פרי עץ חיים שער השבת פרק י

ואמנם אפשר ששמעתי באופן אחר, כי יעקב ורחל שניהם למטה בנצח הוד יסוד הראשונים דזעיר אנפין, ואח"כ כשעולין למעלה בערבית שבת, ועולין נגד ג"א דז"א, ששם הם הג"ת גם כן כנ"ל, ואז עולין שם יעקב ורחל, ונשאר מקום פנוי וחלל במקום הג"ת, ואז עולין שם הג"ר דבריאה. וכעד"ז בכל העולמות, עד שנמצאו ג"ת דעשיה מקום פנוי וחלל לגמרי, וזה סוד תחום שבת, כמבואר במקום חר, ושם הוא מקום פנוי:

וכבר ידעת כי הקליפות כולם הם למטה מי' ספירות דעשיה, ונדבקים שם ברגלי העשיה, ועתה כשעולין רגלי העשיה, שהם ג"ת דעשיה, עולין לג' אמצעים, אז הקליפות אינן עולין עמהם, אך נשארין במקומן, ונשאר גם כן מקום נה"י דעשיה, שעלו במקום ג' אמצעים, נשארו מקום פנוי חלל, ומקום החלל הזה, הוא מפסיק בין הקדושה להקליפה, ומקום זה נקרא תחום שבת. כי הלא העיר עצמו, הוא סוד מקום הקדושה, שהוא נגד מקום ג' אמצעים דעשיה, אשר עתה הם נה"י דעשיה. וא"כ תחום שבת מבחוץ לעיר הזאת, ובאותו התחום יכול לילך אדם בשבת, לפי שהוא מקום פנוי ואין שם קליפה, רק שאין קדושה, אך רושם הקדושה שם. אך חוץ לתחום, הוא מקום הקליפות, ואם רגלי האדם יוצאין חוץ לתחום, גורם שגם רגלי אדם דעשיה, שהם ג"ת שבו, ירדו חוץ לתחום, ויכנסו תוך הקליפות:

וזה סוד אם תשיב משבת רגליך, כי הרגלים עליונים תשיבם ותחזירם למעלה, כי אין השבה רק למקום שיוצאין ממנו תחלה, וכן הוא כאן, כי בתחלה בעת האצילות נתפשטו נה"י דעשיה וירדו מן הג"א למטה, כי הלא בעת קודם שירדו,הוכרחו שיעברו דרך האמצעים, ואחר כך יעברו למקומן, ועתה הם חוזרים ושבים למעלה במקום הראשון בג"א, וזה סוד אם תשיב משבת רגליך, שהוא השבת רגלים למעלה:

ובזה יתיישב מה שכתוב אם תשיב, ולא אמר אם תמנע רגליך, אך הוא רמוז להנזכר לעיל, כי גם הוא סוד שהודעתיך, כי נצח הוד יסוד לבר מגופה אינון, כי הו"ק שהיה אורך זעיר אנפין מתחלה, נתעלה עתה בעשותה פרצוף, וגם חג"ת שלו נעשה כח"ב, ונצח הוד יסוד שלו נעשה חג"ת, ונשאר בלי נצח הוד יסוד לבד, עד שהוצרכה בינה אמא עלאה להתפשט בו, כדי לעשות בו נה"י חדשין ממש, לכן שייך בזה השבה, כי מקום נצח הוד יסוד אמיתים הראשונים, הוא מקום ג' אמצעים:

אמנם נבאר יותר ענין השבת רגלים הנ"ל, ובו יתבאר חדוש וכלל אחד בסוד התכללות ועליות העולמות אלו באלו, והוא, שאל תחשוב כשאנו אומרים שהזעיר אנפין עולה במקום אבא, או הנוקבא במקום ז"א, או ג"ר דבריאה במקום ג"ת דאצילות וכיוצא בזה, אל תטעה לומר כי העליון נשאר במקומו, וגם התחתון עולה שם, כי אי אפשר, כי הרי נודע מה שארז"ל כי הקב"ה מקומו של עולם, וכמ"ש בזוהר, והוא ממה שאנו צריכין לידע כלל גדול בדברי קבלה, והוא, כי מקום שיעור אורך אריך אנפין, הנה רחבו הוא כל בחינת אריך אנפין, המתפשט ברחבו כל רוחב שיכול להיות עד סוף העולם, והוא ממלא כל רוחב ההוא, ואין מקום פנוי ברוחב. וכן במקום אבא ואמא או ז"א וכיוצא, אם כן נמצא כי בעלות זעיר אנפין באבא, אי אפשר לו לעלות שם, אם לא שיסתלק אבא למעלה ממקום ההוא, אז ז"א הבן יורש מקום אביו. אך אי אפשר להמצא ביחד במקום אחד. וכן כשעולין ג' ראשונות בג' תחתונות שלמעלה ממנו, אין עומדין במקומן ביחד:

גם אל תטעה באופן אחר ותאמר, כי עולה ומסתלק לגמרי, דאם כן אין זו נקרא עליה. כיון שאין בו רק מעלת מקום לבד, והרי הכתוב אומר ושמרתם את השבת כי קודש היא, פי' - כי זעיר אנפין חוזר להיות אבא עצמו, ואם אינו לוקח רק מקום של אבא לבד, אם כן אינו קודש גמור, כי אינו אבא עצמו הנקרא קודש, רק יש לו מקום אבא:

אך סוד הענין דע, כי הלא יש בעולמות העליונים בחי' עצמות וכלים, כמבואר אצלינו, אמנם הכלים עצמן יש בהם פנימית וחיצוניות, והמלאכים הם בחי' חיצוניות הכלים, והנשמות הם פנימית הכלים. ואמנם כל זה שאמרנו, שבקבלת שבת עולין חיצוניות העולמות, בסוד השדה חקל תפוחין, ואח"כ בעמידה עולין גם פנימית העולמות ששם סוד הנשמות כנ"ל. והנה כל זה היה בסוד הכלים לבד, אבל עצמות שבו, אינו זז ממקומו כלל:

ובזה תבין סוד שבת היטב, והענין נתחיל מאבא ואמא, כי הלא ביום השבת אשר נאמר בו ושמרתם את השבת כי קודש היא, אז מסתלק כלי גופא דאריך אנפין למעלה ממקומו, והעצמות נשאר במקומו, ואז יוצא כלי של אבא ואמא שם למעלה, ומלביש את עצמות אריך אנפין ממש, ואז נמצאו שאו"א הם א"א ממש, ונשאר עצמות אבא ואמא במקומם, אז עולה ז"א ונוקביה הכלים שלהם, ומלבישים עצמות או"א, ואז הם או"א עצמם, וזה סוד ושמרתם את השבת כי קדש היא ממש:

אחר כך עולה בריאה במקום אצילות, בסוד הכלי, ונשאר עצמות הבריאה במקומה, וכן עד הסוף, שנמצא כי הכלים של נה"י דעשיה, עלו והלבישו עצמות של ג"א. דעשיה, ונמצא עתה בסוף הכל, נשארו העצמות דנה"י דעשיה מגולין בלא כלים כלל:

ובזה תבין סוד תוספות שבת הבא אל אנשי העה"ז, מהיכן הוא, ואיך הוא בא, והוא, כי היות שנתגלו אותן הנה"י דעשייה, העצמות שבהם בעת קבלת שבת, הנה הבריקו והאירו כל העולם כולו, ומהם נמשך נפש יתירה לבני אדם בערב שבת:

ואמנם אח"כ כשעלו הכלים למעלה, ונשארו העצמות שבהם מגולים, ובזה היה אפשר שיינקו החיצונים משם, כי הוא אור מגולה, לכן הם עולין ונכללין למעלה בכלים שלהם שעלו למעלה, ואז נמצא כי הכלים דנה"י דעשיה, יש בהם אורות רבים, שהם העצמות של עצמם, והעצמות של ג' כלים דג"א, ועי"כ האורות מוצנעים שם מן הקליפות. אמנם אין מציאת זו בכל מקום, רק בכאן בנה"י דעשייה לבד, לפי שהם סוף כל הקדושה, הוצרך להיות כך כנ"ל:

ועתה יתבאר היטב אם תשיב משבת רגליך וכו', כי השבת עצמות רגלים למעלה, בכלים שלהם עצמם שעלו למעלה, זו נקרא השבה גמורה. כלל העולה מזה, כי כל תוספות שבת הוא, כי כל הכלים קנו נפש חדשה, ועצמות חדש, מה שלא היה לו בתחלה, והוא ממש דוגמת בני אדם, אשר ע"י מעשיהם ומצותן, קונים נשמה חדשה, וגדולים מן הראשונים שהיו להם תחלה, והוא בגוף הזה אשר היה לו בתחילה, והגוף הזה אשר היה בתחילה אינו משתנה, רק העצמות שבתוכם, וכן הענין בתוספות שבת:

מהחברים - בליל שבת, נקרא השכינה חקל תפוחין, כי נכללת בלאה הארה, ומן מקיף לנקודות ציון שלה, היא מקום התפו"ח, גי' צבאות. ותפוחים הם יסוד בינה ותבונה, שעליהן נאמר תפוחי זהב, וחסדים דאבא הנכללים בהן, הם משכיות כסף:

ובשחרית נקראת חקל תפוחין, בהארת ע"ק, דאיהו מרום וקדוש גי' שבת, והוא באמת סוד שבת עלאה. ובמנחה, כיון שבחול מאותו שעה מתעורר הדין, הנה גם בשבת די לה להיות חקל בלבד, שיסוד תבונה מרוה אותה. אמנם אית חקל ואית חקל, כי לעולם חקל מצד עצמו, בסוד קרית ארבע, הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אדנ"י. אבל בליל שבת שמכינה עצמה לזווג, מוחין דידה נתעלו למקום מוחי ז"א, אז היא חק"ל במלואו ע"ב שבחסד, ויוצאין מהמלואים כלי לנוקבא, ג"פ מ"ו גי' חק"ל. ובמנחה שדינין מתעוררין, ואין זווג, צריך ליקח אחוריים דע"ב, ואחוריים דס"ג, ואחוריים הוי"ה פשוט, דהיינו - טדה"ד. טה"ג, ד"ט, הט"ה, ד"ט. טה"ג, ד"ט, הא"ה, ד"ט. ואע"פ שהא' דרכה לחלוף בתיו, כאן אות א' נשארה במקומה. ומנין ג' אחוריים אלו, כ"ב ס"ב נ"ד, גי' חק"ל ע"כ: