עיקר תוי"ט על קידושין ד

משנה קידושין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) יוחסין. שם היחס הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו לדעת ענינו. על איזה דרך שנולד. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) מדלא תנן עלו לא"י אלא עלו מבבל לאשמעינן שכולם עלו מבבל. גמרא:

(ג) (על הברטנורא) כלומר סנהדרי גדולה שהיו יושבים ודנין את הכהונה. כדתנן בסוף מסכת מדות:

(ד) (על המשנה) כהני כו'. מנלן דסליקו כו' ויליף להו מקרא בגמרא:

(ה) (על המשנה) לויי. והא דכתיב ומבני לוי לא מצאתי שם. זה היה בעודו בבבל דוק בפסוקים. והא דעזרא קנסם שלא עלו עמו (כמ"ש הר"ב סוף מעשר שני) היינו על שלא נתעוררו מעצמם לעלות. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) ולא מני חלוצה, משום דדברי סופרים הוא. ומ"מ הולד חלל מדבריחב ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) שנ' ויתנם יהושע חוטבי עצים וגו'. וחייבים היו ישראל למול עבדיהם הכנענים והנהו הוו בכלל מקנת כספו (ועמ"ש ריש פ"ג דמכות):

(ח) (על המשנה) לויי כו'. אבל כהני בחללי גירי וחרורי לא, שחללה בלאו. ומשוחררת בחזקת זונה. רש"י:

(ט) (על המשנה) וחרורי. משמע אבל עבדים לא. אליבא דר"ט הוא הדין לממזרים דמותרין בעבדים, אלא משום אינך שאסורים בעבדים תנא חרורי. הר"ן:

(י) (על המשנה) מותרים כו'. ואף דנתינים קיימא בלא תתחתן דקאי אז' עממין בגירותא, דיש לומר דלא מחייבי בלאו דחיתון אלא היכא דאיכא חששא דכי יסיר לפי שלא חששה תורה אלא אמיוחסים. אבל אפסולים לא אלא דבלא גירות אסורים משום חשש הסרה אבל נתיני שהם גרים וחייבים בכל המצות לאו בני הסרה ננהו.

(יא) (על הברטנורא) והכי נמי איכא למדרש ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא, ולשרי בישראל שתוקי ואסופי והכי נמי אמרינן בגמרא. אלא דחכמים הם שעשו מעלה ביוחסין ולא רצו להכשירם לישראל אבל זה בזה לא עשו מעלה:

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(יב) (על המשנה) אסור. דסבירא ליה עשו מעלה ביוחסין אפילו בהני:

(ד)

(יג) (על המשנה) הנושא כו'. פירוש כהן שבא לישא אשה כהנת. וקאמר דצריך לבדוק משום שאנו רוצים שבנה ישמש ע"ג המזבח אבל אין לפרש דמיירי בישראל כו' דא"כ אמאי נקט כהנת אפילו חללה נמי הוי בנה כשר לכהונה. תוספ'. ועתוי"ט דלהר"ב דמפרש דוקא בערעור דין הבדיקה משום עצמו שלא ישא למוזהר עליה. ואפ"ה אין לפרש בישראל דכל שאין כאן פסול חללות א"צ בדיקה אפילו לממזרות. וכ"כ התוספ' דעיקר הבדיקה משום חללות ואגב כו'. וע"ע:

(יד) (על המשנה) שמונה. נקט האי לישנא לפי שמפני בדיקת הד' צריך לבדוק האהרות שאין הד' נבדקות אא"כ הוא בודק שלמעלה מהן. הר"ן:

(טו) (על הברטנורא) ולשון רש"י בודקים שלא היו ממזרת או אחת מהפסולות לקהל:

(טז) (על הברטנורא) וכן לשון רש"י. ואע"ג דבכהן איירי, הוצרכו לפרש כאן שלא נטעה דבין ברישא בין בסיפא הנושא הוא כמו הנישאת:

(יז) (על הברטנורא) שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהן עבדות. הר"מ:

(יח) (על הברטנורא) ולא קשיא דהא השוה הכתוב אשה כו', לכל עונשין דהא אמרינן בגמרא דכל היכא דהוא מוזהר עליה היא מוזהרת עליו שלא תשאנו וא"כ הרי היא שוה לו:

(יט) (על הברטנורא) וכיון שלא הקפידה תורה עליהם ליוחסין רבנן נמי לא עביר בהו מעלה לאצרכינהו בדיקה ואפילו מחמת ממזרות ושתיקות. אלא כי אתחזק איסורא ביה אבל לחששא ולמבדק לא אצרכינהו. רש"י:

(כ) (על המשנה) לויה כו'. דאע"ג דאין בהן חשש חללות. שאביה הוא לוי וישראל אפילו כשאמה חללה כשרה, לכהונה כדתנן במ"ו. מ"מ הואיל והצריכו לכהן לבדוק משום פסול חללות בכהונה דשייכי בה הלכך הצריכוהו לבדוק היכי דלא שייך אלא פסול ממזרת כגון לויה וישראלית. תוספ':

(כא) (על המשנה) מוסיפין כו'. לפי שהתערובות בהם יותר. הר"מ:

(ה)

(כב) (על הברטנורא) וה"ה באביה שא"צ לבדוק עוד לא באמו ולא באם אם אביה וכן בכל אב:

(כג) (על המשנה) המזבח. מיירי אפילו בעבודות הכשרות בזרים כגון שחיטה כו' דלכתחלה לא עבדי כ"א מיוחסי' והיינו דלא תני ס"ת ותרומה ונשיאת כפים משום דמילתא דפשיטא נינהו דאינן אלא בכהנים ושייר נמי שטרות דאיכא מאי דאמר דמעלין. תוספ'. ועתוי"ט:

(כד) (על המשנה) הדוכן כו'. דאמר מר ששם (בלשכת הגזית. רש"י) היו יושבין סנהדרי גדולה מיחסי כהונה מיחסי לויה. גמרא:

(כה) (על הברטנורא) תימא דהא אין כשרים לדיני נפשות אלא המשיאין לכהונה וכל סנהדרין היו דנין דיני נפשות וכל עיר שיש בה ק"ך היתה ראויה לסנהדרין. אלא עיקרא דמלתא דסנהדרין היתה בכל מקום. ותנאי דבירושלים, אמרוהו בגמרא אשוטרי הרבים, משום דלדיני ממונות הכל כשרים ואפילו ממזר. ועתוי"ט:

(כו) (על המשנה) משוטרי. היינו דפירש הר"ב שהיו דנין דיני ממונות. וכן פירש רש"י:

(כז) (על הברטנורא) לשון רש"י, בערכי, שהיה כתוב בסדרי הדיינין שהיו רגילין ליחס את הראוים לדון שהיו מיוחסים, וכותבין על הסדר פלוני ופלוני מיוחסין הן, שאין רגילים בני המקום למנות דיין שאינו מיוחס:

(כח) (על המשנה) מלך. דאמר קרא והתייחסם בצבא המלחמה:

(כט) (על הברטנורא) היינו לומר דכמו שמצינו דבעינן זכותן כדאיתא במ"ה פ"ט דסוטה ; ה"נ הצריך דוד המלך עליו השלום שיהיה לחב זכות אבותם:

(ו)

(ל) (על המשנה) לעולם. מהו דתימא מידי דהוה אמצרי ואדומי מה להלן לאחר ג' דורות כר קמ"ל. גמרא:

(לא) (על המשנה) כשרה כו'. בגמרא יליף ליה מקרא. ועתוי"ט:

(ז)

(לב) (על המשנה) רי"א. הרי ג' מחלוקת בדבר. לר"י דלעיל בת גר זכר פסולה ואפילו נשא ישראלית. לר"א איכא צד אחד ישראל מכשיר, ומיהו גר וגיורת בתו פסולה. ולרבי יוסי אפילו גר שנשא גיורת בתו כשרה, ומיהו הורתה ולידתה בגרות בעינן. ובגמרא וכולן מקרא אחד דרשו כו'. ועתוי"ט:

(ח)

(לג) (על הברטנורא) ותמיהני, למה הוצרך לכך דכיון דבחזקת כשרות הוא אין ערעור פחות משנים הר"ן. ולי נראה דמשום עובר שאין לו חזקה דכשרות הוצרך לזה:

(לד) (על הברטנורא) אף על פי שלהכשיר נאמנת כדלעיל במ"ב לאבא שאול, שאני, דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה, דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר, וספק ממזר מן התורה מותר לבא בקהל כמ"ש במ"ב אלא דרבנן גזרו עליהם, והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית, ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית, היו מקילין בשל תורה, ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב. ואפילו לאב נחלקו חכמים. הה"מ:

(לה) (על הברטנורא) והואיל ואינו נאמן לפסול לבני הבן. אף אבנו אינו נאמן. שאם נאמינהו על הבן. ממילא יהיו נפסלין בני הבן. תוספ' והר"נ:

(ט)

(לו) (על המשנה) שניהם כו'. אם באת לינשא לאחר. רש"י:

(י)

(לז) (על הברטנורא) והתוספ' הקשו פשיטא כיון דנבדקת כבר שוב א"צ בדיקה. ועוד דאינו מביא ראיה דסיפא מותר כו'. ולי נראה דיש לומר דאין הכי נמי דכולה מתניתין לא איצטריך אלא משום ראיה דעל הבנים, דברישא א"צ כיון דכרוכים, ובסיפא כיון דמתה צריך, ואגב נסיב נמי בין ברישא בין בסיפא דא"צ ראיה על האשה. ועתוי"ט:

(לח) (על הברטנורא) נדבקים אצלה. רש"י:

(לט) (על המשנה) על הבנים. צ"ל דמתניתין אפילו לר"י דמשנה ח' שסובר דד"ת האב נאמן לפוסלו וכ"ש להכשירו וכמ"ש לעיל, אפ"ה משום מעלה דיוחסין אמרו חכמים שלא להאמינו. וכ"ז הוא רק נגד משפחות לא בדוקות שרוצים שיהיה משפחתן בדוקה, אבל בלא"ה א"צ לחביא ראיה, דכל אדם בחזקת כשרות עד שיפסל (ע"י ערעור). המגיד:

(יא)

(מ) (על המשנה) הבנים. הקטנים הכרוכים אחריה. גמרא:

(יב)

(מא) (על המשנה) לא יתיחד. רמז ליחוד מן התורה מנין, שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך, בן מתיחד עם אמו (ולהכי נקט בן אמך שהבן מצוי אצל האם) ואסור להתיחד עם כל עריות שבתורה. גמרא. ולפי שלא אמרו אלא רמז, כתב הר"מ, ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה. וכתב עוד דוד ובית דינו גזרו על יחוד הפנויה. שמאי והלל גזרו על יחוד כותית ע"כ. ומיהו כל זה ביותר מג' שנים ויום אחד. ירושלמי. וכן פסק הר"מ. ועתוי"ט:

(מב) (על הברטנורא) ורש"י והר"מ כתבו נמי בת חמותה:

(מג) (על הברטנורא) שתדע לספר דברים בשוק. ואינה מוסרת כו' מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר, הלכך אין כאן משום דעתה קלה, שלא תהא נוחה להתפתות. רש"י:

(מד) (על הברטנורא) שניהם בכלל. הר"מ:

(מה) (על המשנה) שאשתו. הקשו בתוספ' דבגמרא משמע שאשה אחת מתיחדת עם איש שאשתו עמו והכא משמע דדוקא ב' נשים. ומכ"ש לרבנן, מתניתין דהתם דלא כמאן כו'. לכך כתבו דהכי גרסינן, רש"א אף איש אחד מתיחד עם ב' נשים. ובזמן שאשתו עמו ישן עמהן בפונדקי, מפני שאשתו משמרתו. ואתאן אפילו לרבנן. וכן גירסת הרי"ף:

(יג)

(מו) (על הברטנורא) דאלו תנוקות עצמן לא נחשדו על הזכור. גמרא:

(מז) (על המשנה) רווק. תרגום של ובחורים כשול יכשלו. הוי רווקים. תוספ':

(מח) (על המשנה) אשה. מפני אביהם שבאים לחביא את בניהם. גמרא:

(מט) (על הברטנורא) אצלו בבית הספר. וטעמא דת"ק, דאע"פ שהיא בביתה מיקרי פת בסלו. ועתוי"ט:

(יד)

(נ) (על הברטנורא) ועל הבהמה. רש"י ור"ן:

(נא) (על הברטנורא) כלומר דה"א דלשרי להתיחד עם ב' נשים משום כדי חייו. וכתב הר"מ וכיצד יעשה יתעסק עמהן ואשתו עמו. או יפנה למלאכה אחרת:

(נב) (על המשנה) נקיה כו'. בגמרא מחטא דתלמיותא. כלומר תופר בגדים קרועים. והיינו תלמיותא שהתפירות עשויות שורות שורות כתלמים של מחרישה. רש"י. והערוך מסיים נקיה מגזל וקלה דאין בה חסרון כיס:

(נג) (על המשנה) למי כו'. לשון רש"י, ואל יאמר בלבו אומנות זו אינה מעשרת אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו:

(נד) (על המשנה) שלו כו'. שנאמר לי הכסף ולי הזחב נאום ה' צבאות. גמרא:

(נה) (על המשנה) לפי זכותו. וקשה לי דאם הכל לפי זבותו א"ב תפלה מאי מהניא ליה. שאם זבותו כדאי אין הקב"ה מקפח שכרו ואם זכותו אינו כדאי הא אמרן הבל לפי זכותו. ומסיק שע"י התפלה זכותו יגרום לשנות מזלו כמו ע"י זכות גדול. ועתוי"ט:

(נו) (על המשנה) רשב"א כו'. כלומר ר"מ חביא ראיה מן השכר. ורשב"א חביא ראיה מן העונש:

(נז) (על המשנה) שהורעתי כו'. שנאמר עונותיכם הטו. גמרא:

(נח) (על המשנה) ספר. בגמרא ובירושלמי גרס קדר. ופירש"י בעלי קרנות:רשעים. שעוברים על תנאם. כשרים. שפורשין למדברות למקום גדודי חיות ולסטים ויראים לנפשם ומשברים לבן למקום:חסידים. שפורשים למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלים:

(נט) (על המשנה) אינו כן. שאף חבא לידי זקנה או יסורין ואינו יכול לעסוק בה הוא אוכל ממתן שכרה. דכתיב עוד ינובון בשיבה. רש"י. וממילא דה"ה יסורין דכל שאינו יכול לעסוק בה מה לי זקנה מה לי יסורין:

(ס) (על המשנה) אחרית. והוא מענין אחריות, שפירושו מיטב. וכן מסיים דשנים ורעננים יהיו:

(סא) (על המשנה) בשיבה. לשון רש"י, יצמחו צמח, ויתיחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו: