פרי עץ חיים שער השבת פרק יב

אח"כ כשאומר החזן ברכו, תכוין לקבל תוספות הרוח, באופן זה - כי הלא כבר בארנו בתפלת החול, כי כל בחי' ברכו, הוא עליית היצירה בבריאה, והוא מתברך ברבוי ברכאן, ונקרא אז ברוך. וזהו היכל ק"ק דיצירה, שהם ג"ר שלו, שעלו לג"ת דבריאה. ולכן ברכו הוא קודם ההיכלות של הבריאה שהוא סוד הד' ברכות של קודם ק"ש ואחר ק"ש כנודע. וא"כ כיון שזהו סוד תוספות היצירה, א"כ תכוין שגם רוחך שמן היצירה נתוסף בה קדושה יתירה:

אמנם סוד תוספות זה ענינו הוא, כי כבר בארנו לעיל, כי בליל שבת נכנסין המקיפים של ל' דצלם בראש הז"א, אך אינו נכנס ביחד, רק נחלק לג' פרקין. וכבר בארנו, כי בקבלת שבת נכנסין ג"פ תתאין של ל' דצלם אמא, וכן דשל אבא. והנה עתה תכוין, שמתחילין להיות נכנסין ג"פ אמצעים של ל' דצלם אמא לבד, ונגמר כניסתן בופרוס לסוכת שלום. והנה הפרקין תתאין הם בסוד נפש, ולכן בקבלת שבת קבלת נפש יתירה אז כנ"ל, ועתה שהוא כניסת ג"פ אמצעים, הוא תוספות הרוח. והנה כוונת ק"ש בליל שבת או בשחרית, וכן כל כוונת התפלות של שבת, אינו כמו הכוונה של חול, כי יש בהם כמה מיני מדרגות, אמנם לא קבלתי כוונתה:

ופרוס עלינו סוכת שלומך, הנה כאן תכוין לקבל תוספות הנשמה, כי הלא בברכת השכיבנו, הוא בהיכל ק"ק דבריאה כנודע אצלינו, רק שהוא בסוד הנוקבא, כי אלו היכלות של ערבית, הם היכלי דנוקבא, ואין חילוק בין חול לשבת, רק בסוד כוונת ופרוס כמ"ש בע"ה. והנה ק"ק הזה דבריאה, הרמוז בהשכיבנו, חוזר עתה ונעשה האצילות ממש, וזו תוספות שבת בבריאה, לכן תכוין לקבל תוספות נשמה, כי הנשמה היא מבריאה, והוא דוגמת שבארנו בברכו:

והנה תכוין, כי עתה מתחילים לכנוס ג"פ אמצעים דמקיפי ל' של צלם דאבא, אמנם בערך שהאמצעים דאמא נקרא רוח, לכן נקרא אמצעים דאבא נשמה, אע"פ שאינן אלא אמצעים, ונגמרים לכנוס בו בויכולו של עמידה. לכן תכוין כשתאמר בא"י הפורס סוכת שלום, תכוין לקבל תוספות נשמה כנ"ל:

אמנם אמירת ופרוס עלינו, מה ענין פריסת סוכת שלום, היא תלויה במה שבארנו, כי הלא עתה כבר נכנסו ג' פרקין תתאין וג"א דאו"א, וכבר גדל ראש ז"א גדלות גדול כמבואר אצלינו. ואמנם כל זמן שאלו נכנסין בראש ז"א, הנה המוחין שהוא מתחילה פנימים ברישא דז"א, הם נידחין מעט ממקומן למטה בודאי, כדי לתת מקום להמקיפין אלו, אז הנה"י דאמא של בחי' צ' דצלם, הם נכנסין ויורדין תוך הז"א יותר למטה קצת. והנה נודע, כי בתחלה היה היסוד של בינה כלה ונגמר בחזה של ז"א, ושם היו יוצאין יעקב ורחל מהחזה ולמטה, והנה ודאי כי זה היסוד של אמא אינו כ"כ רחב, עד שהוא ממלא כל החלל של גופא דז"א, כי חלל הגוף של ז"א הוא רחב מאד, אמנם היסוד של אמא הוא כעין צנור צר תוך גופא דז"א, ויש חלל גדול בין דופני יסוד דאמא, לדופני גופא דז"א:

והנה כבר נודע, כי תוך היסוד דאמא, נתון החו"ג, תרין עטרין. ואע"פ שאנו אומרים שהגבורות יוצאין וניתנין אל הנוקבא, עכ"ז שרשי העיקרים נשארין תוך יסוד דאמא, שאל"כ היה הז"א דעתו קל כמו הנוקבא. ואמנם הגבורות הם מדורת אש חזקה עד מאד, בפרט בהיותם שם סתומים תוך היסוד דאמא, המתבערים ונדלקים שם, נמצא כי מפתח פי יסוד הבינה, אינם יכולים לצאת, כי שם החסדים, והחסד המתפשט בת"ת דז"א, הוא עומד בתוך אותו הפה וסותמו. ולא די זה, אלא גם החסדים היוצאין מפה היסוד, כבר בארנו שהם יוצאין קודם הגבורות, כי הם מים, ולכן יכולין לצאת דרך מקום צר, אך הגבורות הם אש, ואינן יכולין לצאת עד שהמים שהם החסדים יוצאין תחלה, וירחיבו פי היסוד:

גם ט"א, כי הלא אפילו שיצאו שלהבת הגבורה משם, פי היסוד הוא דבר מועט, כי הוא צר מאוד. ואמנם מקום יציאת השלהבת דגבורות וחומם, הוא דרך מחיצות דופני היסוד של הבינה עצמו, ויוצא החום ההוא, בין החלל שיש מדופן יסוד אמא, לדופן גופא דז"א, כי שם הוא חלל גדול כנ"ל, ושם מתקבץ כל אותן השלהבת והחום ההוא, ועי"ז עובר החום מגופא דז"א ולחוץ, ומחממין את יעקב ורחל, העומדין שם פב"פ, ראשם נגד חזה של ז"א, וכל אותן השלהבת לוקחם יעקב ורחל, והם דינין גמורים. ואמנם עתה בליל שבת, ראוי להסיר כל הדינין כנודע, ובפרט שיעקב ורחל שבהם הוא סוד הזווג של ליל שבת כנודע. גם עתה יש בחי' אחרת, כי ע"י כניסת המקיפים ל' דצלם, יורד היסוד דאמא למטה ממקומה, ואז רישא דיעקב ורחל נמשכים כנודע, כי אינם יוצאים רק מהאורות המגולים, ועתה שיורד המסך מן היסוד בינה למטה ממקומה, הנה נתמעטו יעקב ורחל משעורן, לכן לתקן כל זה, אנו אומרים ופרוס:

והענין - כי תקון זה צריך לעשות באופן זה, כי שפולי מחיצות יסוד בינה, לא נניחם שירדו ביושר תוך הז"א, שא"כ ירדו למטה ויתכסו יעקב ורחל כנ"ל, אך יתרחב אלו השיפולי מחיצות דיסוד דאימא לרחבם, באלכסון, עד שמה שהם יורדין באורך וביושר למטה, ילכו ברוחב עד שיגיעו עד דופן גוף דז"א, והוא ממש דוגמת שיפועי אוהלים, כי כל מה שהולך למטה, נתרחבין מחיצותן יותר בהתרחבות, ואינן צרים כמו למעלה בראש היסוד בתחלתו למעלה, באופן שבאם היו מחיצות האהל יורדין ביושר ולא יתרחבו למטה יותר ממה שהם למעלה, היה האוהל מתארך יותר למטה. אך מה שהיה הולך ומתפשט למטה, הוא הולך ומתפשט בהתרחבות אל הצדדין, וזה מבואר ונודע. נמצא כי ע"י זה נשאר המקום מגולה כ"כ גדול כמו בתחלה, ואין כאן סתום יותר מבתחלה:

גם נתקן תיקון אחר והוא, כי הלא מחיצות יסוד של בינה, מגיעים עד דופני הגוף דז"א, ונדבקים שם, ואז כל אותו החום, ואותו השלהבת, שהיו מכונסים שם באותו החלל, שבין דופני יסוד דאמא לדופני גופא דז"א, אינם יכולים לירד למטה מאותו מקום, כי הלא דופן יסוד בינה הגיע עד גופא דז"א, ונעשה כמין מסך א', ואינו מניח את השלהבת לירד למטה כלל. והנה עי"ז אינו מגיע השלהבת אל יעקב ורחל, כי הם למטה מן המקום הזה, ומן מסך הזה, ואינו מגיע להם חום הדינין כלל. ואם תאמר, שכמו שבתחילה עברו אותן השלהבת, דרך דופני היסוד דאמא, א"כ גם עתה יחזרו לעבור דרך המסך שיורד מן יסוד אמא. תשובה, כי תחלה היו רק מסך א', ולא עבר רק הארת הגבורות, ועתה יש מסך ב', ואין כח בהם לבקוע הב' מסכים. גם טענה אחרת אמיתי, והוא, כי בתחלה היו הגבורות במקום צר תוך היסוד, ולכן בקעו ויצאו. אך עתה שיש להם מקום רחב בין דופני יסוד דאמא, לדופני גוף דז"א, שהוא מקום רחב מאוד, אין בוקעין לצאת:

וא"ת, תחלה איך אנו אומרים שהיו בוקעין גוף דז"א, ויוצאין לחוץ. התשובה הוא, כי אז היו החסדים מגולים, ממולאים כל אותן החלל. אך עתה שנפרש מסך הזה, נשארים החסדים למטה מן מסך הזה, אך למעלה מן המסך, נשאר פנוי לגמרי, כי הלא אם אין החסדים תחתונים עולים שם, אין שום אורות אחרים שיכנסו שם, ולכן יש להם התרחבות גדול, ואין בוקעין לצאת ליעקב ורחל:

וזו ופרוס עלינו סוכת שלום, כי שלום סוד היסוד דבינה, כי לעולם בכ"מ היסוד נקרא שלום, ואנו אומרים שיפרוס אותו השלום שהוא היסוד דאמא, ויעשה כסוכה פרוסה כנ"ל:

גם יש כאן בחי' אחרת והוא, דע, כי הלא בעת ירידת החסדים מהיסוד דאמא, עד יסוד דז"א, הנה כשחוזרין לעלות אח"כ מלמטה למעלה, כדי להגדיל ז"א כנודע, הנה הם עולין ממטה למעלה, ומתחלקין לב' בחי' - א', מה שנכנס תוך היסוד עצמו מאמא מבפנים, להגדיל אותן החסדים הסתומים שבפנים, וא"ת כיון שחוזרין לעלות ולהסתתם בפנים, איך הם מגדילין. אך הענין הוא, כי אחר שכבר נתגדלו בפ"א, ונתרחבו, וקבלו הגדולה הם בעצמם ונתפשטו, ולכן כשחזרו לעלות למעלה, כבר קנו בעצמן כח וחוזק והגדולה, והם מגדילין את החסדים הסתומים. בחי' ב' הוא, החלק שמתחלק ועלו חוץ ליסוד אמא, באותו החלל שיש בין יסוד אמא לגופא דז"א, והוא מגדיל ומאיר החסדים הסתומים מצד חיצון. באופן שמתחברים אלו הב' חלוקות, זו בפנים וזו מבחוץ, ומתחברים יחד, ומגדילין את הז"א:

והנה אלו החסדים שעלו באותו החלל מבחוץ כנ"ל, הנה אחר שנעשה אותו המסך ע"י סוכת שלום כנ"ל, הנה הם מתעכבים שם, כי אינם יכולין לירד מפני המסך שנעשה עתה, ונשארין למעלה בקביעותם, וע"י כן מאירין את ז"א, ומשם ולמעלה, כי הוא המקום הסתום להם, והם מאירין בהן עתה בקביעות, משא"כ תחלה, שלא היו אסורים שם בחוזק, ועי"כ הם חוזרין לירד. וטעם ירידתן, כי תמיד חשק כל דבר לחזור לשורשו, לכן רוצים לירד לשורשן, ושורשן הם החסדים המגולים, ועתה נשארים למעלה:

עוד נתוסף הארה ב' והוא, כי אלו הניצוצין שעלו למעלה, הם מועטין, והמקום למעלה הוא רחב מאוד, ואמנם החסדים המגולים שנשארו למטה תחת המסך כנ"ל, הם בוקעין את המסך בכח, ועולין נצוצין למעלה מהמסך, באופן כי בעלייתן, הם עוברים בכח ובוקעים המסך, אך בירידתן אינם יכולים לירד ולבקוע המסך, כי שם היו בהתרחבות, ונשארין שם. ונמצא כי כל אלו האורות נשארין למעלה בקביעות, ואז מאירין ועולין עד רישא דז"א, והם מאירין בכל אותן האורות הסתומים במוחין דז"א אור גדול, מה שלא היה תחלה. וזה תוספות אור נפלא מתוספות שבת, מה שאינו בזמן אחר. וגם זה תועלת מכלל תוספות שבת:

ואמנם אותן הנקבים הנעשים במסך ההוא, ע"י עליית החסדים כנ"ל, הם נשארין כן, ואז אותן החסדים שעלו, אינם יכולין לחזור ולירד כנ"ל, עם היות שהנקבים הנשארים פתוחין שם, ומשם הם מאירין למטה, ונראין למטה כעין כוכבים, וזשארז"ל סכך הסוכה אין ראוי שיהיה מעובה כעין בית, רק שיהיה כוכבים נראין מתוכם, שהם ניצוצי החסדים שעלו שם, ודומים לכוכבים:

קדיש שקודם עמידה, ג"כ לא קבלתי, רק מ"ב הראשון לבד. ואמנם הוא ע"ד מה שכתוב בקדיש של ברכו ממש, אך יש ביניהם שינוי, והוא שיתכוין ו' אותיות יה"ו אהיה ממולאים באלפין כל ההין שבהם, ווין ממולאין באלף, ותכוין כי הם גי' יעקב, כי בעמידה זו מזדווג עם רחל:

מהחברים - צריך לכוין בד' קדישין, לסוד המרגלא הנזכר בר"מ שהוא אהיה יה"ו באופן זה, כשהחזן אומר קדיש, צריך לכוין לקדיש ראשון שקודם ברכו קנ"א מ"ב, שהוא מלוי המרגלא בההין, ומספרן גי' טפטפיה, שם כלל ג' עולמות בי"ע, יצירה ועשיה שהם טף טף, בסוד יברך את הנערים, ובריאה הוא י"ה, דאמא עלאה מקננא תמן. והנוהגין שלא לומר אותו קדיש, יכוונו בהזכרת של ברכו, וכן בברכו את י"י המבורך, בקדיש שלפני עמידה, קמ"ג טל, מלוי המרגלא באלפין, גי' יעקב, על שם ויקרא בהם שמי, ואח"כ שם אבותי: