פרי עץ חיים שער השבת פרק כד

במוצאי שבת, כשתאמר ויהי נועם, צריך לאומרו מעומד, לקבל אור החוזר מסוד הבינה, הנקרא נועם. וצריך לכוין, כי שם אה"יה ביודי"ן בבינה, ועולה גי' קס"א, וכן נעם עם המלה גי' קס"א. אך א"צ לומר מעומד רק פסוק ראשון, ולא כל המזמור. ענין מ"ש, הוא אור החוזר, כי ממנו הם נהנין, ולכן אור חוזר מצד התפילות, אנו אומרים ויהי נועם, המשך הבינה הנקרא נועם. ולפי שעתה אין הזווג, והתוספת נעשה מעצמו, ולכן אנו מתפללין. כי מה שאנו עושין בכל יום על ידינו, הוא נעשה מעצמו בשבת, לכן אנו מתפללין ומעשה ידינו כוננה עלינו, כי הוא הזווג הנעשה על ידי, שיתכונן וישלים אותו ע"י. ולהיות זה אור הבינה, צריך לאומרו מעומד, ולכן גם כן יש בנו כח להאיר בבריאה, בסוד ובא לציון, מה שאין כן בשאר ליל חול. וכנגד אור חוזר של סעודות מוצאי שבת:

כשתאמר ויהי נועם, כבר בארנו, שתכוין שם אהי"ה ביודי"ן, כמנין נעם. ותכוין שיש בו ג' יודין ואל"ף, כמנין א"ל, והוא סוד ויהי א"ל. נועם, תכוין להמתיק מן הבינה, לה' גבורות מנצפ"ך, הרמוז בה' פעמים נ"ו, האמורים בפסוק זה - אלהינו, עלינו, ידינו, עלינו, ידינו. הם ה"פ נ"ו, כמנין פ"ר, כמנין מנצפ"ך כנודע:

ויהי נועם של מ"ש, צריך לכוין כי יש בה ה"פ נ"ו, שהם גי' פ"ר, ה"ג מנצפ"ך, להמתיק עם ב' שמות אל, כי ויהי גי' א"ל, שם אל. ומלוי דע"ב דאבא, שהוא אדם התחתון, שם מ"ה דמלוי אלפין. ומלוי מ"ה דז"א שהוא י"ט, יוצאת נוקבא חו"ה, גי' י"ט. גם מן הבינה שהוא אחוריים דאהי"ה גי' ד"ם, נעשה אדם, שם מ"ה, כי ד"ם הוא חיות הז"א, הנקרא אד"ם. והנה כאשר תאמר ויהי נועם, תכוין בפסוק זה אל ב' מיני זווגים בחול, שהוא זווג אבא ואמא, וזווג זו"ן, ואנו רוצין להמשיך אליהם עתה אור גדול, ממה שנשאר משבת, כדי שעל ידו יהיה מציאת זווג בימי החול. וכבר ידעת, כי סוד ויהי נועם במ"ש, הוא סוד אור החוזר מתוספת קדושת שבת, בסוד ברח דודי ודמה לך לצבי, שמסתכל לאחוריו, בסוד אור החוזר. והנה מציאת השבת, הוא סוד הבינה, והוא סוד ויהי נעם, כי אנו ממשיכין סוד אותו נועם של הבינה, לב' זווגים הנ"ל דחול:

וביאר ואמר, מי אלו הב' זווגים. וכנגד א', אמר ומעשה ידינו כוננה עלינו, ופי' - כי אחר שמה שנעשית בשבת ע"י עצמו, הוא נעשה ע"י תפילתינו ומעשה ידינו בחול, וזהו ומעשה ידינו, ר"ל שנעשה זווג זה על ידינו בימי החול, כוננה עלינו ע"י נועם זה. ולפי שהזווג רומז אל או"א, לכך אמר כוננה עלינו, כי האו"א הם עלינו, כי ישראל הוא סוד הת"ת. וכנגד זווג התחתון של זו"ן, אמר ומעשה ידינו, כי גם הוא נעשה ע"י תפלת ישראל וגם הוא כוננהו, ולא אמר כוננה כמו באו"א, מטעם הנ"ל. וגם ר"ל כוננהו, כונן ו"ה, שהם זו"ן, וז"ס כוננהו:

וכבר הודעתיך, כי ע"י חזרת האור דמ"ש, ע"י ויהי נעם, נמשך עד יום ג' בשבוע. ואח"כ מיום ד' בשבוע, אנו מכוונים לעשות הכנה עוד ג' ימים אחרים לקבל השבת, וזה שאמרו רז"ל בספרי, זכור את יום השבת, מצוה לומר היום יום א' בשבת, שני בשבת וכו', כבר הודעתיך בסדר לקבל נר"ן בג' ימים ראשונים, ובג' ימים אחרונים, ואין להאריך. ונתחיל עתה לבאר כ"ז בעז"ה, במ"ש כשאומרים ויהי נועם, הוא לפי שב' מיני תוספות שבת היו, א' בסוד תפילות, וא' בסוד הסעודות. וכנגד הסעודות אנו עושין סעודה במ"ש, כדי להמשיך אור הסעודות, לכל סעודות השבוע. וכנגד התפילות, אנו אומרים ויהי נועם, ותכוין להמשיך אותו הנועם העליון לכל התפילות של כל השבוע:

ונתחיל מן ויהי נועם, הנה תכוין, כי הלא ד' עולמות הם אבי"ע, וכבר ידעת כי אהי"ה במילוי יודין, הוא עולם אצילות בפנימותו, וריבועו במילוי יודין העולה תקמ"ד, הוא נקרא אחוריים של האצילות. ובבריאה, הפנים שלו, הוא זה הרבוע הנ"ל, שהוא אחור האצילות העולה תקמ"ד, והאחוריים של הבריאה הוא ס"ג ברבוע העולה קס"ו. וביצירה, אחוריים דס"ג שהוא רבוע העולה קס"ו, הוא פנימית דיצירה, וחיצונותו הוא שם מ"ה באלפין. ובעשייה, אחוריים דשם מ"ה הנ"ל, וריבועו העולה ק"ל, הוא פנימית העשיה. וחיצונותו, הוא שם ב"ן דההין, וכל זה הוא בימי החול. אבל בשבת, מאיר א"פ עצמו של אצילות בבריאה, וכן פנימית בריאה ביצירה, ופנימית יצירה בעשיה:

אמנם עתה, ע"י כוונתינו להמשיך אור תוספות שבת בימי החול, הנה לא יהיה מציאות החול, ולא מציאות של הארת שבת עצמו, כי זה אי אפשר להיות, אך יהיה הדבר ממוצע, כי נקח קצת חלק מן הארת יום שבת לימי החול, וזהו ענין ויהי נועם. והנה במלת ויהי נועם, תכוין להמשיך מאצילות לבריאה. ובמלת ה' אלהינו, תכוין להמשיך מבריאה ליצירה. ובמלת ומעשה ידינו כוננה עלינו, תכוין להמשיך מיצירה לעשיה. ובמלת ומעשה ידינו כוננהו, מבריאה לעשיה, לפי שסוד שבת הוא בריאה כנודע, לכן כמו שכללנו יצירה בבריאה, גם העשיה היה ראוי לכלול בבריאה, לקבל משם אור שבת זה, ועל ידי זה ומעשה ידינו כוננהו. אך לפי שאין יכולת לעשיה לעלות אל הבריאה רק על ידי היצירה, לכן תחלה נעלה אותה ליצירה, באומרו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ואז תוכל לעלות לבריאה, באומרו ומעשה ידינו כוננהו:

וזה ביאור הענין - ויהי נועם, תכוין להמשיך ויהי מן נועם, פי' שם אהיה ביודין באצילות, גי' נועם, ותמשיך סוד ויהי, שהוא גימט' אל, שהם ג' יודין וא' שבשם אהיה הנ"ל לבריאה, כי כל שם אהי"ה הנ"ל אינו רק בשבת עצמו, אך עתה נמשך סוד א"ל ממנו, שהם ג' יודי"ן וא' שבשם הנ"ל. אח"כ תכוין להמשיך זה בבריאה, בז' שמות שיש בה, שהם סוד תוספות שבת עצמו, שהם ז' אותיות אהיה יה"ו עצמן הנ"ל, ותכוין כי ויהי נעם, הוא מציאת אהי"ה יה"ו, באופן זה - כי ויהי, בו נרמז שם יה"ו, ואות י' הנוספת תחבר עם מלת נועם, ויהי ינעם, והוא גימטריא שם אהי"ה במלוי יודין. גי' ק"ע עם י' אותיות, כמנין ינעם. הרי נתבאר, מציאת אהי"ה יה"ו של הבריאה:

גם כן י"י אלהינו עלינו, תמשיך מבריאה ליצירה באופן זה, כי סוד ד' שמות, שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, תוריד מהם המלואים שלהן, כיצד - מלוי של ב"ן הוא כ"ו, הרי הויה, וג' מלואים אחרים גי' ק"ב כמנין אלהינו, ואנו לוקחין ממטה למעלה, ואנו ממשיכין אורה ליצירה, הנקרא עלינו, שהוא רבוע ס"ג, שהוא גימטריא קס"ו, ועם שם זה אנו ממשיכין אותה ליצירה:

ומעשה ידינו כוננה עלינו, אנו ממשיכין אותה מיצירה לעשיה, כיצד - ומעשה גי' ת"ך, ותכוין שהוא אל בחלוף א"ת ב"ש, והוא גי' י"פ מ"ב, וכולם משם מ"ה דיצירה, תמשיך מי"ס היצירה שהם י"פ מ"ה, תמשיך מהם י"פ מ"ב, כמו שידעת, שהם בפשוטו ומלוי ומלוי דמלוי, הם מ"ב אותיות, ותמשיך י"פ מ"ב, להעלות העשיה בסוד תוספות, כי כל מ"ב הוא להעלות:

ידינו - הוא נתינת מוחין לעשיה, והעשיה הוא שם א"ל אדנ"י, והמוחין היא שם י"ה, שהם ב' מוחין שיש אל הנוקבא, חו"ב, י"ה, ואדני הוא גי' ידינו:

כוננה - היא נתינת כתר אל העשייה, כי כן כתר מלכות, הוא א' א"ד אד"נ אדנ"י ברבוע, והוא גי' כונן, וזהו כוננה, כונן ה', שהוא עשייה, ה' תתאה:

ובר"ת של ידינו כוננה, תכוין כי י"פ מ"ב שכונת במלת ומעשה, שהם ל' ידות, כי ג"פ י"ד הוא מ"ב כנודע, כי הם ג' ידים עליונים, העולין ממטה למעלה. וכן ר"ת ידינו כוננה, עולה ל', וכן מלת ידינו, מורה על הידים:

עלינו - תכוין, כי משם מ"ה שהמשכנו מיצירה לעשייה, הנה יש בו ג' אלפין בכל שם מ"ה, וכבר ידעת, שרומזין לג"פ אהי"ה, ותכוין לעשותה ג"פ אהי"ה, שהם גי' ס"ג, ואז יהיה רמוז הוית ס"ג ממש, ואז תרבענה, ותקח האחוריים שלה אל העשייה, שהוא גי' עלינ"ו:

ומעשה ידינו כוננהו, כבר המשכנו הכל עד עשייה, האמנם לפי שהעשייה תוך הקליפות, לכך צריך תיקון עליון יותר, והוא שנחזור להמשיך עליה מבריאה עצמה, ולהעלותה עד שם, כדי שישאר לה איזה דבר של תוספות, וגם כי הבריאה סוד שבת כנ"ל. לכן תכוין, כי ג' אותיות וע"ש מן ומעשה, הוא סוד עשו גי', כי מכאן היה אחוז כנגדו עשו בקליפה, והם ב' בחי' - א', אחוריים דע"ב, שהם גי' קפ"ד, וי' אותיות, הרי קצ"ד, וזה תמשיך מהאצילות שהוא ע"ב דיודין כנודע. וגם ב' אלהים עם י' אותיות שהם בגי' קפ"ב, והם סוד יעקב, והכל יחד גי' עש"ו. והם סוד הבריאה הנקראת אלהים כמנין הכסא, והם ב' אלהים זו"נ אשר שם, הרי הכוונה מאצילות לבריאה:

נשאר מ"ה מן ומעשה, וזה תמשיכהו מן היצירה ששם שרשו, וכל אלו תמשיך העשיה, כדי שתוכל לעלות עד הבריאה, וזה תמשיך אל ידינו, שהם סוד י"ה אדנ"י:

כוננהו, פי' כונן ו"ה, פי' - במלת כונן, תכוין להמשיך ג"פ מ"ב, אחד מע"ב דאצילות, ב' מס"ג דבריאה, ג' ממ"ה דיצירה, וג"פ מ"ב גי' כונן, ועי"ז יהיה ה"ו של כוננהו. פי' - כי ה' היא בעשיה, וו' ביצירה, ועי"ז תעלה העשייה למעלה מן היצירה ויהיה ה' על ו', וע"י כל תיקון זה ישאר רושם בעשיה:

גם תכוין כי ה' נ"ו, רומז פ"ר גבורות מנצפ"ך שבעשיה, שהוא נוקבא, למתקן. גם תכוין, אל ג' מיני תוספות שבת - א', הוא מה שבא אלינו מפאת קדושת שבת עצמו, וזה ויהי נועם ה' אלהינו עלינו, וכנגד מה שתקן אדם, שהרויח ע"י מעשה ידיו באמצע שבוע, כדי לקבל תוספת שבת בע"ש, גם מזה ישאר מכאן ולהבא, וזהו ומעשה ידינו כוננה עלינו. וכנגד מה שתקן והרויח האדם ע"י מעשה ידיו באמצע השבוע, רק שעושה איזה עון ונסתלק ממנו, וגם מזה ישאר, וזהו מעשה ידינו כוננהו, פי' - כונן למעשה ידינו בעצמן, אשר הוא פגום. אך למעלה שלא היו פגום, לא אמר כוננהו, כי אינו צריך רק המשכתו אלינו עתה, וזו כוננה עלינו. ואומר מעומד זה המזמור, ולפחות פסוק ויהי נועם, ומספיק בזה:

כוונת ויהי נועם, שאומרים במ"ש, כבר בארתיו, ומצאתיו בו דברים מחולפים. והענין, כי אחוריים דאהי"ה דיודין, שהם גי' תקמ"ד, הם אחוריים דאצילות, והוא תוכיות לבריאה. ושם ס"ג עיקר תוכיות לבריאה, והאחוריים שלו קס"ו, אחוריים דבריאה, והוא תוכיות ליצירה. ושם מ"ה עיקר תוכיות היצירה, ואחוריים שלו ק"ל, הם אחוריים דיצירה, והוא תוכיות עשייה. כי ע"ב ק"ל, הם מוחין לשכינה כנודע, ושם ב"ן עיקר תוכיות העשייה, ואחוריים שלו קמ"ד, והוא אחוריים דעשייה:

גם כתב כאן, כי הנה יום שבת הוא מאיר בבריאה ונודע, כי אמא עלאה מקננא בכורסייא, לכן נעם גי' קס"א, להמשיכו מהאצילות לבריאה. גם ויהי נועם, ז' אותיות, נגד ז' מרגלאין, אהי"ה יה"ו, שנזכר בריש פרשת יתרו, והם בבריאה. גם ה' אלהינו, הוא במלוי ד' שמות, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. כי ביום שבת, האירו ד' שמות אלו בעצמן בבריאה, ועתה במוצאי שבת, אנו לוקחין המלואים לבדם מבריאה להאיר ליצירה. גם במעשה ידינו, כנגד עולם עשייה, כי כן ומעשה הוא עשייה. ג"כ ומעשה ידינו כוננה עלינו, תכוין מנין ג"פ מ"ב, מע"ב ס"ג מ"ה, ויש בהם ט' ידות, כי כל מ"ב גי' ג"פ יד, וזהו ידינו, ט' ידות:

קדושת ובא לציון במ"ש, להאיר מאצילות לבריאה, בסוד התוספת שבת, שיתקיימו כל השבוע. משא"כ בלילי החול, כי אין בנו כח להוריד אצילות בבריאה, ואומרין ומקבלין דין מן דין וכו', ואומרים בלשון תרגום, ונהגו לומר עם לה"ק בקול רם, כן נהג הרב ז"ל, ולא היה מקפיד לאומרו בלחש, כי יש מקפידין בדבר:

סוד הבדלה כבר נתבאר, אבל ענין עצי בשמים, תכוין אל סוד הריח, כמבואר צלינו בסוד ענין הריח ההדס לשבת. אמנם תקח מן הב' אגודות של הדס של ליל שבת, והזהר שיהיה בהם ג' הדסים משולשים כשרים, ויהיו קשורים באגוד אחד, ועתה במ"ש תקחם אחד משם בפ"ע, ותריח בהם. ותכוין, כי ג' הדסים הם סוד נר"נ, ותכוין כדי להאיר לך כח תוספת נשמה מחלק נר"נ, על ידי ג' הדסים אלו. אמנם כבר נתבאר, איך כל פעולות של ליל שבת הוא, כדי להשאיר מן קדושת שבת לימי החול, וענין ג' הדסים יהיו קשורים בקשר אחד אגודה א', וג' הדסים נגד נפש רוח נשמה:

ומורי ז"ל היה מריח על אגודה א' של הדס בליל שבת כנ"ל, והיה נזהר שיהיו קשורים בקשר א' כנ"ל, והיה אומר מורי ז"ל, כי במ"ש יכול אדם להריח ולדעת באיזה מקום בגופו יושבת אז נפשו, והוא, כי בהריחו בהדס, כי אם הריח בא לו תיכף בהריחו בהדס, בידוע שנפשו קרוב לחוטמא, ואם מתאחר להריח, הנפש רחוק מחוטמו, ועל דרך זה ישפוט, כי לפעמים יורדת נפשו ח"ו למטה ברגליו, כנזכר בתקונים על פסוק ותגל מרגלותיו, ויש להריח בהדס ג' פעמים, נגד נפש רוח נשמה:

וענין ראיית הצפרניים, היה מורי ז"ל כופף ראשי האצבעות לתוך כף היד, והיו נכפפים כנגד פניו של אדם. גם בזוהר פרשת יקהל כתב, לאכפייא ד' אצבעין חוץ מן האגודל, לקבל שרגא. פי' הוא, להחזיר אחורי האצבעות מקום של צפרניים נגד הנר. נמצא כי כפיית האצבעות ע"ג האגודל, ולא כיש מפרשים להחזיר פנימית האצבעות כנגד היד ולכפותן, רק להיפך:

ובענין הסתכלות הצפרנים, תכוין לסוד החשמל שנשאר על ראש הצפרנים, והוא נקרא מאורי האש, המבדיל בין מוחי קודש לחול, היא קליפות נגה, המתעוררות עתה במוצאי שבת, לכן תסתכל בהן, לומר כי יש מגן זה החשמל שלא תוכל הקליפה להניק יותר, ונקרא מאורי האש, בסוד כעין החשמל מתוך האש, כי ממש אמא עלאה מאירה בחשמל, ולכן נקרא מאורי האש:

כשתברך מאורי האש, תכוין בו, כי הנוקבא היא נקרא אש אוכלה, ובמוצאי שבת הגבורות שולטין בעולם, ואנו אומרים בורא מאורי האש, ואין לנו חלק עמהם רק בבורא, כי הוא אלהינו, ואין לנו חלק עמהם. ומורי ז"ל לא היה מבדיל על הנר שבבית, כי אם על הנר של שעוה שהיה לו מיוחד לזה, והיה מברך בורא מאורי האש:

בענין הד' ברכות של הבדלה הם - נגד אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. וכנגד ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ויכוין בכל אחת מהם, בברכות בפה"ג, נגד האצילות. עצי בשמים, נגד בריאה. מאורי האש, נגד יצירה. המבדיל, נגד עשיה. גם יכוין בד' אותיות יהו"ה, אות אחת בכל ברכה. ויכוין בהמבדיל, הוא הבדלת הקליפות והחול מהקודש בעשיה, הרי ד' עולמות:

מהחברים - כשהאדם מדליק האבוקה, יכוין כי דונג גימטריא ס"ג. ושעוה, ר"ל - ש"ע ו"ה, ר"ל ש"ע נהורין דאריך אנפין, הם מאירין לאותיות ו"ה שהם זו"נ, דכתיב בהו עושה גדולות עד אין חקר, עושה היינו שעו"ה. ובכח ש"ע זה, הבדילנו מש"ע קליפין, דכתיב בהו ע"ש תאכלם, היונקים מו"ה. ואז הרים הקליפות, כדונג נמסו מאש הקדוש שבאמא, שבה שם ס"ג, דאלהים מלא ביודי"ן גימטריא ש', וע"ה א"ש. והנה שעוה ודונג גימטר' ד' אלפי"ן מד"ת, כי כן בא"ב דאי"ק בכ"ר, הוא כולה באמא, דאהי"ה ס"ג היינו דונג, ונכללו בה כל שאר המלואים, על סדר זה - אי"ק ע"ב, בכ"ר ס"ג, גל"ש מ"ה, דמ"ת ב"ן. וחוזר למפרע, הנ"ך ב"ן, וס"ם מ"ה, זע"ן ס"ג, חפ"ף ע"ב, וחוזר ביושר, טצ"ץ ע"ב. וכן על דרך זה, וכולם באמא, כנודע דבתר דאולידת הדר אתעברית מינייהו. ועוד כתיב בה, ושמים לא זכו בעיניו. והנה דמ"ת לשם ב"ן שבה, כי עיקר הבדלה בנוקבא שמאלית כנודע. ועוד אל"ף שבס"ג, הוא שורש ומקור לג' אלפי"ן שבמ"ה, וארבעתן יחד גימטריא דמ"ת, דהיינו ברך ברך, חד לו וחד לה:

נ"ר - יכוין גימטריא לבנון ויב"ק, דהיינו הוי"ה ג' פעמים, עם אלהים אהי"ה אדנ"י, דהיינו משולב הג' יחודים - הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אלהי"ם, הוי"ה אדנ"י. וכשהוא מסתכל בד' צפורני ידיו הימין לבד, יכוף האגודל תחתיה בפנים, ולא יראה החוצה. והנה בד' אצבעות, יש ל"ט לבושין דחול, דמינייהו ל"ט מלאכות. ויש ר"ן כחות החיצונים, בכל א' מד' אצבעות שמאלית דעלייהו אתמר יפול מצדך אל"ף, ובכל א' מד' אצבעות הימין, יש אלפים וה' מאות כמנין נ"ר, ופירש י"פ נ"ר, דעלייהו כתיב ורבבה מימינך. (פירש ד' פעמים ר"ן גי' אלף, ד' פעמים אלפים ות"ק, גי' עשרת אלפים) וכשתסתכל בנר מצוה, דהיינו לבנון יב"ק, ויברך עליו, ותביט ביד הימין, ותקיים בהם הך הכפתור וירעשו הסיפים. ונ"ל שאינו של מורי זכרונו לברכה:

כוונה לזכירה - בשעת הבדלה קודם שיברך יאמר, משבענא עליך פורה שר של שכחה, שתסיר לב טפש ממני, ותשליכהו על טורי רומיא, ארמימ"ס רמימ"ס מימ"ס ימ"ס מ"ס ס', ונח מצא חן בעיני י"י. פי' - כבר נודע, שבע"ש כל הקליפות כולם נגנזין בנוקבא דתהומא רבא, ובמ"ש יוצאין, ורוצין לשטוף העולם, אלמלא שאנו אומרים ויהי נועם. והנה בפסוק זה ה' פעמים נ"ו, שהם גי' פ"ר מנצפ"ך, והנה אין דינין נמתקין אלא בשורשן. לכן צריך לכוין באלו ה' פעמים נ"ו, להתיש ולהכניע כח הקליפות, שהוא פרה, שהיא נגד הנ"ל. והנה שר שלהם שמו פור"ה, ר"ל פ"ו פשוט אלהים, ר' אחוריים דאלהים, ה' אותיות אלהים. וזהו פורה דרכתי לבדי, כי לבדי אותיות בדי"ל, ר"ל להבדיל שהם דינין קשין דרכתי בשעת הבדלה. והשם של אדם בליעל שהוא ארמימ"ס, הולך ומתמעט, והוא ראש הקליפה. והנה בליל שבת כשאומר הקידוש ומברך על היין, יכוין באותו הוי"ה דברוך אתה י"י שהוא ביודי"ן, העולה חסד. ובמוצאי שבת, יכוין בשם ע"ב דאחוריים, ויכוין בהויה כ"ו, וישאר מע"ב מ"ו גי' הבדלה, והשם היותר מעט הנ"ל שהוא האחרון, שהוא גי' מ"ס, כמנין ק' וזהו שארז"ל אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים לשונה קא פעמים. וזה פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי, ר"ל מהקליפות אין איש אתי, ואדרכם באפי, ר" ת פותח את ידך, והוא שם משמות ע"ב, והוא גי' הוי"ה אדנ"י, וע"י כוונת אלו, יתכנעו הקליפות שהוא גורם שכחה, ויבא הזכירה בע"ה, ועיין ביחודים:

ממורי ז"ל - שלא למזוג כוס יין של הבדלה. ובענין הבדלה שהיו נוהגין לומר בבה"כ, היה אומר מורי ז"ל, שהוא מנהג טוב, והיה נותן ד' זוזים לאנשי בה"כ שיקחו יין, כדי לזכות ולהבדיל עליהם משלו. מורי זלה"ה הזהרני מאוד שלא אשתה מים קודם הבדלה, וא"ל כי השותה מים בזמן ההוא ימות באסכרה (ס"א השותה מים בין השמשות של מ"ש שימות) אבל אם היה אוכל בשולחן בסעודה שלישית, ונמשכה סעודתו, שראוי לומר הבדלה, יכול לשתות בתוך הסעודה קודם הבדלה, ואין בכך כלום. (א):

הגהה (א) צמח מכאן נראה שמ"ש בגמרא כל מאן דשתא מיא בין שמשייא ימות באסכרה, י"א בין השמשות דל"ש, וי"א בין השמשות דמ"ש, וכן הלכתא דבליל שבת אסור מן הדין מפני הקידוש של לילה. ובין השמשות דמ"ש אסור מפני האסכרה, כמ"ש בספר הליקוטים:

היה מורי ז"ל נוהג לומר אחר הבדלה, ויתן לך, כמו שנוהגין לומר במ"ש בביתו, כדי להמשיך תחלת ימי החול בפסוקי רצון וברכה. בח"ב של הזוהר משמע שצריך לברך על נר של שבת, פי' הרח"ו ז"ל, וכן משמע מבראשית האי שרגא וכו'. דין שיטעום מן הכוס קודם שיפסק בדבר אחר:

הנפש יתירה אינה הולכת לגמרי, עד אחר סעודת מ"ש, לכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינו אוכל נפש, או בתורה, עד אחר סעודה דמ"ש:

ל"א מלכים יש בקליפות שכבש יהושע, וכנגדן ל"א שעות קודש. וזה סוד א"ל מלך יושב, היינו מחצות יום ו' עד הלילה ו' שעות, ויום שבת הרי כ"ד, עם ו' הרי ל', וא' בסעודת מ"ש, שהוא סעודה דדוד מלכא, הרי ל"א. ומי שאינו מקיים סעודת דוד, ישאר קליפה א' בלי הכנעה:

במ"ש לא הניח להתאבל על ירושלים כטעם האומרים שבמוצאי שבת נחרב הבית, כי עדיין תוספת קדושת שבת קיימת בבחי' נשמה, וגם אחר חצות לילה לא היה מאריך בבכיה יותר משאר לילות. (ההפרש שבין שבת לחול עיין בהקדמה לשער א' וסוף שער א') ועתה נבאר סדר האכילה ושתיה וברכת המזון, הכל באר היטיב. יקח מים כשרים לנטילה ויטול ידיו, וכוונת הנטילה נתבאר בחלק א' מזה, וכן כוונת ברכת על נטילת ידים. אחר כך יסב על שולחנו, ויקח הלחם מן השנים הנזכר לעיל, והלחם יגביהנה בין שני ידיך, ויברך המוציא, וידקדק בה' דהמוציא, כאלו הוא ב' ההי"ן. ויכוין ה' מוציא, בינה מוציאה לח"ם, ג' הויו"ת שבחג"ת דז"א כנודע, מן הארץ היא בינה. וכן ה"י תתאה שהיא המלכות, מוציאה לחם שהוא המזון שקיבלה מן הארץ היא המלכות, להשפיע לעולמות של מטה ממנה, וכבר נתבאר מזה היטיב בחלק א' מזה:

אחר כך יפרוס הפרוסה דהמוציא, ויטבול במלח, והכוונה כי ביסוד יש ג' גבורות, ג' הויות שעולים מל"ח, ונמתקים בג' הויות חסדים שעולים לח"ם, ואז מה שהיו הג' גבורות בסוד דין, הוא עתה בסוד לחם, שנתבטל המרירות:

אחר כך יאכל ההמוציא, ובאכילתו יכוין, כי כשנשברו המאנין תבירין, נתקלקלו ד' בחינות, שהם דצח"ם, והיו המאנין תבירין, מנהון אתבסמו ומנהון לא אתבסמו, ואנו צריכין לברר האוכל מתוך פסולת, ומן האוכל חוזר לאברי האדם, והפסולת יוצא ממנו. וכן הענין באכילה העליונה, לברר האוכל מתוך הפסולת. והאכילה דחול כבר נתבאר לעיל, שהוא נגד היצירה, ורובה הולכת לחצונים, ומעוטה הוא הנברר מהניצוצות קדושה שנפלו בעת מאנין תבירין הנ"ל ובא לקדושת אדם, והבן זה היטיב. אך הבירור הוא על ידי מחשבה דאבא, לכן יכוין בעת שהאוכל בין לחיו, יכוין שהלחי עליון הוא סוד חכמה דאבא, שבה א' בצורת יו"י, מספרה הוי"ה. ולחי תחתון היא בינה דאבא, ובה א' צורת יו"ד מספרה ך', ועם הוי"ה הנ"ל הוא מ"ו, סוד מלוי ע"ב דאבא כנודע:

ותכוין גם כן בצורה אחרת, שאות א' נחלק לשנים בארכה ואז יהיה מספרה ל"ב, סוד י"ו שיניים למעלה, וי"ו שיניים למטה, כמספר ל"ב נתיבות דחכמה. וכדי לכלול בינה בחכמה וחכמה בבינה, בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה, יכוין שחצי א' דיו"י, מצטרף לחצי א' דיו"ד, וחצי א' דיו"ד מצטרפת עם חצי א' דיו"י, וכללות כולם גי' אוכ"ל, מספרו א"ל הוי"ה, אשר הוא ביצירה כנודע, והוא גי' ז"ן, שעם האלפין כשהם שלימים שהם גי' מ"ו, נעשה אותיות מזו"ן. ויכוין להוי"ה אדנ"י, שהוא גימטריא מאכל האוכל, והבן זה. ועוד יש כוונת אחרות ויתבאר במקומו:

אחר כך יאכל די צרכו, וכששותה יין באמצע סעודה, יברך הטוב והמטיב, ויכוין כי הטוב לדידיה, הם החסדים שמקבל יסוד ז"א לטוב לו. ומטיב, שממתיקים את הגבורות שהוא סוד יין כנודע:

על פרי חדש יברך שהחיינו, ויכוין שהחיינו - ביסוד, שהוא סוד חי. וקיימנו - בנצח הוד, שהם העמודים ומקיימין את האדם. לזמן - הוא מלכות שהיא סוד הזמנים כנודע:

אחר כך יטול ידיו למים אחרונים, ויכוין כך, כי הלא ידעת כי הסטרא אחרא קאים על השולחן, וצריך האדם ליזהר מאוד בזה, כי אז יכול לשלוט עליו יותר משאר זמנים. אמנם כשיש ברכת זימון בג', אז אין כל כך חשש, כי על ידי ברכת הזימון יסתלק משם. אך בהיות אדם יחידי, אז צריך כוונה גדולה עד מאוד לסלק מעליו כח הס"א, וצריך לכוין מאוד בברכת המזון. והנה גם במים אחרונים, יותר צריך לנהוג בהיותו לבדו, כדי שלא יקטרג עליו הס"א, ועל ידי מתנה זו של המים אחרונים יסתלק, אמנם עכ"ז עתה הוא כאורח, ואחר כך אם לא יכוין בברכת המזון אז יחזור לבעל הבית, לכן צריך כוונה גדולה במים אחרונים ובברכת המזון, ובפרט בהיותו יחידי:

והנה כוונת מים אחרונים, יכוין כי ר"ת שלהם מ"א, וכן ר"ת וס"ת של אחרונים הוא א"ם, והוא סוד אהי"ה דיודי"ן פשוט ומלא ומלא דמלא, הוא א"ם אותיות. וכן באהי"ה דאלפי"ן הוא מ"א אותיות. ותכוין בב' מ"א אלו, לדחות כח הסטרא אחרא, שלא יקח יותר מהראוי. גם זה הכוונה עצמה, תכוין בציור ידיך, כשתתחבר ד' אצבעותיך דידך הימנית לצד א' יחד, ואצבע ה' הנקרא גודל לבדו, ותכוין כי בד' אצבעות בהם מ' אותיות, י' אותיות בכל אצבע, ובגודל הוא אות א', הרי מ"א אותיות ביד ימין, ובזה תכוין אל אהי"ה דיודי"ן, וגם יכוין כי השם הפשוט שהם ד' אותיות לבדם בגודל. ובמלוי הוא י"ד אותיות, כמנין פרקי היד, ואח"כ תמלא הד' אותיות ואות א' מלאה בכל אצבע, ובאגודל ד' אותיות אהי"ה כולם בו כי הוא עיקר כנודע. ועוד יכוין השם הפשוט בגודל, וד' אותיות אלו במלוי המלוי תכווין בד' אצבעות אחרים, וכולם דיודי"ן ביד ימין. אח"כ ביד שמאלית תכוין בד"ז, באהי"ה דאלפי"ן, וכ"ז תכוין בהיות אצבעותיך כפופים למטה, כי במים אחרונים צריך אדם להשפיל ידיו, ובזה מגרש הסטרא אחרא כנ"ל:

אם יש זימון, תברך ברכת המזון על הכוס של יין, ותאחזו בין ה' אצבעותיך של ימין על גביהם ממש, ויתן עיניו בו. וכשמברך בלא כוס, ישים ב' ידיו זה על גב זה נגד החזה, יד ימין על יד שמאל, ויסגור עיניו עד שיגמור כל הברכה. וקודם ברכת המזון, אחר נטילת מים אחרונים, יאמר למנצח בנגינות כו'. אח"כ יאמר אברכה את ה' כו', הנזכר בזוהר. כי סטרא אחרא קיימא על פתורא, ונקרא בכל עת, וצריך לומר הב לן ונברך, אחר פסוק אברכה וגו'. אחר כך פסוק סוף דבר הכל נשמע וגו', ופסוק תהלת ה' ידבר פי וגו', ואנחנו נברך יה וגו', וידבר אלי זה השולחן וגו', אח"כ ברכת המזון. ואמר לי מורי זלה"ה, כי מלשון הינוקא דבלק משמע, שאוחז הכוס בב' ידיו עד שמתחיל ברכה שניה, ואז יתיישב כסא על תיקונו בימינך, אך הוא זלה"ה לא נהג כן:

ועתה נבאר כוונת בה"מ היטיב, תחלת הכל תכוין לשם אדנ"י במלוי המלוי, שהוא ל"ד אותיות, ואדנ"י פשוט הוא ס"ה, הרי הכל גימטריא צ"ט, וע"ה הוא מאה, כי מלוי הת' חסר י', ונשלם עם הכולל. ובר"ח יכוין במלוי התי"ו ביוד, כמ"ש לקמן ואז מלואה ל"ה, כי בחול היא דלה וחסירה, ואחר כך תתחיל בה"מ. ובכללות ברכה א', יכוין אל אות א' דאדנ"י, במלוי המלוי כזה אל"ף למ"ד פ"א, שהם ח' אותיות, ח' אורות. ובאמרו נותן לחם לכל בשר, יכוין כי הוא סוד החסד, נות"ן גי' אבגית"ץ, שהוא שם החסד כנודע, והוא סוד ונתן הכהן, ושם מקום הברכה:

באומרו אל זן ומפרנס לכל, תכוין להשפיע מסוד אל שהוא א"ל שדי דבריאה, עולם הראשון הנקרא מגן, כי יש בו ג' א"ל כנודע, משפיע לז"ן גימטריא א"ל הוי"ה דיצירה. באומרו פותח את ידיך, יכוין למה שכתבנו באשרי שאחר עמידה דיוצר דחול. ובהוי"ה דחתימת ברכה זו, יכוין אותה בניקוד אלהי"ם. בכללות ברכה ב', יכוין באות ד' דאדנ"י, במלוי מלואה, והם ח' אורות אחרים, כי ת' בלא י'. ובהגיע לתיבת את שבפסוק וברכת את ה' אלהיך, ימזוג הכוס במים, וטוב שתסתכל ותביט במים בעת נתינתך בכוס, ותכוין בהם שהם ט' יודין דע"ס מ"ב, למתק גבורות יין במים, שהוא מימי החסדים כנודע. וכן יין גימטריא ע' אותיות, שבז' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וג' אהי"ה הידועים, כמש"ל בפרקים הקודמים. ובהוי"ה דברכה זו יכוין אותה בשם אלהי"ם. בכללות ברכה ג', יכוין אל אות נ' במלוי המלוי, והם ט' אורות. ובהוי"ה דברכה זו בחתימה, יכוין אל שם א"ל, והיינו - ביום א' מהשבוע, יכוין בא"ל שד"י. וביום ב' בא"ל הוי"ה, ביום ג' באל אדנ"י. וכן בג' ימים אחרים, היינו ביום ד' כיום ג', ויום ה' כיום ב', ויום ו' כיום א'. והטעם הוא כמו שביארנו, כי תוספת שבת, ממנו ניזון כל השבוע, ויש תוספת שקבלנו ע"י ג' סעודות דשבת, ואנו צריכין להשאיר קצת קדושה מהם בכל שבוע בברכת המזון, כדי להשאיר אותו תוספות, והבן זה:

בכללות ברכה ד', יכוין אל אות י' במלוי המלוי, והם ט' אורות. ובג' הטובות דברכה זו, צריך לכוין, כי הלא ד' ברכות, הם נגד ד' מוחין דנוקבא. וברכה ד', הוא נגד מוח גבורה דנוקבא, ואנו צריכין למתקם, לכן מציאות הטבה, הוא להמתיק הגבורה כמ"ש לעיל גבי הטוב והמטיב. אך לפי שעיקר המתקה בחסדים, הם ג' גבורות לבד, הנמתקות ביסוד דרך ירידת החסדים כנודע במ"א מהדרושים ובשער הציצית בחלק א' מזה, לכן כאן ג' הטבות, שהוא סוד ג' חסדים, המטיבים לג' גבורות. ובעושה שלום במרומיו, יכוין בר"ת עש"ב שם ע"ב, ואחר כך יברך סברי מרנן כו', בורא פרי הגפן, וכוונתה כבר נתבאר במקומו בערבית דשבת ע"ש היטיב. ובברכת המזון דשבת, קודם כל יכוין לשם ע"ב, ולהוי"ה פשוטה גי' צ"ח, ועם ב' כוללים הוא מאה, כנ"ל גבי בה"מ דחול לעיל, והבן זה:

השער הי"ט - שער ראש חודש חנוכה, ופורים. ויתחלק לששה פרקים: