עירובין כח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בדגנונייתא זרע גרגיר למאי חזי א"ר יוחנן שכן ראשונים שלא היה להן פלפלין שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי ר' זירא כי הוה חליש מגרסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי אמר כי נפקי ועיילי רבנן איקום מקמייהו ואקבל בהו אגרא נפק אתא ינוקא דבי רב א"ל מאי אגמרך רבך א"ל כשות בורא פרי האדמה חזיז שהכל נהיה בדברו אמר ליה אדרבה איפכא מיסתברא האי מארעא קא מרבי והאי מאוירא קא מרבי אוהלכתא כינוקא דבי רב מ"ט האי גמר פירי והאי לאו גמר פירי ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי לא היא כשות נמי מארעא קא רבי דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא ובכפניות אין מערבין והתניא בקור ניקח בכסף מעשר גואין מטמא טומאת אוכלין וכפניות נקחות בכסף מעשר דומטמאות טומאת אוכלים רבי יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שניקח בכסף מעשר וכפניות הרי הן כפרי לכל דבריהם האלא שפטורות מן המעשר התם בדניסחני אי הכי בהא לימא רבי יהודה פטורות מן המעשר והתניא אמר רבי יהודה לא הוזכרו פגי ביתיוני אלא לענין מעשר בלבד פגי ביתיוני ואהיני דטובינא חייבין במעשר אלא לעולם לאו בניסחני ולענין טומאת אוכלין שאני כדאמר רבי יוחנן הואיל וראוי למתקן ע"י האור הכא נמי הואיל ויכול למתקן ע"י האור והיכא אתמר דרבי יוחנן אהא דתניא שקדים המרים קטנים חייבין גדולים פטורין מתוקים גדולים חייבין קטנים פטורין רבי שמעון ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב א"ר אילעא הורה רבי חנינא בציפורי כדברי האומר וזה וזה לפטור ולמאן דאמר זה וזה לחיוב למאי חזי א"ר יוחנן הואיל וראוי למתקן ע"י האור אמר מר רבי יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שניקח בכסף מעשר היינו תנא קמא אמר אביי שלקו וטגנו איכא בינייהו מתקיף לה רבא מי איכא למאן דאמר שלקו וטגנו לא והתניא העור והשיליא אין מטמאין טומאת אוכלין זעור ששלקו ושיליא שחישב עליה מטמאין טומאת אוכלין אלא אמר רבא איכא בינייהו ברכה דאתמר קור רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו רב יהודה אמר בורא פרי האדמה אוכלא הוא ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו כיון שסופו להקשות לא מברכינן עילויה בורא פרי האדמה א"ל שמואל לרב יהודה שיננא כוותיך מסתברא חדהא צנון שסופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה ולא היא צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא דיקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא ואע"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה טהלכתא כוותיה דשמואל:
גופא אמר רב יהודה אמר רב כשות וחזיז מערבין בהן ומברכין עליהם בורא פרי האדמה כשות בכמה כדאמר רב יחיאל כמלא היד יהכא נמי כמלא היד חזיז בכמה אמר רבה בר טוביה בר יצחק אמר רב כמלא אוזילתא דאיכרי אמר רב חלקיה בר טוביה מערבין בקליא בקליא ס"ד אלא בירקא דקליא וכמה אמר רב יחיאל כמלא היד רבי ירמיה נפק לקירייתא בעו מיניה מהו לערב בפולין לחין לא הוה בידיה כי אתא לבי מדרשא אמרו ליה הכי אמר רבי ינאי כמערבין בפולין לחין וכמה אמר רב יחיאל כמלא היד אמר רב המנונא למערבין בתרדין חיין איני והאמר רב חסדא סילקא חייא קטיל גברא חייא
רש"י
עריכה
בדגנונייתא - בחזיז שגדל בגינה דכולי עלמא אכלי להו:
כשות - גדל בהיזמי ואין לו שורש בקרקע אלא מהיזמי צמח:
כשות גמר פרי - ונקרא פרי:
דקטלי להיזמתא - שקוצצין ההיזמי ומייתי כשותא אלמא אי לא ינקא מארעא לא רביא:
קור - דבר רך הנוסף על הדקל בכל שנה וקודם שיגיעו ימות הגשמים ויתקשה ויעשה עץ קרי ליה קור וטוב למאכל הוא:
ניקח בכסף מעשר - דפרי מפרי וגדולי קרקע הוא:
ואינו מטמא טומאת אוכלין - ואפילו חישב. עליו להאכילו דלאו אוכל הוא:
קור הרי הוא כעץ כו' - לקמן פריך היינו ת"ק:
אלא שפטורות מן המעשר - דלא נגמרה מלאכתן ולתנא קמא חייבות דלכל מילי פירות נינהו ומדקתני מטמאות טומאת אוכלים אלמא אוכל נינהו:
התם - דקתני מטמאות:
בדניסחני - דקלים זכרים שעושין כפניות ואינם נעשים תמרים לעולם וכפניות הוא גמר פירן ולוקטים אותן בניסן והנהו אוכלא נינהו וכי קאמר רב בדקלים נקיבות שכפניות שלהן נעשים תמרים הלכך אכתי לא גמר פרי הוא:
לא הוזכרו וכו' - בתוספתא דשביעית (פ"ז) היא ומייתי בגמרא דפסחים בפרק מקום שנהגו אוכלים בתאנים עד שיכלו פגי ביתוני רבי יהודה אומר כו':
ביתוני - מקום:
פגי - תאנים הן שלא נתבשלו:
אהיני - הן כפניות והנך דטובינא כולם זכרים הן ומשום הכי חייבין במעשר דגמר פירא. הוא וכל שכן דגמר פירא הוא לשאר מילי:
ויכול למתקן - אף על פי שעכשיו בקטנותן מרין הן אבל לענין עירוב בעינן מידי דחזי בההיא שעתא והני הא לא מתקינהו ולענין מעשר משום דלא גמר פירא הוא:
קטנים חייבין - משום שהוא גמר פרי שלהן שכשגדלין נעשין מרים:
וגדולים פטורין - ממעשר דלאו אוכל נינהו:
מתוקין קטנים פטורין - דלא נגמרו:
זה וזה לפטור - מרים בין גדולים ובין קטנים גדולים דלא אוכלא קטנים דלא פירא:
שלקו - מבושל הרבה:
וטיגנו - בשמן פרי"ט בלע"ז לרבי יהודה אפי' שלקו וטיגנו אינו טמא ותנא קמא אם שלקו וטיגנו מטמא דלא אמרי הרי הוא כעץ:
עור ששלקו מטמא - אבל במחשבה גרידתא לא:
ושיליא - אפי' במחשבה גרידתא וכיון דמהניא שליקה לעור כ"'ש לקור דחזי לאכילה מעיקרא:
ברכה איכא בינייהו - לתנא קמא בורא פרי האדמה לרבי יהודה שהכל דסופו להקשות:
אדעתא דפוגלא - לאוכלו כשהוא רך:
כשות בכמה - הויא לה מזון ב' סעודות דאמרינן לקמן (דף פ:) מזון שתי סעודות לעירוב:
אוזילתא - ווי"ל בלע"ז אגודות ירק שכורכין האיכרים:
קליא - קלח של עשב וקשה כעץ:
לקרייתא - כפרים לראות בתבואתו:
תוספות
עריכה
ראשונים שלא היה להן פלפלין. הקשה ה"ר שמעון א"כ מהאי טעמא נמי פלפלין חייבין במעשר ואם כן מטמאין טומאת אוכלין דהא בהא תליא כדאמר בפ' בא סימן (נדה דף נ:) והתם בגמרא מייתי נמנו וגמרו שאין פלפלין מטמאין טומאת אוכלין וי"ל דהא דגרגיר חייב במעשר לאו משום דמטבילין בו אלא משום כששוחקין אותו חזי למיכל בעיניה אבל אין רגילות לשוחקו כדי לאוכלו בעיניה אלא כדי לטבל בו אבל פלפלין גם כי נשחקו לא חזו בעינייהו ופטורין מן המעשר:
והאי לאו גמר פירא הוא. והא דאמר רב יהודה אמר רב כשות וחזיז מברכין עליהן בפה"א הא אוקימנא בדגנונייתא:
קור ניקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלים. תימא דבפ' בא סימן (נדה דף נא:) פריך גבי קושט וחימום וראשי בשמים אי נקחין בכסף מעשר ליטמאו טומאת אוכלין ומסיק דנמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין והכא קתני דקור ניקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין וי"ל ודאי התם אי חזי לאכילה הוי אוכל ושפיר קרינן ביה מכל האוכל אשר יאכל אבל הכא קור לא מיקרי אוכל כיון דסופו להקשות ולא נטעי דיקלא אדעתא דקורא ומכל מקום ניקח בכסף מעשר דהשתא הוא רך והוי פרי מפרי אע"ג דלא הוי אוכל:
הואיל וראוי למתקן ע"י האור. וקור אף על גב דחזי ע"י שליקה וטיגון לא מטמא טומאת אוכלין משום דהוי כעץ בעלמא אלא דחזי ע"י שליקה כמו עור דבסמוך אבל הכא דבקל יכול למתקן חשיב אוכל ואף קודם מיתוק מטמא טומאת אוכלין:
זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב. אמרים גדולים וקטנים קאי אבל אין לפרש דקאי אקטנים מרים ומתוקים דבסוף פ"ק דחולין (דף כה:) גרסינן ברוב ספרים ולמ"ד זה וזה לחיוב גדולים למאי חזו:
איכא בינייהו ברכה. דלתנא קמא מברך בפה"א ואע"ג דלענין ברכה מיקרי פרי מכל מקום לא חשיב לטמא טומאת אוכלין:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ג (עריכה)
כ א טור ושו"ע או"ח סי' ר"ד סעיף א':
כא ב מיי' פ"ז מהל' מעשר שני הלכה ח':
כב ג מיי' פ"א מהל' טומאת אוכלין הלכה י':
כג ד מיי' פ"א מהל' טומאת אוכלין הלכה י"ג:
כד ה מיי' פ"ב מהל' מעשר הלכה ה':
כה ו מיי' פ"א מהל' מעשר הלכה ט', ומיי' פ"ב מהל' מעשר הלכה ה', סמג עשין קלה:
כו ז מיי' פ"ב מהל' טומאת אוכלין הלכה ט"ו, סמג עשין קלו:
כז ח טור ושו"ע או"ח סי' ר"ג סעיף ח':
כח ט מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה ו', סמג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ד סעיף א':
כט י מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה י"א, סמ"ג עשין מד"ס א:
ל כ ל מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ו סעיף ז':
ראשונים נוספים
ואקשינן אהא דתנן השאולין והגרגיל שזרען לירק מתעשרין זרע וירק זרע גרגיל למאי חזי א"ר יוחנן ראשונים שלא היה להן פלפלין שוחקין זרע גרגיל ומטבילין בו בשר צלי. ואסיקנא כישות מברכין עליה בורא פרי האדמה דמארעא קא רבי דהא חזינן דקטלי הזמתא ומייתא כשותא והיא גמר פירא אבל חוץ שהכל נהיה בדברו דהא לא גמר פירא לפיכך אמר רב אין מערבין בחזיז דדברא כדאוקימנא וגם לא בכפניות ואקשינן בכפניות לא [מערבין] והתניא קור אלגומר ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין כפניות נלקחות בכסף מעשר ומטמאין טומאת אוכלין כו' ופרקינן כי תניא זו הברייתא כפניות הרי הן כפרי לכל דבריהן אלא שפטורין מן המעשר בדניסחני. פי' הן הכפניות הללו שיוצאין בניסן העשויות להיאכל כפניות כי הן דקלין ידועין שפירותיהן נאכלין כפניות (נאכלין) ואינן מתקיימין להיגמר תמרים אבל שאר דקלים כפניות היוצאות אחר ניסן שראויות להיות תמרים. עכשיו כפגין חשובין ולא נגמרו.
ואקשינן אי הכי בהא נימא ר' יהודה פטורה מן המעשר. והתניא א"ר יהודה לא הוזכרו פגי ביתיוני אלא לענין מעשר. ביתויני פי' מקום ואהיני דבוובניא. פי' בוסר חייבין במעשר. פי' כיון שכן דרכם להיאכל חייבין במעשר שכבר נגמרה מלאכתן הכא נמי בכפניות דניסחני הרי נגמרה מלאכתן אמאי פטורין מן המעשר לר' יהודה ומפרקינן לעולם דלאו דניסחני אלא כפניות שהן פגין קתני וכי קתני כפניות הרי הן כפרי לענין טומאת אוכלין קתני מ"ט הואיל ויכול לתקן ע"י האור ולעשותן אוכל וכר' יוחנן דאמר בשחיטת חולין פרק ראשון בשקדים המרים הואיל ויכול לתקן ע"י האור והא דאמר ר' (יוחנן) יהודה קור דהוא אמגומר הרי הוא כעץ לכל דבריו היינו ת"ק דאמר [אין מטמא טומאת אוכלין] ואתא אביי לפרק שלקו וטיגנו איכא בינייהו דר' יהודה סבר אפילו שלקו וטיגנו אינו מטמא אוכלין שאע"פ שהעור אינו אוכל כיון דהא עץ הוא ות"ק סבר כיון דטיגנו מטמא ודחה רבא האי פריקא מדתניא עור ששלקו ושיליא שחשב עליה מטמא טומאת אוכלין אע"פ שהעור אינו אוכל כיון ששלקו נעשה אוכל אמר רבה ברכה איכא בינייהו (ר' יהודה סבר) [ת"ק] כיון דאכיל שויא אוכלא ובריך עליה בפה"א.
ושמואל אמר כיון שסופו להקשות לאו אוכלא. והלכתא כשמואל דדיקלא אדעתא דקורא לא נטעי אינשי אבל צלף דאיכא אינשי דנטעי לשיתאי תנן על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ.
אמר רב ששת כישות וחזין מערבין בהן ומברכין עליהן בורא פרי האדמה ואוקימנא בדגינוניתא ואמרי כישות בכמה. פי' כמה שיעור הוא בעירוב ופשטנא כדאמר רב יחיאל בפולין לחין מלא היד כישות נמי מלא יד חזיז בכמה ופשיטנא כמו איזולתא דאכירי. פי' איסורייתא והן חבילות של חמן שקושרין אותו האיכרים הם עובדי האדמה:
מערבין בירקא דקיליא כי יש ירקות ששורפין אותן ומערבין אפרן בבורית שמעבירין הכתם ונקרא ירקא דקיליא כדכתיב אשר קלם מלך בבל באש. ואלו הירקות ירקות שדה הנאכלין הן ולפיכך אמר מערבין בהן בכמה מלא היד וכן פולין לחין. אמר רב יחיאל מלא היד אמר רב המנונא מערבין בתרדין חיין איני והא אמרינן סילקא חייא קטיל גברי חייא ופרקינן ההוא בבשיל ולא בשיל:
והלכתא כינוקא דבי רב: ואע"ג דאמר רב חזין מברכין עליו בורא פרי האדמה, הא אוקמוה לה בדגינואתא שדרכו לאוכלו כך וגמר פירא הוי והכא בדברא.
קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלים: אינו מטמא טומאת אוכלים לפי שאינו עומד למיכל, דלאו אדעתא דקורא נטעי ליה אינשי והשתא נמי באקראי בעלמא אכלי ליה, הלכך אינו בכלל כל מאכל אשר יאכל, ואע"ג דכי שלקי ליה ומטגני ליה מטמא טומאת אוכלין, היינו כד עבד [הכי] חזי למאכל ואכלי ליה אינשי, אבל מ"מ לאו להכי קאי, [ד]לא שלקי ליה אינשי, והוי כעור דכי שלקו מטמא טומאת אוכלים ועד שלא שלקו לא מטמא טומאת אוכלים, וטעמא משום דלא קאי להכי, ואינן דומים לכפניות שאומרים בסמוך דמטמאין טומאת אוכלין הואיל ומתקנם על ידי [האור], דכפניות להכי קאי וסופן למתקן על ידי האור, והלכך אפילו עד שלא מתקן מטמאות. ומכל מקום קור ניקח בכסף מעשה, דכיון דאכלי ליה קצת ופרי מפרי וגידולו מן הארץ ניקח היא בכסף מעשר דמרבינן ליה מכל אשר תאוה נפשך, כדמרבי מינה הקושט והחימוס (נדה נא, ב) שאינן ראויין אלא להכשיר את המאכל.
גירסת רש"י ור"ח ז"ל: התם בדניסני: פירוש: אותם שנגמרים ומלקטים בניסן שאותם לעולם לא יתקנו בעמידתן באילן והלכך היינו גמר פירן והכשרן. אבל באותם שהם מתבשלים באיביהם ואינם נלקטים אלא לאחר ניסן אם לקטן כפניות אינם חשובים מאכל. ויש גורסים: בדנסחני, ומפרשים דנסחני הם החשובים ואפילו הכפניות שבהם חשובים, אבל כפניות דלאו דנסחני גריעי ולאו מאכל נינהו, והראשון נראה עיקר, דפגי בית יוני דמדמה להם הם פגים שאינן מתבשלים באיביהם לעולם ולעולם הם נאכלים פגים, מדאמרינן אוכלים בתמרים עד שיכלו פגי ביתיוני.
ולענין טומאת אוכלין שאני כדאמר ר' יוחנן וכו': וא"ת אם כן אפילו במעשר ליחייבו מהאי טעמא, דההיא דר' יוחנן לענין מעשר היא, וא"כ היכי קאמר ר' יהודה שפטורות מן המעשר. ויש לומר דלרבנן הכי נמי דחייבות במעשר מההיא טעמא דראוי למתקן, אבל ר' יהודה סבירא ליה בשקדים המרים זה וזה לפטור, דלענין מעשר דבר הראוי מצד עצמו בעינן כשאר פירות שכמותו דומיא דדגן תירוש ויצהר, אבל טומאת אוכלין כיון שמצניעין אותן למתקן ע"י האור ולאכלן מטמאות.
זה וזה לפטור: פירוש: שקדים המרים בין קטנים בין גדולים, קטנים משום דלא נגמרו, גדולים משום דמרירן טפי. ואינו דומה לקישות ונמצאת מרה דאמרינן (תרומות פ"ג, מ"א) תרומה וחוזר ותורם, כלומר: תרומה מדאורייתא, אלא משום דנמצא תורם מן הרעה על היפה שלא בכוונה הצריכוהו חכמים לחזור ולתרום כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (פט, א). דהתם לאו מרה גמורה היא עד שלא תאכל, אבל שקדים המרים אין נאכלין כלל.
הכי גרסינן: גדולים למאי חזו אמר ר' יוחנן הואיל ויכול למתקן: דעל מרים בלבד פליגי. וכתב הראב"ד ז"ל: דכפניות שאמרנו שאין מערבין בהן אע"פ שראוי למתקן, אם מיתקן ודאי מערבין בהן, דהשתא מיהא הא חזי ואוכל הוא וכולי עלמא אכלי ליה.
ברכה איכא בינייהו: פירש רש"י ז"ל: לרבנן מברכין עליהן בורא פרי האדמה. ולרבי יהודה דאמר הרי הוא כעץ לכל דבריו אין מברכין עליו אלא שהכל. ונראה דרבנן אזלי בה לחומרא ורבי יהודה לקולא, וכדאמרינן נמי גבי שלקו וטיגנו. ואע"ג דאמר שמואל שהכל [ו]הילכתא כוותיה דשמואל, בהא כרבי יהודה ס"ל. אבל ר"ח ז"ל פירש איפכא דלרבנן שהכל ולרבי יהודה בורא פרי האדמה. ונראה שהזקיקו לומר כן כי היכי דתיקום רבנן בהלכתא. ואינו מחוור כמו שאמרנו דרבי יהודה כעץ לכל דבריו קאמר. והוא ז"ל גם כן פירש גבי שלקו וטיגנו דלרבנן מטמא ולר' יהודה אינו מטמא.
לאו אדעתא דקורה נטעי אינשי: ואינו דומה לצלף (ברכות לו, א), דצלף אדעתא דעלין אביונות וקפריסין נטעי ליה אינשי.
קוליא: פירש רש"י ז"ל: קלח של כרוב, ושאר המפרשים פירשו: בורית. והיינו דקא מתמה קוליא סלקא דעתך, ומתרץ אלא בירקא דקוליא. כלומר: הירקות שנעשה מהן הקוליא ראויין לאכילה.
מהו לערב בפולין לחין: ודוקא לחין קא מיבעי להו, ומפני שמקצתן אוכלין אותם חיין, אע"פ שדרך חשיבות אכילתן היא לאחר בישולן. אבל ביבשין לא קא מיבעיא ליה, דלעולם אינן נאכלין חיין ופשוט דאין מערבין בהן.
כי קאמר רב ברגאנייתא:: פי' מין חזיז ידוע שאנו ראוי לתבואה כלל ולא היה עולה יפה ונוהגין לזרעו לאכיל' ירקו כשהוא לח אבל חזיז דעלמא אין מערבין אותן בו אפי' בבבל דבטלה דעתם אצל כל אדם: זרע הגרגיר למאי חזי א"ר יוחנן שכן ראשונים שלא היה להם פלפלין סוחטין אותו ומטבלין בו את הצלי פי' וכיון דחזי לאכילה חייב במעשר וה"ה דמטמא טומאת אוכלין כדתנן במס' נדה כל שחייב במעשר מטמא טומא' אוכלין והקשו דכיון דאמרינן הכי כי מפני שלא היה להם פלפלין עושין כן מכלל דפלפלין עדיפי וחייבין במעשר ומטמא טומאת אוכלין וההם נמנו וגמרו שהפלפלין אינם מטמאין טומאת אוכלין. ותרצו דהכא ברטיבתא והייני דאמרי' שהראשוני' לא היו להם פלפלין דפלפלין לחין לא שכיחי והיו נותנין במקומן גרגיר לח אבל פלפלי' יבשי' לא חזו לטבול בהם אלא שהם תבלין לקדרת ולפי' אין מטמאין טומאת אוכלין ומיהו אפ"ה חייבין בערלה ובמעשר כיון דנחית עלייהו חיוב בעודן לחים תו לא פקע מה שאין כן לעניין טומא' ולענין ברכה נמי הא אמר בפ' כיצד מברכין דרטיבת' בורא פרי העץ ויבשתא לא כלום כדכתיב התם בס"ד: ויש שכתבו שם דרטיבתא בורא פרי האדמה דלא חשיבי פרי העץ אלא דחשבה תורה בהם לחייבם בערלה מדכתיב כל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה: והלכתא כינוקא דבי רב ולא קשיא להכא דאמר רב חזין בורא פרי האדמ' דההיא הא אקימנא לעיל ברגוניינת' והא מיירי בר לאו גנונייתא ואע"פ שכתבתי לעיל שאין מערבין בהם אפי' בכל נהי דלעירוב לא חשיבי אוכלא דבעי מידי דחזי לסעודה או ללפתן אבל לגבי ברכה הא חזו קצת לברך עליה' שהכל מ"מ יחת מה שאין כן במידי דלא חזי לא כילה כלל שאין מברכין עליהם כלום כדכתיב בדוכתא בס"ד:
והא דאמרי' שאין מערבין בכפניות והם התמרים שלא נתבשלו כל צרכן הוינן בה וכפניות לא מערבין והתני' קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין פי' קור היינו קורא דדקלא שאמר בפ' כיצד מברכין: והם החריות של דקל כשהן לחין ודרכו לאכלם וראויים הם לכך ולפי' נקחין בכסף מעשר דפרי מפרי וגדולי קרקע נינהו: אבל אין מטמאין טומאת אוכלין משום דכתיב גבי טומאה מכל האוכל אשר יאכל כלו' שעיקרו לאכיל' ואם מניחין אותו יהא ראוי לאכילה לעתיד ואפי' אינו נאכל עתה לגמרי וקור זה אין עיקרו לאכיל' דלאו אדעתא דהכי נטען ליה ואם אתה מניחו הרי מתקשה ויוצא מעצמו מתורת אוכל הילכך אע"פ שאם שלקו וטיגנו:
מקבל טומאה כדאמרי' לקמן מ"מ כל זמן שלא שלקו וטיגנו אינו מקבל טומאה ויפה דימו אותו לקמן לעוזרדין שאינו מקבל טומא' ואם שלקו מקבל טומאה דהת' נמי לאו אוכל הוא מנפשי' ולא להכי קאי ואם אתה מניחו מתקשה ויוצא מתורת אוכל מאליו והכפניות שא' בסיפ' דמתנייתא שהם מקבלי' טומאה ואע"ג דהא לא חזו לגמרי לאכילה עד שימתקם באור היינו טעמא דהנהו עיקר נטיעתם לפרי ולאוכל ואם תניחם לא יצאו מאליהם מתורת אוכל וכיון שכן ועומדים לאכילה ולתקנם קרי בהו שפיר כל האוכל אשר יאכל ומעתה ראוים לקבל טומאת אוכלין: קודם שימתקם באור כדאמרי' בסוגיין ולפי' שנינו ניקחות בכסף מעשר ומיטמאות טומאת אוכלין וכן הגרסת ברוב הספרים ומה שניקחות בכסף מעשר משום דפרי מפרי וגדולי קרקע נינהו ואע"ג דלא חזו לגמרי לאכילה כיון שאפשר למתקם ולתקנם הוו להו כחטים ושעורים וכיוצא בהם ומצינו מקצת נוסחאות ישנו' שגורסים כפניות אין ניקחית בכסף מעשר: ויש לפרש הטעם דגריעי מקור דאלו קור הא חזו לגמרי לאכיל' ונוהגין לאכלם כן אבל כפניות אין רגילין לאוכלן כמות שהן וכיון שכן ואין פריין נגמר כחטים ושעירים וגם לעניין ברכה אין מברכין עליהם פרי האדמה אין נקחין בכסף מעשר ולעניין עירוב הא אסיקנא שאין מערבין בהם כיון שאין נאכלין כמות שהן ומחוסרין תקנ' דמידי דחזי לשעתיה בעינן: והקשו בתוס' דהא תנינן הכא גבי קור שניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין אלמא לא תלי' הא בהא ואלו במס' נדה אמרי' גבי קשט וחמום וראשי בשמים אין ניקחין בכסף מעשר ליטמו טומאת אוכלין: ותירצו שאין כל הדברים שוים דהתם פרי גמור הם שנגמר עניינם לגמרי אלא שאנו מסופקי' אי חשיבי אוכל כיון שאין רגילות לאכלן אלא בתורת ציקי קדירה וכיון דכן אם הם חשיבי אוכל לכסף מעשר הוא הדין לטומאת אוכלין ואי לא חשיבי אוכל לחד מינייהו אף לאידך לא חשיבי אוכל מה שאין כן בקיר דאיכא טעמא רבא דכתיבנא לפלוג. ביה בין ניקח בכסף מעשר לטומא' אוכלין:
התם כדניסני: פי' תמרי' הנלקטים בניסן כי אפילו היה מניחים אותם באילן לא היו מתבשלין יותר הלכך זהו פריים וכן הדרך לאכלן וכי אמרי' שאין מערבין בכפניו' באותן תמרים שאין נלקטין בניסן והיו מתבשלין באביהן וכשממהרין ללקטן קודם זמנם ליכא גמר פרי והאוכלם בטל דעתו אצל כל אדם:
אי הכי בהא לימא ר' יהודה פטורות מן המעשר והאמר רבי יהודא כו': ואיהבנו רטובניא אינו כפניות דנסני וקתני ר' יהודא שחייבות במעשר אלא לעולם בדלאו ניסני פי' הא דקתני הרי הם כפרי לכל דבריהם אפי' בדלאו ניסני קאמר שלא נגמר פריים וכ"ש בדנסני וכי אמרי' שאין מערבי' בהם אפילו בדניסני משו' דלטומא' אוכלין שני הואיל וראוי למתקן על ידי האור אבל לענין עירוב בעינן מידי שנאכל כמות שהוא חי ובין דנסני ובין דלא נסני אינם נאכלין כמות שהן בלא תיקון ולפיכך אמר רב סתם שאין מערבין בכפניות וכל כפניות במשמע אפילו דלא נסני:
שם הא דתנן לא הוזכרו פני בהוותני: הם תאנים שאין מתבשלין כאבן דומיא דכפניות ולענין ביעור שביעית היא שנויה דקאמ' ת"ק עד מתי אוכלין בתאני' עד שיכליי פגי ביוותני אמר רבי יהודא לא הוזכרו פני ביוותני אלא לעניין מעשר בלבד. והקשו בתוספות. כיון דטעמא דר' יהוד' הוא מפני שראוי למתקן ע"י האור למה פוטרן מן המעשר דהא בההיא דר' יוחנן לעניין מעשר אתמרא כדלקמן: וי"ל דר' יהודא סביר' ליה דלא מהני טעמא הואיל וראויין למתקן על ידי האור אלא לשויי' אוכל לעניין טומאת אוכלין דכתבי בהו אשר יאכל אבל לא לעניין מעשר: גם שקדים המרים סבר לה כמאן דאמר זה וזה לפטור פי' אשקדים המרים קאי דבין גדולים ובין קטנים פטורים דגדולים מרירן טובא ולא דמו לקשות מרה שחייבת בתרומה דההיא לא מרירא טובא וחזי לאכילה קצת שאין תרומתה יפה ולפי' נאמרו התור' מן הקשות ונמצאו' מרה תרומה יחזור ויתרום כלומר תרומה דאורייתא ויחזור ויתרום מדרבנן דהוה ליה כתורם מן הרע על היפה כדאית' בפ' האשה רבה וקטנים דחזו קצת פטורים משום דלא נגמר פריין וכיון דכן ומרירן קצת אינם בני מעשר ולמ"ד זה וזה לחיוב למאי חזו. פירוש הגדולי'. דאנו הקטנים הא חזו קצת ויש גורסין בהדיא גדולים למאי חזו:
שלקו וטגנו איכא בינייהו: פירוש לרבנן טמאים ולרבי יהוד' טהור דהא קתני שהוא כעץ לכל דבריו. אנא אמר רבא ברכה איכא בינייהו. הנכון כדפרש"י ז"ל דלרבנן מברך עליו בורא פרי האדמה ולר' יהודא מברך עליו שהכל אבל ליכא לפרושי איפכא כדפיר' ר"ח ז"ל דהא ר' יהודא דקתני שהוא כעץ לכל דבריו לקולא אזיל בה על כרחין טפי מדרבנן ואף על גב דקיימא לן בסמוך כשמואל דאמר שהכל אין בכך כלום אי אתי פסק הלכתא כרבי יהודה ודלא כרבנן דזימנין טובא פסק תלמודא כיחיד במקים רבים:
ולא היא צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא דדקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. ודין הזמורות הרכים כדון קורא דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי ומברכין עליהם שהכל וכן בשקדים המתוקין שאוכלין קליפתן בעודן קטנים אבל בשקדים המרים אומר ר"י ז"ל שמברכין עליהם בורא פרי העץ כיון שכשהם גדולים לא חזו לאכילה ולא נהיר כדפרישית בדוכתא בס"ד מ"ר רשות בכמה פירש בכמה יש בו שיעור שתי סעודות שהוא שיעורו של עירוב:
מערבין בקוליא: פרש"י ז"ל קלח של כרוב ולפיכך הא דפרכינן קוליא סלקא דעתא משום דסלקא דעתא דמיירי אפי' באותו קשה שבו שאין דרך לאוכלו: ופרקי' בירקא דקוליא כלומר הדבר הרך שבו. ויש מפרשי' דקוליא היינו בורית ולהכי פרכי' קוליא ס"ד ומהדרי' בירקא דקוליא פירוש בירקות שעושין מהם הבורית:
מהו לערב בפולין לחים: פירוש דאלו יבשין פשי' שאין מערבין בהם שהרי אין נאכלין כמות שהן חיין ואסיקנא דמערבין בהן כמלא היד כי כשיעור זה דרך ללפות שתי סעודות:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ג (עריכה)
הכשות מערבין בו ומברכין עליו בורא פרי האדמה ואעפ"י שגדלין על ההיזמי באויר כבר אנו רואים שהם מתים כשאדם קוצר ההיזמי ולמדנו שמן הארץ הם יונקים והחזיז כבר ביארנו שאין מערבין בהן וכן אף לענין ברכה אין מברכין עליהם אלא שהכל הואיל ואינו נגמר:
הקור הוא סיב רך הנעשה סביבות הדקל בכל שנה נקח בכסף מעשר ואינו מקבל טומאת אוכלים עד שיטגנהו הוא תקונו ואעפ"י שאפשר לתקנו ולהכשירו לטומאת אוכלין אין מערבין בו שהרי עכשיו מיהא אינו ראוי. ולענין ברכה הואיל וסופו להתקשות אין מברכין עליו אלא שהכל ואעפ"י שהצנון סופו להתקשות ומברכין עליו בורא פרי האדמה טעם הדבר מפני שאדם נוטעו על מנת לאכלו כך מה שאין כן בקורא וכבר ביארנוה בברכות פרק כיצד. ויש מפרשי' בקור כמין גבנה שגדל בראש הדקל והוא לבן וטוב לאכלו בעוד שהוא רך. והכפניות גם כן נקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן ומטמאות טומאת אוכלין:
פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה כגון שאם היו לו גרוגרות משנה שביעית אוכל מהן עד שיכלו תאנים שבאילנות שבשדה וכמאוחרות שבהם ומקום היה ידוע להם שהיו תאניו מתאחרות ביותר ובהם היו משערין והוא שאמרו שאוכלין בתאנים עד שיכלו (פגי בית ואני) [פגי ביתיוני] והוא שם מקום וכן אמרו על פגים אלו ר"ל (פגי בית ואני) [פני ביתיוני] ועל תמרים שבטובינא [שאעפ"י] שאין באים כל כך לידי בשול חייבים במעשר ומהם אנו למדים לכיוצא בהם:
שקדים המרים פטורין מן המעשר בין בגדלן בין בקטנן והמתוקים בקטנן פטורין מן המעשר בגדלן חייבים ושיעורן מבואר במקומו משתתפרש קלפתם החיצונה וכבר ביארנוה במסכת חולין:
העור אינו ראוי לאכילה. ומכל מקום אם שלקו וחשב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלים והשיליא מכיון שחשב עליה לאכילה מטמאה טומאת אוכלין אבל עור קודם שנשלק אפי' חשב עליו לאכילה ושיליא שלא חשב עליה לאכילה אינם מטמאין טומאת אוכלין כמו שיתבאר במקומו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה