עיקר תוי"ט על סוכה ד
משנה סוכה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
.אין פירוש למשנה זו
(א) (על המשנה) שבעה כיצד. וגירסת הרא"ש ששה ושבעה כיצד:
(ב) (על הברטנורא) ולא פירש מקדש, ש"מ דאפילו בגבולים. רש"י:
(ג) (על הברטנורא) וא"ת נמצא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה, הא אותבינא ביבמות דף צ', ושנינן שב ואל תעשה שאני:
(ד) (על הברטנורא) ובגמרא איתא דאע"פ שהיו יודעין לחשוב העבור מ"מ היו סומכין על קביעות א"י ובמקום שאין שלוחי ב"ד מגיעין שם היו כאין בקיאין. והתוספ' כתבו דמאי קאמר לא בקיאין אע"ג דידעינן, עבוד רבנן כאלו לא ידעינן. ועתוי"ט:
(ה) (על הברטנורא) בגמרא ופירש"י הוא הדין דמצי למימר ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא שברוב מקומות וענינים יש לחוש להעברת ארבע אמות ואין לחוש להוצאה כגון שהיה מונח בכרמלית כו' ויש כאן איסור העברה ברשות הרבים:
(ו) (על הברטנורא) אגזירה שמא יטלנו קאי אבל משום דלא בקיאין לא שייך לענין מגילה דכיון דמדבריחב היא אפילו היינו בקיאין לא היה דוחה שבת:
(ז) (על הברטנורא) ומפרש בגמרא אבל בראשון לא תקנו דלא מוכחא מלתא דמשום ערבה תקנו אלא יאמרו דהואיל ומשום לולב אדחי דחוהו נמי לערבה וכיון דקא מפקא ליה מראשון אוקמא אשביעי יום מסוים או ראשון או אחרון כו':
(ח) (על הברטנורא) והרי נביאים האחרונים, שהם חגי וחביריו בתחלת בית שני היו כו'. וי"ל דה"ק הר"ב והאידנא אינה כו' אשביעי מהדר וקאי. כלומר דהאידנא אע"ג דה"ל למעבד נמי שבעה ימים זכר למקדש כמו בלולב. אפ"ה אינה אלא בז' הואיל ובגבולין, אינה אלא מנהג נביאים אפילו בזמן הבית וכיון דבגבולין אין לערבה עיקר מן התורה להכי לא תקנו שבעה זכר למקדש כמו בלולב דאית ליה עיקר מן התורה וטעמא דקבעו בשביעי ולא יום אחר. כתב ב"י הואיל והיה מיוחד במקדש לדחות בשבת:
(ט) (על המשנה) מצות לולב. פירש"י מצות לולב ביר'ט הראשון שחל להיות בשבת כיצד:
(י) (על המשנה) על גב. ה"ג גב כדאיתא בגמרא. דאי על הגג היה מתייבש:
(יא) (על המשנה) ומלמדין אבל במשנה י"ג דפרק דלעיל לא הוצרכו ללמד דבגבולין היה כמ"ש שם ולא היה העם רב. ולקמן במורביות נמי לא הוצרכו ללמד מהאי טעמא לפרש"י שהיו רק כהנים. ולהר"מ ולהר"נ היינו טעמא דערבה שלוחי ב"ד חביאום ואין אחד מהן זוכה בה עד למחרת. וכ"כ התוספ':
(יב) (על המשנה) וזוקפין. היינו לאחר שהקיפוהו פעם אחת. תוספ'. ולהר"מ נראה דזקיפה היתה מתחלה ואחר כך נוטלין. כלומר כמו נטילת לולב. ועוד נראה מלשונו דלא הקיפו אלא בלולב:
(יג) (על המשנה) כפופין. בגמרא יליף לה מקראי ועין משנה ג' דהלכה למשה מסיני אלא דאסמכוהו אקרא:
(יד) (על הברטנורא) כדאיתא בגמרא דגובה המזבח מן היסוד עד גגו שהוא מקום הקרנות ח' אמות ומפני שהסובב בולט אמה הוצרך למושכן לשפת כניסת היסוד ונמצא שמפני ההטייה לא נשאר רק שתי אמות בקרוב והיו כופפין אותן ב' אמות:
(טו) (על המשנה) תקעו כו'. לשון הר"מ בעת שהיו מביאין אותם וסודרין אותם תוקעים כו' וכתבו התוספ' משום שמחה:
(טז) (על המשנה) מקיפין. במשנה ג' פירש הר"ב דבערבה היו מקיפין. והר"מ כתב כמ"ד דהיו מקיפין בלולביהם ומיהו המקיפין לא היו אלא כהנים לכ"ע. שאע"פ שישראל נכנס לצורך מצוה לעזרת כהנים מ"מ בין האולם ולמזבח אינו נכנס כדתנן ספ"ק דכלים. והכי מפרש בגמרא:
(יז) (על הברטנורא) הנקובין בויסע ויבא ויט בפרשת בשלח. דכל אחד יש בו ע"ב אותיות ומהן שם המפורש. אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון וכן בזה הסדר כולן. השם הראשון והו. וי"ו של ויסע, ה"א דכל הלילה, ו' דויט. ושם הל"ז הוא אנ"י. רש"י. וכתבו התוספ' ואמרו ב' שמות הללו ע"פ דדרשינן באיכה רבתי:
(יח) (על המשנה) יופי כו'. היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו. רש"י:
(יט) (על המשנה) ולך כו'. פירש בגמרא דה"ק ליה אנחנו מודים ולך אנו משבחים. ליה אנחנו מודים ולך אנו מקלסים ופירש"י ליה אנו מודים שהוא אלהינו מודים לא לשון הוד אלא לשון תודה שאנו מודים בו ולא כופרים. ולך אנו משבחים שאתה חביב לפנינו לכפר עלינו. עיין בתוי"ט באריכות:
(כ) (על הברטנורא) ורבנן כפת כתיב. גמרא:
(כא) (על המשנה) ואותו כו'. אין לפרש דריב"ב לא פליג אלא בשביעי אלא אכולהו נמי פליג דסבר חריות של דקל היו מביאין כל ז' ולא ערבה וכו' וכמו רבנן דנפקו להו מהלמ"מ דהוה כל ז' והא דקתני מתניתין באותו היום לאו דוקא יום אחד:
(כב) (על הברטנורא) כת"ק במשנה ח' פ"ה דגיטין:
(כג) (על הברטנורא) ולשון שומטים כמו שומטו ומניחו בקרן זויות:
(כד) (על הברטנורא) וללשון ראשון פירש"י דשאני אתרוגי התינוקות שלא הוקצו למצוה גמורה:
(כה) (על המשנה) יו"ט האחרון. דכתיב חג הסיכות וגו' כי', לרבות לילי יו"ט האחרין לשמחה. או אינו אלא לילי ראשון ושישחוט מערב יר'ט דבלילה אין שוחטין קדשים דכתיב ביום צותו ת"ל אך חלק ומה ראית מרבה אני לילי יר'ט אחרון שיש לפניו שמחה ומוציא ליל ראשון שאין לפניו שמחה. גמרא. ופירש"י דשאר לילות א"צ ריבוי דבכלל ימים הם כו' אע"ג דכשחל בשבת אין שלמי שמחה דוחין אותו לא תני השמחה שמנה ושבעה דיכול לשמחו בכסות נקיה ויין. גמרא דפסחים דף ע"א:
(כו) (על המשנה) מוריד כו'. לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגן להכי תני מוריד. רש"י:
(כז) (על המשנה) ניסוך כו'. בגמרא אמרינן דהלכה למשה מסיני היא אע"ג דדרשי תנאי רמוזי בקרא:
(כח) (על המשנה) כיצד כו'. הכא תנא סדר המילוי והניסוך ובפרק דלקמן תני השמחה והיציאה מבהמ"ק אל השילוח למלאות:
(כט) (על הברטנורא) ממעיני הישועה. תוספ':
(ל) (על המשנה) מושחרין כו'. דכיון דאמר מר עירה של יין כו' יצא אתי לאשחורי גמרא:
(לא) (על המשנה) עירה כו'. לכאורה משמע כלומר שהחליף וכן הוא ברש"י אבל לשון הר"מ ואם עירה כו' ונסך שניהם בכלי אחד יצא:
(לב) (על המשנה) רי"א כו'. א"א לומר דלא ס"ל הלכה למשה מסיני. וי"ל דס"ל דכמו שנתרבית לשמחת שלמים כדלעיל ה"נ יש לרבות לשמחת ניסוך כדלקמן דמקרי שמחה ולוג גמירי לה. רש"י ועתוי"ט:
(לג) (על המשנה) באתרוגיהן. ללמדך שאין ניסוך אלא בשחר בשעת נטילת לולב. גמרא:
(לד) (על המשנה) המגולין פסולין. משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות. גמרא: