוקח הארה המגיע לאימא, ואח"כ עולה יותר ולוקח האורות דאבא, כי הלא היא מלמטה למעלה. וזה אדירים משברי ים, ר"ת אמי. אח"כ אומר אדיר במרום י"י, ר"ת אבי. כי תחלה לוקח מאמא, ואח"כ מאבא. וכבר נתבאר זה במקום חר כשתאמר מקולות מים רבים, תכוין כי במזמור זה, הנך עומד באצילות, והנה גם כן בכאן יש שם מ"ב, המעלה את עולם הבריאה. וזהו מקולות מים רבים, הם סוד ז' קולות שם מ"ב כנודע, אשר הוא יוצא מאבא ואמא, כי לעולם שם מ"ב הוא ברישא דמלכא, באבא ואמא, הנקראים מים רבים. ואלו הקולות נמשכין ממים רבים, שהם אבא ואמא, ונרמזין בר"ת אדירים משברי ים, אמי. אדיר במרום י"י, אבי. אמנם סוד קולות אלו, נמשכין מסוד השערות, שהם אבא ואמא כנודע. וזהו אדיר במרום י"י, שהוא סוד אדרת שער, ואדרת אמונה, כי כבר ידעת שאו"א במזלא אתכלילן, והמזל נעשה להם אדרת שער. וע"י קולות אלו, תעלה הבריאה באצילות:

באומרך ה' לאורך ימים, תכוין - כי יש בפנים עליונים ש"ע נהורין, ומהם לוקח ז"א ק"ן נהורין, ונשארין באו"א כמנין ארך, לכן לארך חסר, להורות ארך נהורין הנ"ל, כנודע בקבלת שבת. גם תכוין, כי עתה ניתקנו ניצוצות קין, לכן תחלה נזכר שלא כסדרן, שהוא נהרות קולם ישאו, ראשי תיבות אותיות נקי וקין מהופך. גם אחר כך נאוה קודש י"י, ראשי תיבות נקי. ואחר כך נזכר כתיקונו, שהוא קולם ישאו נהרות, כי בעלות הבריאה באצילות, ניתקנו ניצוצין, ונתיישר שמו:

ואחר תשלום כל הסדר, יכוין לשם ע"ב דיודין, כי כבר ידעת כי עד עתה כוננו במ"ה וס"ג וב"ן כנ"ל, ועתה תכוין בשם זה דאצילות, לומר כי כבר הגעת עד האצילות, וכל העולמות אלו עד שם, ונכללו שם. אמנם להיות הוי"ה זו באצילות, יש לה מעלה אחרת, שתכוין בכל אות ואות, בנקודת קמץ:

ואחר שהעלה בריאה באצילות בטוב להודות, יכוין לקבל שפע וקדושה מן האלף עולמות, שיוצאין ונוצצין מבינה. ואלו האלף הם סוד ז' מרגלאין, שהם ז' שמות הנרמז בבריאה באהי"ה יה"ו, שהם סוד שבת. והם עולין גי' תתמ"ט, ועם הכוונה שכוונת ע"ש בטבילה, אהיה דההין גי' מקוה, ועם תתמ"ט הרי אלף. ועי"ז יזכה לתוספות שבת, נר"ן בשבת, ואלו מתקיימין באדם בשבת:

אח"כ ילך לביתו, ובבואך מהשדה ותכנס לבית, ותתעטף בטלית מצויצת, תקיף את השולחן, ותעשה כל הסדר הנ"ל, ותמיד תהיה מקיף השולחן, עד כמה פעמים, עד שתגמור כל הסדר שאמרת בשדה, רק שתכוין, כי שם בשדה הוא סוד חיצוניות של נה"י דז"א כנודע, ועתה הוא סוד א"מ אל החיצונית הנ"ל:

ותאמר ד' פרקים ממסכת שבת, נגד ד' אותיות אדנ"י, כי הם תכשיטי הכלה. גם יהיה לך ד' בגדי לבן, נגד ד' אותיות הוי"ה כנודע, ואלה הבגדים הם סוד א"מ מבחוץ, והוא סוד המלבושים, ותכוין לא"מ של חיצונית שקבלו בשדה כנ"ל:

ואח"כ באור הנר שברכו עליו בשבת, ותכוין כי הלא נודע, כי א"ל אדנ"י הוא במלכות הנוקבא, בהיותה בחול, אמנם כאשר תעלה ממקומה, יהיו בה שמות אחרים יותר מעולים, כפי המדרגות אשר תעלה בכל יום שבת, וזכור זה שאמרנו שנתבאר בו כמה פרטים. ואמנם עתה כבר יש תוספות שבת, וא"כ בוודאי עלתה המלכות יותר למעלה, לכן תכוון כי עתה יש לה שם אחר גדול מן הראשון, והוא, כי שם אל ממולא, כי אלף למד אדנ"י גי' נ"ר, כי כבר ידעת שנר שבת רומז במלכות, שיש לה עתה שם זה, שהוא גי' נר. ואז תכוין ג"כ, כי ג' יחודים - הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אלהים, הויה אדנ"י, שהוא גי' נ"ר. ונלע"ד ששמעתי, כי אלו ב' כוונות של נר, הם סוד ב' נרות של שבת, כנזכר בתיקונים:

ותלך לבה"כ לערבית, וכשאומר ברכו, יכוין להיכל ק"ק דיצירה בבריאה, וז"ס תוספות רוח, לכן יכוין עתה בתוספות רוח לקבלו עתה, והם ממש בבריאה שהוא מברכה דקריאת שמע כנודע. והנה אין בהם תוספות רק עד היכל ק"ק, שהוא ברכת השכיבנו, כי אנו מוסיפים ופרוס, כי שם סוד סוכת שלום, בהיכל ז' דבריאה, ואז חוזר אותו ההיכל עצמו להיות אצילות, וזו תוספות נשמה, לכן תכוין בופרוס לקבל תוספות נשמה, אך עכ"ז להורות כי יש יותר קדושה עתה בליל שבת, שאנו אומרים ברכת ק"ש בנועם גדול, בסוד נועם הנמשך מהבינה:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק ט (עריכה)

אמנם כל מה שעשינו עד עתה, היו בבחי' חיצונית העולמות כנ"ל. גם בארנו לעיל, כי בהיות ליל שבת ממש, שהוא אחר בין השמשות, אז המלכות דאצילות, היא חוזרת נקודה קטנה, ועומדת פב"פ עם ז"א, רק שעומדת בסוף היסוד דז"א. ודע, כי למעלה בארנו, כי המלכות של כל עולם ועולם הוא באופן זה, כי ג"ר דעשייה עלו למלכות דיצירה בלבד, בהיותה באחור. וכן היצירה בבריאה, ובריאה באצילות. וכתבתי זה, לפי שפעם א' שמעתי ממורי ז"ל, שג"ר דעשייה עולין בג"ת דיצירה, וכן בשאר עולמות, וא"כ צריך שהמלכות חוזרה פב"פ. ופעם א' שמעתי כי אינן עולין רק במלכות, והמלכות נשארת במקומה עמהן, בסוד הצבי שאין עורו מחזיק בשרו כנ"ל, א"כ מוכרחין אנו לומר שהמלכות עדיין באחור של כל נה"י. וכדי ליישב ב' מאמרים אלו, אמרתי שכן נראה כנ"ל:

אכן עתה נלע"ד באופן אחר, והוא, כי כל ג' עולמות אפשר שיהיה כך שהם יעלו שם, ומלכות תחזור פב"פ. אך כאן באצילות, שאין עליתו רק בנוקבא לבד, ואפילו הנוקבא אין עולה רק עד הלילה אח"כ, נמצא שהמלכות דאצילות היא העולה בליל שבת, ועומדת נקודה קטנה בסוף היסוד פב"פ, א"כ אינו דומה עולמות בי"ע לאצילות, והאיך אמרנו לעיל, שבכל העולמות הוא כן:

אמנם שמעתי ממורי ז"ל דרוש אחר בזה, ועמו יובן הנ"ל היטב מאוד, והוא, כי הלא כבר בארנו לעיל, כי ליל שבת נקרא שמור, על שם הנוקבא, כי אז עולה הנוקבא, אך הז"א אינו עולה. וכבר בארנו, כי בודאי יש עלייה אל הזעיר אנפין, רק שאינו נקרא עלייה. וסוד הענין כך הוא - ונתחיל לבאר עליית הז"א, וממנו יובן השאר. דע, כי הלא בארנו, איך יש אל הז"א מקיפים אל ראשו, והם ב' - א', ל' של צלם. וב', הוא מ' של צלם, ודע, כי בליל שבת מקבל ז"א מקיף התחתון, שהוא ל' דצלם דז"א לבד. וכבר בארנו, כי ל' של צלם, שיעורו כמו ג"ת דז"א לבדו, ולא ככל ארכו, רק כשיעור נה"י דז"א, והוא נחלק לג"פ ג"ס, וכ"ז של אמא, וכנגדו ל' של אבא, ואמנם אין כל הג"פ אלו נכנסין בפעם אחת כמ"ש בע"ה:

אמנם הז"א, אין הג"ר שלו עולות במקום ל' זו, וג"א במקום הג"ר וכו', דא"כ גם זו תיקרא עלייה אל הז"א, וזה אי אפשר כנ"ל, דא"כ יתייחס ליל שבת אל הזכר ולא אל הנוקבא. גם אי אפשר לומר, שיורדין המקיפים מלמעלה מעל ראשו, ונעקרים משם ונכנסין בתוכו, דא"כ ישאר שם חלל למעלה על ראשו, והלא אי אפשר, כי מקום המקיפים אלו הם בהגוף דתבונה עצמה, כמבואר אצלינו בסוד הצלם, וא"כ א"א שיכנסו ג"א דתבונה שהם סוד ל' דצלם תוך ז"א, ויתרחקו מן ג"ר שלהם, ויתחלק גוף התבונה לב' חלקים, וישאר מקום חלול ביניהם. אך הענין הוא, כי הז"א יגדיל ראשו, והוא עולה למעלה, עד שמלביש את המקיפין. והמקיפים הם נשארין במקומן, וגם הז"א אינו נעקר ממקומו. אמנם הוא נשאר במקומו, רק שעולה ונגדל ראשו, ונעשה כפלים גדול משעור הראשון, באופן שראש ז"א נשאר במקומו, וגם המקיפין נשארו במקומן, רק שנתגדל ראש ז"א, ומלביש את המקיפין בתוכו, ועי"ז יעלה הז"א ג"כ, ויש לו תוספת קדושת שבת ג"כ, ואינו נחשב לו עלייה, כי ג"ר אלו במקומן נשארו כנ"ל:

אמנם ראוי עתה לפרש, כי הלא בארנו איך ג"ת דעשיה עולות בג' אמצעים, וג"א בג"ר, וג"ר בג"ת דיצירה, וכעד"ז, עד שעולין ג"ר דבריאה בג"ת דאצילות, והנה ודאי נראה שג"ת דאצילות, צריכין לעלות במקום ג"א, כדי שבמקומן יכנסו ג"ר דבריאה. והנה עם הנ"ל, אין הז"א עולה, א"כ ג"ת שבו נשארין במקומן, אם כן איך יעלו שם ג' ראשונות דבריאה. אך הענין כך הוא, כי ג"ת דז"א הם עולין במקום ג"א דז"א, והג"א עומדין שם עמהם, ואין זזים משם, כי כיון שג"ר נשארו במקומן, גם האמצעים נשארו במקומן, ועומדין שם ביחד:

ועם זו יש תוספות שבת בכל בחי' ז"א, והוא, כי הלא כשנעריך ההפרש שיש בין ג"ר לג' אמצעית או לג"ת, מה יש יתרון לאלו על אלו, והענין - כי ג"ת הם פחותין מעלתן ממה שלמעלה מהם, בב' בחינות - א' הוא, כי הרגלים אינם רחבים, אלא צרים, ואין האור מתפשט בתוכן. ב', כי הם במקום התחתון, ולכן אינם בערך מוחין. אך יש להם יתרון אחד, שהם במקום המגולה, כי החסדים שבהם מגולים. אמנם ג"א, הם גדולות מן הג"ת באופן א', והוא, כי הם עליונים מהם, ועוד, כיון שהם עליונות מהם, והאורות של ג"ת קודם שיכנסו במקומן, הם עוברים דרך האמצעים, ומניחים שם רשימו דלהון, כי כל דבר שבקדושה, מניח רושם שלו, בכל המקומות שהוא הולך. ועוד כי הם רחבות, כי הגוף רחב מאוד, ואינו צר כמו עובי הרגלים, ויש בהם התרחבות גדול, והאורות שלו גדולים, אך הוא פחות מן הג"ת, והוא, כי האורות שבהם סתומים ואינם מגולים. אמנם כי ג"ר הם גדולים מן הג"א ומן הג"ת באופן א', והוא כי הם עליונים, ולכן הם מוחין גמורים, משא"כ בג"א ובג"ת. ועוד, כי הלא הרשימו של ג"א ושל ג"ת העוברים בהם נשארים שם, לכן אורם גדול, אבל הם פחותים מהאמצעים בערך א', כי הגוף מקום רחב, והראש מקום צר קטן מאוד. אבל הם פחותים מן התחתונים בערך א', והוא כי התחתונים הם מגולין, והעליונים הם סתומים, באופן שיש ביניהם חלוקים רבים, שאלו גדולים מאלו, ואלו מאלו, ואלו פחות מאלו:

אמנם עתה בליל שבת, כולם הרויחו הרבה, התועלת של הזה ניתן לזה, כיצד - הרי ג' תתאין, נתוספו מעלת הג' אמצעים, כי הלא עלו במקומן, ונעשו כמוהם. והג' אמצעים הרויחו, כי ניתוסף בהם האור, כי יש בתוכם אורות כפולים מהראשונים, וגם כי עתה הם מגולים גם כן, כי כיון שנתוסף כל כך אורות בהם, אין יכולת ביסוד דאמא לקבלם בתוכה, והוא נבקע, ואז כל האורות הג' אמצעים הם מגולים לגמרי. והג' ראשונות גם כן הרויחו, כי מה שהיו תחלה במקום צר מאוד, שנתגדלו עד מקום המקיפין, באופן שעתה כל בחי' הז"א כולם הרויחו, וקיבלו תוספות שבת גדולה מאוד כו':

ונחזור לענין, כי אף ע"פ שהז"א נגדל ראשו, עד שלוקח המקיפים, אין זו נקרא עלייה אליו, כי ג"ר שלו נשארין במקומן, רק שראשו נגדל למעלה. גם יש טעם אחר, כי כיון שכל העליה הזו, אינו רק במוחין שלו ממש, ואינו תופס מקום אחר כמו שאר העולמות, שאלו תופסין מקום אלו, ואלו תופסין מקום אלו, אך הז"א אינו תופס מקום זולתו, רק מקום שלו עצמו, לכן אינו נקרא עלייה:

ועתה נפרש עליית הנוקבא, ונאמר איך נקרא עלייה ממש, והנה די עם זה שביארנו, שג"ת דזעיר אנפין עולין במקום ג' אמצעים שלו עצמו אח"כ. נמצא כי מקום ג"ת, הוא מקום פנוי לגמרי, לכן אנו אומרים כי עליה של נוקבא היא עליה גמורה ממש, שתופסת מקום זולתה, ולכן נקרא ליל שבת בשם הנוקבא:

אמנם דע עתה, כי הלא ב' עליות עולה הנוקבא של הזעיר אנפין, א' הוא תחלה בסוד תוספות קבלת שבת, היא עולה במקום נה"י דזעיר אנפין, שנשאר שם מקום פנוי נ"ל. ואחר כך בנצח הוד יסוד שעלו בחג"ת, בזה יצדקו כל הדברים הנ"ל, כי אמת הוא, שאין הנוקבא עולה אלא בג' תחתונות בקבלת שבת, ואז הג' ראשונות דבריאה, עולים בנצח הוד יסוד דאצילות. ומ"ש במ"א כי אינו עולה המלכות בנצח הוד יסוד, רק נשארה במקומה, וג"ר שבכל עולם עולים במלכות של עולם שלמעלה, הכוונה כי עולה במקום נצח הוד יסוד, אך אין זה מקומן האמיתי, כי מקומם האמיתי עתה בליל שבת הוא במקום ג' אמצעים כנ"ל, והיא עדיין בנה"י הראשונות, שעומדת במקומה. ואז הג' ראשונות של כל עולם ועולם, עולים במלכות, העומדת בנה"י, והבן זה מאוד:

אמנם נמצא, כי בהיות אחר בין השמשות, אז היא ממילא חוזרת פנים בפנים, בסוד נקודה אחת כנ"ל, באותן הנה"י שעולין בזעיר אנפין עמהם ממש כנ"ל. אבל היא נקודה אחת תחת היסוד. ואח"כ בעת עמידה אז נעשית פרצוף גמור, כמ"ש בע"ה:

ובזה תבין מ"ש זוהר כי שבת, הוא ש' ב"ת, כי הבת שהיא המלכות, היא עולה עד ש, שהם הג"א. ואנחנו אומרים כי אינה עולה, רק בג' תחתונות לבד. אך שניהם אמיתים, כי בעלייתן בג' תחתונות, הוא גם כן נקרא עלייתן בג' אמצעית, רק שהם יותר פנימית מן החיצונית, לכן אינה מקבלת רק תחתונים ששם היא עומדת בצדם פנים בפנים:

ואמנם כבר בארנו, כי בערבית שבת מזדווגין יעקב ורחל, ואם כן נמצא, כי בג' אמצעית דזעיר אנפין, ששם הם גם כן ג" ת, ושם עלתה הנוקבא, ואז גם יעקב יוצא עמה, כנודע כי יעקב ורחל כחדא נפקי, מהחזה דזעיר אנפין ולמטה, ושם הם עומדין ליל שבת. ונראה לע"ד ששמעתי, כי בתחלה עומדין יעקב ורחל, ומתפשטין בנצח הוד יסוד הראשונים של זעיר אנפין, שנשארו עתה חלל כנ"ל. וגם הם עולין ומתפשטין כנגד ג' אמצעים דז"א, ששם עומדין גם כן הג' תחתונות. ונמצא עתה, כי אורך יעקב ורחל הוא באורך ז"א ממש, כי הלא ז"א אין בו רק ג"ר וג"א, כי ג' תחתונות שלו עלו באמצעית, וכן יעקב ורחל אורכם ג' אמצעים וג' תתאין, נמצא כי הם עומדים בג"א דז"א אשר שם גם כן עמהם הג"ת, ואז עודפים רגלי יעקב ורחל יותר למטה עד הראש דבריאה, באותן נה"י הראשונים דז"א,:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק י (עריכה)

ואמנם אפשר ששמעתי באופן אחר, כי יעקב ורחל שניהם למטה בנצח הוד יסוד הראשונים דזעיר אנפין, ואח"כ כשעולין למעלה בערבית שבת, ועולין נגד ג"א דז"א, ששם הם הג"ת גם כן כנ"ל, ואז עולין שם יעקב ורחל, ונשאר מקום פנוי וחלל במקום הג"ת, ואז עולין שם הג"ר דבריאה. וכעד"ז בכל העולמות, עד שנמצאו ג"ת דעשיה מקום פנוי וחלל לגמרי, וזה סוד תחום שבת, כמבואר במקום חר, ושם הוא מקום פנוי:

וכבר ידעת כי הקליפות כולם הם למטה מי' ספירות דעשיה, ונדבקים שם ברגלי העשיה, ועתה כשעולין רגלי העשיה, שהם ג"ת דעשיה, עולין לג' אמצעים, אז הקליפות אינן עולין עמהם, אך נשארין במקומן, ונשאר גם כן מקום נה"י דעשיה, שעלו במקום ג' אמצעים, נשארו מקום פנוי חלל, ומקום החלל הזה, הוא מפסיק בין הקדושה להקליפה, ומקום זה נקרא תחום שבת. כי הלא העיר עצמו, הוא סוד מקום הקדושה, שהוא נגד מקום ג' אמצעים דעשיה, אשר עתה הם נה"י דעשיה. וא"כ תחום שבת מבחוץ לעיר הזאת, ובאותו התחום יכול לילך אדם בשבת, לפי שהוא מקום פנוי ואין שם קליפה, רק שאין קדושה, אך רושם הקדושה שם. אך חוץ לתחום, הוא מקום הקליפות, ואם רגלי האדם יוצאין חוץ לתחום, גורם שגם רגלי אדם דעשיה, שהם ג"ת שבו, ירדו חוץ לתחום, ויכנסו תוך הקליפות:

וזה סוד אם תשיב משבת רגליך, כי הרגלים עליונים תשיבם ותחזירם למעלה, כי אין השבה רק למקום שיוצאין ממנו תחלה, וכן הוא כאן, כי בתחלה בעת האצילות נתפשטו נה"י דעשיה וירדו מן הג"א למטה, כי הלא בעת קודם שירדו,הוכרחו שיעברו דרך האמצעים, ואחר כך יעברו למקומן, ועתה הם חוזרים ושבים למעלה במקום הראשון בג"א, וזה סוד אם תשיב משבת רגליך, שהוא השבת רגלים למעלה:

ובזה יתיישב מה שכתוב אם תשיב, ולא אמר אם תמנע רגליך, אך הוא רמוז להנזכר לעיל, כי גם הוא סוד שהודעתיך, כי נצח הוד יסוד לבר מגופה אינון, כי הו"ק שהיה אורך זעיר אנפין מתחלה, נתעלה עתה בעשותה פרצוף, וגם חג"ת שלו נעשה כח"ב, ונצח הוד יסוד שלו נעשה חג"ת, ונשאר בלי נצח הוד יסוד לבד, עד שהוצרכה בינה אמא עלאה להתפשט בו, כדי לעשות בו נה"י חדשין ממש, לכן שייך בזה השבה, כי מקום נצח הוד יסוד אמיתים הראשונים, הוא מקום ג' אמצעים:

אמנם נבאר יותר ענין השבת רגלים הנ"ל, ובו יתבאר חדוש וכלל אחד בסוד התכללות ועליות העולמות אלו באלו, והוא, שאל תחשוב כשאנו אומרים שהזעיר אנפין עולה במקום אבא, או הנוקבא במקום ז"א, או ג"ר דבריאה במקום ג"ת דאצילות וכיוצא בזה, אל תטעה לומר כי העליון נשאר במקומו, וגם התחתון עולה שם, כי אי אפשר, כי הרי נודע מה שארז"ל כי הקב"ה מקומו של עולם, וכמ"ש בזוהר, והוא ממה שאנו צריכין לידע כלל גדול בדברי קבלה, והוא, כי מקום שיעור אורך אריך אנפין, הנה רחבו הוא כל בחינת אריך אנפין, המתפשט ברחבו כל רוחב שיכול להיות עד סוף העולם, והוא ממלא כל רוחב ההוא, ואין מקום פנוי ברוחב. וכן במקום אבא ואמא או ז"א וכיוצא, אם כן נמצא כי בעלות זעיר אנפין באבא, אי אפשר לו לעלות שם, אם לא שיסתלק אבא למעלה ממקום ההוא, אז ז"א הבן יורש מקום אביו. אך אי אפשר להמצא ביחד במקום אחד. וכן כשעולין ג' ראשונות בג' תחתונות שלמעלה ממנו, אין עומדין במקומן ביחד:

גם אל תטעה באופן אחר ותאמר, כי עולה ומסתלק לגמרי, דאם כן אין זו נקרא עליה. כיון שאין בו רק מעלת מקום לבד, והרי הכתוב אומר ושמרתם את השבת כי קודש היא, פי' - כי זעיר אנפין חוזר להיות אבא עצמו, ואם אינו לוקח רק מקום של אבא לבד, אם כן אינו קודש גמור, כי אינו אבא עצמו הנקרא קודש, רק יש לו מקום אבא:

אך סוד הענין דע, כי הלא יש בעולמות העליונים בחי' עצמות וכלים, כמבואר אצלינו, אמנם הכלים עצמן יש בהם פנימית וחיצוניות, והמלאכים הם בחי' חיצוניות הכלים, והנשמות הם פנימית הכלים. ואמנם כל זה שאמרנו, שבקבלת שבת עולין חיצוניות העולמות, בסוד השדה חקל תפוחין, ואח"כ בעמידה עולין גם פנימית העולמות ששם סוד הנשמות כנ"ל. והנה כל זה היה בסוד הכלים לבד, אבל עצמות שבו, אינו זז ממקומו כלל:

ובזה תבין סוד שבת היטב, והענין נתחיל מאבא ואמא, כי הלא ביום השבת אשר נאמר בו ושמרתם את השבת כי קודש היא, אז מסתלק כלי גופא דאריך אנפין למעלה ממקומו, והעצמות נשאר במקומו, ואז יוצא כלי של אבא ואמא שם למעלה, ומלביש את עצמות אריך אנפין ממש, ואז נמצאו שאו"א הם א"א ממש, ונשאר עצמות אבא ואמא במקומם, אז עולה ז"א ונוקביה הכלים שלהם, ומלבישים עצמות או"א, ואז הם או"א עצמם, וזה סוד ושמרתם את השבת כי קדש היא ממש:

אחר כך עולה בריאה במקום אצילות, בסוד הכלי, ונשאר עצמות הבריאה במקומה, וכן עד הסוף, שנמצא כי הכלים של נה"י דעשיה, עלו והלבישו עצמות של ג"א. דעשיה, ונמצא עתה בסוף הכל, נשארו העצמות דנה"י דעשיה מגולין בלא כלים כלל:

ובזה תבין סוד תוספות שבת הבא אל אנשי העה"ז, מהיכן הוא, ואיך הוא בא, והוא, כי היות שנתגלו אותן הנה"י דעשייה, העצמות שבהם בעת קבלת שבת, הנה הבריקו והאירו כל העולם כולו, ומהם נמשך נפש יתירה לבני אדם בערב שבת:

ואמנם אח"כ כשעלו הכלים למעלה, ונשארו העצמות שבהם מגולים, ובזה היה אפשר שיינקו החיצונים משם, כי הוא אור מגולה, לכן הם עולין ונכללין למעלה בכלים שלהם שעלו למעלה, ואז נמצא כי הכלים דנה"י דעשיה, יש בהם אורות רבים, שהם העצמות של עצמם, והעצמות של ג' כלים דג"א, ועי"כ האורות מוצנעים שם מן הקליפות. אמנם אין מציאת זו בכל מקום, רק בכאן בנה"י דעשייה לבד, לפי שהם סוף כל הקדושה, הוצרך להיות כך כנ"ל:

ועתה יתבאר היטב אם תשיב משבת רגליך וכו', כי השבת עצמות רגלים למעלה, בכלים שלהם עצמם שעלו למעלה, זו נקרא השבה גמורה. כלל העולה מזה, כי כל תוספות שבת הוא, כי כל הכלים קנו נפש חדשה, ועצמות חדש, מה שלא היה לו בתחלה, והוא ממש דוגמת בני אדם, אשר ע"י מעשיהם ומצותן, קונים נשמה חדשה, וגדולים מן הראשונים שהיו להם תחלה, והוא בגוף הזה אשר היה לו בתחילה, והגוף הזה אשר היה בתחילה אינו משתנה, רק העצמות שבתוכם, וכן הענין בתוספות שבת:

מהחברים - בליל שבת, נקרא השכינה חקל תפוחין, כי נכללת בלאה הארה, ומן מקיף לנקודות ציון שלה, היא מקום התפו"ח, גי' צבאות. ותפוחים הם יסוד בינה ותבונה, שעליהן נאמר תפוחי זהב, וחסדים דאבא הנכללים בהן, הם משכיות כסף:

ובשחרית נקראת חקל תפוחין, בהארת ע"ק, דאיהו מרום וקדוש גי' שבת, והוא באמת סוד שבת עלאה. ובמנחה, כיון שבחול מאותו שעה מתעורר הדין, הנה גם בשבת די לה להיות חקל בלבד, שיסוד תבונה מרוה אותה. אמנם אית חקל ואית חקל, כי לעולם חקל מצד עצמו, בסוד קרית ארבע, הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אדנ"י. אבל בליל שבת שמכינה עצמה לזווג, מוחין דידה נתעלו למקום מוחי ז"א, אז היא חק"ל במלואו ע"ב שבחסד, ויוצאין מהמלואים כלי לנוקבא, ג"פ מ"ו גי' חק"ל. ובמנחה שדינין מתעוררין, ואין זווג, צריך ליקח אחוריים דע"ב, ואחוריים דס"ג, ואחוריים הוי"ה פשוט, דהיינו - טדה"ד. טה"ג, ד"ט, הט"ה, ד"ט. טה"ג, ד"ט, הא"ה, ד"ט. ואע"פ שהא' דרכה לחלוף בתיו, כאן אות א' נשארה במקומה. ומנין ג' אחוריים אלו, כ"ב ס"ב נ"ד, גי' חק"ל ע"כ:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק יא (עריכה)

ועתה נחזור לענין, כי תלך לב"הכ, ותכוין לשם שקוצי"ת, כי שם זה גובר על כולם ביום השבת, והוא נחלק לג' חלקים - כיצד, בליל שבת כשתכנס לבה"כ, תכוין לב' אותיות ש"ק, ובשחרית תכוין לב' אותיות ו"צ, ובמנחה תכוין לב' אותיות י"ת, ופי' הענין - כי בלילה יש ג"פ ויכולו, שאנו אומרים. וכבר הודעתיך, כי הא' רומז למלכות שעלתה עד נה"י של הזכר, ובאור הענין, כי כבר ידעת, איך נה"י של הבינה הם מוחין לז"א, והם מתפשטין בכל הז"א, וב' פרקין אחרונים מהם, הם בנה"י של הז"א, ואלו נעשין עתה מוחין אל המלכות. וכנגד עלייה זו, תכוין באות ש של שקוצי"ת, כי אות ש רומזת לנה"י, בג' ווי"ן שיש בצורת ש, והם עולין גם כן בג' ווין בסוד י"ח, הרי הכל שיח סוד, וכל שיח השדה. אחר כך תכוין, כי עתה המלכות נקרא חקל, הוא סוד שדה, שהוא נצח הוד יסוד, הנקרא שיח השדה:

ובאות ק תכוין, אל ויכולו הב', שהוא עליה הב', והוא שמקבלת המלכות אור במוחין שלה, מחג"ת של ז"א, אשר שם נה"י דבינה, הוא הג' פרקין אמצעים, כי גם הם נקראים מוחין, כי כל בחי' נה"י של הבינה, נקרא מוחין. ואמנם לפי שעתה אין המלכות עולה עד שם, רק שאור חג"ת מתפשט בה למטה במקומה בנה"י, לכן נרמוז מציאה זו, באות ק:

וביאור הענין - כי אם תחלק אות ק' לג' חלקים, יהיה כל חלק מהם ל"ג, כי חג"ת הם ג"פ ל, כי כל א' כלול מי', ואלו הג' חג"ת, הם נכללין ויורדין למטה בכל א' מהג"ת שהם נה"י, ומאירין במלכות, ולכן הם ל"ג. וכאשר תכלול ג"פ הל', עם כ"א מהג' יהיה ג"פ ל"ג, הם ק' עם הכולל, כי כוונתינו להוריד חג"ת שהם ל', אל נה"י שהם ג':

ולכן אין חוזרת התפילה בערבית, כי בחזרה הם עולין בחג"ת כנודע, ועתה אין עולה לחג"ת, לכן אומרים ברכה מעין ז'. ובשחרית תכוין לאות ו', כנגד ישמח משה, שהוא אות ו', והצ' כנגד מוסף, שהוא ביסוד צדיק עולה, כי כן אות צ' רמוז ליסוד שהוא הצ', שבו תפלת מוסף. ובמנחה תכוין לאות י', באמרך ואני תפילתי, תפלת י':

והנה הענין - כי הלא עתה עולה עד דיקנא דא"א, והנה ידעת כי בהיותו למטה, היה יורד שער ראש א"א למטה, עד ראש הז"א, לתת לו שפע משם, והוא ת"י נימין, כמין י"ת של שקוצי"ת, ושם בארנו באד"ר דקכ"ה, כי הם ת"י נימין, כחושבן קדוש, ות"י עלמין, ות"י עיבר. אמנם כל מציאות אלו, הם סוד ע"ב במילוי יודי"ן, אשר הוא י' אותיות של מילוי שלו, וזהו תפלת י'. כי עתה עולין עד שם, ומשם מקבלת שפע אותן השערות, שהם נמשכות מהויה זו, שיש בה י' אותיות מלוי, כי עד עתה היה שפע השערות נמשכין ברחוק גדול, בהיות ז"א למטה, אך עתה שהוא עולה, הוא מקבל זה בקירוב גדול:

ולאות ת' תכוין, נגד תפילת מנחה, שאנו אומרים בה אתה אחד, והענין הוא - כי ד' יודין שיש בשם ע"ב הנ"ל, כל א' הוא ק' כנודע, לכן הם עולין ת', וזהו אתה אחד, כי עתה הז"א הנקרא אחד, עולה לד' יודי"ן הנ"ל, וזהו א"ח ד'. וזהו עת רצון, כי ע"י עליות הז"א בדיקנא, שיש בו כח לקבל ממצח הרצון דעתיקא:

ואז בעוד שהם אומרים הקהל מזמור שיר ליום השבת, אז קודם שיאמרו הקדיש של ברכו הראשון, אז תכוין בתוספות שבת יותר עליון, והוא מה שבארנו בכוונה הב' של ליל ו' כנ"ל פרק ב', והוא שיכוין לד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ונלעד"ן, כי זהו עתה סוד חזרת המלכות בסוד נקודה תחת היסוד פב"פ כנ"ל, ולכן ניתוסף עתה הארה יתירה בתוספות משונה על הראשון. וסוד הזה, כי הלא תחלה לא עלו העולמות רק בדרך העליות בתפילת שחרית דחול, שהם פנימית ג"ר דעשיה בחיצונית ג"ת דיצירה, וכיוצא בזה, ולכן אינו שבת ממש, אך עתה כבר הוא שבת ממש, וא"כ עתה יכול לירד הארה מעולם לעולם, ויורדין ד' הארות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כידוע למעלה כנ"ל, ואלו נמשכין הארתן מלעילא לתתא, אך בתחילה שהיה כללות העולמות, היה מתתא לעילא:

ואח"כ כשאומרים קדיש ראשון של ברכו, יש בו הפרש מקדיש שבחול. וכבר ביארתי לך ענין קדיש של חול, שיש בכל קדיש ב' מיני עליות, של ב' מיני מ"ב. אמנם המ"ב הראשון, הוא הז' ווין שבוישתבח ויתפאר וכו', וגם יש כ"ח כנגדן, והוא כ"ח אותיות, שיש ביהא שמיה רבא עד עלמיא. אמנם כוונת מ"ב זו, שיכוין תחלה במלת יה"א שמיה רבא עד עלמיא, שיש ז' תיבין, לז' אותיות שיש באה"יה יה"ו כסדרן, א' ביהא, אות ה' בשמיה וכו', גם תכוין במילוי אותיותיהן, וכולם בסוד מילוי ההין, ותכוין לז' שמות היוצאין מהם כנזכר בקבלת שבת - יהו"ה, יהו"ה בניקוד אלהים, מצפ"ץ, י"ה, אדנ"י, מצפ"ץ, אלהים, אל:

אך עתה הם באופן אחר, כזה - יהו"ה, יהו"ה בניקוד אלהים, מצפץ, י"ה, אדנ"י, א"ל, אלהי"ם, מצפ"ץ. כי אז היו השמות מסודרים כפי הסדר של הכאתן ופגיעתן זה בזה, הנזכר בר"מ פרשת יתרו בפסוק זכור וכו'. אך עתה הוא סדרן האמיתי כפי הספירה, כמ"ש בסוד שבע ברכות שיש בתפלה, וע"ש:

נמצא כי במלת יה"א, תכוין לאות אל"ף, ושם הוי"ה. בשמיה הה' בההין, והוי"ה בניקוד אלהים. רבא, יו"ד, ושם מצפ"ץ. מברך, הה' בההין, ושם י"ה אדנ"י. לעלם, יו"ד, ושם א"ל. לעלמי, הה' בההין, ושם אלהים. עלמיא, ו"ו בלי יו"ד ובלי אל"ף בין הב' ווי"ן, שהוא מ"ב, ושם מצפ"ץ. ותכוין כי ביהא שמיה רבא יש כ"ח אותיות, ובאלו הז' שמות, נגד ז' תיבות מן יהא שמיה עד עלמיא:

אמנם תכוין, כי כל אותיות אלו של אהי"ה יה"ו, במלואם בההי"ן כנ"ל, הם גי' שם קדוש. טפטי"ה, גם תכוין כי ב' שמות אהי"ה יה"ו גי' מ"ב, הרמוז בז' ווין של וישתבח ויתפאר וכו'. הרי בזה בארנו מ"ב הראשון של הקדיש הזה. אך מ"ב הב', כדרך שבארנו בחול, לא נתבאר לי, אמנם טעם כוונת מ"ב זה, כי כל כוונת שבת, מציאותו הוא בסוד הבריאה, בסוד נתעלה וישב על כסא כבודו, דמלכא לביש לבושי דבריאה ביומא דשבתא, לכן כל כוונת שבת, בז' שמות אלו, היוצאין מב' שמות אלו, לכן הז' ברכות של תפלה מכל תפלה דשבת, כולם הם בסוד ז' שמות הנ"ל, כמבואר אצלינו במקום אחר:

מהחברים - כשעונה אחר ברכו, ברוך ה' המבורך, יכוין לקבל רוח יתירה, בה' בחי' נרנח"י, בה' תיבות - ברוך, ה', המבורך, לעולם, ועד. ולזה צריך כוונה גדולה ושלא יסיח דברים בטלים, לכבוד נשמה יתירה. ועיקר ק"ש בברכותיה, כי יש לנו קבלה, שבשעה שישראל למטה אומרים ברכו בליל שבת, אז בת קול הולכות בפמליא של מעלה לומר, אשריכם עם קדושים, שאתם מברכים למטה, כדי שיתברכו למעלה כמה מחנות קדושים, אשריכם בעולם הזה ואשריכם בעולם הבא, ואין ישראל מתברכים, עד שיתעטרו בנפש יתירה, וקורין קריאת שמע וברכותיה, עד והושיענו למען שמך, ופרוס עלינו סוכת שלומך, רומז לסוכת דוד, ואז פורסת נפש יתירה על כל העולם, וזו שכתוב הפורס סוכת שלום עלינו. ויכוין להמשיך על מדת אדנ"י, הרומז בראשי תיבות "הפורס "סוכת, להמשיך אליה מלמעלה ש"ע נהורין, שהם רומזין בר"ת "שלום "עלינו, ואח"כ מה שהשפעת עלינו נפש יתירה שאמרנו, וזהו על כל עמו ישראל ועל ירושלים אמן, שהוא כפל הענין לחזק הענין בקשר אמיץ, לפי שכבר אמר ופרוס עלינו, חזר ואומר ועל כל עמו ישראל, לחזק הענין:

ניקוד הויות של כל השבת - פתיחה וחתימה של ערבית, ניקוד בסגול לכל אחת מן הברכות קריאת שמע, לפניה ולאחריה. ברכת אמצעית של עמידה דשבת, של הד' תפלות, צירי עם אהי"ה משולבים. נ"א, ערבית חולם, שחרית צירי, מוסף שורק, מנחה קמץ. נוסחא אחרינא, ערבית של שבת, פתיחה של אבות, קמץ. וחתימה בפתח. פתיחה דאתה גבור לעולם אדני, אגל"א כנ"ל, והחתימה בצירי. ברכה ג', טעם רביע על כל אות ואות. האמצעית, יה"ו בניקוד צבאות, ואות ה' בצירי. שחרית, פתיחה וחתימה בקמץ. מחיה מתים, פתיחה סגול, וחתימה בפתח. האל הקדוש, חולם וזרקא עמו על כל אות ואות, אמצעי צירי. מוסף, ברכה ראשונה פתיחה וחתימה בקמץ, עם תג א' על כל אות מד' אותיות. מחיה מתים, קמץ בלי תגין. בהאל הקדוש, חולם ופזר על כל אות. מקדש השבת, שורק עם ב' גרשיים. מנחה באומרו ואני תפילתי, יכוין י' הויות וי' אהיה כדלקמן. ועוד, קפ"ד וקס"א גי' רצון, וגי' משה, כי שם מדתו כדלקמן. פתיחה לאבות, פתיחה וחתימה בשורק, ועם תלשא גדולה ימיני על כל אות. מחיה מתים, צירי. האל הקדוש, פתח. מקדש השבת, סגול. ולעולם בחתימת מקדש שבכל ד' תפלות, יש אהי"ה משולב עמו. ג' ברכות אחרונות שבכל הד' תפלות - עבודה סגו"ל, הודאה שבא, אחר שים שלום חולם. ושלשתן משולבים. אלא שבשבת א' קודם ליו"ד, וכן כולם. אחר כך יכוין בשם בן ד' פשוט, עם אותן הנקודים עצמן כנ"ל:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק יב (עריכה)

אח"כ כשאומר החזן ברכו, תכוין לקבל תוספות הרוח, באופן זה - כי הלא כבר בארנו בתפלת החול, כי כל בחי' ברכו, הוא עליית היצירה בבריאה, והוא מתברך ברבוי ברכאן, ונקרא אז ברוך. וזהו היכל ק"ק דיצירה, שהם ג"ר שלו, שעלו לג"ת דבריאה. ולכן ברכו הוא קודם ההיכלות של הבריאה שהוא סוד הד' ברכות של קודם ק"ש ואחר ק"ש כנודע. וא"כ כיון שזהו סוד תוספות היצירה, א"כ תכוין שגם רוחך שמן היצירה נתוסף בה קדושה יתירה:

אמנם סוד תוספות זה ענינו הוא, כי כבר בארנו לעיל, כי בליל שבת נכנסין המקיפים של ל' דצלם בראש הז"א, אך אינו נכנס ביחד, רק נחלק לג' פרקין. וכבר בארנו, כי בקבלת שבת נכנסין ג"פ תתאין של ל' דצלם אמא, וכן דשל אבא. והנה עתה תכוין, שמתחילין להיות נכנסין ג"פ אמצעים של ל' דצלם אמא לבד, ונגמר כניסתן בופרוס לסוכת שלום. והנה הפרקין תתאין הם בסוד נפש, ולכן בקבלת שבת קבלת נפש יתירה אז כנ"ל, ועתה שהוא כניסת ג"פ אמצעים, הוא תוספות הרוח. והנה כוונת ק"ש בליל שבת או בשחרית, וכן כל כוונת התפלות של שבת, אינו כמו הכוונה של חול, כי יש בהם כמה מיני מדרגות, אמנם לא קבלתי כוונתה:

ופרוס עלינו סוכת שלומך, הנה כאן תכוין לקבל תוספות הנשמה, כי הלא בברכת השכיבנו, הוא בהיכל ק"ק דבריאה כנודע אצלינו, רק שהוא בסוד הנוקבא, כי אלו היכלות של ערבית, הם היכלי דנוקבא, ואין חילוק בין חול לשבת, רק בסוד כוונת ופרוס כמ"ש בע"ה. והנה ק"ק הזה דבריאה, הרמוז בהשכיבנו, חוזר עתה ונעשה האצילות ממש, וזו תוספות שבת בבריאה, לכן תכוין לקבל תוספות נשמה, כי הנשמה היא מבריאה, והוא דוגמת שבארנו בברכו:

והנה תכוין, כי עתה מתחילים לכנוס ג"פ אמצעים דמקיפי ל' של צלם דאבא, אמנם בערך שהאמצעים דאמא נקרא רוח, לכן נקרא אמצעים דאבא נשמה, אע"פ שאינן אלא אמצעים, ונגמרים לכנוס בו בויכולו של עמידה. לכן תכוין כשתאמר בא"י הפורס סוכת שלום, תכוין לקבל תוספות נשמה כנ"ל:

אמנם אמירת ופרוס עלינו, מה ענין פריסת סוכת שלום, היא תלויה במה שבארנו, כי הלא עתה כבר נכנסו ג' פרקין תתאין וג"א דאו"א, וכבר גדל ראש ז"א גדלות גדול כמבואר אצלינו. ואמנם כל זמן שאלו נכנסין בראש ז"א, הנה המוחין שהוא מתחילה פנימים ברישא דז"א, הם נידחין מעט ממקומן למטה בודאי, כדי לתת מקום להמקיפין אלו, אז הנה"י דאמא של בחי' צ' דצלם, הם נכנסין ויורדין תוך הז"א יותר למטה קצת. והנה נודע, כי בתחלה היה היסוד של בינה כלה ונגמר בחזה של ז"א, ושם היו יוצאין יעקב ורחל מהחזה ולמטה, והנה ודאי כי זה היסוד של אמא אינו כ"כ רחב, עד שהוא ממלא כל החלל של גופא דז"א, כי חלל הגוף של ז"א הוא רחב מאד, אמנם היסוד של אמא הוא כעין צנור צר תוך גופא דז"א, ויש חלל גדול בין דופני יסוד דאמא, לדופני גופא דז"א:

והנה כבר נודע, כי תוך היסוד דאמא, נתון החו"ג, תרין עטרין. ואע"פ שאנו אומרים שהגבורות יוצאין וניתנין אל הנוקבא, עכ"ז שרשי העיקרים נשארין תוך יסוד דאמא, שאל"כ היה הז"א דעתו קל כמו הנוקבא. ואמנם הגבורות הם מדורת אש חזקה עד מאד, בפרט בהיותם שם סתומים תוך היסוד דאמא, המתבערים ונדלקים שם, נמצא כי מפתח פי יסוד הבינה, אינם יכולים לצאת, כי שם החסדים, והחסד המתפשט בת"ת דז"א, הוא עומד בתוך אותו הפה וסותמו. ולא די זה, אלא גם החסדים היוצאין מפה היסוד, כבר בארנו שהם יוצאין קודם הגבורות, כי הם מים, ולכן יכולין לצאת דרך מקום צר, אך הגבורות הם אש, ואינן יכולין לצאת עד שהמים שהם החסדים יוצאין תחלה, וירחיבו פי היסוד:

גם ט"א, כי הלא אפילו שיצאו שלהבת הגבורה משם, פי היסוד הוא דבר מועט, כי הוא צר מאוד. ואמנם מקום יציאת השלהבת דגבורות וחומם, הוא דרך מחיצות דופני היסוד של הבינה עצמו, ויוצא החום ההוא, בין החלל שיש מדופן יסוד אמא, לדופן גופא דז"א, כי שם הוא חלל גדול כנ"ל, ושם מתקבץ כל אותן השלהבת והחום ההוא, ועי"ז עובר החום מגופא דז"א ולחוץ, ומחממין את יעקב ורחל, העומדין שם פב"פ, ראשם נגד חזה של ז"א, וכל אותן השלהבת לוקחם יעקב ורחל, והם דינין גמורים. ואמנם עתה בליל שבת, ראוי להסיר כל הדינין כנודע, ובפרט שיעקב ורחל שבהם הוא סוד הזווג של ליל שבת כנודע. גם עתה יש בחי' אחרת, כי ע"י כניסת המקיפים ל' דצלם, יורד היסוד דאמא למטה ממקומה, ואז רישא דיעקב ורחל נמשכים כנודע, כי אינם יוצאים רק מהאורות המגולים, ועתה שיורד המסך מן היסוד בינה למטה ממקומה, הנה נתמעטו יעקב ורחל משעורן, לכן לתקן כל זה, אנו אומרים ופרוס:

והענין - כי תקון זה צריך לעשות באופן זה, כי שפולי מחיצות יסוד בינה, לא נניחם שירדו ביושר תוך הז"א, שא"כ ירדו למטה ויתכסו יעקב ורחל כנ"ל, אך יתרחב אלו השיפולי מחיצות דיסוד דאימא לרחבם, באלכסון, עד שמה שהם יורדין באורך וביושר למטה, ילכו ברוחב עד שיגיעו עד דופן גוף דז"א, והוא ממש דוגמת שיפועי אוהלים, כי כל מה שהולך למטה, נתרחבין מחיצותן יותר בהתרחבות, ואינן צרים כמו למעלה בראש היסוד בתחלתו למעלה, באופן שבאם היו מחיצות האהל יורדין ביושר ולא יתרחבו למטה יותר ממה שהם למעלה, היה האוהל מתארך יותר למטה. אך מה שהיה הולך ומתפשט למטה, הוא הולך ומתפשט בהתרחבות אל הצדדין, וזה מבואר ונודע. נמצא כי ע"י זה נשאר המקום מגולה כ"כ גדול כמו בתחלה, ואין כאן סתום יותר מבתחלה:

גם נתקן תיקון אחר והוא, כי הלא מחיצות יסוד של בינה, מגיעים עד דופני הגוף דז"א, ונדבקים שם, ואז כל אותו החום, ואותו השלהבת, שהיו מכונסים שם באותו החלל, שבין דופני יסוד דאמא לדופני גופא דז"א, אינם יכולים לירד למטה מאותו מקום, כי הלא דופן יסוד בינה הגיע עד גופא דז"א, ונעשה כמין מסך א', ואינו מניח את השלהבת לירד למטה כלל. והנה עי"ז אינו מגיע השלהבת אל יעקב ורחל, כי הם למטה מן המקום הזה, ומן מסך הזה, ואינו מגיע להם חום הדינין כלל. ואם תאמר, שכמו שבתחילה עברו אותן השלהבת, דרך דופני היסוד דאמא, א"כ גם עתה יחזרו לעבור דרך המסך שיורד מן יסוד אמא. תשובה, כי תחלה היו רק מסך א', ולא עבר רק הארת הגבורות, ועתה יש מסך ב', ואין כח בהם לבקוע הב' מסכים. גם טענה אחרת אמיתי, והוא, כי בתחלה היו הגבורות במקום צר תוך היסוד, ולכן בקעו ויצאו. אך עתה שיש להם מקום רחב בין דופני יסוד דאמא, לדופני גוף דז"א, שהוא מקום רחב מאוד, אין בוקעין לצאת:

וא"ת, תחלה איך אנו אומרים שהיו בוקעין גוף דז"א, ויוצאין לחוץ. התשובה הוא, כי אז היו החסדים מגולים, ממולאים כל אותן החלל. אך עתה שנפרש מסך הזה, נשארים החסדים למטה מן מסך הזה, אך למעלה מן המסך, נשאר פנוי לגמרי, כי הלא אם אין החסדים תחתונים עולים שם, אין שום אורות אחרים שיכנסו שם, ולכן יש להם התרחבות גדול, ואין בוקעין לצאת ליעקב ורחל:

וזו ופרוס עלינו סוכת שלום, כי שלום סוד היסוד דבינה, כי לעולם בכ"מ היסוד נקרא שלום, ואנו אומרים שיפרוס אותו השלום שהוא היסוד דאמא, ויעשה כסוכה פרוסה כנ"ל:

גם יש כאן בחי' אחרת והוא, דע, כי הלא בעת ירידת החסדים מהיסוד דאמא, עד יסוד דז"א, הנה כשחוזרין לעלות אח"כ מלמטה למעלה, כדי להגדיל ז"א כנודע, הנה הם עולין ממטה למעלה, ומתחלקין לב' בחי' - א', מה שנכנס תוך היסוד עצמו מאמא מבפנים, להגדיל אותן החסדים הסתומים שבפנים, וא"ת כיון שחוזרין לעלות ולהסתתם בפנים, איך הם מגדילין. אך הענין הוא, כי אחר שכבר נתגדלו בפ"א, ונתרחבו, וקבלו הגדולה הם בעצמם ונתפשטו, ולכן כשחזרו לעלות למעלה, כבר קנו בעצמן כח וחוזק והגדולה, והם מגדילין את החסדים הסתומים. בחי' ב' הוא, החלק שמתחלק ועלו חוץ ליסוד אמא, באותו החלל שיש בין יסוד אמא לגופא דז"א, והוא מגדיל ומאיר החסדים הסתומים מצד חיצון. באופן שמתחברים אלו הב' חלוקות, זו בפנים וזו מבחוץ, ומתחברים יחד, ומגדילין את הז"א:

והנה אלו החסדים שעלו באותו החלל מבחוץ כנ"ל, הנה אחר שנעשה אותו המסך ע"י סוכת שלום כנ"ל, הנה הם מתעכבים שם, כי אינם יכולין לירד מפני המסך שנעשה עתה, ונשארין למעלה בקביעותם, וע"י כן מאירין את ז"א, ומשם ולמעלה, כי הוא המקום הסתום להם, והם מאירין בהן עתה בקביעות, משא"כ תחלה, שלא היו אסורים שם בחוזק, ועי"כ הם חוזרין לירד. וטעם ירידתן, כי תמיד חשק כל דבר לחזור לשורשו, לכן רוצים לירד לשורשן, ושורשן הם החסדים המגולים, ועתה נשארים למעלה:

עוד נתוסף הארה ב' והוא, כי אלו הניצוצין שעלו למעלה, הם מועטין, והמקום למעלה הוא רחב מאוד, ואמנם החסדים המגולים שנשארו למטה תחת המסך כנ"ל, הם בוקעין את המסך בכח, ועולין נצוצין למעלה מהמסך, באופן כי בעלייתן, הם עוברים בכח ובוקעים המסך, אך בירידתן אינם יכולים לירד ולבקוע המסך, כי שם היו בהתרחבות, ונשארין שם. ונמצא כי כל אלו האורות נשארין למעלה בקביעות, ואז מאירין ועולין עד רישא דז"א, והם מאירין בכל אותן האורות הסתומים במוחין דז"א אור גדול, מה שלא היה תחלה. וזה תוספות אור נפלא מתוספות שבת, מה שאינו בזמן אחר. וגם זה תועלת מכלל תוספות שבת:

ואמנם אותן הנקבים הנעשים במסך ההוא, ע"י עליית החסדים כנ"ל, הם נשארין כן, ואז אותן החסדים שעלו, אינם יכולין לחזור ולירד כנ"ל, עם היות שהנקבים הנשארים פתוחין שם, ומשם הם מאירין למטה, ונראין למטה כעין כוכבים, וזשארז"ל סכך הסוכה אין ראוי שיהיה מעובה כעין בית, רק שיהיה כוכבים נראין מתוכם, שהם ניצוצי החסדים שעלו שם, ודומים לכוכבים:

קדיש שקודם עמידה, ג"כ לא קבלתי, רק מ"ב הראשון לבד. ואמנם הוא ע"ד מה שכתוב בקדיש של ברכו ממש, אך יש ביניהם שינוי, והוא שיתכוין ו' אותיות יה"ו אהיה ממולאים באלפין כל ההין שבהם, ווין ממולאין באלף, ותכוין כי הם גי' יעקב, כי בעמידה זו מזדווג עם רחל:

מהחברים - צריך לכוין בד' קדישין, לסוד המרגלא הנזכר בר"מ שהוא אהיה יה"ו באופן זה, כשהחזן אומר קדיש, צריך לכוין לקדיש ראשון שקודם ברכו קנ"א מ"ב, שהוא מלוי המרגלא בההין, ומספרן גי' טפטפיה, שם כלל ג' עולמות בי"ע, יצירה ועשיה שהם טף טף, בסוד יברך את הנערים, ובריאה הוא י"ה, דאמא עלאה מקננא תמן. והנוהגין שלא לומר אותו קדיש, יכוונו בהזכרת של ברכו, וכן בברכו את י"י המבורך, בקדיש שלפני עמידה, קמ"ג טל, מלוי המרגלא באלפין, גי' יעקב, על שם ויקרא בהם שמי, ואח"כ שם אבותי:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק יג (עריכה)

העמידה של ערבית, תכוין כי המלכות שהיתה עד עתה בסוד נקודה בסוף היסוד, היא נגדלת בכל אורך נה"י דז"א, העומדים בג"א. נמצא, שכל תכלית העמידה זו לצורך רחל, ואז מזדווגת עם יעקב. והנה נודע, כי ג"פ אנו אומרים ויכולו בליל שבת, אמנם ויכולו הראשון, הוא של עמידה, וכבר ידעת כי בכל ויכולו יש ג"פ אלהים, וג"פ שביעי. ותכוין כי ג"פ שביעי אלו הם סוד נה"י דז"א, אשר שם עלתה המלכות ומזדווגת עם יעקב שם, וזו סוד העמידה הזאת:

והענין הוא - כי בתחלה בעת קבלת שבת, היה בסוד חיצונית העולמות, ועתה הוא בסוד פנימית. אמנם ע"ש במה שכתוב אחר הקידוש בע"ה, סוד חק"ל תפוחין קדישין, ותראה כי עתה נקראת חק"ל, כשעולה עד נה"י דז"א לבד נקרא חקל, והטעם כי לעולם שדה הוא בסוד נה"י, כי כשעולין נה"י למעלה, נשאר אותו המקום פנוי, והוא נקרא שדה שאין בו בנין בית, רק מקום פנוי, ושם הוא סוד תחום שבת, ונקרא שדה. אמנם למעלה, בקדושה, הם אורות גמורין, ונקרא בית, עיר, מדינה. כי הוא הישוב. אך מבחי' נה"י ולמטה הוא מקום הקליפות ונקרא מדבר. וז"ס זוהר פרשת תצוה, כי סט"א הוא מדבר ואינו בר זריעה, והוא דוגמת הקליפות, אך השדה היא בר זריעה, כי הוא ראוי לקבל הקדושה עליונה, ודי בזה. וגם חקל, הוא גי' חיבור הויה אהיה, הויה אדני, ותכוין לזה:

ואמנם, אע"פ שבארנו שם לקמן, כי חקל תפוחין קדישין, הם ג' דרגין דנה"י חג"ת חב"ד, עכ"ז גם בהיותם בשדה לבד, שהוא בחי' נה"י דז"א, נקרא חקל תפוחין קדישין כל ג' תיבות אלו. והענין, כי כל קדוש הוא בחכמה, שהם המוחין, ועתה כשעלתה לנה"י דז"א, ונעשין לה מוחין ממש בפרצוף גמור, נעשה חקל תפוחין קדישין, כי קדישין הוא בסוד מוחין, רק שהם מבחי' נה"י דזעיר אנפין לבד. והנה דע, כי ביום השבת, כל הסעיפים נקרא שביעי מסטרא דילה, לכן ג"פ שביעי הם בנה"י עתה, ואח"כ יהיה בג"א, ואח"כ בג"ר בע"ה:

ענין התפלות של שבת, ד' תפילות, שבכל אחת יש ז' ברכות, לכן בכל ברכה מן הז', תכוין לאות א' מן אהי"ה יה"ו, כי ז' ברכות בכל תפלה ותפלה, והם ז' אותיות אהי"ה יה"ו כסדרן, כי ג' ראשונות אה"י, אמצעית ה', ג' אחרונות יה"ו, על סדר זה ממש. וכן בז' שמות היוצאים מהם, כמו שידעת. ולכן בברוך אתה מגן אברהם, יכוין לאות א', עם השם שהוא יה"וה. ובברכת מחיה המתים ה, והוי"ה בניקוד אלהים. ובאתה קדוש י, מצפץ. ואלו הם אה"י. וה' שהיא ברכה אמצעית, ה', י"ה אדנ"י. ואח"ז יה"ו כסדרן - י', א"ל ברצה נצח. ה', אלהים במודים הוד ו' מצפץ בשים שלום ביסוד. וסוד הענין דע, כי לעולם שם מצפ"ץ מצפץ, היא ת"ת ויסוד. וזהו בסדר הברכות הז' של התפלה:

אך בקבלת שבת, שאז הם מתנוצצים זה עם זה, ולכן הולכין שלא כסדר. כיצד - תחלה א' דאהי"ה, שהוא הוי"ה, יורדת בה' אחרונה דאהיה, ואז סליק י' דיה"ו, ושם א"ל שהוא בנצח. אחר כך ה' ראשונה דאהי"ה, ושם הוי"ה בניקוד אלהי"ם, עם ה' דיה"ו, ושם אלהים. ואחר כך י' דאהי"ה, ושם מצפ"ץ, וי' דיה"ו ושם מצפ"ץ:

אמנם אודיעך ענין נאה, ז' ברכות התפלה מה ענינם. דע, כי לעולם ג"ר, הם תמיד בנצח הוד יסוד אמא, הנעשין ג' מוחין לדכורא. ואחר שנעשו מוחין לדכורא, בסוד ג"ר - אבות, וגבורות, וקדושות, בסוד ג' אותיות אה"י, עם ג' שמותן כסדר. אח"כ אנו ממשיכין אותם לנוקבא לכתרה, בסוד ה' ב' של אהי"ה, שעליה אמרו בהקדמת תיקונים שהם אמצעית ג' מכאן וג' מכאן, והיא אמצעי, כי היא סוד כתר הנוקבא, והיא ברכה אמצעית. ואח"כ נכנסין לה ג' מוחין בסוד חב"ד, הנעשין מנצח הוד יסוד, שהם - רצה, ומודים, שים שלום. והם ג' אותיות יה"ו, שכל שמותן על הסדר הנ"ל. אך דע, כשאנו ממשיכין לה נה"י הראשונים, דאבות גבורות וקדושות, כי אותן הם של הבינה שנעשין מוחין לדכורא. ואלו נעשו מוחין לנוקבא, ושמור סוד זה בכל התפלות, אפילו בתפלות חול. (א) אמנם דע כלל א', כי לעולם כפי מציאות התפלה, כך יהיה סדרן הנ"ל, כיצד - בתפלת ליל שבת, הג"ר הם נה"י דדכורא, ששם יורד הז"א. ואח"כ רצה ומודים ושים שלום, אז עלה שם הנוקבא, ונעשין לה ג' מוחין מנה"י עצמה הנ"ל. אתה קדשת, כבר ידעת כי בליל שבת נעשין מוחין אל המלכות, וכל מוחין מסטרא דקודש חכמה, וזהו אתה קדשת:

הגהה (א) חנן, וצ" ל כך, כשאנו ממשיכין לה נה"י, הם ג' פרקין תתאין, דנצח הוד יסוד אמא הראשונים דאבות גבורות וקדושות. (ונ"ל דצ"ל אינם הראשונים וכו', כי אותן וכו', כי לפי הגהת אלחנן לא שייכי קישור דברים דלקמן, כי אותן וכו', ודוק.):

מהחברים - ומתפללין אתה קדשת, רמז לסוד קדושין שלה, שנותן לה החתן בסוד ז' ברכות, ואז היא נתקנית ונקנית לבעלה, ואסורה לכל העולם, כי אין לכוחות החיצונים שם אחיזה ויניקה בה, ולפיכך ניתקנה בסוד הקדושין. ואומרים ג"פ ויכולו, כי לפי שהיא עדות על חידוש העולם, שהקב"ה ברא עולמו בששת ימי בראשית, והעדות ע"פ שני עדים או שלשה עדים. ולמה מעומד, לפי שעדות צריך מעומד:

ויש בויכולו ג' פעמים שביעי, כי מוחין שלה נעשה מנה"י שלו, והם שביעית, כיצד - מכתר עד נצח ז', מחכמה עד הוד ז', מבינה עד יסוד ז', הרי נעשה ג' מוחין, מאלו ג"פ שביעי:

ודע, שיש בויכולו ל"ה תיבין, ואומרים אותו בבית, להשלים לה ע', נגד ע' עטרות, שהכלה נוטלת ז' שעליה, וכ"א כלול מי'. עוד הם ג"פ ל"ה עם הקידוש שאומר בבית, נגד אדנ"י הוי"ה אהיה, גי' יב"ק, עם ג' שמות וד' אותיות, ג"כ יב"ק. ג"כ נוכל לומר, כי ג"פ ל"ה הם ק"ה, ועם כולל ק"ו, רמז שהיא נתחברת בקו אמצעי. וגם נוכל לומר, כי שם ב"ן נתוסף זאת הלילה בתוספות ברכה, ונשתנה שמה ג"ן, שנכנס באמצע דווי"ן אות א', נמצא כי ב"ן וג"ן גי' ק"ה. וז"ס באתי לגני אחותי כלה, שבלילה זאת היא כלה, ויש ג"פ שביעי נגד ז' דבריאה, וז' דיצירה, וז' דעשיה:

ויכולו - בויכולו של עמידה, אז תחשוב דאתעבידא לה ג' מוחין מנה"י מפנימותן, כי בשדה היתה בחיצונית, ונקראת שדה, ועתה נקראת חקל תפוחין קדישין, כי כל קדישין הוא בסוד מוחין, כי החכמה נקרא קודש. ותכוין כי יש בו ל"ה תיבין נגד ל"ב נתיבות חכמה, וג' תיבות שביעי כנודע. הנה ג' פעמים, הם ג' נצח הוד יסוד. אחר כך בויכולו של אחר עמידה, תכוין שאז ג' שביעי הם חג"ת. והענין, שאז מאירין בה ג' אלו, אך אינו עולה היא להם. אח"כ בויכולו של הקידוש, תכוין כי אז מאירין בה ג' ראשונות חב"ד של הז"א, וכנגדם ג"פ שביעי, כי הם מאירין בנה"י, אך לעולם כל שביעי הוא בנה"י:

ענין ג"פ ויכולו, כבר נתבאר אצלינו, והם - א' חקל, ב' תפוחים, ג' קדישין. והנה ויכולו הג', המקבל מן המוחין עצמן בשרשם, אז נקרא קדישין, כי כל קדוש הוא בחכמה. משא"כ בב' ויכולו הראשונים, שמקבלין מוחין, מהמקום שאינן מוחין ממש, רק התפשטות והארות מוחין לבד:

והנה תיבות חקל תפוחין, שהוא בסוד הויה אהי"ה, הויה אדני, מן ד' שמות אלו מקבלת עתה המלכות. וסוד הענין, כי למעלה בראש הז"א שבהם המוחין, ונקרא הויה אהיה. ונראה לענ"ד חיים, כי שם הבינה ולאה ג"כ, הנקרא אהיה. והחכמה אהיה הויה, ותמשיך משם הארה עד נה"י דז"א, כדי שיספיקו אותן הארות שבתוכן, לתת מציאות מוחין לנוקבא, אע"פ שאין שם מקום מוחין, נלע"ד כי אין נגמר הורדת הארה זו, רק עד ויכולו הג' הנקרא קדישין. והנה בנה"י דז"א, שם נקרא הויה אדנ"י, נה"י נקרא הוי"ה, והמלכות נקראת אדני, הרי הכל כמנין חק"ל:

בתפילת ערבית, אנו אומרים ישמחו, וכן בשחרית ומוסף. ולמה במנחה א"א ישמחו במלכותך, והסוד, כי מלכותך שהיא נוקבא מלכות, והטעם, כי באותן התפילות היא עיקר עליה למלכות, והיה לה שמחה ע"ז, כי אותן זיווג זו"ן, וזהו שומרי שבת, שאנו בני ישראל משמרים הזווג מחול לשבת, וגם אנחנו משמרים בשבת כוונה לזווג זו"ן. אבל בתפילת מנחה דשבת, עיקר כל עלייה לז"א, שהוא עולה עד דיקנא דא"א, והיא נשארת למטה באו"א, במקום שהיה הז"א מקודם, לא יש עתה זווג, ולכן ראוי שלא להזכיר ישמחו במלכותך, כי אין למלכות שמחה עתה, כי דודה עלה, והיא נשארת למטה בלי זיווג, אין לה שמחה על זה, לכן אין אומרים ישמחו. (א):

הגהה (א) צמח וכפי הפשוט נוכל לומר, שנפטר אז משה, ובטלו המדרשות מן התורה המשמח הלב:

ויכולו שלאחר עמידה, תכוין, כי עתה נכנסין בז"א ג' פרקין קדמאין דל' דצלם דאמא. ותכוין, כי עתה המלכות מקבלת הארה במוחין שלה, מחג"ת אמצעים דז"א, ומאותו האור נעשין מוחין שלה, ובג' שביעי עתה בחג"ת. ועתה נקרא המלכות תפוחין, אע"פ שהמלכות אינו עולה בליל שבת רק עד נה"י לבד, הכוונה הוא שמשם נמשכין לה הארה למטה:

והנה ב' בחי', א' נקרא תוספות שבת, ואינו שבת עצמו. ב' הכנסת שבת עצמה. והנה בתוספות שבת, המקדים לבוא קודם היות שבת גמור, והוא בעת קבלת שבת, אז המלכות דאצילות נכנסת מאחוריו דז"א, ובאה לפניו, נגד מקום מה שהיתה מאחוריו. אך בהכנסת שבת, מתעלין נה"י דז"א בחג"ת שלו, ואז המלכות לוקחת מקומם:

אח"כ בויכולו האחד של עמידה, עולין חג"ת ז"א שהם ג"פ שביעי הנזכר בויכולו, ונכללין בחב"ד, וחב"ד עולין בל' של צלם דזעיר אנפין, וחכמה בינה דעת דבריאה, בנה"י דאצילות, וכעד"ז עד שעולין נה"י דעשיה, במקום חג"ת דעשיה, ונשאר מקום נה"י דעשיה חלל ופנוי, ר"ל בסוד מחלליה מות יומת:

ובויכולו הב', צריכה מלכות דאצילות, לעלות בחג"ת דאצילות, לקבל הארה ממוחין שלו אשר שם בחג"ת, ואינה יכולה לעלות רק עד נה"י, הנקראים מדת לילה, מדת מלכות, כי מדתה מתפשטת בה. אך חג"ת, אינה מדת לילה, רק מדת יום. ועתה בליל שבת הוא לילה, ואינה יכולה לעלות מדת יום, לכן נשארה במקומה בנה"י, ומשם מקבלת הארה למוחין דילה, ומחג"ת ז"א היורדת הארה ההיא למטה למוחין דילה, והיא אינה עולה:

וזו סוד ברכה מעין שבע, כי כבר ידעת, כי כל חזרת עמידה דש"ץ הוא בחג"ת, אמנם בשחרית דחול, שעולה המלכות עד חג"ת דז"א ממש, לפי שהוא יום, לכן נקרא חזרת עמידה גמורה. אך עתה שאינו עולה עד חג"ת, לכן לא יש חזרת עמידה ליל שבת, אך שיורדת הארת חג"ת למטה במקומה, לכן יש חזרת מעין ז', ולא שבע:

(מהחברים - ואומר הש"ץ מגן אבות, אשר הוא מעין שבע, שנתקנה בשביל הסכנה. ובי"ט אין מזכירין בה י"ט, אלא מקדש השבת לבד. כי ברכה זו תקנו אותה מפני כבוד הכלה הכלולה מז', וקרואה מעין שבע, פי' הארה מן ז' ולא הז' עצמן, וזהו בלילה. אבל ביום הם הז' עצמן, כי אז הן שולטין. (א):

הגהה (א) צמח. פי' טעם זה, לפי שמציאותו לא נמצא כי אם בליל שבת לבד, אפילו כשחל יום א' של פסח בשבת אומר אותו, משא"כ כפי הפשט:

קדיש אחר ויכולו, תכוין ע"ד ראשונים, רק שמילוי אהי"ה יה"ו, ע"ד ס"ג, שכל ההי"ן מלאים ביודין, חוץ מן אות ו' שמלויו באלפין. ותכוין שהוא גי' יצחק, ומ"ב הב' לא קבלתי:

אח"כ מזמור לדוד י"י רועי כו', ויכוין בר"ת אך טוב וחסד ירדפוני גי' הויה. וכן ס"ת אך טוב וחסד. אח"כ קדיש אחרון, תכוין ע"ד הראשונים ממש, רק שמילוי אותיות אהי"ה יה"ו, כולם ביודי"ן, ותכוין שהוא גי' רי"ח, לכן תכוין להשלים עד רמ"ח, שהוא גי' אברהם. לכן צריך להשלים ל' אותיות שיש בברכו את י"י המבורך שאומר החזן, ויש בו י"ו אותיות, וג"כ תכוין בענייתך ברוך וכו', בי"ד אותיות שיש בהם, והרי נשלם ל' אותיות, ועם רי"ח גי' אברהם. והנה אם שכחת לקבל תוספות רוח שבת, בברכו את י"י המבורך הראשון, או אם לא שמעת אותו, תכוין עתה בברכו אחרון, לקבל תוספות רוח ונשמה בפעם אחד, כי אם לא קבלת רוח בברכו ראשון, איך אפשר לקבל נשמה בופרוס:

מהחברים - וד' מלואים אלו של ד' קדישים, עם י"ט אותיות של טפטפי"ה אברהם יצחק יעקב, גי' תכלת ע"ה, כמנין ז' מרגלאין הנ"ל, ואינן סוד תכלת שבציצית:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק יד (עריכה)

ענין ב' פעמים ברכו של ליל שבת - בברכו א' יכוין לקבל תוספות סוד רוח, ויכוין ששם הוי"ה העולה כ"ו, אח"כ ברבוע הוא ע"ב, ואחר כך במילוי הרבוע הוא ק"ל, והנה כ"ו ע"ב ק"ל, גי' ברכו. ובברכו ב', תכוין לג' מלוים ע"ב ס"ג מ"ה, גי' ק"ב, ולג' מ"ב שלהם שהם קכ"ו, הרי הכל גי' ברכו. וז"ס המבורך, מ"ב ר"ך, מ"ב הנ"ל, ור"ך הוא יותר רחמים, והם הג' מלואים העולין ק"ב:

אח"כ תלך לביתך, ותאמר בקול רם שבת שלום, כי הוא המקבל הכלה בסבר פנים יפות, בשמחה גדולה. גם היה נוהג מורי זלה"ה, לנשק ידי אמו בליל שבת, כי כך הזעיר אנפין עולה ומנשק ידי אמו בכל ליל שבת. וסוד הענין - כי כיון שעולה בסוד ל' של צלם דתבונה, הוא עולה בין זרועות הידים ואז נושק הידים. כי בחול הוא בג"ת שלה לבד, שהוא צ' דצלם, היא נגד החזה. גם אתה תנשק ידי אמך בכל ליל שבת. וביאור הדבר הזה - כי בחול אין לזעיר אנפין רק מוחין פנימים מן צ' דצלם, שהם נה"י דתבונה כמבואר. אך בליל שבת, עולה עד מקיפים, שהם ל' דצלם חג"ת, שהם חג"ת דתבונה כאמור, ושם הזרועות של התבונה אמא דז"א, והוא עולה שם ומנשק כנ"ל:

מע"ח - וסוד נשיקות שע"ג היד הנזכר, דע כי מציאות ה"ג, והם ה' אותיות מנצפ"ך, הם ביסוד דמלכות. אמנם שרשם הראשון, היא בה' אצבעות של יד שמאל, כי ה' של יד ימין הם ה"ח. והנה סוד כל הה"ג אלו, שרשם הוא בפה העליון, שיש בו ה' מוצאות, ג' מהם בד' אותיות, וב' מהם בה' אותיות, והם דטלנ"ת וזסשר"ץ, ואלו הם ה"ח וה"ג. וכאשר האדם נושק בפיו, גורם להשפיע ולהאיר משרשן אשר בפה הה"ג כנ"ל, אל הה' אצבעות למתקן, שהם למטה חזקים וקשים. ולפיכך כשבא הקטן להתברך מן הגדול, תחלה הקטן נושק יד הגדול, כדי שיתעורר אח"כ הרחמים, ויברכהו. וכך הענין למעלה, בעת הגלות שאין זווג שלם, אין הת"ת יכול להזדווג עם המלכות בסוד היסוד שבה, שהוא מנצפ"ך. אמנם גם הוא נחית מדרגא דיליה, ונושק יד המלכות להמתיק דינה אשר שם, כטעם וישק יעקב לרחל, שאינון נשיקות פה אל פה, ובזמן הגלות, הוא יורד ומחבבה ומטפל אליה במשמוש היד, שהיא מתפייסת בו, ותאחז במשפט ידי כנודע, וע"י אצבעות אלו מזדווג עמה, ומשם היא מעלה מ"ן אליו, אשר הוא צריך אליהם בסוד אור החוזר. ואולם בהיות המלכות למעלה בבינה, בסוד ד' על ו', אמו היא יורדת ומנשקת ידו כנ"ל:

וכשתבוא מבית הכנסת תעמוד במקומך בשולחן, ותאמר, דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין, שהם דנה"י, כמ"ש ענינו בסיום הדרוש בע"ה. אח"כ תקיף השולחן דרך ימין בשתיקה, ואח"כ תקח בידך ב' אגודת הדס, ותחברם בב' ידך, ותברך עליהם, ותריח בהם. ואח"כ תקיף בהם השולחן פעם ב' בשתיקה, ואח"כ אמור זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ותאמר הקידוש:

ואחר אכילתך, אמור איזה פרקים ממסכת שבת. ואחר בהמ"ז, תחזור ותאמר זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ותברך על ההדס פעם אחרת. ובבוקר בסעודה ב', תעשה כמו שאמרנו בראשונה. וכן תעשה בג':

והנה בבואך מבה"כ תעמוד במקומך ותאמר דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין, כי הלא עתה המלכות יש לה ג' מוחין, נשפעת מהם, ומשם אוכלת. ואח"כ תקיף השולחן דרך ימין בשתיקה, כנגד א"מ של חג"ת, המאיר בא"מ של נה"י. ואח"כ תקח בידך אגודה של הדס, ותחברם בידך, ותברך עליהם, ותריח. ותקיף את השולחן פעם אחרת בשתיקה, כנגד א"מ דחב"ד, המאיר בא"המ לנה"י. ואח"כ אמור, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ותאמר הקידוש, ותכוין בויכולו:

אמנם תעמוד במקומך, ותאמר דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין, הטעם, כי הלא עתה בסוד הסעודה מקבלת הארה גם מג"ר דז"א, ואז נקרא חקל תפוחין קדישין. והטעם - כי הלא תחלה בהיותך בקבלת שבת בשדה, נקרא חקל כמבואר. (א) אח"כ בעמידה שמקבלת הארה מג"א דז"א, נקראת חקל תפוחין, כי הלא ג' אמצעים נקראים אבות, והם סוד ג' תפוחין. ועתה בקידוש נקראת חקל תפוחין קדישין, כי היא מקבלת הארה אל מוחין שלה, מן המוחין דז"א עצמן, שהם ג"ר, וכבר בארנו שמוחין נקראים קדישין, ובפרט המוחין דז"א:

הגהה (א) (מורי זלה"ה, היה נוהג לומר כל הקידושין מעומד בשבת וי"ט, ואח"כ יושב וטועם מן הכוס של קידוש, והיה נוהג להשאיר מעט יין בכוס הקידוש, ובכוס בהמ"ז, בסוד אסוך שמן, להשאיר ברכה):

אמנם להיות מקבלת עתה משם, ושם הוא הפה דז"א, והיא אוכלת וניזונית משם מן הפה של הז"א, ואע"פ שהיא למטה בנה"י שלו כנ"ל, אמנם נקרא סעודה זו דמטרוניתא, כי כשהיא מגעת ואוכלת ונוטלת מפומא דמלכא, ולכן נקרא סעודה זו סעודה דמטרוניתא, כי היא אוכלת ולא הוא. אח"כ נבאר במ"א, ענין אכילתה וסעודה בל"ב שינים:

והנה תקיף השולחן תחלה דרך ימין, ותכוין כי הלא בעמידה עלתה בנה"י דז"א, והוא בסוד א"פ, דוגמת שבת שהוא חיצונית נה"י דז"א, בבחי' א"פ. ואחר שבאת מן השדה, הקפת השולחן, להמשיך א"מ של החיצונית. וכן עתה ג"כ תכוין, להמשיך א"מ, מבחי' נה"י דז"א, נגד ויכולו ראשון שבעמידה. אח"כ תקח בידך ב' האגודות, ותברך עליהם, ותריח בהם, ותקיף בהם את השולחן, ותכוין להמשיך א"מ, מבחינת הג"א, שנמשך א"פ שלהם בויכולו הב', ולכן הקפה זו בהדס, כי הדס רומז אל ג' אבות, שהם ג"א. אמנם ב' אגודות הדס, תכוין שהם נגד זו"ן, ולכן אחר שתריח בהם, אמור זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ותכוין לחברם יחד:

והנה נגד אור פנימי, שקבלה מג"ר עתה בסוד הקידוש כמ"ש בע"ה, אין בנו כח להמשיך המקיף שלהם, כי הם המקיפים מבחינת מוחין עלאין, ואינו נעשה על ידינו, ומעצמו נעשה. ואחר כך אמור הקידוש, וסוד הקידוש להמשיך א"פ מן ג"ר דזעיר אנפין לנוקבא, כדי שתאכל ותקבל הארה משם, ולכן נקרא קידוש, כי כוונתו לקבל הארה מג"ר שהם המוחין הנקראים קד"ש:

מע"ח - צריך למזוג הכוס, קודם שתאמר הקידוש, והכוס יהיה נגד החזה, כי משם יוצאת הנוקבא הנקרא כוס הברכה, וישתה מהקידוש מיושב, למורי ז"ל וכו' לעיל וגם צמח לקמן:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק טו (עריכה)

ועתה כוס הקידוש, תקבל מיד זולתך, מב' ידיו לב' ידיך. ותחזיק אותו בב' ידיך, ותכוין בהו להמשיך המוחין מג"ר דז"א לנוקבא, כי זהו סוד הקידוש כנ"ל, שהוא המשכת המוחין הנקרא קדיש. אמנם תכוין להמשיך ג' י"ה פשוטות, בג' ידים - גדולה, וחזקה, רמה. ותכוין כי ג"פ י"ה, גימטריא מ"ה, והוא מ"ה דאלפין. והכוונה הוא, להמשיך מג"ר דז"א, ג' שמות י"ה, דרך הג' קוין, ויורדין דרך ג' הידים, שהם עד חג"ת דז"א, הנקרא מ"ה דאלפין:

אחר כך תכוין למלאות ב' י"ה מהם, ביד ימינך שהם י"ה במילוי יודין, יו"ד ה"י ביד ימין דז"א, הנמשך לשם מיוד ה"י דע"ב שבחכמה דז"א עצמו. וכן יוד הי ביד שמאלך, משם ס"ג דבינה דז"א עצמו, שהם סוד ב' המוחין, כולם משם י"ה, כמבואר אצלינו, שאלו הם מוחין דנוקבא בבחי' י"ה, והנה ב"פ י"ה במלוי יודין, גי' ע'. ותכוין י"ה פשוט באמצע, כמו שידעת שהם ב' ידים - גדולה, וחזקה. ובאמצעותה רמה, בסוד דעתה קלה לכן אין בו מילוי:

והנה ג' י"ה הנ"ל, שהם חב"ד, נמשכין מז"א לנוקבא. והנה ב' י"ה ממולאין ביודין, וא' פשוט, גי' פ"ה, שהוא גי' אלהים, שהם מוחין דנוקבא הנקרא אלהים, שהם גי' כוס. והוא סוד כוס היין שבידך, שהרי הוא רישא דנוקבא, עתה הוא מחזה ולמטה דז"א, ועתה ממשיך ג' מוחין אלו, שהם ג' י"ה הנ"ל, ב' מהם ממולאים, נגד מוחי חו"ב. אך י"ה האמצעי פשוט ואינו מלא, הוא כנגד הדעת, שדעתה קלה, וג' אלו תמשיך עד ראש הנוקבא, העומדת שם בחזה דז"א, ואז נעשית הנוקבא כוס, ע"י ג' מוחין אלו, כנודע כי המלכות נקרא כוס:

ולכן טוב להניח הכוס נגד החזה, ואז אתה מאיר בה בב' ידיך האוחזין בו, וגם מחזה שלך, כי שם החסדים מגולים, ואז נעשה כוס שלם. האמנם ודאי שכבר יש לה תחלה מוחין מנה"י דז"א, אך התוספות שאנו נותנין לה עתה, הוא בבחי' שורש מנצפ"ך שבג"ר דז"א, וזהו עיקר צורך המלכות, ולכן עיקר המשכתה הוא סוד הה"ג האלו מן דעת דז"א, ולכן תכוין כי כוס גי' אלהים. וכבר ביארנו, כי ה"ג מנצפ"ך, הם סוד אותיות אלהים עצמו כנודע, שכבר המשכנו בה ג' מוחין הנ"ל, וגם סוד המנצפ"ך כנ"ל. אז תחזיק הכוס ביד ימינך לבד, בלתי סיוע מהשמאל, כי אחר שכבר קבלת הארת מוחין מכל הקוין, אנו מניחין ביד ימין, כדי להאיר בה צד ימין, ולכלול כולה בימין, בסוד והוכן בחסד כסא:

אמנם אח"כ תכוין בסוד היין שבתוכו, כי הכוס היא הנוקבא עצמה, והיין שבתוכו הם המוחין. ותכוין, כי הלא בארנו, כי הנוקבא אינה עומדת רק בנה"י דז"א לבד, ומן החזה ולמטה. ואמנם היא מקבלת הארה ג"כ מכתר דז"א עד שם ג"כ, ולכן תכוין כי סוד היין, הוא הארה המגיע אליה מן הז"א, מן המקום שלא עלתה שם, והם ז"ס - כח"ב, דח"ג, ושליש עליון דת"ת, הם ז"ס, וכל אחת כלול מי', הרי ע', כמנין יין:

ואח"כ אמור ויכולו וקידוש, וכבר ידעת כי יש בהן ע' תיבין, ויכולו ל"ה, וקידוש ל"ה, ותכוין שהם סוד היין הנ"ל. גם תכוין, שהוא סוד הב' י"ה הנ"ל במלואם, וסוד הענין כך - כי בתחלה, הם כסוד אור פנימי של המלכות במוחין שלה, וזהו כסוד המעשה. אח"כ בסוד הדבור שהוא הקידוש, ויכולו הוא דיבור היוצא מן הבל הפה העליון דז"א. וכבר ידעת, כי כל הבל הפה הוא אור מקיף, ובזה הדיבור אנו ממשיכין א"מ אל המוחין דנוקבא. ואע"פ שלעיל אמרנו שאין בנו כח להמשיך מן האור מקיף דג"ר, הענין הוא, כי מא"מ של ג"ר דז"א עצמו, אין בנו כח להמשיך. אך מה שאמרנו עתה, שמן הפנימים עצמו דז"א, אנו ממשיכין אור מקיף ואור פנימי אל הנוקבא:

והענין הוא - כי א"פ דמוחין דז"א, אנו ממשיכין דרך הג' קוין עד החזה, ושם יוצא וניתן אל הנוקבא, בסוד היין הנכנס תוך הכוס בפנימיותו, והוא יוצא משם ממש, בסוד הג' י"ה שבארנו, בהיותו אוחז בכוס, והם יוצאין משם בקרוב, ונכנסו תוך הכוס. אך מן חלק א"פ דמוחין דז"א, היוצאין מפה ז"א בסוד הבל, אלו אנו ממשיכין עד הכוס, ונשאר שם בסוד א"מ, אך שרשו אינו אלא פנימית בהיותו תוך ז"א, וצריך שיהיה בו ג"כ דוגמת הפנימית, ולכן יש בקידוש ע' תיבין כמספר יין, שהם פנימים, וכחשבון ב' י"ה הנ"ל. ולכן קודם ויכולו תאמר יום הששי ויכולו השמים, ר"ת י"ה, נגד י"ה ג' הפשוט, שהוא נגד הדעת כנ"ל. אך ויכולו ל"ה תיבות, והקידוש ל"ה תיבות, כנגד ב' י"ה המלאים חו"ב כנ"ל. ולכן יכוין האדם, שהוא סוד הז"א עצמו, והכוס שבידו הוא המלכות שכנגד החזה שלו:

אמנם אחר שיגמור הקידוש, ישתה מכוס, וסוד שתייה זו - להורות, כי הוא בחי' אור פנימי הנכנס תוך הגוף. וא"ת, איך שותה האדם המברך, הלא הוא בסוד ז"א, והרי הנוקבא היא צריכה לשתות. והענין הוא - כי שותיהו הז"א, ונכנסין הארת אלו בפנימותו, ומשם הם עוברין דרך מחיצות דופני גופא דז"א, בתוך דופני גופא דנוקבא, וכדי שיהיה א"פ גמור. והוא כדרך שאר מוחין הפנימים, שיוצאים מגופא דז"א ממש לגופא דנוקבא, ולכן צריך שישתה אותו, כדי שירדו עד הגוף, מקום שהנוקבא עומדת כנגדו מבחוץ:

והנה ג' שביעי שבויכולו, הג' תיבין בג"ר דז"א. האמנם נבאר כוונת ויכולו, כי ראוי שתכוין, שעתה נכנסין ברישא דזעיר אנפין, ג"ר של ל' דצלם דאבא, ובזה נשלם לכנס המקיף הראשון לגמרי:

והנה בברכת בפה"ג תכוין, כי מלת הגפן, גי' יהו"ה אהי"ה יהו"ה אדני, שהוא גי' חק"ל. פי' - כי יין זה אתה מוריד אל המלכות הנקרא גפן, שהיא עומדת בנה"י דז"א כנודע, והיא נקראת חקל בהיותה שם כנ"ל, לכן עתה מוריד לה הארת מוחין דז"א כנ"ל. גם תכוין, כי יש בהם ט' תבין, נגד ט' יודין, של ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, להמשיכם אל הנוקבא, לט' אותיות דב"ן שבה. ובענין ג"פ שביעי שיש בויכולו זה הג', כבר ביארנו כוונתן במקום אחר. גם תכוין כי הם בג"ר דז"א, שהם ג' שביעי הנ"ל:

כשתאמר הברכה, צריך להיות הכוס של ברכה נגד החזה, כי הכוס הוא המלכות היוצאת מאחורי הז"א כנגד החזה. גם בסוד הקידוש של הלילה, ידוע, כי יש בויכולו ובברכת הקידוש ע' תיבין, ועם י"ה דיום הששי פ"ה כמנין כוס, הם ה"ג כנודע. וג' אלהים שבויכולו תכוין להם, שהם נגד היניקת המלכות עתה מן המוחין קדישין, והם ל"ב נתיבות וג' אלהים, והם השינים, ל"ב שינים, הם נרמזים בזוהר פרשת ויקהל. והענין ל"ה תיבות שיש בויכולו עיין זוהר פרשת ראשית. ענין הקידוש ליל שבת, כבר נתבאר לעיל, ושם כתבנו סוד היין, כי הוא גימט' ע', והם ז"ס נמשכין אל המלכות ע"ש. והנה סוד אלו הע', הם ד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וג' אהיה דההין דאלפין דיודין, והם ע' אותיות הנמשכין לה עתה בסוד המוחין. אמנם סוד הקידוש הוא, כי יש בו ל"ה תיבין, נגד ל"ב שבילי חכמה, והג' כנגד נה"י. אמנם יש בו ג' אלהים, וג' שביעי. והנה ג' אלהים, הם ממעלה למטה - בינה, גבורה, מלכות. וג' שביעי, הם ממטה למעלה - מלכות, יסוד, חסד. וסימנם - שומר הברית והחסד, כיצד - ויכל אלהים, בינה. ביום השביעי, המלכות הנקראת מלאכתו. וישבות ביום השביעי, יסוד. ויברך, חסד. אלהים, גבורה. את יום השביעי, חסד. אשר ברא אלהים, מלכות. והנה ויברך הוא סוד חסד, ואלהים גבורה, ואת יום השביעי חסד, הרי חסד מכאן ומכאן, וגבורה באמצע להמתיקם:

בליל שבת, ראוי שתאמר קודם קידוש, מזמור לדוד י"י רועי לא אחסר, ולכוין בפסוק אך טוב וחסד ירדפוני, ר"ת גי' יהו"ה, וס"ת אך טוב וחסד, גי' יהו"ה. ובכל ג' סעודות יאמר זה:

בשבת שחרית, בלקחו הכוס בב' ידיו, יכוין - י"ה, יו"ד ה"ה, יו"ד ה"ה. ובמנחה, י"ה, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א. והסימן לג' סעודות, יהא. קדושא רב"א, הוא גי' קנ"א וב"ן בענין כוונת הקידוש בליל שבת, צריך שתדע, הלא כבר אמרנו, שתחלה תכוין י"ה פשוטים. ואח"כ תחזור לכוין שהם מלאים ביודין, אך הכוונה הוא - כי י' עגול הוא כצורת הכף עגולה של יד הימין, לכן כף עשרים כמנין יוד כולל, ויש י"ד פרקין בה' אצבעות, והם סוד הי במלואו, כזה - הי, הם ה' אצבעות, ובהם י"ד פרקין עם כולל שלהם. וכן ביד שמאל, יוד הי, ע"ד הנ"ל. וגם תכוין, כי הלא עתה בסוד הקידוש, מקבלת הארה מג' מוחין שבו כנודע, ותכוין כי לא די בזה, אלא גם מכתר שלו היא מקבלת, והוא בסוד היין, שהוא ע', ז' ספירות מן ת"ת עד הכתר כמבואר אצלינו וע"ש, כי בסוד הקידוש שהם קדוש מציאות המוחין, כי כל קדוש הוא במוחין כנודע, אך היין הוא בחינת הכתר, ע"ד הנ"ל, גי' ע':

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק טז (עריכה)

סוד הקידוש של ליל שבת, יכוין ב"פ יוד הי, יוד הי, גי' ע', כמנין תיבות הקידוש. ובלקחו הכוס בב' ידיו, יכוין כי ידיו הם יו"ד ה"י יו"ד ה"י, שהם באותיות אלו, י' אותיות כנגד י' אצבעות, וכף היד הוא י', כדפירש בתיקונים, וה' אצבעות הם ה'. ואח"כ יכוין באותו מלוי, שהם מלאים יו"ד וא"ו דל"ת, ה"י יו"ד, הם י"ד, וי"ד שניות, הם כ"ח פרקין. ובלקחו הכוס, יכוין שהוא גי' אלהים, והם ה' אותיות, נגד ה"ג, נגד ה' אותיות אלהים. ויכוין בג"פ י"ה שהם גי' אדם, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ובלקחו הכוס, כשתשים שם י"ה, על יו"ד ה"י יו"ד ה"י, יעלה אלהים ע"ה. ויקחהו בימין, להורות, שהוא נותן לה ה"ג ממותקות בימין:

ביי"ן, יכוין לעשות לה הכתר, כי בג"פ ויכולו, א' בנצח הוד יסוד, וא' בחג"ת, וא' בחב"ד, והיין הוא כתר לה. וצריך לכוין ג"כ, בד' מוחין הנמשכים לה מבינה, שהם ד' הויות וג' אהיה דנה"י, שבהם ז' יודין בהיותן פשוטין גי' יי"ן. גם יכוין במלואם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, יש בהם ט"ל אותיות, והג' אהיה דיודין דאלפין דההין ל' אותיות, הרי ע' אותיות עם כולל:

ויכוין עוד, שהכתר שלה היא ע"י הכאות, יו"ד ה"י, יו"ד ה"ה, יו"ד ה"א, שבהכאתן הוי כתר. כיצד - יו"ד פעם ה"י, גי' ש'. יו"ד פעם ה"א, גי' ק"ך. יוד פעם ה"ה, גי' ר'. הרי הכל בגי' כתר:

ומלוי שם י"ה בג' מלואים אלו, עולה כ"ו, שהוא הויה. כיצד - ו"ד שביוד, גי' י'. ויה"א שבמלוי ההין הרי כ"ו, והוא סוד כי בי"ה י"י צור עולמים, פי' - כי בשם י"ה, רמוז שם הויה ע"ד הנ"ל:

אח"כ בקידוש, מקבל מג"ר, וז"ס קבלת הכוס בב' ידיך, וכבר נת"ל. ותכוין, כי היין סוד ד' מוחין, שהיא מקבלת עתה. והם - ע"ב בחכמה, ס"ג בבינה, מ"ה חסדים, ב"ן גבורות. הם ד' מוחין, ד' הויות, ומתלבשים בנה"י אמא, ג' אהיה דיודין דההין דאלפין, והרי ד' שמות, ובהם ע' אותיות כמנין יי"ן:

והיין יש לו ב' לבושים - א' מהם הכוס והם נה"י דאמא שבתוכם המוחין שהוא היין. והב' ידים דאדם, שאוחז בהם הכוס, והם סוד הידים דז"א, אשר נה"י בתוכם, כן מתפשטים בפנימים. גם תכוין לז' יודין שבע"ב ס"ג, אשר אנו מכונים בהם בב' ידים, יהיה מכל א' מהם, כמבואר אצלינו:

גם תכוין ע"י ראיית עינך בכוס, להמשיך לה כתר, כיצד - יוד פעם ה"י גי' ש וכו' כנ"ל. והנה כאשר תתן עינך בכוס, תכוין בשם י"ה אדני, שהוא סוד בת עין, ב"פ אדני. וה"פ יה אדנ"י, עם ב' כוללים, גי' בת, זהו בעין השמאל. וה"פ הויה הם ה"ג ק"ל גי' עין, וזהו בעין ימין. (בס"א, ואם תמלא ה' הויות בס"ג, ועם ב' אותיות ו"ה המשלימין שם ס"ג לס"ה, ונעשה ה"ס, כמנין ב' אדני שבעין שמאל. ואם תקח ה' הויות ס"ג כנ"ל שהם ה"פ ס"ה, ותצרף עמהם שם י"ה כנ"ל בעין שמאל, הרי ה"פ ס"ה וי"ה, הם בת עין ימין ג"כ, כמו שפי' בעין שמאל):

ענין הכתר בל"ש, כבר נת"ל, ושם כתבנו סוד היין כי הוא ע', והם ז"ס נמשכת אל המלכות ע"ש. והנה סוד ע' אלו הם סוד ד' אותיות הויה שבו ביסוד שבה, ומכח הארה ההיא נעשה שם כתר לרישא דז"א, ומטבור אמא למטה. מהחברים - כשמקבל בב' ידיו הכוס, ומגביה מהארץ,יגביהנו בב' ידיו. ויכוין בהגבהה זו, שבכל יד יש בו י"ד פרקין וכף א', הרי י"ה פעם אחד נגד החכמה, שממנו עצמות כל המוח. עוד כל אחד מכפות ידים עגול כעין י', ועם חלוקות ה' אצבעות הרי י"ה, נגד בינה, שהיא נותנת הציורים, כטעם וייצר י"י אלהים. עוד כף גי' ק', וי' עולה ק', כמנין יפ"י, דהיינו רבוע י' פשוטה בלי מלוי, ועם מספר ה' אצבעות, הרי י"ה נגד דעת, שאינה אלא הארה, לפיכך בא רמיזתו בחושבנא בעלמא, והכל להורות כי אנו עושין ומתכוונים שתקבל הנוקבא אורה, מן י"ה שהם חב"ד דז"א, שכולם חתומים בשם י"ה, וכולם נרמזו בכוס, ובכל א' מכפות הידים, בג' דרכים כנ"ל:

וכן היין שבתוך הכוס, צריך להביט שעולה ע', לרמז לז' יודין דע"ב ס"ג או"א, או לרמוז ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן באבא, ע"ב ס"ג בחו"ב שלו, מ"ה וב"ן בדעת אבא חו"ג. וקס"א קנ"א קמ"ג בחב"ד אמא, עם כולל ע' אותיות גימ' יין, והיין גנוז תוך הכוס, ובתוך ב' ידיו, הם ב' לבושין, לרמז שהמוחין מלובשים ביסוד אמא והוא כוס, גי' אלהים:

ביסוד אבא, יש בו כללות חו"ג, ה"ג ה"ח, שכנגדן י' אצבעות, המתפשטין למטה מהכוס, כמו שיסוד אבא מתפשט ויוצא למטה מיסוד אמא. ולפי שרוב התפשטות מעלה הארה כנגדו למעלה, כי כאיש גבורתו, בסוד השיב אחור ימינו, לאכפייא דינין. לפיכך נקרא אצבעות הימין, ה' ישועות, כי כל חזרה הוא דין, אבל הוא ממותק בסוד החסדים, לפיכך נשאר הכוס בימינו. ויגביהם בשעה שמברך עליו. ויכוין בהביט אל היין, לעשות כתר לנוקבא וכנ"ל. והנה עכשיו שעולה ז"א למקום הצלם, הנה ת"ת אמא נעשה כתר ז"א, ועיני ז"א נהירין מנה"י אמא, דאינון ל דצלם, להוסיף הארה על ראש נוקבא, וזה תוספות נקרא כתר דנוקבא, בסוד נשמה יתירה. ומגביה היד עם הכוס של קידוש נגד לבו, למקום שמתגלין החסדים בב"ש של ת"ת, לקבל הארה שם, ע"כ:

סברי מרנן - סברי גי' יו"ד הויות פשוטים, שהם ה"ח ה"ג הם ר"ס, וב' כוללים של ה"ח וה"ג הרי סב"ר, גם י' סברי כללות ה"ח וה"ג, שהם י' לזכר ולנוקבא. מרנן - מספר רפ"ח ניצוצי, עם ב"ן דפנים כנודע. מרנן גי' שם, ופי' כמו שביארנו בשם של שמע ישראל:

אח"כ תטול ידך, וכבר אמרנו כוונותינו, אך ראוי שתטלם ותגביה ידך נגד ראשך בעת שתנגבם, וזהו להורות עליה קבלת הנוקבא ע"י הידים העליונים, מן המוחין דז"א, רישיה דיליה. ולכך תגביה ידך עד כנגד ראשך, ולכן ג"כ ראוי להיות מעומד, כי הוא במקום מוחין דז"א:

צמח - וכן אמרו לי החברים, שהרח"ו ז"ל היה נוהג למזוג הכוס וכו'. גם א"ל החכם כמוה"ר שמואל ויטל נר"ו, שאביו היה נוהג, כשהיה עושה המוציא, לקח ב' ככרות העליונים והיה מדביק אותן אב"א, ולא היה נוגע בב' ככרות התחתונים:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק יז (עריכה)

בו יבואר כוונת אכילה, וי"ב לחמים, וכוונת הריח. בענין הלחם המסודר על השולחן, צריך שתסדרם שיהיו י"ב לחמים, ו' מצד ימין, ו' מצד שמאל. והששה של ימין, יהיה ג' על ג'. והששה של שמאל ג"כ. והג' עצמם יהיה כעין סגו"ל, וזה סדרן ממש - נמצא כי בצד ימין הם ד' לחמים, ב' על גבי ב'. וכן בצד שמאל הם ד', ב' על גבי ב'. ובאמצעים ד' לחמים אחרים, רק שהם מפסיקין בנתיים, שהם ב' לחמים אצל אותן הד' של ימין, וב' אחרים מצד שמאל אצל אותן הד' אשר שם:

מהחברים - בכל סעודה מסעודות שבת ומוצאי שבת בכלל, צריך להזכיר ולומר אילין סעודתא מהימנותא שלימתא. ומסדר י"ב ככרות על שולחנו ערב שבת, ויאמר דא סעודתא דחקל תפוחין, וזעיר אנפין ועתיקא קדישא, אתיין לסעדא בהדה. וסעודה זו דיצחק, שהוא בעל הסעודה, שהוא מנהיגם, וכל המענג סעודה זו, ניצול מחבלי משיח:

ובסעודת שחרית, מסדר ח' ככרות, ויאמר דא היא סעודתא דעתיקא קדישא, וזעיר אנפין וחקל תפוחין קדישין אתיין לסעדא בהדיה, והוא נגד אברהם סבא חסידא, ובזכותו ניצול מדינה של גיהנם:

ובמנחה מסדר ארבע ככרות, ויאמר דא היא סעודתא דזעיר אנפין, וחקל תפוחין קדישין ועתיקא קדישא אתיין לסעדא בהדיה, והוא נגד יעקב, אביהם של ע' נפש, ובזכותו ניצול ממלחמות גוג ומגוג:

ובכל אחד מג' סעודות, לא ינקוט בידים אלא ב' ככרות, ומכווין ומניח להו על גבי תרי אחריני עליונים נגד י"ו, תחתונים נגד ה"ה. ולעולם יבצע מימינית. ואחר הבדלת מוצאי שבת, יסדר ב' ככרות, ולא ינקוט בידים אלא א', ויאמר דא היא סעודתא דדוד מלכא, ובזכותו ניצול מחיבוט הקבר:

הרב ז"ל היה נזהר, לאכול בשבת על שולחן של ד' רגלים, בשבת וי"ט, שהוא דוגמת שולחן בהמ"ק, ומשם הרב ז"ל אמרו, שצריך שיהיה ארכו י"ב טפחים ורחבו ו' טפחים, וגובהו לא פחות מט', ולא יותר על י', ע"כ מהרב:

אמנם דע, כי הזעיר אנפין מקבל הארת סעודה, מן י"ג נימין דשערי דרישא דעתיק, וכבר בארנו כי אותן הי"ג נימין הם ג' הויות, ובהם י"ב אתוון. כי היתירה, היא הכולל של כולן, אך שרשם אינו רק י"ב אתוון, וכנגדו הם י"ב לחמים אלו, וכנגד שהם ג' הויות שהם גי' לחם, גם כן אלו נקראו לחם. באופן שתכוין להוריד מן הארת ג' הויות ההם, שהם גי' לחם, ואחר כך מכל אות נעשה לחם א' בהוי"ה א' כנודע, ומשם שואבת המלכות עתה ליל שבת, אך אינה מקבלתן רק על ידי הזעיר אנפין, כי הוא מקבלם תחלה ונותן לה. ודע כי כל מקום לא יש סעודה, רק כשיש בחי' פה, ולכן עתה בלילה, שמקבלת מפה דזעיר אנפין, יש סעודה ממש, ואינו על ידי תפלה כשאר המשכות ועליות, רק סעודה ממש, וכן הוא בב' סעודות היום, כמ"ש בע"ה:

אמנם נבאר עתה, סדר הי"ב לחמים, כי הלא הד' שבצד ימין, הוא ב' על גבי ב', ותכוין שהם הוי"ה א', והב' תחתונים הן ב' ההין, וב' עליונים הם ב' אותיות י"ו, שהם זכרים על נקבות. וכן בד' שבצד שמאל, הוי"ה אחרת כמו זאת. אחר כך הד' אמצעים, הוי"ה ג'. ותכוין כי הב' העומדים בצד ימין, מאותן הד' האמצעים, הם י' על גבי ה'. והב' שבצד שמאל, הם ו' על ה':

וכשירצה לעשות המוציא, תקח מאלו אמצעים הב' העליונים, ותצרפם ותחברם, ב' ידך יהיה ב' שולי הלחמים דבוקים זה לזה, וב' פנים שלהם יהיה פן זה מצד א', ופן זה מצד הב', ואז יהיה נראה כאלו הוא לחם א', ובו ב' פנים, וזה סוד לחם הפנים. ותכוין, שבאותו שביד ימינך כנגד אות י', ושביד שמאלך כנגד אות ו', ותברך המוציא:

וכשתאמר המוציא לחם, תכוין ללחם הנ"ל, שהם י"ג נימין. ותבצע מן הלחם ימיני, שהוא אות י', כי הוא נגד החכמה, שמשם הוא המזון המעולה שבכולם, ותבצע בציעה שהוא כזית ותקחנה לך, והוא כנגד י' של הויה שהוא זעיר אנפין. ותבצע בציעה ב' שיעור ביצה, ותתננו לאשתך, שהיא כנגד הי' של אדנ"י שהיא נוקבא, ותחברם, ונעשה יאהדונה"י. ואחר כך תבצע בציעה אחרת, אם תרצה לתת לאחרים:

אמנם באכילתך, תכוין כי אתה אוכל מפה הזעיר אנפין ומוחין שלו, ול"ב נתיבות חכמה, והם מאירין בל"ב שניים שלך, ועל ידם טוחן המאכל, וכפי הכוונה שבארתי לך במקום אחר, ומה ענין הטחינה וכוונתה, ואלו הם סוד ל"ב תיבות שיש בויכולו, חוץ מג' אחרונות שהם כנגד הג"ר עצמן. אחר כך בברכת המזון, תחזור להריח באגודות של הדס, ותאמר אחר כך זכור ושמור בדבור א' נאמרו. ואל תריח בלא ברכה. והנה סוד כוונת הריח, בכל פעם שתריח, ובכל הזמנים הוא באופן זה, והם מיוסדים על פסוק לריח ניחוח אשה לה'. והענין, כי הלא סוד הריח, כי הדינין המתפשטין, הם חוזרים להתמתק בשרשן ע"י הריח. לפי שא' מן ה"ג מנצפ"ך הוא חוטמא, והוא עליון שבכולם, שהם - חוטמא, פומא, דרועין, ידין, אצבעין, כנזכר באדרא זוטא, והחוטמא הוא עליון שבכולם, וכשהם מתקבצין ועולין דרך החוטם, ונכנסין בו ועולין עד המוח, כי שם הדעת, ושם שורש הה' גבורות, ושם הם מתקבצים ומתמתקים, כנודע כי אין הדינין מתמתקים אלא בשורשם, כמבואר אצלינו בספר טעמי המצות פרשת חקת, בסוד פרה אדומה:

והנה הריח בעצמו, קודם שיעלה להחוטם, הוא בחי' א', ואז נקרא ריח, והוא סוד הדינין, כי ר' שהוא אחוריים דאלהי"ם, וי"ח הוא אלהי"ם - ה' אותיות פשוטים, וי"ג דמלוי, הרי ג' בחי' אלהים נקרא ריח, שהם - ה' אותיות אלהים פשוטים, וי"ג דמילוי, ור' אחוריים, הרי רי"ח. ואחר שנכנס בחוטם, אז נקרא ניחוח, כי כבר הוא המתחיל להתמתק, והוא ניחוח, בלשון חן בעיני השם יתברך:

והנה הריח זה, נכנס תוך ב' נוקבין החוטם, ולכן ריח הזה נחלק לב' הבלים, ונכנס תוך ב' נקבי האף, והנה ב' פעמים הבל, גי' ניחח עם ב' כוללים שלהם. וכבר ידעת, כי חרון אף הוא אדרבה הוצאת הדינין מן האף ולחוץ, כמו אז יעשן אף י"י, כנזכר באדרא רבא, בפסוק ויחר אף י"י בם וילך. אף הריח ההוא קמיטת רוגזא, והתקמטותא תוך החוטם כנ"ל:

ואח"כ עובר הריח באמצע המצח, כי החוטם באמצע המצח עומד, והנה דעת היא ממש כנגד המצח, וזה הוא סוד נתינת אפר ע"ג המצח, מקום הנחת תפילין, כי שם עומדין הגבורות, אך המצח יותר למטה ממקום זה, ולכן המצח הוא גילוי דינין, כי שם אית כ"ד בתי דינין, בסוד ומצח אשה זונה היה לך, ולכן עולין שם הגבורות, כי שם הוא שורש כל הדינין, ואז נקרא שם אשה, שהוא אלהים ביודין גי' ש', וה' אותיות אלהים, והשם עצמו, הוא אשה:

ואח"כ מגיעין עד המוחין עצמן, מגיעין שם אותן ב' הבלים, הנקראים ניחח כנ"ל, ומגיעין עד המוחין, שהוא ד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, שהם כלולים בד' אותיות דהוי"ה. והנה ניחוח גי' ל' של לה', והשם בעצמו הוא המוחין, הרי לה' הם ניחוח והמוחין, ואז נתמתקו, והזהר בכל מיני ריח שתכוין כוונה זו:

ובסוד המוציא, תכוין כי ה' דהמוציא, בינה. ולחם, ת"ת. מן הארץ, מלכות. ואחר כך תבצע כזית לעצמך, בסוד י' ראשונה, הרי שם הויה. ואחר כך תבצע שיעור ביצה לאשתך, הרי י' אחרונה דיאהדונה"י. וקודם סעודות שחרית, אמור דא היא סעודתא דעתיקא. וקודם סעודות מנחה, יאמר דא סעודתא דזעיר אנפין. מנהג מורי ז"ל, להגביה הב' ככרות בב' ידים מעט מן התחתונים וריוח ביניהם:

בענין כוונת הלחם של המוציא בשבת, כבר נתבאר כי י"ב לחם נגד י"ב נימין, או נגד י"ב תיקוני דיקנא, וכנגד י"ב תקונא חוורתא דרישא, וכולן יורדין עד היסוד. ושם מה שהיו תחלה ג' הוי"ות, שבהם י"ב אותיות, נעשה כמנין לחם, שהוא ג' הויו"ת, ועתה כשיורדין ביסוד נעשה מלח, שהם סוד ג' גבורות הנמתקות, והם ג"כ ג' הויות כמנין מלח, ואז נמתק זה בזה, שהם ג' גבורות בג' חסדים, ואז מה שהיו גבורות שהם בסוד דין בסוד המרירות, עתה היא בסוד המלח, שנתבטלו קצת מרירות מהם. ואמר לי מורי ר"מ אלשיך, משמו של מורי ז"ל, כי ביום השבת הוא באצילות, אך בחול הכוונה תהיה בעולם היצירה עד"ז, (נ"א בעולם בריאה עד"ז):

אחר אכילתך, תאמר איזה פרקים ממסכת שבת, או ח' הראשונים, וח' בבוקר וח' במנחה, שהם כ"ד תכשיטי כלה, ואמור בה"מז, ותכוין יו"ד במלוי דמלוי בברכה ראשונה, וה"י במלוי דמלוי בברכה ב', וי"ו במלוי דמלוי בברכה ג', ה"י במלוי המלוי בברכה ד'. וברצה והחליצנו, יכוין בחליצת נעל דמטטרו"ן, לעלות לבריאה לבושי שבת וי"ט. ואחר כך חזור ואמור זכור ושמור בדבור א' נאמרו, ותריח בהדס, וטוב לומר בליל שבת מסכת עירובין, בסוד ע"ב רי"ו. מע"ח - מורי ז"ל תיקן ג' פזמונים, לג' סעודות של שבת, והיה אומר אותן, ואח"כ היה קורא ד' פרקים ממסכת שבת. וכן בסעודה של שחרית ד' פרקים שניים, והם נגד ד' אותיות הוי"ה או אדנ"י, ואיני זוכר איזה מהם הוא. ולפעמים כשהוא מתעסק בדברי תורה בתוך הסעודה, לא היה קורא אז כי אם פרק א', וכל זה קודם מים אחרונים. וטוב לקרות ח' פרקים בכל סעודה, שהם כ"ד תכשיטי כלה. ואחר כך תאמר הפזמונים, ותאמר אותו בניגון, ואח"כ מים אחרונים:

להרח"ו ז"ל, ענין הסעודות, כבר בארתי, כי בלילה הוא מפה מלכות, ובשחרית מפה זעיר אנפין, ובמנחה מפה דעתיקא. ענין אכילות הללו הם בסוד גדול, כמו שכתבתי לך, כי כל אכילות העליונים, הם סוד זיוג עליון בסוד הפה. ובלילה מזדווגת המלכה בפה מניה וביה, בסוד לשון שבה, שהוא יסוד המכריע בין הגרון לחיך. ובבוקר מזדווג הזעיר אנפין בפיו מניה וביה על דרך הנ"ל, וכן בעתיק במנחה בסעודה ג', מזדווג עתיק בסוד פיו מיניה וביה, ומכל אלו אוכלין שלש סעודות:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק יח (עריכה)

דרוש נאה למורינו האר"י ז"ל, על ענין שלש סעודות. סדר שלש סעודות - הראשונה היא של לילה, נגד חקל תפוחין קדישין, שהיא המלכות. וסעודת הבוקר, היא סעודת עתיקא קדישא. והג' היא סעודת זעיר אנפין. והנה אותיות שבת, הוא סוד התדבקות הבת בש', שהם ג' אבות. והיא עולה למעלה מן נה"י שהם תפוחין, לפי שהם כמו תפוח, לבן ואדום כלולים, אלא שזה אודם נוטה ללובן, וזה לובן נוטה לאודם. ולפיכך נקראת שדה תפוחין, כי ש' בסוד ג' אבות. ד"ה, בסוד ד"ה דיהודה, שהוא ד' קודם הזיווג, וה' לאחר הזווג:

והנה כנגד סעודה זו של הלילה, נאמר והרכבתיך על במתי ארץ, על דייקא, כי עולה למעלה מנצח הוד יסוד, ועלייה שעולה למעלה מנצח הוד יסוד, דהיינו מנה"י דידה, שהם במתי ארץ דייקא, ועולה על נצח הוד של הזכר דהיינו ת"ת, והם נקראים תפוחין קדישין, בסוד קודש יהיה לכם, ולפי שמכניסין ומבשלין הזרע העליון, היורד מן המוח הנקרא חכמה, והוא קודש, לפיכך נקראים תפוחין קדישין:

ולפיכך בקידוש לילה אנו מזכירין ל"ה תיבות, נגד ל"ב שבילין, וכנגד ג' נה"י הנ"ל. וכנזכר בספר הזוהר, לרמוז שנתעלו ג' הנ"ל שלה, ועלו למעלה על ג' של הזכר העליון, ונדבקת באבות. וכאשר תתעלה היא ותתדבק באבות, בהכרח יתעלה גם הזכר העליון על ידה, בסוד ג"ת שבו, ויעלה אותן במדרגות אבות, כמו בימי החול בחזרת עמידה, ולפיכך בקידוש הוא כנגד הזכר, יש בו ג"כ ל"ה תיבין, שהם כנגד ל"ב שבילין, וג' כנגד נה"י של הזכר, שגם הם נתעלו ממה שהיו:

ואין ספק כי שניהם יתענגו בעדן העליון, כי ג"ת שבשניהם יעלה למעלה למדרגות אבות, וג"א למדרגות מוחין, וג"ר בחיק או"א, ושניהם שהם הויה אדני, שהם גי' אז, מתענגים על י"י ממש, וזהו אז תתענג על י"י דייקא, אלא שאין זה השפע אלא להם, ואנחנו מקבלים שפע מעל במתי ארץ, לפיכך סעודה זו היא נגד והרכבתיך על במתי ארץ בערכינו, כי אין אנו מקבלים שפע כי אם מעל במתי ארץ בסעודה הא', עד בא הסעודה הב', כי אז היא סעודת עתיקא קדישא, שאנו מקבלים השפע מעתיקא קדישא ממש:

ומפני זה נתבאר בכתוב אז תתענג על י"י, קודם והרכבתיך על במתי ארץ, שלא כסדר סעודות, כי גם סעודה ראשונה יש בה קבלת שפע מע"ק, אלא שהוא לעצמה, ואח"כ אנו מקבלים השפע מעל במתי ארץ. והיינו דקאמר אז תתענג על י"י, ולא אמר ואענוג לך על י"י, כדקאמר והרכבתיך על במתי ארץ, אלא אמר אז תתענג על י"י סתם, וקאי על חקל תפוחין קדישין שמקבלת היא עצמו מע"ק בסעודה א', לפי' נאמר קודם והרכבתיך, וקאי נמי עלינו בסעודה הב', שאנו מקבלין השפע מע"ק ממש, בזה הסעודה הב', אמנם סעודה הב' הוא סוד התעלות הבנים הנעימים בחיק או"א בסוד בנים, ויהיה הוא נכלל חלקו בתוך אבא עלאה בהכרח, וכן היא בחלקה תוך אמא עלאה. כי כבר בארנו, כי סוד סעודה א', הם התעלות התחתונים שבשניהם למדרגות אבות, וחג"ת למדרגות מוחין, וג"ר בחיק אבא ואמא. ובסעודה הב', הוא היות ג' תחתונות שבו, בג' תחתונות דאבא ואמא, ואמצעים שבשניהם עולין במדרגות חג"ת דאבא ואמא, וג' מוחין במדרגות ג"ר דאבא ואמא. וכאשר תדקדק בענין שכתבנו, תמצא שהסעודה זו הראשונה, בה השיגו הבנים אל אבא ואמא, בסוד ג' תחתונות שבהם, וזה סוד חקל תפוחין קדישין, בסוד ק"ק לפני ולפנים. ובסעודה הב' השיגו הבנים הנעימים לאבא ואמא, בסוד ג"א, וג' אבות שבהם, ולפיכך תקרא סעודה זו סעודה דעתיקא קדישא, כי עד שם התפשטות הכתר, בסוד ג' תחתונות שבו, והדברים עתיקים. ולפיכך נקרא קדושא זו, קדושה רבא, בסוד צומא רבא:

אמנם סעודה ג', היא סוד התעלות ז"א כולו תוך אבא ואמא עלאין, ג' תחתונים שבו, בג' תחתונות שבהם, וג"א שבו בג"א שבהם, וג' מוחין שבו בג' מוחין שבהם. וזהו נקרא נחלה בלי מצרים, כי אין קליפה שולטת שם, כיון שכלם נכללין באו"א עילאין, ולא נשאר ממנו כלום בסדר האצילותן הראשונה, וכאשר יעלה למעלה ויהיה כולו נכלל בא"א, יהיה סמוך למצח העליון בסוד ג' ראשונות שבעתיקא קדישא וזהו עת רצון:

אמנם עלייה זו לא תשיגהו הכלה רק החתן לבד, לפיכך נקרא סעודתא דז"א, ואנו מתפללין שגם הכלה תשיג למדרגה זו, וזהו אני תפלתי לך י"י עת רצון. וכבר ידעת, שהיא נקרא תפלה ועת. וסוד ואני, לחבר ו' עם אני, ולפיכך אנו קורין במנחה בשבת בס"ת, להדביקה עם בעלה, שהוא תורה שבכתב. וקורין ג' לבד, כי זה ההפרש שיש בינה לבעלה בשעה הזאת, כי נשאר ממנה ג' למטה שלא נכללו בעולם העליון, מפני היות ז"א נכלל כולו באו"א, ודינין שבזעיר אנפין מתבטלין, אע"פ שהוא זמנם, כי מסתכל בו המצח עליון בהתעלותו שם סמוך לו, וכל העולמות בהשקט ושלוה, כי המצח העליון יתיב על כורסייא דשביבין דנורא לאכפיא לון:

(ס"א - והנה לכן קורין במנחה ג', להורות נגד אותו הנה"י דנוקבא שנשארו למטה. ואף על פי שבשאר הימין של חול, מתעוררין הדינין בעת המנחה, וצריך נפילת אפים ולתיקון מ"ן, ולמסור עצמו למיתה לעשות זיווג למעלה, עתה במנחה דשבת, הכל רחמים פשוטים, דאתגלי חסד עלאה במצחא דאריך אנפין, ובהסתכלותו לתתא מתכפיין הדינין כולם, ולכן להורות כי אותן הג' צדיקים שמתו, לתקן אותן ג' תחתונים דנוקבא שנשארו למטה כנ"ל, ולא מתו ע"י הדין, ולכן נפטרו במנחת שבת, בשעה שנקרא עת רצון, ועל ענין זה התפלל דוד ואמר, ואני תפילתי לך י"י עת רצון, כי היה שואל מאתו, כי המלכות הנקרא תפלה, שדוד נאחז בה, תהיה נהנית ממצח הרצון, כמו הזעיר אנפין הנקרא הוי"ה, כמו שיש להויה עת רצון, כן תהיה לו. ואני - ו' זעיר אנפין, אני מלכות, מדת דוד, ושאל ששניהן יהיו נהנין מעת רצון:

ונחזור לענין, שאמרנו כי בסעודה ג' עלה זעיר אנפין באבא ואמא, לכן סעודה זו שאז הכל רחמים פשוטים, אין להזכיר יין, וגם כי סעודה זאת נאחזת בפסוק והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ולא נזכר בה שתייה כי אם זעיר אנפין היה באבא ואמא כנ"ל, והנה אכלו רעים באבא ואמא, ושתו דודים לתתא בזו"ן, שהיא בחי' השתייה הם עתה במקום הרעים, ששם אכילה, ולכן אין להזכיר שתייה שאינה במקומה כי אם במקום זו"ן לתתא, ע"כ):

צמח - אבל בתוך הסעודה צריך לשתות, וכ"כ בע"ח, והטעם נ"ל, כי זו"ן שהוא שתייה, הם עתה באבא ואמא, שהם בחי' האכילה, וזהו בתוך האכילה, אכלו רעים, נקרא אכילה קודם שתיה שהוא זו"ן, הוא כי הזווג נקרא בלשון אכילה, ותחלה נעשה זווג אבא ואמא, דהיינו הרעים, לאכול,זו"ן שהם בחי' השתייה, וגם כי דרך הטבע, כי תחלה אכילה שהיא גורמת שתייה, וזהו לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי:

והנה כאשר תפתח עיניך תמצא, כי סעודה זו עם היותו של ז"א, היא גדולה מכולם, לפיכך אין אנו אומרים בו קידוש כלל, כי נעלמת מאוד, ושם מקום האכילה ולא השתייה, וזהו והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כד"א אכלו רעים לעילא, ושכרו דודים לתתא, כנזכר זוהר פרשת ויקרא משום דייתבו ברעותא ואחדותא ואחוותא דלא מתפרשין לעלמין. והיין אע"פ שהוא לפעמים משמח, בסוד מתוק הדינין, אין להזכיר אותו עכ"פ, אמנם בעת הסעודה ג' אז אין הדינין נזכרים כלל, והכל רחמים גמורים. ולפיכך נסתלק משה בשעה זו ולא בבוקר, להורות שנתעלם בסוד רחמים פשוטים. אמנם הוצרכו ג' - משה, יוסף, דוד, להסתלק בשבת, לצורך ג' תחתונים שבמלכות הנשארין, להעלותן למעלה עם בעלה, ודי בזה, ע"כ מהרב ז"ל. מורי זלה"ה היה נוהג ג"כ, להשאיר ולהניח השולחן במקום ליל שבת, והמפה פרוסה על השולחן, וכוס של בהמ"ז עליו, והניח בו מעט יין, כדי להשאיר ברכה מן ליל שבת. גם היה משייר קצת פתיתין ופירורין בשולחן, ולא לחם שלם, משום העורכים לגד שולחן. טוב לקרות בכל סעודה ממסכת שבת כנ"ל. ומה שמורי ז"ל היה נוהג, שבסעודה של לילה היה קורא ח"פ וכו' כנ"ל. מע"ח - בסוד האכילה מכוין, כי הלחם נלע"ד שהוא במלכות, יין בגבורה. ואני חיים מצאתי ביני שיטי, בינה מים, מחסד בשר, נלע"ד חיים ממלכות. גם נ"ל להגיה נ"ה, ר"ל נ"ה. פרי עץ הוא יסוד, הנקרא פרי עץ, שהוא ז"א ת"ת. ונלע"ד חיים, כי כל זה הם ג"ת דז"א, אשר משם אוכלת המלכות:

מהחברים - סוד הזיווג בל"ש, יכוין בס"ת של פסוקים דפרשת בראשית, והוא - שכמרסך וגם בשם היוצא מן אז ישיר וכו', כי גאה גאה, עם נקוד אזבוגה ואלו ב' שמות עולין גי' חשמ"ל, שהוא מכסה זווג עליון דז"א, בסוד ת"ח מכסה בטליתו. ונלע"ד, נקודות של שם ראשון גי' חיים, שהוא סוד אהיה הויה אהיה. ונקודות של שם ב', גי' מ"ה וב"ן ע"ה, להורות כי הז"א יש לו מוחין, שהם חיי המלך, אהיה הויה אהיה, ואז מזדווגים זו"נ ביחד, שהם נקראים מ"ה וב"ן, בסוד חו"ג שלהם:

בענין הזווג של שבת. הנה בתפלת ערבית, הוא זווג יעקב ולאה, בכל אורך שיעור הז"א. ואחר חצות, יעקב ורחל מהחזה ולמטה. זה נראה שהוא טעות, ועיין למטה כי שם נאמר שהוא זווג רחל באורך כל הז"א אחר חצות ליל שבת:

מע"ח - את שבתותי תשמרו, כבר כתבנו בענין זווג מל"ש לליל שבת, ורמוז בפסוק זה, ר"ת אש"ת. "אות "היא "ביני "וביניכם, ר"ת אהבו, כי בשבת הנזכר בפסוק, אז הזווג טוב עם אשתו הנזכר. גם כן בפסוק זה רמוז מה שארז"ל, אוהב אשתו כגופו, כי גם בני ישראל את השבת, ר"ת ביאה. גם ר"ת "בני "ישראל "אות "היא, ר"ת ביאה, כי אז הזווג המובחר. וצריך להיות מחצי הלילה ואילך:

בשבת בבוקר לענין טבילה, היה אומר, כי הלא כמו שיש הפרש בין חול לקדושת שבת, כך הפרש בין קדושת ליל שבת ליום שבת, כי הוא קדושה חמורה, וצריך לטבול. ומכל שכן אם נטמא, שאז אין צריך לומר שצריך לטבול. ותכוין בטבילתך שהוא תרפ"ז, דהיינו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וג' אהי"ה קס"א קנ"א קמ"ג, ועם י"ה גי' שבת:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק יט (עריכה)

מע"ח, טעם שאין תפילין בשבת, כבר בארנו, כי המוחין דזעיר אנפין כשיוצאין מבינה הם ד', והם סוד מ' דצלם. ואחר כך נכנסין בנצח הוד יסוד דתבונה, ונעשין ג', והם סוד מגדל הפורח באויר. כי אז בחי' לאה, אשר שם סוד מלכות דתבונה, ומקבלת האור שהוא סמוך ליסוד, וקוצי דשערי דאריך אנפין בטש שם, ונעשין שם תפילין בכח, שם באותו הצלם, כמו שכתוב בזוהר, כי בעבור צלם של ב"ו, יש בו צלם אחר רוחני, וזה סוד אך בצלם יתהלך איש, שאותו צלם הוא מגדל הפורח באויר, כעוף הפורח ועובר:

והנה כמו שלמטה בסוד צ' דצלם, שכבר יש בהם מלכות דתבונה, משא"כ במ' דצלם שלא נתלבשו המוחין עדיין, אך בל' של צלם, בטש קוצי דשערי דאריך אנפין, ויצאו תפילין בכח ובדקות דק ביותר משל מעלה, ואז נעשה גם כן לאה בסוד אור פנימי, ואלו הם סוד התפילין של שבת, שהם למעלה מן הראש, שהם ל' דצלם. וכשבא שבת בא פנים חדשות, שהם אלו המוחין שבסוד ל' דצלם שהיו למעלה בראשו בסוד תפילין. ועתה בשבת נכנסו בראשו, ונעשין מוחין חדשים לאחד מהבחינות, והם פנימים עתה, ולזה אין אנו מניחין תפילין בשבת, כי התפילין נעשין מוחין פנימים, ובתחלה היו מקיפים לזעיר אנפין, והיו בבחינת אור פנימי ללאה. וכבר נודע, כי התפילין הם מבחי' חיי המלך, כי המלך הוא זעיר אנפין, והחיים נמשכין לו מבינה, כי אהי"ה הוי"ה אהיה כמנין חיים, כנזכר בכוונת המניח תפילין, והוא בנשמת כל חי רמוז כאמור, כי הנשמה היא מבינה, וכ"ל ח"י כמנין חיי"ם, והם תמורת התפילין שהם חיי המלך כנ"ל:

מהחברים - בשחרית משכים לבה"כ, ואומר קרבנות וברכות כשאר ימי השבוע, ואסור לדבר בבה"כ דבר חול בשבת. ואח"כ אומרים הודו לה', כי שבח זה משבח השמש במסעותו, שנוסע והאיר העולם, ואומרים אותו בניגון, בקול רם וערב, וישראל משבחים להקב"ה עם השמש, שנאמר יראוך עם שמש. וסדר זה סדרם דוד, לאומרו לפני אדון י"י בכל יום, והלוים היו משוררין אותו למטה לפני הארון, וג"כ אהרן והלוים כ"כ למעלה משוררין אותו לפני ארון הברית אדון כל הארץ. והניגון מתחיל בכאן, לפי שנכנס בחלל יצירה, ועולם יצירה יותר למעלה ממה שהיה:

ואח"כ רננו צדיקים, וקודם לכן יאמר השמים מספרים, לפי שאין אומרים אותו אלא בשבת, לפיכך תמצא בו ו' הויו"ת, נגד ו', והם ו"ק. אח"כ רננו צדיקים, נגד צדיק. ובמזמור השמים יש י"ג פסוקים נגד י"ג מדות המנויות בו. ובמזמור רננו, יש כ"ב פסוקים נגד אותיות התורה, נגד ב"ך צרינו ננגח. כי ב"ך ארוץ גדוד. ויש קס"א תיבין, נגד אהיה דיודין:

אח"כ לדוד בשנותו האדם את טעמו וריחו לפני אבימלך שבשמים, מלך העולם, ונשתנה טעמו שהיה לו בחול, אז ויגרשהו לסמא"ל וילך, וזה השבח הוא באל"ף בי"ת, והם כ"ב פסוקים נגד אותיות התורה, ויש קס"א תיבין נגד אהי"ה דיודין:

ואחר כך תפלה למשה, שרומז לזעיר אנפין, כבוד ישראל, שמזווג עם לאה. ויש ר"ת "למשה "איש "האלהים, לאה. ומזדווג עם לאה משה, שהוא לפניו, ואמר איש האלהים, כמו איש נעמי, ופורש ימינו ושמאלו לקבל תפלה שלו, פי' הכלה שלו, כלת משה, כמ"ש שמאלו תחת לראשי וכו'. והם פנים בפנים, ואז מריק הוא עליה נועם ברכותיה, שהוא בשלימותו, ואין הברכה שורה אלא על דבר שלם:

אחר כך אומרים ויהי נועם, שהוא סוד נועם עליון הבאה מנעמי. ונוהגין לומר שיר של פגעים, ואחריו שירו לי"י שיר חדש, רמוז לוישרנה הפרות בדרך, אמרו רז"ל מלמד שהיו הפרות משוררות, ואומרות שירו לה' שיר חדש. וזה רמוז בסוד חיות נושאות הכסא, וי"ב בקר הם פרות הבשן, היוצאים מפרה אדומה, והם תחת הים הנחושת, ג' לכל רוח. וכאשר נשאו ארון הברית למעלה לחברו שם, אז אומרים שבח זה תמיד. ונקרא חדש, על שם שמתחדשין בחידוש הירח, וזהו חדש. הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, התעוררות ימין ושמאל, כשמעלין הארון לבית שמש, בסוד כי שמש ומגן י"י צבאות:

אחר כך שיר למעלות באות ל', לפי שרומז למלכות שניקנית בל' מעלות. אשא עיני אל ההרים, הם אבות הנקראים הרים כי שם תשוקתם לעלות. מאין יבא עזרי, מצד אריך אנפין הנקרא אין, וחכמה גם כן נקרא אין, שמקבלת מאין, כמ"ש והחכמה מאין תמצא. ויש בזה השבח ו' פעמים שמירה, נגד ו' קצוות, בסוד ה' גדול. וביום השבת היא מתחברת עם בעלה, בסוד האבות עולם, וברחמיו מאציל עליהם מלמעלה שפע הברכות, ובזה היא נשמרת מכל רע, לא יבוא בה ערל וטמא:

אחר כך שיר המעלות שמחתי, שבח זה אמר דוד על מלכות, ואמר ירושלים הבנויה, וכי ירושלים יש למעלה, אין, שנאמר ירושלים וכו', ששם שבטי יה, נגד י"ב גבולי אלכסון, והם מעיינות מים היוצאין מעין משפט, וכנגדן י"ב בקר. כסאות לבית דוד, הכל ביחוד אחד, צדק ושלום נשקו, וזה אבקשה טוב לך:

אחר כך אליך נשאתי, שבח זה ישראל למטה אומרים אותו, נגד הכלה, לכן ה' דהיושבי מיותר, יושבי מיבעי ליה, אלא רמוז לה' אחרונה שהיא כלה:

אחר כך לולי י"י, דוד המלך ע"ה אמר על הגאולה העתידה, שאז יאמרו ישראל לולא י"י שהיה לנו בקום עלינו אדם בליעל, אזי המים שטפונו. ברוך י"י שלא נתננו טרף לשניהם, לשניהם לא כתיב אלא לשיניהם, ויתקיים מקרא שכתוב בלע המות לנצח. ולפי שבשבת דוגמת עולם הבא, עולם שכולו שבת, נחלה בלי מצרים, וגם כן רמוז לכלה שנמלטה מהמצרים שלה, מאותו רשות, ונכנסה ברשות הקדוש, כשקידש היום בערב שבת:

אח"כ הללויה, שכולל ב' - י"ה שהם חתן וכלה, הלל ויה, יה"ו הוא ת"ת, הלל אדני. ושם בשבח זה כ' פסוקים, נגד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, וז' קולות, ויש בהן קס"ה אותיות, ר"ל תיבות קס"א נגד אהי"ה דיודין, וד' אותיות השורש. אח"כ הודו לה', יש בו כ"ו פסוקים נגד הויה, ויכוין בהודו עד ויוצא ישראל, ביוד של הוי"ה. ומפסוק ויוצא ישראל, עד למוליך, בה' של הויה. ומפסוק למוליך, עד נחלה לישראל, באות ו' של השם. ומפסוק נחלה עד הודו לאל השמים, ה' אחרונה:

ומכאן חוזר ואומר ב"ש, מזמור שיר ליום השבת, ויש בזה השבח קי"ב תיבין, נגד יב"ק, שהם ג' שמות אהיה הויה אדני, ויש בו י"ו פסוקים, נגד ט' נקודות התורה, הרמוזים בט' הויות, מכתר עד יסוד, כי המלכות אין לה ניקוד קבוע, אבל היא כלולה מכולן, וז' קולות שהתורה ניתנית בהן. אח"כ אומרים עד ישתבח, ע"כ):

ועתה נבאר יום שבת, ובו יבואר ענין שחרית דשבת, עד סוף עמידה. דע כשמתחילין לומר קרבנות, עד נשמת כל חי, נכנסין ברישא דז"א מקיפין שניים דמ' דצלם דאמא, כולו נכנס בפעם אחת, ובנשמת כל חי אז נכנסין המקיפין מ' דצלם אבא, וז"ס נשמת כל חי, ר"ת גי' ע"ח, ג' הויות, שהם חב"ד דמקיף דמ' דצלם אבא, ונכנסין בפעם אחת, ואז תכוין לקבל תוספות נפש דבחי' קדושת היום דכורא, כי נר"נ של הלילה, כולם נוקבא, וביום הם הדכורין:

וסוד נשמת כל חי, הוא תוספות קדושה דבריאה, ואין תוספות רק בג' היכלות לבד, שהם ג' חלוקות - מן יוצר אור עד אין כערכך, ומן אין כערכך עד אל אדון, ומן אל אדון עד תתברך, הרי ג' חלוקות. וכבר בארנו ענינו, כי הרי אלו היכלות של יוצר דחול, הם ז' היכלי ז"א. אבל בשבת, נפתחין היכלי שבת, והם היכלי דאו"א דבריאה, ואז עולין ההיכלי ז"א, ונכללין שם, ומקבלין משם תוספות. אמנם ז' היכלי דאו"א, הם ז"פ הכל, כנזכר כאן - ובורא את הכל, הכל יודוך, והכל ישבחוך, והכל יאמרו, הכל ירוממוך סלה, יוצר הכל:

אמנם לא כל היכלי ז"א עולין, רק ג' לבדם, שהם יותר חסדים ממותקים מכולם, א' הוא היכל היסוד, הנקרא לבנת הספיר, והוא מן יוצר עד אין כערכך, אחר כך היכל רצון שהוא ת"ת, והוא אין כערכך. אח"כ היכל אהבה שהוא חסד, שהוא אל אדון. אך היכל שכנגד הנצח, אע"פ שהוא קו ימין, אינו עולה, כי הוא קשור עם הוד, תרי פלגי גופא, ולכן הוא דין, וגם כי הוא לבר מגופא:

והנה היכל לבנת הספיר דיסוד ז"א, עולה בשבת למעלה מכל ז' היכלין דאו"א, עד היכל אהבה, ומקבל משם אור, והם ו"פ הכל, והם מלמטה למעלה, מן יסוד עד חסד, והרי נקשר היסוד בהיכל אהבה העליון. וז' היכלי או"א, נקראו ז' הסריסים כנודע:

והנה ז"פ הכל, הם על הסדר מלמטה למעלה, מיסוד עד חסד, כיצד - ובורא את הכל, היכל לבנת הספיר, דיסוד ז"א שעולה להיכל לבנת הספיר דאו"א. בהכול יודוך, עולה להיכל עצם השמים. בהכל ישבחוך, עולה להיכל נוגה. והכל יאמרו, להיכל רצון. בהכל ירוממוך, להיכל זכות. ביוצר הכל, להיכל אהבה. והטעם שנקרא כל אחד כל, כי כל אחד כלול מנ' שערי בינה, הנפתחים בשבת, כמנין כל:

מהחברים - ויתחיל נשמת כל חי, וס"ת תלי, הידוע אצל בעלי תכונה. ומכאן רמז לסוד הנשמות הפרודות מח"י עולמים, מברכין ישראל שם הנכבד, ג"כ הצדיק מברך אותו למעלה, והכלה נמצא שהיא כלולה מב' צדיקים, מן צדיק של מעלה, ומצדיק של מטה. וסימן צדיקים ירשו ארץ, לפי שאחיזתן מצדיק עליון, מוכתר בתוספת ברכה של מעלה, ומלכות ג"כ מתברכת מהנשמות הפורחת מחי עולמים, והיא כלולה בכל, ומברכין אותה מ"ה תיבין, מן ואלו פינו, והם מן נשמת עד לבדך אנו מודים, שם מ"ה תיבין, כנזכר זהר אח"כ ישתבח בחלל הבריאה. והקדיש ג"כ. ומשם ואילך ברכת יוצר עולם הבריאה:

מהחברים - כוונת כי לעולם חסדו, הנה כולם מסתיימין בחסדו, שהם ג' הויות שבמזלא, שהחסד עליון מתפשט בהו. וחסדים הללו נקראים חסד דלגאו, לכן יש לכוין בי' פסוקים ראשונים, יוד בקמץ של הויה דא"א, ובה' פסוקים הי קמוצה, בו' פסוקים, יוד קמוצה. ובחמשה פסוקים, הי קמוצה. כי נקודת קמץ בכתר, בסוד חסד, וקמץ הכהן:

נשמת כ"ל ח"י, גי' חיים, זהו תמורת תפילין, הנקרא חיי המלך. וזהו נשמה, כי בינה הוא בחי' נשמה, ונקרא חיי ז"א, שהוא חיי המלך:

בפי ישרים - הם ד' שיטות, כל שיטה בת ג' תיבות, והם נגד ד' רגלי המרכבה, כ"א כלול מג', בסוד י"ב מלאכים, הנזכר פרשת ויצא דקמ"ט, ויש לכוין בהם גם בהאל בתעצומות י' תיבין, ובהמלך ו', ובשוכן עד ה', הם נגד אבא וז"א ואמא, ונוקבא כלולה באמא:

אל אדון - בכאן תכוין, שהמלכות נקראת אל אדני, ונתוסף בה קדושה ונעשית אדנ"י במילוי, תרע"א, והנה אל עם אדנ"י במלואו, גי' שבת, כי עתה הוא קדושת יום שבת ממש, וזהו אל אדון אל אדני, רק שאדני נוקבא, ואדון דכורא. והנה כאשר תמלא אדנ"י הוא תרע"א עם אל גי' שבת, וזהו אל אדון:

דע, כי ז' היכלי דיוצר דחול, הם ז' היכלי דז"א דבריאה, ונכללין בהון היכלי דנוקבא, והם נקראים ז' נערות אסתר. אך יש היכלי אבא ואמא, ואלו נפתחין ביום השבת. אמנם היסוד של ז"א דבריאה, שהוא היכל ראשון, עלה בשבת למעלה מכל ז' היכלין שלו, והוא מתעלה למעלה, עד היכל אהבה, ועולה עד שם ממטה למעלה, ומקבל משם אור, וזהו ברכות יוצר אור, שהוא כנגד יסוד דז"א, ועולה כל ז' היכלות עליונים ממטה למעלה, והם ז"פ הכל הנזכר ביוצר של שבת, והם בסוד ממטה למעלה, מן היסוד עד למעלה בחסד, והרי נקשר היסוד בהיכל אהבה העליון:

אח"כ אין כערכך, הוא היכל הרצון התחתון, שנקשר למטה, ואיני זוכר יותר. אמנם היכלי זו"ן, הם נקראו שבע נערות אסתר, כי הם נוקבין בערך של אבא ואמא, שהם נקראים שבעת הסריסים המשרתים לפני המלך. ביוצר של שבת, אנו אומרים ז"פ הכל, והם על סדר ממטה למעלה. מיסוד עד החסד. כיצד - בורא את הכל, הוא יסוד. הכל יודוך, הוד. והכל ישבחוך, נצח. והכל יאמרו, ת"ת. הכל ירוממוך, גבורה. יוצר הכל, חסד. כי כל אחד מו"ק אלו, כלול מנ' שערי בינה, אשר נפתחין בשבת, דוגמת אל אדון. (א):

הגהה (א) צמח - ויאמר ב"ש בלי שנוי, ובב' ציצית בידו. באל אדון, יאמר דעת ותבונה סובבים הודו, ולא אותו. ויאמר שרפים וחיות ואופני הקודש, שהם ג' עולמות- בריאה, שרפים. יצירה, חיות. אופנים, עשיה. וכ"כ בתרומה בזוהר דקל"ה:

בין גאולה לתפילה, אחר אומרך אדני שפתי תפתח, תכוין לקבל תוספות הרוח מעלמא דדכורא, שהוא יום השבת כנ"ל, כי הרוח שמקבלת בלילה היא מנוקבא, ולכן בין גאולה לתפילה, תכוין תוספות הרוח:

דע, כי עשייה סוד הלילה, ויצירה ו' ימי החול, והבריאה יום השבת. וזהו מ"ש, ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו. וסוד הבריאה, שהוא שם אהי"ה יה"ו, והענין - כי המלכות היא שביעי, והיא רביעי, מעילא לתתא, ומתתא לעילא. לפי שהיא יושבת בסוד נקודה מאחורי הת"ת, וא"כ אם נמנה מעילא לתתא, תהיה רביעי, חסד גבורה ת"ת ומלכות, ואם נמנה מתתא לעילא, ג"כ תהיה רביעי, יסוד הוד נצח ומלכות. וכן הם ו' ימי המעשה, כשתמנה ג' ימים קודם שבת, השבת רביעי. גם ג' ימים אחר שבת, והשבת רביעי. באופן שלעולם הוא רביעי ושביעי, וז"ס אהי"ה יה"ו, כי הם מאירין במלכות להעלותה. כיצד - ג' אותיות ראשונות, שהם אה"י, הם חג"ת, וה' אחרונה מלכות. וג' אותיות יה"ו, הם נה"י, וע"י ז' אלו שבבריאה, מעלין המלכות לבריאה, ואח"כ הבריאה שהוא יום השבת, עולה באצילות:

ענין אהי"ה יה"ו שצריך לכוין בהן בכל ז' ברכות של תפילה דשבת, דע, כי כפי ערך עליית זו"נ דרך אותן המדרגות כמו שהודעתיך, כן אלו אותיות הנ"ל צריך לכוין בהם, כפי המדרגות והמעלות שעלו עד שם, בבחי' אלו עצמן שהם למטה, והבן:

אח"כ בעמידה בלחש, אז מתחיל הז"א לעלות באו"א עלאין, והוא עולה בג"ת שלהן. והנה רחל היתה בלילה בג"ת של ז"א, ועתה עולה בג"א דז"א, אחר שעתה עולה הז"א בג"ת דאו"א, נמצא שהוא עדיין בג"ת שלו, והזווג הוא יעקב ורחל:

אח"כ בחזרת עמידה, עולה ז"א בג"א דאבא, ועולה רחל בג"ת של ז"א של עתה, שהיו תחלה ג"ר של ז"א. נמצא כי רחל עתה נגדלת וגבוהה, כשיעור שהיה ז"א תחלה. וכבר ידעת, כי בכל מקום שיש קדושה, נשאר הרושם שם במקומו, והנה רושם ז"א נשאר שם תמיד, ובפרט עם מה שבארנו שאין עולה בשבת רק הכלים ולא העצמות כנ"ל, נמצא כי יעקב הוא מלביש כנ"ל למקום הז"א עצמו כשיעור כולו, ורחל ארוכה כמוהו לגמרי, ואז מזדווגת רחל עם יעקב, אשר זווג זה נחשב ממש כאלו זווג ז"א עם רחל ממש:

והנה כשתתחיל עמידה דלחש, אחר אומרך אדני שפתי וכו', תכוין לקבל תוספות הרוח מבחי' יום שבת בבוקר. בעמידה דלחש תכוין, כי אז הת"ת עולה מנה"י שבו, שיורד בלילה להדבק שם במלכות, והוא עולה בבקר לנה"י דאו"א, להיות לו מוחין ג"כ למלכות. אמנם המלכות עולה ג"כ אל חג"ת שבז"א. והענין, כי אחר שהז"א מתעלה בג' מדרגות בנה"י דאו"א, נמצא כי חג"ת שלו הם עתה בסוד נה"י, ולכן עלה עתה המלכות עד שם, להיות לה מוחין משם. ובחזרת עמידה, אז מתעלה ג' שהם חב"ד של הז"א, ואז היא שוה כמוהו. ובתפילת שחרית בלחש, אז עולה הת"ת בנה"י דאו"א, ונעשין לו מוחין, וג' אמצעים הם סוד נה"י דדכורא, שהיו תחלה נה"י ועתה חג"ת, שעלה ז"א ג' מדרגות אחרים. נמצא מה שהיה לו תחלה חג"ת, הם נה"י, ואז עולה נוקבא שם, בסוד ג' מוחין לה. ובחזרת תפילת שחרית עולה הז"א בחג"ת דאו"א בג"ר, והנוקבא עולה לנה"י שבמקום חב"ד. נמצא כי אחר שעלה ג' מדרגות אחרים, נמצא כי מה שהיה לו בתחלה חב"ד, הם עתה נה"י, ושם עולה מלכות בג"ת:

ישמח משה, כבר הודעתיך, כי בתפילת שחרית בלחש, עולה ת"ת עד נה"י דאו"א, ונעשין לו סוד מוחין, וזה סוד ישמח משה, והוא ת"ת, במתנת חלקו, שהם המוחין הנ"ל. אמנם בחול אינם רק בסוד עבד מטטרו"ן, כי על ידו מזדווג בחול כנודע, וזה כי עבד נאמן קראת לו, אבל עתה ישמח משה:

ענין ישמח משה, כבר נתבאר לעיל, במזמור שיר ליום השבת ע"ש. גם סוד הענין הוא, כי משה הזה הוא סוד הז"א, והנה עתה הוא תחלת עלייתו באבא, כי כל מה שקיבל עד עתה, היה מחלקו ממש, בסוד הצלם והמקיפין שלו. אך עתה התחיל לעלות בירושת אביו ואמו, בג' תחתונות שלהם כנ"ל, וזהו במתנת חלקו, כי חלק זה הוא שלו, שעתה הוא התחיל לעלות בירושת אביו, היא אצלו נתונה לו במתנה מאביו ואמו, ולא משלו נתנו לו, אלא משלהם:

והנה צריך לכלול מדת יום בלילה, ולכן אנו אומרים ושמרו בני ישראל את השבת בכאן, כי שמור הוא נוקבא, מדת לילה נכללת ביום. והנה מלכות אחר שעלתה למעלה זו, חזרה ונעשית אל אדנ"י, במילוי הב' שמות יחד, גימטריא תתנ"ו, וזה תכוין באמרך, כי לעמך ישראל נתתו באהבה, כי נתתו גי' אל אדנ"י הנ"ל. וקדישים של יום השבת לא קבלתי:

אחר כך הוצאת ס"ת, אמנם מציאות ס"ת בארנו בחול, ביום ב' ה', שהוא סוד יסוד אבא שבתוך זעיר אנפין, המתגלה לחוץ ליעקב ורחל. אמנם שם בארנו, כי בחול אין מתגלה רק נה"י דאבא לבד, ג' פרקין תתאין, שהם בנה"י דז"א. אך עתה, נתגלו כולם חוץ מג' ראשונות, והוא, כי הלא ז"א עולה באו"א, עד ג"א שבהם, נמצא שעולה בז"ת דאבא, לכן עתה אותן ז' תחתונות (פי' דאבא) הם מתגלות בז' תחתונות דזעיר אנפין. אך בחול שלא עלה יעקב, רק נגד נצח הוד יסוד דזעיר, לא יש רק ג' עולין. אך עתה הם ז', לפי שהם נגד ז' תחתונות, שעולה ז"א עתה במקום אבא. והנה הז' העולין, הם אלו - כהן, חסד. לוי, גבורה. ישראל, ת"ת. רביעי וחמישי, נצח הוד. ששי, יסוד. שביעי, מלכות:

ועתה יתבאר לך הטעם הנזכר בזוהר פרשה שלח לך דף קס"ג, על רבי כרוספדאי, כל יומא לא סליק לספר תורה, אלא ששי, דאיהו צדיק, בו ירוץ צדיק ונשגב. דע, כי ה"ח מתפשטים תוך זעיר אנפין, והמגולים שבהם הם נבחרים, ומגדלין כל האורות. אמנם בחול, אין גילוי רק בנצח הוד יסוד, אך עתה שעלה עד ג"א דאבא, הנה כל ז' תחתונות הם אור מגולה. אמנם כבר ידעת, כי כל מציאות שמתגלה באבא, הוא ביסוד לבדו, כי כבר נפסק יסוד דאמא, ומה שאנו אומרים כי כל הז' מגולין, הענין הוא, כיון שהחסדים מגולין, מכה האור שלהם בכל הצדדים, ובנצח הוד דאבא, ומתגלין אורם בפנים, אך ודאי שאינו נקרא גלוי כמו היסוד. והנה אין כאן גילוי, רק ב"ש ת"ת, ויסוד כולו, נמצא הגדול שבכולם הוא היסוד, כי כולו בגלוי, לכן ר' כרוספדאי לא היה סליק אלא ששי, כי הוא מקבל אור מגולה בכולו. ואחר היסוד הן ב"ש ת"ת, והוא שלישי, כי הוא מגולה רובו, שהם ב"ש תחתונים שלו. ואחר ב' אלו, הם שאר העולין, ובהם יהיו המדרגות כפי גובהן, כי החסד גדול מגבורה, ואח"כ נצח, ואח"כ הוד, ואח"כ מלכות. אך הת"ת גדול מכולם, והיסוד גדול מכולם. והז' קטן מכולם, כי שם הארה מועטת מאוד, כי אינו רק סוד העטרה לבד, ולכן הכל עולין למנין ז', אפילו נשים, שהוא סוד השביעי, כמ"ש הפוסקים. ראיתי למורי זלה"ה, שהיה נוהג לומר בריך שמיה, הנזכר בזוהר פרשת יקהל כשהיו מוציאין הספר תורה בשבת מהיכל בשחרית, עיין בשער קריאת התורה. גם כשהיה עולה לתורה בשבת, היה תמיד ששי:

ביום השבת, אין צריך לקרוא הפרשה, כי אם לשמוע אותה מפי הש"ץ. אבל ההפטרה אי אתה יוצא ידי חובתך, כי אם לקרוא בפיך, ולשמוע הברכות הראשונות והאחרונות מפי המפטיר. כשהיינו בבית מדרשו, ראיתי שקרא מפי עצמו קללות של בחוקותי במנין הז'. גם קרא עשרת הדברות. גם לא היה נוגע בידיו בספר תורה, אלא על ידי מפה:

מע"ח - ז' שעולים לס"ת, כהן חסד דז"א, אשר בתוכו פ"א דנצח אבא. לוי, גבורה דזעיר אנפין, ובו ב"פ דהוד אבא. ישראל, ת"ת דזעיר אנפין, אשר בתוכו ב"פ דיסוד אבא. וזה השלישי, הוא בחינת גלוי ב' שליש הת"ת, לכן הוא גדול מכולם, חוץ מן ששי, שהוא נגד יסוד המגולה שהוא גדול מכולם. רביעי נצח ז"א, שבתוכו פרק תחתון דנצח אבא. החמישי הוד דז"א, שבתוכו פרק תחתון דהוד אבא. ששי יסוד ז"א, שבתוכו עטרת יסוד אבא, וזהו גדול מכולם, לכן ר' כרוספדאי עלה תמיד ששי. שביעי קטן מכולם, שהוא עטרת היסוד ז"א לבד, כי כבר נפסק יסוד דאבא בששי שהוא יסוד כנ"ל:

צמח - והנה ג' פרקין עליונים דנה"י דאבא, שהם בחי' חב"ד שבזעיר אנפין, שהם הפרקין עליונים דנצח הוד יסוד, שהם בחי' מוחין דיליה, נכנסין בג' העולין לס"ת במנחה של שבת כמ"ש:

מהחברים - מפטיר נגד הנוקבא, לכן קורא בנביאים, נ"ה דז"א המאירין בה, וד' ברכות שלאחריה הם ד' אותיות אדנ"י. ונ"ל מאיר, כי הוא בהארת בינה בתוכם, כי נביאים מבינה, ובינה גימ' ס"ג, לכן צריך לקרות כ"א פסוקים נגד אהי"ה:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק כ (עריכה)

בו יבואר תפלת מוסף, וחזרת מוסף. בלחש עולה הזעיר אנפין בג' ראשונות דאבא, ואז יורש מקומו לגמרי. והנוקבא עולה בג' תחתונות דאמא, והיא שם קונה בחדש, כי תחלה היתה א"ל אדנ"י, ועתה מן אדנ"י נעשית הוי"ה, ונעשית א"ל הוי"ה, רק ששם א"ל הוא ממולא, כי כבר בתפלת לחש דשחרית היה א"ל אדנ"י ממולא. והנה א"ל במלואו עם הוי"ה, גימטריא רי"א, ולכן תכוין באמרך זכר למעשה 'בראשית 'אלהינו 'ואלהי 'אבותינו 'רצה, ר"ת גימטריא רי"א:

אמנם עתה, נקרא רחל אשת חיל עטרת בעלה, והוא סוד עולם הבא, שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. כי הלא עתה המלכות שוה עד כשיעור מקום ז"א כולו שבימי החול, כי הוא מקומו העיקרי, ובפרט עם מה שכתבתי לעיל, כי העצמות נשאר במקומו, ואינו עולה כנ"ל. ואמנם אז היתה המלכות שוה בשוה. ואז היא נקרא עולם הזה, כי עדיין לא עלתה בסוד מקום אבא ואמא, הנקרא עולם הבא ושבת, אך עתה בלחש דמוסף דשבת, עלתה עד אמא הנקראת עולם הבא והנקראת שבת, ואז היא למעלה ממקום זעיר אנפין שבחול, בההיא רשימו הנשאר שם, ואז היא עטרת בעלה ממש, גדולה ממנו ולמעלה ממנו, וזה סוד עולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם:

מע"ח - הנה המוסף הוא ביסוד כנודע. ואנו אומרים בו, אי"ה מקום כבודו. והנה כל זה רמז בפסוק זכור את יום השבת, ר"ת אי"ה, וקודם לו בא תיבות זכור, ורמוז הזכר דהיינו בחי' יסוד. והנה יסוד הוא יוסף העולה עם הו"ק דז"א, לכן אנו תיכף אחר אי"ה, אנו אומרים מקום כבודו, והענין הוא, כי המוסף שהוא היסוד הוא הזכר כנ"ל, הנה הוא אם תחליף אות י' ביוסף בא"ת ב"ש, יהיה מוסף, כמנין מקום, הרי רמוז זכור הוא יוסף כנ"ל:

ואמנם צ"ל תקנת, על סדר תשר"ק, ולא למשה צוית וכו'. והוא סוד הארת כ"ב אתוון במוחא עלאה מתתא לעילא, בסוד מ"ש בזוהר, תי"ו רשים רשימו לעתיק יומין דלית דכוותיה. במוסף שבת, צ"ל תקנת שבת, וצ"ל תקנת בק' ולא בכ'. וצ"ל צוויי בב' יודין, כל הא"ב, ובסוף כל הא"ב יאמר מנצפ"ך, שהוא מסיני נצטוו צוויי פועליה כראוי. וצ"ל בסוף המוסף זכר למעשה בראשית, כי היסודות דזו"נ הנקראים זכר שוין הם, ומזדווגין בתפלת מוסף בלחש, שעלה הז"א בחב"ד דאו"א, נמצא עתה כי נצח הוד יסוד דאבא ואמא, שם עצמן הם הנצח הוד יסוד דז"א ממש בג"ר, ובג"ת עלתה הנוקבא לנה"י דדכורא, שהם נה"י דאבא ואמא עצמן. ובחזרת מוסף, הת"ת אינה עולה, כי כבר הוא שוה לאבא ואמא, רק שאנו חוזרין לעורר הג"ר, כדי שתעלה מלכות אח"כ מכח אור זה, מג"ת אל חב"ד דדכורא, ששם עצמן חב"ד דאבא ואמא, ואז מזדווגים זו"נ, כי עתה הם שוין בקומתן:

מה שאנו אומרים כי בחזרת מוסף עולין זו"נ עד הכתר א"א, שמעתי ממורי ז"ל פעם א', שאז עולה ז"א בכתר אבא, ונוקבא בכתר אמא, והוא יותר נכון. והנה אח"כ בחזרת מוסף, עולה ז"א בכתר אבא, כי בלחש לא עלה רק בג' מוחין. והנוקבא עולה ב' מדרגות, שהם ג"א וג"ר דאמא, ואז נקראת א"ל הוי"ה במלואו. כיצד - א"ל במלואו עולה קפ"ה, יהו"ה במלוי אלפין מ"ה, והוא גי' ב' תיבין מקום כבודו, ונשלם עם ו' של להעריצו, לכן בו' של להעריצו תכוין כנ"ל:

וז"ס כתר יתנו לך ה' אלהינו, כי עתה עולה ז"א בכתר אבא. והנה בכל התפילות אינן עולין לא ז"א ולא נוקבא רק מדרגה אחת, שהם, או ג"ת, או ג"א, או ג"ר, אך עתה עולה הנוקבא בתפלת מוסף ב' מדרגות בפעם אחת, כי היא עומדת בג"ת, ומדלגת ג' אמצעות, ועולה בג"ר, לכן שואלים המלאכים אי"ה מקום כבודו, כי הם תמהים מזה, וחושבים שעולה מדרגה אחת כשאר הפעמים, ורואים שאינה שם, ושואלין איה מקום כבודו, שהיא הנוקבא הנקראת כבודו, כבוד ו', שהוא הז"א:

אמנם ב' עליות אלו תכוין, באמרך קק"ק ג"פ, הוא נגד עלייתה בחג"ת דאמא, קדוש בחסד, קדוש בגבורה, קדוש בתפארת. ובאמרך אי"ה מקום כבודו, תכוין להעלותה לג"ר, שהם אי"ה - א' דעת, באמצע י"ה, חו"ב. נמצא, כי אי"ה הוא מקום של הנוקבא, הנקראת כבודו. ולכן צריך לומר כל זה בדילוג, בסוד הדילוג ועלייה, שהיא מדלגת מתתא לעילא:

ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, באמרך כתר, תכוין לשם ס"ג. אמנם באמרך ימלוך יי' לעולם אלהיך ציון לדור ודור, תכוין בר"ת אצל"ו, כי המלכות היא שוה בשוה עמו ואצלו, משא"כ בשום פנים:

כתר יתנו לך ה' אלהינו מלאכים המוני מעלה, תכוין כי מלאכים והמוני מעלה, הם אבא ואמא, כדאיתא בתיקונים, כי אבא ואמא הם מלאכים לכתר דאצילות, והם יתנו כתר לז"א, שהוא הוי"ה אלהים.(א):

הגהה (א) צמח - ואולי צ"ל, והם יתנו כתר לזו"נ, שהם ה' אלהינו, כצ"ל:

והנה בתפלת מוסף בלחש, עולה ז"א בחב"ד דאבא ואמא, ואז סוד ושמרתם את השבת כי קודש הוא, כי הוא ממש שוה אל אבא ואמא עצמן, ואז המלכות עולה אל נה"י דז"א, שהם עתה נה"י של אבא ואמא. ובחזרת מוסף, מדלגת המלכות מדרגה אחת שהיא חג"ת, ועולה עוד מדרגה, שהיא חב"ד של אבא ואמא, ואז אבא ואמא וברא וברתא שוין יחד, כי הת"ת אין לו עתה עלייה אחרת. ולפי שמדלגת המלכות ב' מדרגות שלא כסדר עליות אחרות, לכן מלאכים שואלין איה מקום כבודו, כי אין יודעין איך עלתה כ"כ במרוצה. אמנם סוד אי"ה - כי א', סוד מזל עתיקא הי"ג, שהוא סוד דעת. וי"ה הם אבא ואמא, וזהו אי"ה:

ודע, כי ביום שבת, אין זווג כלל לת"ת, אלא עד עתה בחזרת מוסף. והטעם, כי הלא עד עתה לא היו שוין בקומתן, ולא היה היסוד משתוה אל המלכות, אך עתה שניהן שוין, והיסוד מזדווג עמה. ובזה תבין סוד מוסף, שהוא לעולם בסוד היסוד. ואמנם לפי שעתה הם באבא ואמא, לכך צריך עתה סוד זווגם ע"י מ"נ, ע"י ק"ה ממש, ע"ד יחוד אבא ואמא בשמע ישראל וכו' ע"ש, וז"ס שאנו אומרים בחזרת מוסף שמע ישראל והבן, ולכן צריך לכוין בזה:

מע"ח, בקדושה יאמר ה' אלהינו ה' אחד, הוא אלהינו, כי אין צ"ל ב"פ אחד אחד, כמו שנוהגים, כי טעות הוא בידם, אלא יאמר ה' אלהינו ה' אחד הוא אלהינו וכו':

ובאמרך כבודו מלא עולם, צריך לכוין, כי הנוקבא נקרא כבוד של ז"א, כבוד ו', ועלתה למעלה לקבל שפע להשפיע להו, וזה מלא העולם, דהיינו עה"ז. ובאמרו ממקומו הוא יפן ברחמים, צריך לכוין ג"כ שהוא מקום ו', ועולה למעלה, וזהו ממקומו, ממקום ו', דהיינו ממקום דז"א עתה, והם ז"א בכתר אבא, ונוקבא בכתר אמא. ואנו מתפללין, שכיון שהם למעלה, שלא ישכחנו משם, וזהו יפן ברחמיו. וגם כי הוא במקום הרחמים גמורים, דהיינו כתר אבא, לכן אומרים ברחמיו לעמו המיחלים לחסדו, שהם המיחדין שמו, וגורמין הזווג:

איה מקום כבודו, דע, כי כתיב זכור את יום השבת לקדשו, ר"ת אי"ה הנאמר כאן. ומה שנאמר במוסף, הסוד הוא, כי הנה זכור היא בחי' יוסף, שהוא יסוד דז"א, אשר הוא עולה כל אותן המדרגות שביארנו. והנה י' של יוסף בחילוף א"ת ב"ש, הוא מ', ועם שאר האותיות הוא מוסף, לכן אומרים זה במוסף של שבת. והנה מוסף כמנין מקום, לכן במוסף אחר שאומרים אי"ה, אנו אומרים אי"ה מקום כבודו, וז"ס ג"כ ממקומו הוא יפן ברחמים:

גם בשבת צ"ל פטום הקטורת, כדי שלא יתאחזו הקליפות בשפע היורד עם התפלות, כי אע"פ שאין ירידה לעולמות, עכ"ז יש שפע היורד כנודע, לכן אין אנו אומרים ובא לציון ושאר המזמורים על ירידת העולמות בחול, אבל פטום הקטורת צריך לומר לטעם הנ"ל:

והנה בסעודות שחרית, אז כבר עלו עד הכתר, דוגמת אבא ואמא עצמן, נמצא כי עתה הם נזונין מע"ק בעצמו, לכן עמוד במקומך, ואמור דא סעודתא דע"ק, ועשה כמו בלילה אותן הב' מקיפין, שהם נגד עמידת הלחש וחזרתה דשחרית. אך עמידה מוסף בלחש וחזרתה, אין בו יכולת להקיפן, כי הם למעלה באבא ואמא. אח"כ בסעודת שחרית, תכנס ותעמוד במקומך, ותקיף השולחן, להמשיך א"מ של ג' תחתונים דאבא, ששם עולה הז"א. אח"כ תקיף פעם ב' עם ההדס, נגד ג"א דאבא, להמשיך א"מ שלו. והנה כבר בארנו, כי ביום השבת רומז אל ז"א דכורא, ולכן המקיפים האלו כנגדו, ואין אנו חוששין למדרגת עליית הנוקבא, שהיא כמה וכמה מדרגות, והיה ראוי לתת א"מ לכולם, אך כוונתם רק בעליית הז"א, אשר הוא סוד יום השבת, דוגמת הקפת ליל שבת, שהוא בסוד עליית הנוקבא:

ואמנם, כמו ששם לא עשינו הקפה ג', כנגד המוחין, ג"כ בכאן אין בנו כח להמשיך לו א"מ של ג"ר דאבא. ואמנם סוד הסעודה הזאת דשחרית הוא, הלא ביום השבת בס"ת, קבלת הארת התורה שהם נה"י דאבא, וכל הז"ת שלו, כנגד מה שעלה בשחרית. אך כנגד מה שעלה במוסף שהם הג"ר, אנו עושין סעודה, לקבל הארת ג"ר דאבא עצמו, שיבקעו ויתגלו דוגמת מה שנתגלו הז"ת, ולפי שהם בג"ר ששם הוא הפה עליון דאבא, לכן הוא בסוד הסעודה:

מהחברים - כוונה לתענית שבת, דע, כי שבת עולה אדנ"י במלואו תרע"א, עם אל פשוט, ולהשלים המנין עד תענית, שעולה תתק"ל, חסרים רכ"ח, שהוא ע"ב ק"ל וכ"ו מהוי"ה, כמבואר במלת ברוך, יהיה גי' תענית, וזה סוד תענית שבת. וזה תכוין, באמרך אל אדון, כי אל אדון הוא סוד אל אדני, כי אדנ"י במלואו תרע"א עם א"ל גימטריא שבת, ובברוך הוא ומבורך, יכוין כוונה הנ"ל, ברוך, ר"ב כ"ו, ופירוש רב, היינו ע"ב ק"ל, ועם שבת גי' תענית כנ"ל. וא"ת אם כן לא נאמר נוסח זה אלא בשבת שאז מתענין בו, וי"ל, לא גרע עונג שבת בזה שהוא מייחד כל השמות אלו יותר מן התענית, היינו שנודע כי מי שהוא צריך להתענות בו, הואיל והוא מכוין לשם מצוה, מייחד זה:

וכשאומרים במוסף אי"ה מקום כבודו, תכוין ד' שמות דהויה וג' דאהיה כולם מלאים - ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, קנ"א קס"א קמ"ג, גי' תרפ"ז. וסוד ז' שמות אלו, הם סוד שארז"ל המתענה בשבת קורעין לו גז"ד של ע' שנה, שהם ז' שמות הנ"ל, שבהן ע' אותיות, כי קורעין סוד קר"ע שטן, גי' ש"ע, פי' - כי ש"ע נהורין עלאין המתגלין בשבת, שהם גי' קרע, הם קורעין גז"ד של אדם, ע"י אלו ז' שמות, שהם ע' שנים. גם ענין ע' שנים, הם ענין הז' יודי"ן דע"ב ס"ג, גימטריא ע'. ושנה הם אחוריים של ע"ב ס"ג, שהם קפ"ד קס"ו, עם ד' אותיות השם והכולל, גימ' שנה. כי נהורין קורעין נגד של אלו האחרונים שהם ע' שנה:

ותכוין לשם זה תרכוסיה וכולו בקמץ, ופי' השם - כי הנה תר"י, הוא שרשו משם הוי"ה, הכ"ח אותיות דמלוי המלוי דהוי"ה דע"ב ביודי"ן, כזה - יו"ד וי"ו דל"ת, ה"י יוד, וי"ו יו"ד וי"ו. ה"י יו"ד, גי' תר"י. כ"ו, הוא שם הוי"ה, שורש הוי"ה עצמו גי' כ"ו. ה"ס, שרשו משם אדנ"י. שנמצא כי כוונת שם זה, למתק שם אדנ"י, ע"י שם הוי"ה, ועם כ"ח דמלוי יודין. והנה אות י' שהושמה בין ב' אותיות ס"ה, היא הפסק ביניהן, ומקומן למעלה עם אותיות ת"ר, אך הושמה בין ב' אותיות ה"ס שורש אדנ"י. והנה נודע כי המתענה בשבת, צריך להתענות גם למחרתו יום א' בשבת, ואז ביום א' דשבת, תכוין בשם זה בניקוד אתה סתר לי מצר תצרני רני, כי משם שרשו תרכסה:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק כא (עריכה)

הקידוש דשחרית, להר"א הלוי בשם מורי זלה"ה, בברכת בפה"ג יש ט' תיבות, נגד ט' יודין, שיש בד' שמות - ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. עוד יש ה' יודין אחרים, בג' שמות אהי"ה, קס"א קנ"א קמ"ג, הרי כולם הם י"ד יודין. ויכוין בלקחו הכוס בידו, הי"ד יודין כמנין י"ד. והנה אלו י"ד יודין, גימ' ק"מ מלוי דקס"א, ותכוין במזגך הכוס במים, כנגד ט' יודין הנזכרים בד' שמות הוי"ה, שהם גי' מים. ותכוין, כי יי"ן הוא ע' אותיות, שיש בד' שמות הוי"ה, וג' אהי"ה ממולאים. והנה ב' כוונות אלו, שהם מים יין, גימ' קס"א, שהוא אהי"ה דיודי"ן, ויכוין להמשיך מזה השם דאהי"ה, ותקח ממנו מלוי שהוא ק"מ, ותצרפנו לשם ס"ג, ויהיה גימט' באר, והוא רומז לבאר עליון, אשר הוא למעלה בחזה של בינה, וימשיך עוד לבאר התחתון, שהוא ב"ן וקנ"א גי' באר, והרי ב' פעמים באר, וז"ש קדושה רב"א אותיות באר:

ועתה הא לך מה שקבלתי אני, והנה הוא נקרא קדושא רבא, והענין, כי הלא עתה הוא הסעודה נגד מוחין דאבא עצמו, שהם קדש העליון, וזהו קדושא רבא. אך בלילה, היו המוחין בז"א, קדושא זוטא. והנה דע, כי הלא כל אלו העליות שאנו אומרים שעולין זו"ן, וכמ"ש בדרוש אדה"ר, שהיה כך בגן עדן קודם שחטא. גם דע, כי גם העולמות אשר למעלה מזו"נ, הם גם כן עולין בהכרח, כדי להניח מקום לזו"ן שיעלו במקומם:

והנה קצור הדברים הוא, כי הם עולין מדרגה אחר מדרגה, עד שעולין בסוד אדם קדמון, כמבואר אצלינו, ועד שם עולה ע"ק ואין להאריך בזה. והנה ע"ש בדרוש א', שבארנו ע"ד הסוד הז' המלכים שמתו, אשר סודם היה מן האזן העליון דאדם קדמון, ואין הכוונה ח"ו שהם המלכים שמתו עצמן, כי המלכים עצמן הם מן העין דאדם קדמון, אך בחי' אחרת למעלה מהם, ושם בארנו על האזן של א"ק, שמשם יצאו האורות, ושם בארנו בדרוש מטי ולא מטי, בסוד הכתר וחו"ב, שהם סוד ג' י"ה במלוי ההין, ואיך נעשה ד"ו או ד"י וכיוצא בזה, "ש והנה עתה בסעודת שחרית עולה עתיקא קדישא, עד אותן י"ה דההין אשר שם, ולכן נקרא סעודתא זו, סעודה דעתיקא קדישא:

אמנם תכוין, כי זו"נ עתה הם במקום או"א, ונמצאים תחת רישא דא"א, והם אוכלין משם, לכן גם כן נקרא סעודתא דעתיקא קדישא. והנה כבר בארנו, כי בלילה בכוס שבידך, תכוין, כי ג' שמות י"ה במלוי יודין. אך עתה, לג' י"ה דמלוי ההין. אע"פ שסעודה זו גדולה משל לילה, ואם כן איך בלילה היא י"ה דמלוי יודי"ן, והשתא במלוי ההין. אך זה מתורץ במה שאמרנו לעיל, כי אלו השמות די"ה דההין, הם גבוהים הרבה מאוד, שהם שם בסוד אזן העליון דא"ק:

ותכוין, כי ג"פ י"ה במלוי ההין גי' צ', והם סוד ט' יודי"ן, שיש בד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וה' יודי"ן אחרים בג' שמות אהי"ה הידועים, הרי כולם י"ד יודי"ן, ויכוין בלקחו הכוס בידו, בי"ד יודי"ן אלו, כמנין יד:

ותכוין, כי הט' אותיות שיש בשם ב"ן, מקבלים הט' יודין הנ"ל, ותכוין כי ברכת בפה"ג הם ט' תיבות, שהם ט' אותיות דשם ב"ן, הם המקבלין ט' יודין הנ"ל. ויכוין, כי ג' י"ה הנ"ל הם גי' צ', ועם היין שהוא ע' גי' קס"א, והוא נגד אהיה דיודין, גימט' קס"א. ותקח מלוי דקס"א שהוא ק"מ, ותחברהו עם שם ס"ג, הרי גימטריא באר, ויהיו קדושא רבא:

ונחזור לעיל, כי אחר שתקיף השולחן ב"פ, תשוב ותקח הכוס בידך, ותכוין בג' י"ה הנ"ל, ואח"כ אמור מזמור לדוד י"י רועי, ותכוין בג' אותיות י"י לאורך ימים, ר"ת יל"י, כמו שידעת. וס"ת אדני. גם אח"כ אמור ושמרו בני ישראל, לחבר זכור עם שמור, לכלול מדת לילה ביום:

ואח"כ פסוק אז תתענג על ה', כי בפסוק זה נרמז ג' סעודות דשבת, ותכוין בתיבות אז תתענג על ה', רמוז על האי סעודתא דע"ק. ואח"כ אמור בקול רם, דא היא סעודתא דע"ק. ואמור בפה"ג, ותכוין כנ"ל לט' תיבות שבו. וענין הלחם שבסעודה זו, ג"כ יהיה על סדר הלילה ממש, בלי שום שנוי, רק אלו הי"ב לחמים, הם בסוד הי"ב חוורתא דרישא דעתיקא, שהם עליונים משל לילה, הרמוזין בי"ג נימין דשערי:

כבר אמרנו בקידוש לילה שנקרא קידוש, מפני שבא שפע לנוקבא דז"א מחב"ד, שהם מוחין הנקראים קדוש, לכן בסעודת שחרית שבת, שעולה הז"א עד כחב"ד דאבא ואמא, שהם ג"כ מוחין הנקראים קדש, והם מוחין יותר עליונים מחב"ד דז"א, לכן נקרא קדושא רבא, שהוא באבא:

והנה קודם שנבא לבאר קדושא רבא דשחרית, נבאר תחילה פסוק אז תתענג הנ"ל. והנה דע, כי כנגד סעודה דלילה, נאמר והרכבתיך על במתי ארץ, על דייקא, כי היא עולה למעלה מנ"ה דידה, הנקרא במתי ארץ כנודע, ועולה בנה"י דז"א, כמ"ש לעיל בערבית. ונ"ה דידיה הם נקראים תפוחין קדישין, לפי שמבשלין את הזרע עליון היורד מן המוח הנקרא חכמה, והוא סוד קדש כנודע, לכן נקרא תפוחין קדישין:

לכן בקידוש הלילה אנו מזכירין ל"ה תיבות, נגד ל"ב שבילין דחכמה, ונגד נה"י כמ"ש לעיל. לרמז שנתעלה המלכות מנה"י דידה, ועולה למעלה מנה"י דידיה, ונדבקת בחג"ת דידיה הנקראים אבות:

וכאשר תעלה ותדבק באבות, בהכרח שיתעלה גם הזכר נה"י שבו, ויעלו למדרגת אבות, כמ"ש הכל לעיל באריכות, לכן יש בקדוש ל"ה תיבות, נגד ל"ב שבילין דחכמה, ונגד נה"י דזכר, שגם הם נתעלו ממה שהיו כנ"ל, ואין ספק כי שניהם יתענגו בעדן עליון, כי נה"י שלהם עלו לחג"ת, וחג"ת לכח"ב, וכח"ב לחיק אבא ואמא כמ"ש לעיל, ואז שניהם שהם סוד הוי"ה אדנ"י כנודע, אז מתענגים על ה', על ממש, וזהו אז תתענג על ה' דייקא, שאין זה השפע אלא להם, ואנחנו מקבלים שפע מעל במתי ארץ דייקא, לכן סעודת הלילה כנגד והרכבתיך על במתי ארץ בערכינו, כי אין אנו מקבלים השפע, כ"א מעל במתי ארץ, בסעודה הראשונה:

עד בא הסעודה שניה, כי אז היא סעודת עתיקא, כמ"ש לעיל שאנו מקבלים שפע מע"ק ממש, ומפני זה נזכר בכתוב אז תתענג על ה', קודם והרכבתיך על במתי ארץ שלא כסדר הסעודות. גם בסעודה ראשונה יש בה קבלת שפע מע"ק, אלא שהוא לעצמה, ואח"כ אנו מקבלים שפע מעל במתי ארץ, והיינו דקאמר אז תתענג על ה', ולא אמר וענג לך ה', כדקאמר והרכבתיך על במתי ארץ, אלא אמר תתענג סתם, וקאי על חקל תפוחין קדישין, שמקבלת בעצמה מע"ק בסעודה א', לכן נזכר קודם והרכבתיך, וקאי נמי עלינו בסעודה ב', שאנו מקבלים שפע מע"ק ממש, זו היא התעלות בנים הנעימים בחיק אבא ואמא, בסוד בנים, ויהיה הוא נכלל בחלקיו תוך אבא עלאה, והיא תוך אמא עלאה, כי כבר בארנו כי סוד סעודה א' הוא התעלות התחתונים נצח הוד יסוד שבהם לחג"ת, וחג"ת לכח"ב. ובסעודה ב' היות אמצעים שבהם מזדווגים חג"ת דאבא ואמא וג' מוחין במוחין דאו"א:

וכאשר תדקדק תמצא, שסעודה א' בה השיגו הבנים לאו"א, בנצח הוד יסוד שבהם, וזה סוד חקל תפוחין קדישין, בסוד קודש קדשים לפני ולפנים. וסעודה ב', השיגו בנים הנעימים חג"ת שבאבא ואמא, לכן נקרא סעודה זו סעודתא דעתיקא קדישא, כי עד שם התפשטות הכתר הנה"י שבו כנודע, לכן נקרא קדושה זו קדושא רבא, בסוד שמיה רבא. וסעודה ג', הוא עליות זעיר אנפין כולו תוך או"א שוה בשוה להם כמ"ש, וזה נקרא נחלה בלי מצרים, כי אין קליפה שולטת שם, כי לא נשאר ממנו כלום למטה, רק כולו באו"א כסדר הנ"ל, ואז יהיה סמוך למצח עליון מכח"ב דעתיקא, וזהו עת רצון:

ואמנם עלייה זו לא תשיגהו הכלה, רק החתן לבד, לכן נקרא סעודתא דז"א, ואנו מתפללים שגם הכלה תשיג למדרגה זו, וזהו ואני תפילתי לך ה' עת רצון, וכבר ידעת שהיא נקרא - תפלה, ואנ"י, ועת, וזהו ואנ"י לחבר אני עם ו', לכן אנו קוראין בספר תורה במנחה דשבת, להדבקה עם בעלה, שהוא תורה שבכתב. וקורין ג' לבד, כי זה הפרש שיש בינה לבעלה בשעה הזו, כי ישארו ממנה ג' למטה שלא נכללו בעולם עליון. ומפני היות ז"א כולו תוך אבא ואמא, ודינין שבזעיר אנפין מתבטלין, אע"פ שהוא זמנם, כי מסתכל בו המצח עליון בעלותו שם סמוך לו, אזי כל העולמות בהשקט ושלוה, כי המצח עליון ישב על כורסייא דשביבין דנורא לאכפיא להון:

והנה תראה, כי סעודה זו עם היותה דז"א, היא גדולה מכולם, לכן אין אנו אומרים בה קידוש כלל, כי נעלמה מאוד, ושם מקום האכילה ולא השתיה, וזהו והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כמד"א אכלו ריעים לעילא, שתו ושכרו דודים לתתא, כנזכר זוהר משום דיתבי ברעותא חדא דלא מתפרשין לעלמין. והיין שהוא לפעמים משמח, בסוד מיתוק הדינים, אין להזכיר אותו, כי אין הדינים ניכרים בע"ק כלל, וכולא רחמי:

לכן משה נסתלק בשעה זו, לרמז שנתעלה בסוד הרחמים הפשוטים. והוצרכו ג' צדיקים להסתלק בשבת למ"נ דמלכות הנשארה, להעלותה עם בעלה. ודי בזה כי יצאתי כמעט מהדרך שאנו עומדין בו, וכמדומה לי שמעורבים כאן דברי התלמידים עם דברי האר"י זלה"ה. ואתה המעיין דוק היטיב. ונחזור לדברינו:

אח"כ יאמר על כן ברך וגו', ברו"ך את"ה, וימזוג הכוס, ויכוין במזיגתו לכוונת הצ' הנ"ל, סוד ט' יודי"ן שמספרם מי"ם, והיין הוא סוד ע' אותיות, בז' שמות אלו ד' הויות ע"ס מ"ב, וג' אהי"ה. והנה ב' כוונת אלו מי"ם ויי"ן, הוא גימטריא קס"א. ויכוין להמשיך מזה השם מלואו שהוא ק"ם, מספר היודי"ן של הז' שמות אלו, ותצרפו לשם ס"ג, ויהיה בא"ר, והוא סוד באר עליון אשר הוא בחזה דבינה, סוד יסוד דפרצוף עליון דבינה כנודע. וימשיך עוד לבאר התחתון שהוא ב"ן וקנ"א גימטריא בא"ר, בהיפך אתוון רב"א, וזה סוד קדושא רב"א, והבן זה:

מורי ז"ל, היה ישן אחר סעודות שחרית, ב' או ג' שעות, ואמר כי השינה מכלל עונג שבת הוא. טוב ללמוד בשבת קבלה, כמו שהיו נוהגים הקדמונים. והטעם הוא, כי הקבלה בעולם האצילות, אשר הוא משפיע בתחתונים ביום השבת, והנה עולם האצילות הוא קדש גמור, אשר אין שם קליפה כלל, וזה רמוז בפסוק השתחוו לה' בהדרת קדש, ר"ת קבלה, והוא באצילות הנקרא קדש, וכן השבת, כי השבת נקרא קדש, והיא עתה עולה באצילות הנקרא קדש גמור, אשר הוא סוד השתחויה, לכן ירמוז בתיבות אלו קבלה נ"ל. מורי ז"ל היה נזהר מלדבר בשבת כי אם בלשון הקדש, וכשהיה מספר איזה דרוש לחברים, היה מבארו בלע"ז כדי שיבינו היטב, וגם היה נזהר שלא לדבר דברי חול אפילו בלה"ק:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק כב (עריכה)

בו יבואר ענין ואני תפלתי, וסוד ס"ת דמנחה דשבת. ענין ואני תפילתי הוא, כי כבר ידעת, כי סוד ג' בחי' הדעת שבמלכות, עולין גי' ע"ת (פי', י' הויות גימטריא ר"ס, וי' אהיה גימטריא רד"ו, הרי עת) ועם הנשמה שלהם, שהוא הוי"ה המלכות בארבע אותיות, עולין גי' דעת. והנה עתה אנו צריכין להעלות המלכות עד תחת רצון עליון, כי לפי שהתפארת עולה באבא ואמא עד הרצון העליון כמו שהודעתיך, ומלכות נשארה באבא ואמא במקומם, לכן אנו מתפללין שגם היא תתחבר ותקבל שפע מן רצון עליון, המתגלה עתה במנחה דשבת:

צמח - יה"כ שחל להיות בשבת, אין אומרים ואני תפלתי. והטעם נלע"ד, שלעולם עת רצון, הוא גלוי החסד שבמצח במנחת שבת כנזכר בזוהר, וזהו לעולם בעת המנחה, ומפני שביה"כ מתגלה א"א בנעילה ולא במנחה, אז אותו רצון אינו מתגלה לכן אין אומרים אותו, ע"כ. ענין זמן הנחת ציצית במנחה דשבת, קודם ואני תפילתי, כדי שתשים הציצית בעת רצון:

(צמח - ואין אנו מכסים הפנים בטלית במקומו, לרמז כי אז מתגלה המצח, וג"כ אנו מגלין מצח שלנו מעם הטלית כנ"ל):

(לתלמידי הרב - ראוי לשום הטלית, כשיאמר החזן ואני תפילתי, והטעם, כי באותו שעה נעשה זיווג עליון למעלה בדעת, הכ"ג כי יהיה במצח הציץ, והוא במקום הרצון, כי ציץ זכר ציצית נקבה. נמצא כשאומר עת רצון, מתגלה מקום הציץ שהוא עת רצון, ואנו משימים הטלית רמז לנוקבא שהיא ציצית, ונעשה הזיוג, ואז מתעטפין הטלית משום נקבה תסובב גבר):

ענין ספר תורה במנחה דשבת, הנה בבוקר ביום שבת בחזרת מוסף בארנו, שזו"נ עלו עד כתר דאבא ואמא, ואז נמצא כי עולם הבריאה, הוא עתה במקום ז"א, ואם כן עתה קודם עמידה של מנחה בשבת, מוציאין ספ"ת. אמנם בשחרית דשבת, וגם בחול בב' וה', אין הוצאת ס"ת רק אחר עמידה. ובארנו הטעם, לפי שעליית המדרגות הם בעת עמידות והתפילות, ואחר שעלו אז מוציאין ס"ת, שהוא לפתוח ולגלות אותן האורות, שהיו עד עתה סתומים, לגלותם עתה. אבל קודם עמידה, לא באו עדיין אותן אורות, וא"כ איך נגלו אותן לחוץ בסוד הוצאת ס"ת, וא"כ עתה במנחה איך מוציאין ס"ת קודם תפלת המנחה. אך הענין, כי אלו האורות שמתגלין עתה בספר תורה הזה, הם אותן אורות ועליות שכבר עלו זו"נ בשחרית:

לכן נבאר עתה, מי הם הג' העולין בס"ת במנחה דשבת, והלא הם סוד ג"ר דז"א, כשהיה שם תחלה מקומו הראשון בימי החול, אשר עתה במוסף שבת, עלה שם עולם הבריאה במקומו כנ"ל, ואותן ג"ר הם מתגלים עתה בחי' אורות אבא אשר בתוכם, והם יוצאין לחוץ. (א) ואלו הג' הם העולין בס"ת במנחת שבת - א', כנגד חכמה. ב', נגד בינה. ג', נגד דעת. אמנם הז"ת, הם במקום גלוי כנודע. אך ג"ר אורות דאבא, הם סתומים תוך נה"י דאמא, ואין יכולין להתגלות, ולכך ז"ת נתגלו בבקר אחר העמידה, אך ג"ר אלו לא נתגלו, לטעם הנ"ל, כי הם סתומים:

הגהה (א) מע"ח - ג' העולים לס"ת במנחה שבת, הם ג"ר דז"א - כהן, חכמה דז"א, אשר בתוכו פרק עליון דנצח אבא. לוי, בינה דז"א, שבתוכו פ"ע דהוד אבא. ישראל, דעת דז"א, אשר בתוכו פ"ע דיסוד אבא:

גם ז"ס, שכל הדינין הם תלוים במצח, כנודע כי שם בחי' מה שכתוב, ומצח אשה זונה היה לך, וגם כי שם הוא גלוי הדינין, כי שם סתומים אורות של אבא, לכן עתה במנחה דשבת עת רצון, לכן אומרים ואני תפילתי לך ה' עת רצון קודם הוצאת ס"ת, להורות כי אע"פ שבמנחה בימי החול הוא דינא קשיא, עכ"ז הם עתה רחמים גמורים ורצון גמור. (ז"א עולה במנחה דשבת, עד רצון, תיקון נוצר חסד, אשר הוא דיקנא דא"א. לכן יש לעשות סעודה ג' בדגים, כי הדג עינו פקיחא, ואז הארה מא"א לז"א בלי שום מסך כלל. ונוקבא יושבת בחיק אביה, בסוד כי קודש היא. והנה י' חסדים הם, וי' גבורות, כי ה"ח וה"ג דאבא הם י' הויות, וכן ה"ח וה"ג דאמא הם י' אהי"ה, ועולין ע"ת, והד' הם ד' כוללים דחו"ב חו"ג, הוא דע"ת, וזהו ואני תפילתי עת רצון):

אמנם סוד עת רצון הוא, כבר ידעת, כי במצח דא"א דעתיקא אתפשט ביה חד נהורא, ונקרא רצון עלאה, הוא יסוד ע"י, ובג"כ נקרא מצח רצון. ועתה במנחה דשבת, מגלה הע"ק מצחא דיליה, הנקרא מצח רצון, ועי"כ נכפין הדינין של מצחא תתאה דז"א, ואז חוזר להיות רצון כמוהו:

והענין, כי הלא במנחה שבת בארנו, כי איך הז"א עולה בדיקנא דא"א עצמו, עד מזלא הנקרא נוצר חסד, והוא סוד רצון העליון, כמבואר אצלינו, כי סוד חסד עליון המתפשט במצח עתיק הנקרא רצון, הוא עצמו יורד עד דיקנא דעתיק במזלא, ושם נקרא נוצר חסד, כי חסד ההוא למעלה נקרא רצון ולמטה נקרא נוצר, ואותיותיהן שוין. (צמח - נוצר, החולם הוא במקום ו') לכן כיון שז"א עתיד עתה לעלות עד שם, יש בו כח קודם שיעלו, שיאיר אותו הרצון דמצחא עלאה בהאי מצחא תתאה דז"א, אשר שם עולה עתה עולם הבריאה כנ"ל, ומאיר בו ונקרא עת רצון, כי עת הוא סוד הדעת, כמבואר אצלינו, כי עת, הם מוחין, יו"ד הויו"ת ויו"ד אהי"ה גימ' עת, וכללות הד' מוחין הרי דעת, וזהו עת רצון, כי המוחין הם תוך המצח כנודע, ונעשה עתה עת רצון:

ואז ע"י הארה הזאת הבא עליו מלמעלה, הוא נבקע, ואורות דאבא יוצאין ומתגלין, ויאירו לבריאה אשר עלה שם, וז"ס הס"ת של מנחה:

העולה מזה, כי ס"ת דמנחה שבת, הוא סוד ג"ר דז"א, אשר שם הוא עתה עולם הבריאה, והיא המקבלת הארה זו, כי שם היא עומדת. לכן אנו מקדימין קודם ס"ת, ואנו אומרים קדושת ובא לציון, שהוא סוד המשכת אור בתחלה אל עולם הבריאה, כדי שיוכל אח"כ לקבל אור הס"ת, מסוד אורות אבא בחב"ד דז"א. וכבר ידעת, כי קדושת ובא לציון, הארת אצילות בבריאה. וכן בחול בשחרית, אנו אומרים קדושת ובא לציון, שהוא הארת האצילות בבריאה, ואחר שקבלה בבריאה הארה זו, אנו מוציאין ס"ת, ויכולין לקבל אז אותו הארה:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק כג (עריכה)

אח"כ במנחת שבת אז הזעיר אנפין לבדו נכלל באו"א, ועולין שלשתן בעמידה בלחש, עד המזל הי"ג דעתיקא, ובחזרה עולין עד מזל ח' של הדיקנא דעתיקא, ולא עד בכלל, ואז נמצא שהזעיר אנפין יש לו י"ג תקונים שלימים בדיקנא דיליה, כמ"ש בפרשת נשא ר"מ, יברכך יאר ישא, בסוד ג"פ אהיה, ואז מזדווגין או"א, כמ"ש בסוד אתה אחד, פי' תפלת מנחה של שבת:

דע, כי בעמידה זו, ישראל ולאה עולים בנה"י דדיקנא, שהם ג' תיקונים אחרונים דדיקנא, ויעקב ורחל עולה בנצח הוד יסוד דזעיר אנפין, הנשארים כנגד חג"ת דאו"א, והבן זה:

ונבאר עמידה זו הכוונה בפרטות - בברכה א', חכמה דז"א בנצח דדיקנא, שהוא תיקון י"א דדיקנא. בברכה ב', בינה שלו בהוד דדיקנא שהוא תיקון י"ב דדיקנא. בברכה ג', דעת שלו, ביסוד דדיקנא שהוא תיקון י"ג דדיקנא, הנקרא מזלא תתאה. בברכה ד' ממשיך הארות אלו, בכתר נוקבא כמ"ש כבר:

אתה אחד, כבר הודעתיך, כי אז עולה ת"ת בלחש, בתיקון י"ג דדיקנא דאריך אנפין, ובחזרה בקול רם, עולה בתיקון ח', כי שנים אלו נקראו מזלא. אמנם אי אפשר לו לעלות אלא על ידי אבא ואמא בהכרח, כי איך יכול לעלות למעלה מהם, אך עולין שם או"א, ואז הז"א עולה עמהם בשוה, אחר שכבר בתפלת מוסף נשתווה אליהן, עד מוחין דילהון ממש. וז"ש אתה אחד ושמך אחד, אתה אחד הוא אבא, חכמה. ושמך אחד, בינה, אמא. (ב) ומי כעמך ישראל גוי אחד. הוא ז"א, בסוד הדעת, כי שלשתן עולין עד אחד, שהוא הכתר, וגם כי עולין בדיקנא, בתיקון י"ג גימטריא אחד, וגם ג"פ אחד גימטריא ט"ל, והוא שם יה"ו במלוי אלפין, הרמוז באו"א וברא. אמנם המלכות אינו עולה למעלה, כי אין לנשים דיקנא, אך נשארת במקום או"א, ונעשית שם כסא לז"א העולה בדיקנא, וזהו מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שהיא המלכות, שהוא תחתיו, במקום אבא ואמא:

הגהה (ב) מע"ח - צריך לומר ומי כעמך כישראל וכו', ולא כעמך ישראל. (צמח - נ"ל, כי זה מובן עם מ"ש הר"ב ז"ל לקמן, על וידעו כי מאתך היא מנוחתם, מאתך - מאת ך', שהוא כתר, כי זהו מה ששאלו היש ה' בקרבנו שהוא ז"א, אם אין שהוא א"א. והנה עתה ידעו, כי מאת כתר, כנזכר בספרים, וזהו מי כעמך כישראל, כ' ישראל, שיודעין שמכתר מושפעים עתה, וזהו כ' ישראל):

אמנם עליית ת"ת שם, אינו רק ג' מוחין דיליה, ושאר הו"ק נשארו למטה, ואנו אומרים כנגדן אברהם יגל, חסד דז"א. יצחק ירנן, גבורה דז"א. יעקב ובניו ינוחו בו, הם הנצח הוד יסוד, שהם בניו דיעקב, בני ישראל, והרי ו"ק רמוזין כאן, כי עתה נמשך להם גילה ורנה כו', מנוחת אהבה ונדבה, הוא אבא ואמא, הנקרא אהבה ונדבה, שהם נוחין עתה בעלייתן בכתר. מנוחת אמת ואמונה, הם זו"ן. יכירו בניך וידעו כי מאתך וכו', וזה סוד מה ששאלו ישראל, היש ה' בקרבנו אם אין, שהוא שרצו שיכירו וידעו, אם נשפעים מן הז"א הנקרא ה', או מן הכתר הנקרא אין, אך ודאי יכירו בניך הם ישראל, וידעו כי מאתך, ר"ל מאת כ' שהיא הכתר, משם היא מנוחתם עתה:

ועל מנוחתם יקדישו את שמך, זה סוד גדול, והענין, כי אחר שעלו או"א, והם מזדווגים שם למעלה, הנה בכל עת יחוד או"א, הוא ע"י מ"ן, וכבר ידעת כי מ"ן דאו"א הוא אינן נעשין, רק על ידי מסירת נפשו על קדושת השם, כי שם סוד החכמה, הנקרא קדש, אך למטה די במסירת עצמו למיתה, כי שם במלכות סוד המיתה. ולכן אנו אומרים ועל מנוחתם יקדישו את שמך, וצריך לכוין בזה, למסור עצמו על קדושת השם, כי עתה זווג או"א. בברכה ה', קו ימין דמלכות עולה בנצח זעיר אנפין, חוץ לדיקנא. ברכה ו', קו שמאל דמלכות בהוד ז"א. ברכה ז', קו אמצעי דמלכות עולה ביסוד זעיר אנפין, וכבר ידעת שהם נגד חג"ת דאבא כנודע:

והנה תפלת מנחה בלחש, אז עולה הז"א במזל הי"ג. פי' - כי הנה מן מזל ח' דדיקנא דעתיק, עד מזל י"ג, יש לו ו' תיקונים, שהם - ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג. והנה סוד ו' ספירות התחתונים של הדיקנא, מחסד עד היסוד. אך דע, כי מזל הח' הוא סוד הת"ת, שהוא לעילא מח"ג, כמבואר בסוד היכל רצון, שהוא על היכל אהבה והיכל זכות. ומזל הי"ג, הוא יסוד, לכן מזל ח' היא הוי"ה במלוי יודי"ן, ומזל י"ג אהי"ה במלוי יודי"ן, והם ב' מזלות, ת"ת ויסוד. והנה בג' תקוני עלאין, שהם תיקון י"א י"ב י"ג, שהם סוד נצח הוד יסוד דדיקנא, ואז עולה שם הז"א כלול באו"א, ונעשה לו ג' מוחין שם, ואחר כך ג"ת, והם נצח הוד יסוד דז"א, ונוקבא עולה לשם:

ובחזרת מנחה, אז עולה הז"א כלול באו"א בג' ראשונות, לג' תקונים קדמאין, שהם ח' ט' י', שהם חג"ת דדיקנא. והמלכות עולה, בג' תחתונות של הזכר. נמצא כי חג"ת של ז"א, עתה הם בנה"י דדיקנא, נמצא כי אין שום עלייה אל המלכות בדיקנא כלל, כי אין לנשים דיקנא:

והנה המלכות היא נקרא עתה אל הוי"ה, בסוד פשוט, כיצד - אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו, ר"ת גימטריא א"ל יהו"ה, אך הוא לוקח סוד אל שדי, ונותן לה אל יהו"ה כנ"ל, לכן תכוין גם כן בא"ל שדי, מנוחת שלוה השקט, גימטריא ר"ת אל שדי. ובחזרת מנחה תכוין, כי הוא לוקח אל שדי במלואו, גימט' אלף, ונותן אליה הפשוט, שהוא ר"ת השקט מנוחה שלימה, גימ' אל שד"י:

ונבאר בפרטות, בברכה א' עולה ז"א במזל עליון, בשניה בתיקון ט', בג' יו"ד. והנה בענין קדושת מנחה, הוא סוד גדול, כי אז הקדושה נמשכת מן הדיקנא קדישא, ואף על פי שאין הז"א יכול לעלות עד חכמה שבו, עכ"ז יכוין להוריד שפע, בקדוש א' מן החכמה שבדיקנא, ובקדוש ב' מן הת"ת שבו, ובקדוש ג', מן היסוד שבו, וכל הג' קדושין אלו הם בז"א, נמשכים בו מן הג' הנ"ל, והכל על סדר הקדושה:

ג' ברכות אחרונות הם נה"י דז"א, הנשארים חוץ לדיקנא והם נעשין מוחין בחב"ד לנוקבא. כלל העולה, כי הז"א עלה ו' מדרגות בדיקנא, ונוקביה ו' מדרגות באבא, כי ג"ר דאבא הם בנה"י דז"א שכנגדם. ועולם הבריאה במקום אימא, וזה סוד אימא מקננא בכורסייא. ויצירה במקום ז"א, וזה סוד ז"א מקנן ביצירה. ועשיה במקום נוקבא, וזה סוד אימא תתאה מקננא באופן. והוא מקומן אמיתי, כמו שבארנו בדרוש אדם הראשון שהיה בג"ע קודם שחטא, ע"ש דרוש נחמד וכאן לקצר אנו אמנם ענין צדקתך צדק, הוא בסוד עליית מ"ן, משה יוסף דוד עם המלכות, שיהיו מ"ן אל זווג או"א, שהוא עתה בחזרת דמנחה, דוגמת נ"א בחול. והטעם, כי ידעת, כי זווג או"א, הם לעולם ע"י מ"ן של הזו"ן, והנה ת"ת היא עתה עמהם, ואינו מעלה מ"ן, ולכן אנו צריכין ליקח ג' אלה - משה, יוסף, דוד, במקום הת"ת, ולהעלותן עם הנוקבא בסוד מ"ן, אל או"א ביסוד שלהם. נמצא, שלעולם אין המלכות עולה בדיקנא כלל, כי נה"י דאו"א נשארים חוץ לדיקנא, כי לא עלו רק הו', שהם חג"ת חב"ד, בו' ת"ד:

וענין סדר צדקתך במנחה, היה אומר כמנהג ספרדים, ולא כסדר האשכנזים והאיטלייאנים. והנה מה שאין אומרים צדקתך בשבת וראש חודש, הטעם הוא, כי הלא כבר בארנו, כי ביום השבת היא טפילה אליו, אף על פי שעלתה עד שיעור קומתו, היא טפילה אליו, ולכן גם היא צריכה להעלות מ"ן לזווג או"א, והנה תפארת אינה עמה, לכן במקום הת"ת, אנו לוקחין אלו הג' צדיקים, יוסף משה דוד, להעלות גם הם עמה בסוד מ"ן. והנה יש ג' בחינות - א', אנחנו על ידי קידוש השם, באמרינו ועל מנוחתם יקדישו את שמך. בחי' ב', הצדיקים אלו, שהם במקום ת"ת. ג', המלכות עצמה. אך בראש חודש ושבת יש לה מעלה נוספת, והוא כי היא ממש, כמו הת"ת עצמו ממש, ויש בה בחי' ת"ת ממש, נמצא כי ממש יש בה בחי' ת"ת ומלכות יחד, כי היא יורשת ממש מקומו, אחר עלייתו למעלה במזלא קדישא, באותו מציאות שהניח ז"א למטה במקום אבא, כנודע שהיא נכללת המלכות יחד:

והטעם הוא - כי בראש חודש עולה להיות משתמשות בכתר א' עמו, וא"כ אין צריך לג' צדקתך, לג' צדיקים אלו, כי כבר יש בה גם כן מציאת הת"ת עצמו להעלות מ"ן:

והנה הסעודה הג', היא אוכלת המזון מן פה דעתיקא, לכן נקרא סעודתא דזעיר אנפין. והנה אין ראוי לקדש על היין בסעודה זו, כי אין כאן בעתיקא שום יין כלל ועיקר, רק רחמים גמורים, ואין ראוי לעורר הדין. אבל הב' סעודות הראשונות, אז מקדשין על היין, בסוד יין המשומר של הבינה המשמח, משא"כ עתה. ויעשה בסעודה זו, כמו בב' סעודות אחרים בכל הפרטים האחרים. (סוד הסעודה ג' בדיקנא דאבא ואמא, לכן אין בו קידוש, כי היין בבינה וגבורה מאוד):

ענין הסעודה - דע, כי באמצע סעודה צריך לשתות יין, ולא בתחילת הסעודה בסוד הקידוש כמו שאר סעודות. אך באמצע צריך לשתות, ותכוין בג' י"ה מלאים באלפין, שהם גי' מזלא. והסוד, כנגד ז"א שעולה עד מזלא דדיקנא דעתיקא בתפילת מנחה, וסימן אל הוי"ה של ערבית שחרית מנחה, יה"א. בענין אלפ"א בית"א של תמניא אפי שנהגו לומר קודם ערבית, לא נהג הר"ב לאומרם, ולא חשש לזה:

מתוך: פרי עץ חיים שער השבת פרק כד (עריכה)

במוצאי שבת, כשתאמר ויהי נועם, צריך לאומרו מעומד, לקבל אור החוזר מסוד הבינה, הנקרא נועם. וצריך לכוין, כי שם אה"יה ביודי"ן בבינה, ועולה גי' קס"א, וכן נעם עם המלה גי' קס"א. אך א"צ לומר מעומד רק פסוק ראשון, ולא כל המזמור. ענין מ"ש, הוא אור החוזר, כי ממנו הם נהנין, ולכן אור חוזר מצד התפילות, אנו אומרים ויהי נועם, המשך הבינה הנקרא נועם. ולפי שעתה אין הזווג, והתוספת נעשה מעצמו, ולכן אנו מתפללין. כי מה שאנו עושין בכל יום על ידינו, הוא נעשה מעצמו בשבת, לכן אנו מתפללין ומעשה ידינו כוננה עלינו, כי הוא הזווג הנעשה על ידי, שיתכונן וישלים אותו ע"י. ולהיות זה אור הבינה, צריך לאומרו מעומד, ולכן גם כן יש בנו כח להאיר בבריאה, בסוד ובא לציון, מה שאין כן בשאר ליל חול. וכנגד אור חוזר של סעודות מוצאי שבת:

כשתאמר ויהי נועם, כבר בארנו, שתכוין שם אהי"ה ביודי"ן, כמנין נעם. ותכוין שיש בו ג' יודין ואל"ף, כמנין א"ל, והוא סוד ויהי א"ל. נועם, תכוין להמתיק מן הבינה, לה' גבורות מנצפ"ך, הרמוז בה' פעמים נ"ו, האמורים בפסוק זה - אלהינו, עלינו, ידינו, עלינו, ידינו. הם ה"פ נ"ו, כמנין פ"ר, כמנין מנצפ"ך כנודע:

ויהי נועם של מ"ש, צריך לכוין כי יש בה ה"פ נ"ו, שהם גי' פ"ר, ה"ג מנצפ"ך, להמתיק עם ב' שמות אל, כי ויהי גי' א"ל, שם אל. ומלוי דע"ב דאבא, שהוא אדם התחתון, שם מ"ה דמלוי אלפין. ומלוי מ"ה דז"א שהוא י"ט, יוצאת נוקבא חו"ה, גי' י"ט. גם מן הבינה שהוא אחוריים דאהי"ה גי' ד"ם, נעשה אדם, שם מ"ה, כי ד"ם הוא חיות הז"א, הנקרא אד"ם. והנה כאשר תאמר ויהי נועם, תכוין בפסוק זה אל ב' מיני זווגים בחול, שהוא זווג אבא ואמא, וזווג זו"ן, ואנו רוצין להמשיך אליהם עתה אור גדול, ממה שנשאר משבת, כדי שעל ידו יהיה מציאת זווג בימי החול. וכבר ידעת, כי סוד ויהי נועם במ"ש, הוא סוד אור החוזר מתוספת קדושת שבת, בסוד ברח דודי ודמה לך לצבי, שמסתכל לאחוריו, בסוד אור החוזר. והנה מציאת השבת, הוא סוד הבינה, והוא סוד ויהי נעם, כי אנו ממשיכין סוד אותו נועם של הבינה, לב' זווגים הנ"ל דחול:

וביאר ואמר, מי אלו הב' זווגים. וכנגד א', אמר ומעשה ידינו כוננה עלינו, ופי' - כי אחר שמה שנעשית בשבת ע"י עצמו, הוא נעשה ע"י תפילתינו ומעשה ידינו בחול, וזהו ומעשה ידינו, ר"ל שנעשה זווג זה על ידינו בימי החול, כוננה עלינו ע"י נועם זה. ולפי שהזווג רומז אל או"א, לכך אמר כוננה עלינו, כי האו"א הם עלינו, כי ישראל הוא סוד הת"ת. וכנגד זווג התחתון של זו"ן, אמר ומעשה ידינו, כי גם הוא נעשה ע"י תפלת ישראל וגם הוא כוננהו, ולא אמר כוננה כמו באו"א, מטעם הנ"ל. וגם ר"ל כוננהו, כונן ו"ה, שהם זו"ן, וז"ס כוננהו:

וכבר הודעתיך, כי ע"י חזרת האור דמ"ש, ע"י ויהי נעם, נמשך עד יום ג' בשבוע. ואח"כ מיום ד' בשבוע, אנו מכוונים לעשות הכנה עוד ג' ימים אחרים לקבל השבת, וזה שאמרו רז"ל בספרי, זכור את יום השבת, מצוה לומר היום יום א' בשבת, שני בשבת וכו', כבר הודעתיך בסדר לקבל נר"ן בג' ימים ראשונים, ובג' ימים אחרונים, ואין להאריך. ונתחיל עתה לבאר כ"ז בעז"ה, במ"ש כשאומרים ויהי נועם, הוא לפי שב' מיני תוספות שבת היו, א' בסוד תפילות, וא' בסוד הסעודות. וכנגד הסעודות אנו עושין סעודה במ"ש, כדי להמשיך אור הסעודות, לכל סעודות השבוע. וכנגד התפילות, אנו אומרים ויהי נועם, ותכוין להמשיך אותו הנועם העליון לכל התפילות של כל השבוע:

ונתחיל מן ויהי נועם, הנה תכוין, כי הלא ד' עולמות הם אבי"ע, וכבר ידעת כי אהי"ה במילוי יודין, הוא עולם אצילות בפנימותו, וריבועו במילוי יודין העולה תקמ"ד, הוא נקרא אחוריים של האצילות. ובבריאה, הפנים שלו, הוא זה הרבוע הנ"ל, שהוא אחור האצילות העולה תקמ"ד, והאחוריים של הבריאה הוא ס"ג ברבוע העולה קס"ו. וביצירה, אחוריים דס"ג שהוא רבוע העולה קס"ו, הוא פנימית דיצירה, וחיצונותו הוא שם מ"ה באלפין. ובעשייה, אחוריים דשם מ"ה הנ"ל, וריבועו העולה ק"ל, הוא פנימית העשיה. וחיצונותו, הוא שם ב"ן דההין, וכל זה הוא בימי החול. אבל בשבת, מאיר א"פ עצמו של אצילות בבריאה, וכן פנימית בריאה ביצירה, ופנימית יצירה בעשיה:

אמנם עתה, ע"י כוונתינו להמשיך אור תוספות שבת בימי החול, הנה לא יהיה מציאות החול, ולא מציאות של הארת שבת עצמו, כי זה אי אפשר להיות, אך יהיה הדבר ממוצע, כי נקח קצת חלק מן הארת יום שבת לימי החול, וזהו ענין ויהי נועם. והנה במלת ויהי נועם, תכוין להמשיך מאצילות לבריאה. ובמלת ה' אלהינו, תכוין להמשיך מבריאה ליצירה. ובמלת ומעשה ידינו כוננה עלינו, תכוין להמשיך מיצירה לעשיה. ובמלת ומעשה ידינו כוננהו, מבריאה לעשיה, לפי שסוד שבת הוא בריאה כנודע, לכן כמו שכללנו יצירה בבריאה, גם העשיה היה ראוי לכלול בבריאה, לקבל משם אור שבת זה, ועל ידי זה ומעשה ידינו כוננהו. אך לפי שאין יכולת לעשיה לעלות אל הבריאה רק על ידי היצירה, לכן תחלה נעלה אותה ליצירה, באומרו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ואז תוכל לעלות לבריאה, באומרו ומעשה ידינו כוננהו:

וזה ביאור הענין - ויהי נועם, תכוין להמשיך ויהי מן נועם, פי' שם אהיה ביודין באצילות, גי' נועם, ותמשיך סוד ויהי, שהוא גימט' אל, שהם ג' יודין וא' שבשם אהיה הנ"ל לבריאה, כי כל שם אהי"ה הנ"ל אינו רק בשבת עצמו, אך עתה נמשך סוד א"ל ממנו, שהם ג' יודי"ן וא' שבשם הנ"ל. אח"כ תכוין להמשיך זה בבריאה, בז' שמות שיש בה, שהם סוד תוספות שבת עצמו, שהם ז' אותיות אהיה יה"ו עצמן הנ"ל, ותכוין כי ויהי נעם, הוא מציאת אהי"ה יה"ו, באופן זה - כי ויהי, בו נרמז שם יה"ו, ואות י' הנוספת תחבר עם מלת נועם, ויהי ינעם, והוא גימטריא שם אהי"ה במלוי יודין. גי' ק"ע עם י' אותיות, כמנין ינעם. הרי נתבאר, מציאת אהי"ה יה"ו של הבריאה:

גם כן י"י אלהינו עלינו, תמשיך מבריאה ליצירה באופן זה, כי סוד ד' שמות, שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, תוריד מהם המלואים שלהן, כיצד - מלוי של ב"ן הוא כ"ו, הרי הויה, וג' מלואים אחרים גי' ק"ב כמנין אלהינו, ואנו לוקחין ממטה למעלה, ואנו ממשיכין אורה ליצירה, הנקרא עלינו, שהוא רבוע ס"ג, שהוא גימטריא קס"ו, ועם שם זה אנו ממשיכין אותה ליצירה:

ומעשה ידינו כוננה עלינו, אנו ממשיכין אותה מיצירה לעשיה, כיצד - ומעשה גי' ת"ך, ותכוין שהוא אל בחלוף א"ת ב"ש, והוא גי' י"פ מ"ב, וכולם משם מ"ה דיצירה, תמשיך מי"ס היצירה שהם י"פ מ"ה, תמשיך מהם י"פ מ"ב, כמו שידעת, שהם בפשוטו ומלוי ומלוי דמלוי, הם מ"ב אותיות, ותמשיך י"פ מ"ב, להעלות העשיה בסוד תוספות, כי כל מ"ב הוא להעלות:

ידינו - הוא נתינת מוחין לעשיה, והעשיה הוא שם א"ל אדנ"י, והמוחין היא שם י"ה, שהם ב' מוחין שיש אל הנוקבא, חו"ב, י"ה, ואדני הוא גי' ידינו:

כוננה - היא נתינת כתר אל העשייה, כי כן כתר מלכות, הוא א' א"ד אד"נ אדנ"י ברבוע, והוא גי' כונן, וזהו כוננה, כונן ה', שהוא עשייה, ה' תתאה:

ובר"ת של ידינו כוננה, תכוין כי י"פ מ"ב שכונת במלת ומעשה, שהם ל' ידות, כי ג"פ י"ד הוא מ"ב כנודע, כי הם ג' ידים עליונים, העולין ממטה למעלה. וכן ר"ת ידינו כוננה, עולה ל', וכן מלת ידינו, מורה על הידים:

עלינו - תכוין, כי משם מ"ה שהמשכנו מיצירה לעשייה, הנה יש בו ג' אלפין בכל שם מ"ה, וכבר ידעת, שרומזין לג"פ אהי"ה, ותכוין לעשותה ג"פ אהי"ה, שהם גי' ס"ג, ואז יהיה רמוז הוית ס"ג ממש, ואז תרבענה, ותקח האחוריים שלה אל העשייה, שהוא גי' עלינ"ו:

ומעשה ידינו כוננהו, כבר המשכנו הכל עד עשייה, האמנם לפי שהעשייה תוך הקליפות, לכך צריך תיקון עליון יותר, והוא שנחזור להמשיך עליה מבריאה עצמה, ולהעלותה עד שם, כדי שישאר לה איזה דבר של תוספות, וגם כי הבריאה סוד שבת כנ"ל. לכן תכוין, כי ג' אותיות וע"ש מן ומעשה, הוא סוד עשו גי', כי מכאן היה אחוז כנגדו עשו בקליפה, והם ב' בחי' - א', אחוריים דע"ב, שהם גי' קפ"ד, וי' אותיות, הרי קצ"ד, וזה תמשיך מהאצילות שהוא ע"ב דיודין כנודע. וגם ב' אלהים עם י' אותיות שהם בגי' קפ"ב, והם סוד יעקב, והכל יחד גי' עש"ו. והם סוד הבריאה הנקראת אלהים כמנין הכסא, והם ב' אלהים זו"נ אשר שם, הרי הכוונה מאצילות לבריאה:

נשאר מ"ה מן ומעשה, וזה תמשיכהו מן היצירה ששם שרשו, וכל אלו תמשיך העשיה, כדי שתוכל לעלות עד הבריאה, וזה תמשיך אל ידינו, שהם סוד י"ה אדנ"י:

כוננהו, פי' כונן ו"ה, פי' - במלת כונן, תכוין להמשיך ג"פ מ"ב, אחד מע"ב דאצילות, ב' מס"ג דבריאה, ג' ממ"ה דיצירה, וג"פ מ"ב גי' כונן, ועי"ז יהיה ה"ו של כוננהו. פי' - כי ה' היא בעשיה, וו' ביצירה, ועי"ז תעלה העשייה למעלה מן היצירה ויהיה ה' על ו', וע"י כל תיקון זה ישאר רושם בעשיה:

גם תכוין כי ה' נ"ו, רומז פ"ר גבורות מנצפ"ך שבעשיה, שהוא נוקבא, למתקן. גם תכוין, אל ג' מיני תוספות שבת - א', הוא מה שבא אלינו מפאת קדושת שבת עצמו, וזה ויהי נועם ה' אלהינו עלינו, וכנגד מה שתקן אדם, שהרויח ע"י מעשה ידיו באמצע שבוע, כדי לקבל תוספת שבת בע"ש, גם מזה ישאר מכאן ולהבא, וזהו ומעשה ידינו כוננה עלינו. וכנגד מה שתקן והרויח האדם ע"י מעשה ידיו באמצע השבוע, רק שעושה איזה עון ונסתלק ממנו, וגם מזה ישאר, וזהו מעשה ידינו כוננהו, פי' - כונן למעשה ידינו בעצמן, אשר הוא פגום. אך למעלה שלא היו פגום, לא אמר כוננהו, כי אינו צריך רק המשכתו אלינו עתה, וזו כוננה עלינו. ואומר מעומד זה המזמור, ולפחות פסוק ויהי נועם, ומספיק בזה:

כוונת ויהי נועם, שאומרים במ"ש, כבר בארתיו, ומצאתיו בו דברים מחולפים. והענין, כי אחוריים דאהי"ה דיודין, שהם גי' תקמ"ד, הם אחוריים דאצילות, והוא תוכיות לבריאה. ושם ס"ג עיקר תוכיות לבריאה, והאחוריים שלו קס"ו, אחוריים דבריאה, והוא תוכיות ליצירה. ושם מ"ה עיקר תוכיות היצירה, ואחוריים שלו ק"ל, הם אחוריים דיצירה, והוא תוכיות עשייה. כי ע"ב ק"ל, הם מוחין לשכינה כנודע, ושם ב"ן עיקר תוכיות העשייה, ואחוריים שלו קמ"ד, והוא אחוריים דעשייה:

גם כתב כאן, כי הנה יום שבת הוא מאיר בבריאה ונודע, כי אמא עלאה מקננא בכורסייא, לכן נעם גי' קס"א, להמשיכו מהאצילות לבריאה. גם ויהי נועם, ז' אותיות, נגד ז' מרגלאין, אהי"ה יה"ו, שנזכר בריש פרשת יתרו, והם בבריאה. גם ה' אלהינו, הוא במלוי ד' שמות, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. כי ביום שבת, האירו ד' שמות אלו בעצמן בבריאה, ועתה במוצאי שבת, אנו לוקחין המלואים לבדם מבריאה להאיר ליצירה. גם במעשה ידינו, כנגד עולם עשייה, כי כן ומעשה הוא עשייה. ג"כ ומעשה ידינו כוננה עלינו, תכוין מנין ג"פ מ"ב, מע"ב ס"ג מ"ה, ויש בהם ט' ידות, כי כל מ"ב גי' ג"פ יד, וזהו ידינו, ט' ידות:

קדושת ובא לציון במ"ש, להאיר מאצילות לבריאה, בסוד התוספת שבת, שיתקיימו כל השבוע. משא"כ בלילי החול, כי אין בנו כח להוריד אצילות בבריאה, ואומרין ומקבלין דין מן דין וכו', ואומרים בלשון תרגום, ונהגו לומר עם לה"ק בקול רם, כן נהג הרב ז"ל, ולא היה מקפיד לאומרו בלחש, כי יש מקפידין בדבר:

סוד הבדלה כבר נתבאר, אבל ענין עצי בשמים, תכוין אל סוד הריח, כמבואר צלינו בסוד ענין הריח ההדס לשבת. אמנם תקח מן הב' אגודות של הדס של ליל שבת, והזהר שיהיה בהם ג' הדסים משולשים כשרים, ויהיו קשורים באגוד אחד, ועתה במ"ש תקחם אחד משם בפ"ע, ותריח בהם. ותכוין, כי ג' הדסים הם סוד נר"נ, ותכוין כדי להאיר לך כח תוספת נשמה מחלק נר"נ, על ידי ג' הדסים אלו. אמנם כבר נתבאר, איך כל פעולות של ליל שבת הוא, כדי להשאיר מן קדושת שבת לימי החול, וענין ג' הדסים יהיו קשורים בקשר אחד אגודה א', וג' הדסים נגד נפש רוח נשמה:

ומורי ז"ל היה מריח על אגודה א' של הדס בליל שבת כנ"ל, והיה נזהר שיהיו קשורים בקשר א' כנ"ל, והיה אומר מורי ז"ל, כי במ"ש יכול אדם להריח ולדעת באיזה מקום בגופו יושבת אז נפשו, והוא, כי בהריחו בהדס, כי אם הריח בא לו תיכף בהריחו בהדס, בידוע שנפשו קרוב לחוטמא, ואם מתאחר להריח, הנפש רחוק מחוטמו, ועל דרך זה ישפוט, כי לפעמים יורדת נפשו ח"ו למטה ברגליו, כנזכר בתקונים על פסוק ותגל מרגלותיו, ויש להריח בהדס ג' פעמים, נגד נפש רוח נשמה:

וענין ראיית הצפרניים, היה מורי ז"ל כופף ראשי האצבעות לתוך כף היד, והיו נכפפים כנגד פניו של אדם. גם בזוהר פרשת יקהל כתב, לאכפייא ד' אצבעין חוץ מן האגודל, לקבל שרגא. פי' הוא, להחזיר אחורי האצבעות מקום של צפרניים נגד הנר. נמצא כי כפיית האצבעות ע"ג האגודל, ולא כיש מפרשים להחזיר פנימית האצבעות כנגד היד ולכפותן, רק להיפך:

ובענין הסתכלות הצפרנים, תכוין לסוד החשמל שנשאר על ראש הצפרנים, והוא נקרא מאורי האש, המבדיל בין מוחי קודש לחול, היא קליפות נגה, המתעוררות עתה במוצאי שבת, לכן תסתכל בהן, לומר כי יש מגן זה החשמל שלא תוכל הקליפה להניק יותר, ונקרא מאורי האש, בסוד כעין החשמל מתוך האש, כי ממש אמא עלאה מאירה בחשמל, ולכן נקרא מאורי האש:

כשתברך מאורי האש, תכוין בו, כי הנוקבא היא נקרא אש אוכלה, ובמוצאי שבת הגבורות שולטין בעולם, ואנו אומרים בורא מאורי האש, ואין לנו חלק עמהם רק בבורא, כי הוא אלהינו, ואין לנו חלק עמהם. ומורי ז"ל לא היה מבדיל על הנר שבבית, כי אם על הנר של שעוה שהיה לו מיוחד לזה, והיה מברך בורא מאורי האש:

בענין הד' ברכות של הבדלה הם - נגד אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. וכנגד ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ויכוין בכל אחת מהם, בברכות בפה"ג, נגד האצילות. עצי בשמים, נגד בריאה. מאורי האש, נגד יצירה. המבדיל, נגד עשיה. גם יכוין בד' אותיות יהו"ה, אות אחת בכל ברכה. ויכוין בהמבדיל, הוא הבדלת הקליפות והחול מהקודש בעשיה, הרי ד' עולמות:

מהחברים - כשהאדם מדליק האבוקה, יכוין כי דונג גימטריא ס"ג. ושעוה, ר"ל - ש"ע ו"ה, ר"ל ש"ע נהורין דאריך אנפין, הם מאירין לאותיות ו"ה שהם זו"נ, דכתיב בהו עושה גדולות עד אין חקר, עושה היינו שעו"ה. ובכח ש"ע זה, הבדילנו מש"ע קליפין, דכתיב בהו ע"ש תאכלם, היונקים מו"ה. ואז הרים הקליפות, כדונג נמסו מאש הקדוש שבאמא, שבה שם ס"ג, דאלהים מלא ביודי"ן גימטריא ש', וע"ה א"ש. והנה שעוה ודונג גימטר' ד' אלפי"ן מד"ת, כי כן בא"ב דאי"ק בכ"ר, הוא כולה באמא, דאהי"ה ס"ג היינו דונג, ונכללו בה כל שאר המלואים, על סדר זה - אי"ק ע"ב, בכ"ר ס"ג, גל"ש מ"ה, דמ"ת ב"ן. וחוזר למפרע, הנ"ך ב"ן, וס"ם מ"ה, זע"ן ס"ג, חפ"ף ע"ב, וחוזר ביושר, טצ"ץ ע"ב. וכן על דרך זה, וכולם באמא, כנודע דבתר דאולידת הדר אתעברית מינייהו. ועוד כתיב בה, ושמים לא זכו בעיניו. והנה דמ"ת לשם ב"ן שבה, כי עיקר הבדלה בנוקבא שמאלית כנודע. ועוד אל"ף שבס"ג, הוא שורש ומקור לג' אלפי"ן שבמ"ה, וארבעתן יחד גימטריא דמ"ת, דהיינו ברך ברך, חד לו וחד לה:

נ"ר - יכוין גימטריא לבנון ויב"ק, דהיינו הוי"ה ג' פעמים, עם אלהים אהי"ה אדנ"י, דהיינו משולב הג' יחודים - הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אלהי"ם, הוי"ה אדנ"י. וכשהוא מסתכל בד' צפורני ידיו הימין לבד, יכוף האגודל תחתיה בפנים, ולא יראה החוצה. והנה בד' אצבעות, יש ל"ט לבושין דחול, דמינייהו ל"ט מלאכות. ויש ר"ן כחות החיצונים, בכל א' מד' אצבעות שמאלית דעלייהו אתמר יפול מצדך אל"ף, ובכל א' מד' אצבעות הימין, יש אלפים וה' מאות כמנין נ"ר, ופירש י"פ נ"ר, דעלייהו כתיב ורבבה מימינך. (פירש ד' פעמים ר"ן גי' אלף, ד' פעמים אלפים ות"ק, גי' עשרת אלפים) וכשתסתכל בנר מצוה, דהיינו לבנון יב"ק, ויברך עליו, ותביט ביד הימין, ותקיים בהם הך הכפתור וירעשו הסיפים. ונ"ל שאינו של מורי זכרונו לברכה:

כוונה לזכירה - בשעת הבדלה קודם שיברך יאמר, משבענא עליך פורה שר של שכחה, שתסיר לב טפש ממני, ותשליכהו על טורי רומיא, ארמימ"ס רמימ"ס מימ"ס ימ"ס מ"ס ס', ונח מצא חן בעיני י"י. פי' - כבר נודע, שבע"ש כל הקליפות כולם נגנזין בנוקבא דתהומא רבא, ובמ"ש יוצאין, ורוצין לשטוף העולם, אלמלא שאנו אומרים ויהי נועם. והנה בפסוק זה ה' פעמים נ"ו, שהם גי' פ"ר מנצפ"ך, והנה אין דינין נמתקין אלא בשורשן. לכן צריך לכוין באלו ה' פעמים נ"ו, להתיש ולהכניע כח הקליפות, שהוא פרה, שהיא נגד הנ"ל. והנה שר שלהם שמו פור"ה, ר"ל פ"ו פשוט אלהים, ר' אחוריים דאלהים, ה' אותיות אלהים. וזהו פורה דרכתי לבדי, כי לבדי אותיות בדי"ל, ר"ל להבדיל שהם דינין קשין דרכתי בשעת הבדלה. והשם של אדם בליעל שהוא ארמימ"ס, הולך ומתמעט, והוא ראש הקליפה. והנה בליל שבת כשאומר הקידוש ומברך על היין, יכוין באותו הוי"ה דברוך אתה י"י שהוא ביודי"ן, העולה חסד. ובמוצאי שבת, יכוין בשם ע"ב דאחוריים, ויכוין בהויה כ"ו, וישאר מע"ב מ"ו גי' הבדלה, והשם היותר מעט הנ"ל שהוא האחרון, שהוא גי' מ"ס, כמנין ק' וזהו שארז"ל אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים לשונה קא פעמים. וזה פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי, ר"ל מהקליפות אין איש אתי, ואדרכם באפי, ר" ת פותח את ידך, והוא שם משמות ע"ב, והוא גי' הוי"ה אדנ"י, וע"י כוונת אלו, יתכנעו הקליפות שהוא גורם שכחה, ויבא הזכירה בע"ה, ועיין ביחודים:

ממורי ז"ל - שלא למזוג כוס יין של הבדלה. ובענין הבדלה שהיו נוהגין לומר בבה"כ, היה אומר מורי ז"ל, שהוא מנהג טוב, והיה נותן ד' זוזים לאנשי בה"כ שיקחו יין, כדי לזכות ולהבדיל עליהם משלו. מורי זלה"ה הזהרני מאוד שלא אשתה מים קודם הבדלה, וא"ל כי השותה מים בזמן ההוא ימות באסכרה (ס"א השותה מים בין השמשות של מ"ש שימות) אבל אם היה אוכל בשולחן בסעודה שלישית, ונמשכה סעודתו, שראוי לומר הבדלה, יכול לשתות בתוך הסעודה קודם הבדלה, ואין בכך כלום. (א):

הגהה (א) צמח מכאן נראה שמ"ש בגמרא כל מאן דשתא מיא בין שמשייא ימות באסכרה, י"א בין השמשות דל"ש, וי"א בין השמשות דמ"ש, וכן הלכתא דבליל שבת אסור מן הדין מפני הקידוש של לילה. ובין השמשות דמ"ש אסור מפני האסכרה, כמ"ש בספר הליקוטים:

היה מורי ז"ל נוהג לומר אחר הבדלה, ויתן לך, כמו שנוהגין לומר במ"ש בביתו, כדי להמשיך תחלת ימי החול בפסוקי רצון וברכה. בח"ב של הזוהר משמע שצריך לברך על נר של שבת, פי' הרח"ו ז"ל, וכן משמע מבראשית האי שרגא וכו'. דין שיטעום מן הכוס קודם שיפסק בדבר אחר:

הנפש יתירה אינה הולכת לגמרי, עד אחר סעודת מ"ש, לכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינו אוכל נפש, או בתורה, עד אחר סעודה דמ"ש:

ל"א מלכים יש בקליפות שכבש יהושע, וכנגדן ל"א שעות קודש. וזה סוד א"ל מלך יושב, היינו מחצות יום ו' עד הלילה ו' שעות, ויום שבת הרי כ"ד, עם ו' הרי ל', וא' בסעודת מ"ש, שהוא סעודה דדוד מלכא, הרי ל"א. ומי שאינו מקיים סעודת דוד, ישאר קליפה א' בלי הכנעה:

במ"ש לא הניח להתאבל על ירושלים כטעם האומרים שבמוצאי שבת נחרב הבית, כי עדיין תוספת קדושת שבת קיימת בבחי' נשמה, וגם אחר חצות לילה לא היה מאריך בבכיה יותר משאר לילות. (ההפרש שבין שבת לחול עיין בהקדמה לשער א' וסוף שער א') ועתה נבאר סדר האכילה ושתיה וברכת המזון, הכל באר היטיב. יקח מים כשרים לנטילה ויטול ידיו, וכוונת הנטילה נתבאר בחלק א' מזה, וכן כוונת ברכת על נטילת ידים. אחר כך יסב על שולחנו, ויקח הלחם מן השנים הנזכר לעיל, והלחם יגביהנה בין שני ידיך, ויברך המוציא, וידקדק בה' דהמוציא, כאלו הוא ב' ההי"ן. ויכוין ה' מוציא, בינה מוציאה לח"ם, ג' הויו"ת שבחג"ת דז"א כנודע, מן הארץ היא בינה. וכן ה"י תתאה שהיא המלכות, מוציאה לחם שהוא המזון שקיבלה מן הארץ היא המלכות, להשפיע לעולמות של מטה ממנה, וכבר נתבאר מזה היטיב בחלק א' מזה:

אחר כך יפרוס הפרוסה דהמוציא, ויטבול במלח, והכוונה כי ביסוד יש ג' גבורות, ג' הויות שעולים מל"ח, ונמתקים בג' הויות חסדים שעולים לח"ם, ואז מה שהיו הג' גבורות בסוד דין, הוא עתה בסוד לחם, שנתבטל המרירות:

אחר כך יאכל ההמוציא, ובאכילתו יכוין, כי כשנשברו המאנין תבירין, נתקלקלו ד' בחינות, שהם דצח"ם, והיו המאנין תבירין, מנהון אתבסמו ומנהון לא אתבסמו, ואנו צריכין לברר האוכל מתוך פסולת, ומן האוכל חוזר לאברי האדם, והפסולת יוצא ממנו. וכן הענין באכילה העליונה, לברר האוכל מתוך הפסולת. והאכילה דחול כבר נתבאר לעיל, שהוא נגד היצירה, ורובה הולכת לחצונים, ומעוטה הוא הנברר מהניצוצות קדושה שנפלו בעת מאנין תבירין הנ"ל ובא לקדושת אדם, והבן זה היטיב. אך הבירור הוא על ידי מחשבה דאבא, לכן יכוין בעת שהאוכל בין לחיו, יכוין שהלחי עליון הוא סוד חכמה דאבא, שבה א' בצורת יו"י, מספרה הוי"ה. ולחי תחתון היא בינה דאבא, ובה א' צורת יו"ד מספרה ך', ועם הוי"ה הנ"ל הוא מ"ו, סוד מלוי ע"ב דאבא כנודע:

ותכוין גם כן בצורה אחרת, שאות א' נחלק לשנים בארכה ואז יהיה מספרה ל"ב, סוד י"ו שיניים למעלה, וי"ו שיניים למטה, כמספר ל"ב נתיבות דחכמה. וכדי לכלול בינה בחכמה וחכמה בבינה, בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה, יכוין שחצי א' דיו"י, מצטרף לחצי א' דיו"ד, וחצי א' דיו"ד מצטרפת עם חצי א' דיו"י, וכללות כולם גי' אוכ"ל, מספרו א"ל הוי"ה, אשר הוא ביצירה כנודע, והוא גי' ז"ן, שעם האלפין כשהם שלימים שהם גי' מ"ו, נעשה אותיות מזו"ן. ויכוין להוי"ה אדנ"י, שהוא גימטריא מאכל האוכל, והבן זה. ועוד יש כוונת אחרות ויתבאר במקומו:

אחר כך יאכל די צרכו, וכששותה יין באמצע סעודה, יברך הטוב והמטיב, ויכוין כי הטוב לדידיה, הם החסדים שמקבל יסוד ז"א לטוב לו. ומטיב, שממתיקים את הגבורות שהוא סוד יין כנודע:

על פרי חדש יברך שהחיינו, ויכוין שהחיינו - ביסוד, שהוא סוד חי. וקיימנו - בנצח הוד, שהם העמודים ומקיימין את האדם. לזמן - הוא מלכות שהיא סוד הזמנים כנודע:

אחר כך יטול ידיו למים אחרונים, ויכוין כך, כי הלא ידעת כי הסטרא אחרא קאים על השולחן, וצריך האדם ליזהר מאוד בזה, כי אז יכול לשלוט עליו יותר משאר זמנים. אמנם כשיש ברכת זימון בג', אז אין כל כך חשש, כי על ידי ברכת הזימון יסתלק משם. אך בהיות אדם יחידי, אז צריך כוונה גדולה עד מאוד לסלק מעליו כח הס"א, וצריך לכוין מאוד בברכת המזון. והנה גם במים אחרונים, יותר צריך לנהוג בהיותו לבדו, כדי שלא יקטרג עליו הס"א, ועל ידי מתנה זו של המים אחרונים יסתלק, אמנם עכ"ז עתה הוא כאורח, ואחר כך אם לא יכוין בברכת המזון אז יחזור לבעל הבית, לכן צריך כוונה גדולה במים אחרונים ובברכת המזון, ובפרט בהיותו יחידי:

והנה כוונת מים אחרונים, יכוין כי ר"ת שלהם מ"א, וכן ר"ת וס"ת של אחרונים הוא א"ם, והוא סוד אהי"ה דיודי"ן פשוט ומלא ומלא דמלא, הוא א"ם אותיות. וכן באהי"ה דאלפי"ן הוא מ"א אותיות. ותכוין בב' מ"א אלו, לדחות כח הסטרא אחרא, שלא יקח יותר מהראוי. גם זה הכוונה עצמה, תכוין בציור ידיך, כשתתחבר ד' אצבעותיך דידך הימנית לצד א' יחד, ואצבע ה' הנקרא גודל לבדו, ותכוין כי בד' אצבעות בהם מ' אותיות, י' אותיות בכל אצבע, ובגודל הוא אות א', הרי מ"א אותיות ביד ימין, ובזה תכוין אל אהי"ה דיודי"ן, וגם יכוין כי השם הפשוט שהם ד' אותיות לבדם בגודל. ובמלוי הוא י"ד אותיות, כמנין פרקי היד, ואח"כ תמלא הד' אותיות ואות א' מלאה בכל אצבע, ובאגודל ד' אותיות אהי"ה כולם בו כי הוא עיקר כנודע. ועוד יכוין השם הפשוט בגודל, וד' אותיות אלו במלוי המלוי תכווין בד' אצבעות אחרים, וכולם דיודי"ן ביד ימין. אח"כ ביד שמאלית תכוין בד"ז, באהי"ה דאלפי"ן, וכ"ז תכוין בהיות אצבעותיך כפופים למטה, כי במים אחרונים צריך אדם להשפיל ידיו, ובזה מגרש הסטרא אחרא כנ"ל:

אם יש זימון, תברך ברכת המזון על הכוס של יין, ותאחזו בין ה' אצבעותיך של ימין על גביהם ממש, ויתן עיניו בו. וכשמברך בלא כוס, ישים ב' ידיו זה על גב זה נגד החזה, יד ימין על יד שמאל, ויסגור עיניו עד שיגמור כל הברכה. וקודם ברכת המזון, אחר נטילת מים אחרונים, יאמר למנצח בנגינות כו'. אח"כ יאמר אברכה את ה' כו', הנזכר בזוהר. כי סטרא אחרא קיימא על פתורא, ונקרא בכל עת, וצריך לומר הב לן ונברך, אחר פסוק אברכה וגו'. אחר כך פסוק סוף דבר הכל נשמע וגו', ופסוק תהלת ה' ידבר פי וגו', ואנחנו נברך יה וגו', וידבר אלי זה השולחן וגו', אח"כ ברכת המזון. ואמר לי מורי זלה"ה, כי מלשון הינוקא דבלק משמע, שאוחז הכוס בב' ידיו עד שמתחיל ברכה שניה, ואז יתיישב כסא על תיקונו בימינך, אך הוא זלה"ה לא נהג כן:

ועתה נבאר כוונת בה"מ היטיב, תחלת הכל תכוין לשם אדנ"י במלוי המלוי, שהוא ל"ד אותיות, ואדנ"י פשוט הוא ס"ה, הרי הכל גימטריא צ"ט, וע"ה הוא מאה, כי מלוי הת' חסר י', ונשלם עם הכולל. ובר"ח יכוין במלוי התי"ו ביוד, כמ"ש לקמן ואז מלואה ל"ה, כי בחול היא דלה וחסירה, ואחר כך תתחיל בה"מ. ובכללות ברכה א', יכוין אל אות א' דאדנ"י, במלוי המלוי כזה אל"ף למ"ד פ"א, שהם ח' אותיות, ח' אורות. ובאמרו נותן לחם לכל בשר, יכוין כי הוא סוד החסד, נות"ן גי' אבגית"ץ, שהוא שם החסד כנודע, והוא סוד ונתן הכהן, ושם מקום הברכה:

באומרו אל זן ומפרנס לכל, תכוין להשפיע מסוד אל שהוא א"ל שדי דבריאה, עולם הראשון הנקרא מגן, כי יש בו ג' א"ל כנודע, משפיע לז"ן גימטריא א"ל הוי"ה דיצירה. באומרו פותח את ידיך, יכוין למה שכתבנו באשרי שאחר עמידה דיוצר דחול. ובהוי"ה דחתימת ברכה זו, יכוין אותה בניקוד אלהי"ם. בכללות ברכה ב', יכוין באות ד' דאדנ"י, במלוי מלואה, והם ח' אורות אחרים, כי ת' בלא י'. ובהגיע לתיבת את שבפסוק וברכת את ה' אלהיך, ימזוג הכוס במים, וטוב שתסתכל ותביט במים בעת נתינתך בכוס, ותכוין בהם שהם ט' יודין דע"ס מ"ב, למתק גבורות יין במים, שהוא מימי החסדים כנודע. וכן יין גימטריא ע' אותיות, שבז' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וג' אהי"ה הידועים, כמש"ל בפרקים הקודמים. ובהוי"ה דברכה זו יכוין אותה בשם אלהי"ם. בכללות ברכה ג', יכוין אל אות נ' במלוי המלוי, והם ט' אורות. ובהוי"ה דברכה זו בחתימה, יכוין אל שם א"ל, והיינו - ביום א' מהשבוע, יכוין בא"ל שד"י. וביום ב' בא"ל הוי"ה, ביום ג' באל אדנ"י. וכן בג' ימים אחרים, היינו ביום ד' כיום ג', ויום ה' כיום ב', ויום ו' כיום א'. והטעם הוא כמו שביארנו, כי תוספת שבת, ממנו ניזון כל השבוע, ויש תוספת שקבלנו ע"י ג' סעודות דשבת, ואנו צריכין להשאיר קצת קדושה מהם בכל שבוע בברכת המזון, כדי להשאיר אותו תוספות, והבן זה:

בכללות ברכה ד', יכוין אל אות י' במלוי המלוי, והם ט' אורות. ובג' הטובות דברכה זו, צריך לכוין, כי הלא ד' ברכות, הם נגד ד' מוחין דנוקבא. וברכה ד', הוא נגד מוח גבורה דנוקבא, ואנו צריכין למתקם, לכן מציאות הטבה, הוא להמתיק הגבורה כמ"ש לעיל גבי הטוב והמטיב. אך לפי שעיקר המתקה בחסדים, הם ג' גבורות לבד, הנמתקות ביסוד דרך ירידת החסדים כנודע במ"א מהדרושים ובשער הציצית בחלק א' מזה, לכן כאן ג' הטבות, שהוא סוד ג' חסדים, המטיבים לג' גבורות. ובעושה שלום במרומיו, יכוין בר"ת עש"ב שם ע"ב, ואחר כך יברך סברי מרנן כו', בורא פרי הגפן, וכוונתה כבר נתבאר במקומו בערבית דשבת ע"ש היטיב. ובברכת המזון דשבת, קודם כל יכוין לשם ע"ב, ולהוי"ה פשוטה גי' צ"ח, ועם ב' כוללים הוא מאה, כנ"ל גבי בה"מ דחול לעיל, והבן זה:

השער הי"ט - שער ראש חודש חנוכה, ופורים. ויתחלק לששה פרקים: