פרי עץ חיים שער השבת הקדמה פרק א

הקדמה לשער השבת:

בחינות ז' ויג'

בחינת ז'

ענין השבת הנה יש בו ב' בחינות - אחד הוא בחינת ז', והב' הוא בחינת י"ג. אמנם בחינת ז' הוא, כי הלא כבר ביארתי לך, דג"ר של עשיה הוא ממש סוף היצירה, וכן כל עולם ועולם. והנה ביום השבת, עולין ג"ר דעשיה ונכללין במלכות דיצירה, ונשארין בעשיה ז"ת לבד, כי הג"ר נתעלמו תוך המלכות של יצירה, ולא נשאר בגלוי רק הז' לבד. אמנם כשעולין ג"ר, אין הז"ת נשארין למטה כי גם הם עולין עמהם זה אחר זה, רק שהג"ר מתעלמים במלכות של עולם שלמעלה ממנו, ונשארין למטה ז"ת מגולות, אך הם נקשרים אחריהם, ועולין עמהם. וכן הסדר ג"ר דיצירה, ביו"ד דבריאה. וכן ג"ר דבריאה בי' דאצילות. וזה תבין במה שהודעתיך, כי ראש הבריאה, סיום אצילות עצמו וכן כל עולם מאלו:

אמנם לא די בבי"ע, כי גם באצילות עצמו הוא כך, כי הנה יש בו כמה מיני אלף אלפי אלפים עולמות, וכולן נעשין בשבת ע"ד הנזכר זא"ז, כמעט עד רדל"א:

וזהו סוד השבת, הנקרא שביעי, לפי שיסוד הוא סוד כל הז' כנודע, לכך אומרים המלאכים באותו השיר, עולם שכולו שבת ומנוחה לחי עולמים, כי סוד שביעי דשבת כולם בסוד היסוד הם:

בית, שדה, מדבר

והנה כאשר יש עליה לאותן הי' של עשייה, ויתלבשו הג"ר בעולם העליון שממנו, נמצא כי נשאר בעולם עשיה למטה בסופו מקום פנוי, מחמת אותו עלייה שנתעלו, ונשאר מקום פנוי שיעור ג"ת, נגד ג"ר שנתעלו בעולם שלמעלה ממנו. והנה נודע, כי בימי החול הקליפה היא ממש דבוקה בקדושה עצמה. ואמנם ביום השבת יש הפרש בין הקדושה לקליפה, שיעור אותן ג"ת, מקום פנוי ביניהן. אמנם מקום הקליפות עצמו, נקרא מדבר, לפי שאינו ראוי לזריעה כלל, אך אותו המקום הפנוי אשר נשאר עתה בשבת, נקרא שדה. והענין הוא, כי הלא בהיות שם הקדושה נקרא בית, אך אחר שנסתלק נקרא שדה, אך אינם מדבר, כי הנה שדה ראוי לזריעה. והטעם, כי אף על פי שהקדושה מסתלקת משם, עכ"ז נשאר שם איזה רוחניות דוגמת האדם כשישן, שהולכת ממנו הנשמה, ונשאר בו קצת חיות. והנה שיעור ג"ת, הם ג' פרסאות, כי כל ספירה נקרא פרסה, והטעם, כי הנה סוד העשיה הוא סוד המלכות הנקרא אדני, וסוד סנדלפון, והנה אדני וסנדלפון גי' פרסה, נמצא כי ג' פרסאות, הוא שיעור מקום הנשאר פנוי בשבת, בין הקדושה לקליפה:

דין ספינה

מע"ח - דין הספינה, הנה נודע שאין שם איסור תחומין, ואע"פ שיצא אדם כמה פרסאות יותר. הטעם, כי אין תחומין למעלה מי' בשבת, והים שמהלכת בה הספינה גבוה יותר מי'. והענין, כי הספינה היא מלכות קרובה לחיצונים. והנה הרגלים, שהם נה"י, כל זמן שאינן נוגעין בקרקע שהיא המלכות, אין זה נקרא יציאה מתחום, אע"פ שיש כמה פרסאות באויר, למעלה מהקרקע י' טפחים; אז אי אפשר שיצא לחצונים רק עד שיגיעו בקרקע, ואז אם יוצא חוץ לתחום הוא נוגע אל החצונים. והנה המלכות גבוה י', לכן אין תחומין למעלה מי' וכו', אע"פ שהלך כמה פרסאות, עדיין הוא תוך קדושה, ושם מהלך תוך הקדושה:

י"ב מיל ואלפים אמה

מהחברים

מהחברים - סוד תחום שבת מן התורה י"ב מילין, ורז"ל אמרו אלפים אמה. כבר ידעת, שנה"י דעשיה מתעלה למעלה בחג"ת, ונשאר שם חלל, וזה המקום נקרא מדבר, שהוא טעון שמירת שבת דכתיב "אם תשיב משבת רגליך". והנה חלל עולה חיים, שהחיים של הקליפות נסתלק. וכבר ידעת, שהאחיזה שלהם הוא באותו מקום שנשאר עתה חלל ונסתלק חיות שלהם ונשארו מתים. והעושה מלאכה ממלא חלל ההוא ונכנס הקליפה שם. וכנגד נה"י הם ג' פרסאות, והמלכות נכללת עמהם. וכל פרסה ד' מילין, הם י"ב מילין.

ובזמן המקדש שלא היו אז תגבורת הקליפה, היו יכולין ללכת בשבת כל אותו שיעור, אבל לאחר החורבן גברו הקליפות, שהם י"א, ונכנסו בי"א מיל התחתונים. נמצא, נצח שבנצח הוא לבדו תחום שבת, ועז"נ "וגם נצח ישראל לא ישקר" פירוש-- בכולו לא ישקר, אבל בחציו או במקצתו יש אחיזה. או יאמר נצח הסמוך לישראל, והיינו פי' נצח שבנצח הקרוב ממש לת"ת, הוא שלא ישקר. ובמדת הוד, נאמר "והודי נהפך עלי למשחית". ובעבור זה תחום שבת שהוא נצח, שהוא אלפים אמה. ועדיין יש יסוד בנצח אמצעי, בין נצח ובין הוד שבו, והוא סוד עירוב, ע"ב רי"ו; כי היסוד הוא המערב ומזווג חו"ג, ושורש עליון שבקליפה מתמתק על ידו, לפיכך בא עירוב לדבר מצוה, להתיר ההלוך ב' מילין, הרי מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך, כי שורש קליפה אינה קליפה גמורה:

והנה תחום, אותיות חות"ם, עולה תנ"ה, גימטריא אהיה דיודי"ן [נ"ל צריכים להוסיף אלפין וההין- ויקיעורך] קס"א קמ"ג קנ"א, וזהו חותם, שלא יכנסו הקליפות בחלל של אלפים אמה, או ד"א על ידי עירוב, עד ליל מוצאי שבת, שאז יסור החותם ויחזור נה"י למקומו ואז שולטין הקליפות. וזהו וינפש - ווי נפש, ולא רוח, ולא נשמה, אלא שנפש בעשיה, וכשחוזרת הנפש שהיא בעשיה יש לה צער שהיא סמוכה לקליפות, משא"כ בר"ן. ע"כ מהחברים:

מרח"ו

והנה כבר ידעת, כי בתחלה היה שיעור תחומין מן התורה, כשיעור מחנה ישראל, שהוא י"ב מילין, שהם ג' פרסאות. וטעם הענין, הוא סוד מה שבארנו, כי שיעור ההרחק, הוא שנשאר פנוי בין הקדושה להקליפה, שהם י"ב מילין, שהם ג' פרסאות. ולכן היו יכולין לצאת עד י"ב מילין, ולא יותר, שלא להדביק קדושה בקליפה ביום השבת, כי היא מעלת שבת, כי היא מתרחקת אז מהקליפות לגמרי. ואמנם אחר שחטאו ישראל, גרמו שהקליפה תשלוט בימי החול, גם כשיעור נ"ה וחצי יסוד של עשיה, כי מתחלה היו דבוקים בסוף עשיה, אך עתה נכנסין ב' ספירות וחצי יותר בפנים. והטעם, לפי שנה"י הם לבר מגופא, והם יכולין לשלוט בהן. וכן היסוד, כבר ידעת כי יש ב' מציאות - א' הנקב המוציא ש"ז. הב' הוא הנקב שמוציא מי רגלים, מזון אל הקליפות. נמצא כי באותו החצי של יסוד, שלטו בו הקליפות. וגם כי הנה חצי יסוד, הוא נאחז בגוף עצמו, אך בחצי ב' שנשאר בין הרגלים שהם נ"ה, שלטו בו גם כן:

נמצא, כי נתקרבו הקליפות בפנים שיעור ב' פרסאות וחצי, שהם י' מילין, לכן ביום השבת כשעולין ג"ר, ונשאר מקום פנוי ביניהם, רק ב' מילין מן הי"ב, כי י' מילין נכנסו בו בחול, לכן סוד תחומין עתה הם ב' מילין מדרבנן, שגזרו אחר שחטאו ישראל מטעם הנ"ל:

והנה ענין חילול שבת, יש בו ב' בחי' - א', הוא סוד עשיית מלאכה. ב', הוא הליכה ויציאה חוץ לתחום. אמנם מי שעושה מלאכה בשבת, הנה גורם להכניס הקליפה בפנים בקדושה, ומגיע עד השורש שנשמתו תלויה שם, לכן ראוי להיות חייב מיתה, לפי שגורם להכניס הקליפות ולטמא מקדש י"י ח"ו. אך היוצא חוץ לתחום, אינו מריע לאחרים, רק לעצמו לבד, כי הוא עוקר נשמתו מן הקדושה, ומוציאה למקום הקליפה, לכן אין ראוי להמיתו, כיון שאין מריע רק לעצמו. אך עכ"ז, עונו ישא, כדי להתלבן, ולחזור אל מקום שורשו שבקדושה:

בחי' י"ג

אמנם בחי' י"ג הוא, כאשר נעריך היצירה כשנכלל בהן ג"ר דעשיה, הנה הוא י', ועתה הוא י"ג. וכן הענין בכל העולמות, ואפילו באצילות עצמו, חוץ מן עשיה שלעולם נשארת בסוד ז' לבד. וז"ס השבת שנקרא אחד, כי אחד גימט' י"ג, כי כל עולם נעשה בסוד י"ג. פירוש - כי הנה כשהג' דבינה עולין בחכמה-- וזהו "אתה" (סוד חכמה הנקרא "אתה") נעשה "אחד"; וכשהג' דת"ת עולין לבינה נעשין אחד, וז"ס "ושמך אחד", כי בינה נקרא "שם" כנודע; וכשהג' דמלכות עולין לת"ת נעשין אחד, וכן בכל העולמות. וזהו "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד":

שדה ושקר

אמנם אודיעך סוד שדה מה ענינו, דע, כי זה יורה אל המלכות, שהוא עולה ומצליח ומתגדלת, כי תחלה הוא סוד ש' של שדה, שהם נה"י של הזכר, אשר אלו נעשין בה מוחין בשבת, ואז היא מתגדלת. ואח"כ היא בסוד ד', מורה אל המלכות שהיא ד', כי תחילה בסוד ש' סוד ג' קוי נה"י, ועתה אמה, דהיינו מלכות בסוד ד'. גם סוד ד', מורה על עליית המלכות גם באחור הת"ת, ואז יש לה ד' מדות תנהי"ם. ואמנם הד' הוא צורה כזה ד, ב' ווין, ולפי שיש לזה ו' סוד ראש, שהם המוחין, לכן כח ו' זו שיש בראש, גורם לאותו האחור של ד', שנעשית מאותו הראש של אות ו', ר"ל ע"י המוחין הרמוז בראש הו' עלתה עד הת"ת דזכר, כי תחלה בנה"י לבד, אח"כ נעשית ה' שהיא מתעברת ממנו, ונותן לה סוד העובר בתוך הד', והוא ו' אחת, הרי איך עולה מג' אל ד', ומד' אל ה'. והקליפה הם להיפך, כי הם אותיות שקר, וכל מה שהולכין הם מתמעטים כמ"ש:

והענין, כי אותיות שדה ושקר הכל א', רק שהם שלא כסדרן לטעם הנ"ל, כי שדה הולכין ורבין, ושקר הולך ומתמעט. והנה אות ה' וק' הכל אחד, רק שנתארך הרגל מעט, וכן אות ד' ור' הכל א':

ועתה נבאר הענין, כי הנה כבר בארנו כי כל אחיזת החיצונים, הם בנה"י, להיותן לבר מגופא. והנה בארנו, כי הקליפה שולטת בנה"י בעונותינו, והוא ש' דשקר. ואח"כ מה עושה הקליפה, הנה לוקחת אותו עובר של מלכות לעצמה, שהוא הו' שבתוך ה' דקדושה. וכשהאשה המנאפת לוקחתו, הנה היא מתעברת ממנו, והנה תחלה סוד ר', כנודע כי ד' בקדושה ור' בקליפה. והנה זו הר' לוקחת אות ו', שהוא העובר תוך ה' של מלכות, ומחברתו לאות ר' שלה. ולא די זה, אלא שפושטת אותו בסוד רגל הק', שתחבר עמה בסוד הקליפה נחש כרוך על עקיבו, ואז נעשית ק', כי הקליפה נקראת כקוף בפני אדם. וזהו אות שק מן שקר. ואח"כ הקב"ה ברחמיו חוזר ולוקח אותו ממנה וחוזרת להיות ר' כבתחלה ומתמעטת כנ"ל. והנך רואה ענין שקר ושדה הכל א'. אך בקדושה מדל"ת נעשה ה'. ובקליפה מה' שהיא ק', נעשה ד', שהוא ר' אצל הקליפה, הרי הולך ומתמעט:

אמנם כי עיקר אחיזת הקליפות היא בהוד ולא בנצח כנודע, ולזה השקר אין לו רגלים, פי' כי אין לו אחיזה בב' רגלים שהם נ"ה, רק ברגל א' שהוא בהוד. והוא סוד כל היום דוה, לכן באלף הה' היה החורבן, ומהוד נהפך לדוה, וז"ס והודי נהפך עלי למשחית. אך בנצח אין לו תפיסה אל הקליפה, הנקרא שקר. ולזה אמר וגם נצח ישראל לא ישקר, והבן זה. לכן אות ק' של שקר אין בו אלא רגל אחד, שהוא כנגד ההוד שלוקחת: