משנה סוכה ד ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת סוכה · פרק ד · משנה ה | >>
מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא.
יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין יב אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין יג על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעוטו.
בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים, אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר, אני והו הושיעה נא.
ואותו היום מקיפין טז את המזבח שבע פעמים.
בשעת פטירתן, מה הן אומרים? יופי לך מזבח, יופי לך יח מזבח.
רבי אליעזר אומר, ליה יט ולך מזבח, ליה ולך מזבח.
מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד?
- מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא.
- יוֹרְדִין לְשָׁם,
- וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיוֹת שֶׁל עֲרָבָה,
- וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
- וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
- תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ .
בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים:
- אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא.
- וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.
- בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים?
- יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ; יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- לְיָהּ וּלְךָ, מִזְבֵּחַ; לְיָהּ וּלְךָ, מִזְבֵּחַ.
מצות ערבה, כיצד?
- מקום היה - למטה מירושלים,
- ונקרא - מוצא.
- יורדין לשם,
- ומלקטין משם - מורביות של ערבה.
- ובאים,
- וזוקפין אותן - על צידי המזבח,
- וראשיהם כפופים - על גבי המזבח.
- תקעו - והריעו, ותקעו.
- בכל יום,
- מקיפין את המזבח - פעם אחת,
- ואומרין:
- "אנא ה' - הושיעה נא,
- אנא ה' - הושיעה נא" (תהלים קיח כה).
- רבי יהודה אומר:
- "אני והוא - הושיעה נא,
- אני והוא - הושיעה נא".
- רבי יהודה אומר:
- אותו היום,
- מקיפין את המזבח - שבע פעמים.
אני - משמות השם יתברך.
וכמו כן הוא, כך אמרו המפרשים לתלמוד.
ואני אומר ש"הוא" קורא ורומז למה שאומר "ראו עתה, כי אני אני הוא"(דברים לב, לט), שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם, וכאילו אמר אתה שאמרת "ראו עתה כי אני אני הוא" הושיעה נא כמו שהבטחתנו.
ומקצת הגאונים אמרו, ש"הוא" רוצה בו מי שאני והוא בצרה הושיעה נא, וזה על דרך הפשט, והוא אמר יתעלה "עמו אנכי בצרה"(תהלים צא, טו):
נקרא מוצא - בגמרא אומר ששמו קלני"א. ועוד היום כך שמו, והערבה מצויה שם, והמקום רחוק מירושלים מעט. ופירוש קלני"א חפשי ממס. ולפיכך נקרא מוצא שהיה מוצא ממס המלך בשביל הערבה שלוקחים משם:
מרביות - ענפים גדולים גבוהים י"א אמה יד, ומניחים אותם על יסוד המזבח וראשיהן זקופים ומוטין על המזבח אמה:
אני והו - בגימטריא אנא ה'. ועוד הם שני שמות שבשם ע"ב יז. פירוש אחר מי שאני והוא בצרה, על דרך עמו אנכי בצרה, הושיעה נא:
מורביות. פי' הר"ב ענפים גדולים. עיין מ"ש במשנה ה' פ"ג דשביעית:
וזוקפין אותן בצדי המזבח. היינו לאחר שהקיפוהו פעם אחת. כ"כ התוספות. ולהרמב"ם שכתבתי לשונו במשנה ג' נראה דזקופה היתה מתחלה. ואח"כ נוטלין. כלומר כמו נטילת לולב ועוד נראה מלשונו שם דלא הקיפו אלא בלולב:
וראשיהן כפופין ע"ג המזבח. יליף לה בגמרא מדכתיב (תהלים קי"ח) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח ופירש"י אסרו כמו הקיפו. אסרי לגפן (בראשית מ"ט) תרגום יסחר ישראל. בעבותים באילנות כמו ובין עבותים היתה צמרתו (יחזקאל ל"א). עד קרנות שהם גבוהות מן המזבח. ועיין משנה ג' דהל"מ אלא דאסמכוהו אקרא. ומ"ש הר"ב שהיו גדולים י"א אמה. ומוטין על המזבח אמה. כדאיתא בגמ'. דאיסוד מנח לה וגובה המזבח מן היסוד עד גגו שהוא מקום הקרנות ח' אמות. כדתנן בפ"ג ממדות ומפני שהסובב בולט אמה כדתנן התם הוצרך למושכן לשפת כניסת היסוד ונמצא שמפני ההטיה לא נשאר רק ב' אמות בקרוב והיו כפופים אותן ב' אמות:
תקעו והריעו ותקעו. לשון הרמב"ם בהלכות לולב בעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה תוקעים וכו'. וכתבו התוס' משום שמחה ובפ"ה דף נ"א מפרש רש"י בר"ה יליף לכל תקיעות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה:
מקיפין. במשנה ג' פי' הר"ב כמ"ד בגמרא בערבה. והרמב"ם כתב כמ"ד דהיו מקיפים בלולביהם. ומיהו המקיפין לא היו אלא כהנים לכ"ע שאע"פ שישראל נכנס לצורך מצוה לעזרת כהנים מ"מ בין האולם ולמזבח אינו נכנס. כדתנן סוף פ"ק דכלים. והכי מפרש בגמרא:
אני והו. פי' הר"ב שני שמות של ע"ב. הנקובין בויסע. ויבא. ויט. בפרשת בשלח. דכל אחד יש בו ע"ב אותיות. ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון. ואחרונה של אמצעי. וראשונה של אחרון. וכן בזה הסדר כולן. השם הראשון והו. וי"ו של ויסע ה"א דכל הלילה וי"ו דויט. ושם הל"ז. הוא אני. אלף דישראל נון ראשונה דהענן בחשבון של מפרע ויו"ד דרוח קדים כן פירש"י. וכאשר נעשה שתי מערכות מאלו השמות יהיה השם הל"ז. הראשון ממערכה השניה ונמצא שאלו שני שמות אני והו הם הראשונים לשתים המערכות. והקדים שם אני שהוא ראשית מערכה שניה כדרך אני ראשון ואני אחרון. שוב מצאתי חלוקת שם ע"ב לחצאין בספר הבהיר הביאו הספ"ר והנאני וכתב התוספות ואמרו שתי שמות הללו משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דיחזקאל (א) ואני בתוך הגולה וקרא דכתיב בירמיה (מ). והוא אסור בזיקים כביכול הוא בעצמו והיינו הושענא שיושיע לעצמו:
ואותו היום. בשביעי. רש"י:
יופי לך מזבח. היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו. רש"י בגמרא:
ליה ולך מזבח. פירשו בגמ' דה"ק ליה אנחנו מודים ולך אנו משבחים. ליה אנחנו מודים ולך אנו מקלסים. ופירש"י ליה אנו מודים שהוא אלהינו. מודים לאו לשון הוד אלא לשון תודה שאנו מודים בו ולא כופרים. ולך אנו משבחים שאתה חביב לפניו לכפר עלינו. ע"כ. וראיתי לבעל כף נחת שכתב וז"ל ליה למי שהזכיר בסמוך אני והו הושיעה נא. ואית דגרסי ליה שם יו"ד ה"א. ואינו נראה דלמה לנו להזכיר כאן זה השם מה שלא הזכיר בכל המשנה ולא בכל התורה כי אם פעם אחת. ועוד שזהו מחלוקת ר' יהודה עם תנא קמא. שתנא קמא אומר שבהקפת המזבח היו מזכירין שם עצמות השם ואומרים אנא ה' הושיעה נא. ור' יהודה אומר שלא היו מזכירין אותו כי אם בכנוי הו ואם בהקפה עצמה שהיא מצוה וכעין תפלה לא היו מזכירין עצמות השם. כל שכן בפטירה שאין כאן לא מצוה ולא תפלה. עכ"ל. ואין אני מודה לו בזה כלל. אלא כאית דגרסי דהכי נהגי עלמא בסדר ההושענות שהכניס הפייטן זה הקילוס בפיוטו. וכן מנוקד בסידורים חדשים גם ישנים וז"ש שלא הוזכר בתורה כי אם פעם אחת. לא ידעתי איזה שזכר ואיזה ששכח ששנים בתורה בפ"א בבשלח. בשירה עזי וזמרת יה. ובסוף בשלח כי יד על כס יה. [*דהלכה כרבא דבתראה הוא וס"ל בפרק ע"פ דף קי"ז דכס יה נחלק לשנים דמה שנדפס בגמרא רבא קודם רב. ודאי טעות מהמדפיסים הוא. ודרבא צ"ל רב. ורב צ"ל רבא. והא דבמסורה מלכים א' ג'. לא קחשיב ליה בהדי פסוקים דאית בהון ה' מילין נרדפין מן ב' ב' אתוון. ואזלה לה כרבי יוחנן ורב דס"ל דשם אחד הן. אבל ההלכה ודאי כרבא דבתראה הוא. וכן מוכח מפירש"י פרשת בשלח. גם בזוהר פרשת בראשית דנחלק לשנים. גם במסורה נחמיה ב' קחשיב ליה אבל מה דלא חשיב שם. גם לי גם לך לא. דמלכים א' ג'. הא ודאי השמטת המעתיקים. או המדפיסים. וכן נמי צריך להיות ו' פסוקים וכן נמסרו ו' פסוקים במסרה קטנה בפ' וישלח. ובשמואל א' כ' כ"ט] והרי שנים בתורה. ובנביאים נמצאים אראה יה יה בארץ החיים בישעיה. ובכתובים מן המצר קראתי יה. ענני במרחב יה. ומכל אלו עיניך הרואות כי זה השם ראוי לאומרו ולהזכירו בתפלה. שכן הוזכר על מפלתן של מצרים. ושל עמלק. ורפואת חזקיה. ובתפלת ההלל מן המצר. ומה שהביא ראיה ממחלוקת רבי יהודה ותנא קמא אני אומר לפי דרכו משם ראיה דכמו דפליגי רבי יהודה ות"ק חד אמר שמזכיר השם וחד אמר בכינוי. הכי נמי ת"ק ור"א. אלא ת"ק דר"א ס"ל כרבי יהודה ורבי אליעזר כתנא קמא דר"י. וכיון דת"ק דר"י סובר שמזכיר השם לא ה"ל לר"א לחלוק לעיל משום דסובר כת"ק. ועוד מאן לימא לן דהני תלתא פירושי שכתב הר"ב בטעמו של רבי יהודה דפליגי. ולפיכך סובר דטעמו להזכיר רק כינוי דאפשר וקרוב לשמוע דככולהו פירושי נתכוין רבי יהודה וכיון שיש בכינוים אלו כל הני טעמי. סובר דיותר ראוי לאומרם. ולא מפני שאין ראוי להזכיר שם העצם. ובלי ספק עוד לו טעם. או טעמים נסתרים ממנו וגלוים לרואי השמש ואור החכמה. ועוד מהיכי תיתי שר"י יחוש להזכיר שם העצם בתפלה ובלשון הכתוב ממש. אנא ה' הושיעה נא ובמקום הקדוש והנורא הזה אשר עליו נאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי. ועוד למה יזכיר [ליה] בלשון ארמית. ומיד למזבח בלשון עברית. ועוד דכפי הפירוש שבגמרא הכל בלשון עברית חוץ מתיבה זו. וקשיא למה. ועוד ראיתי בהקדמת רבינו לספר גבורות ה'. וכן בספר דרך חיים. שכתב לפום ריהטא. ולפי דרכו. שלכך אמרו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים שהוא בהשתחוויה. כדאמרי' ליה אנו משתחווים וכתיב ענני במרחב יה שמזה השם ההרחבה. הנה מבואר מדבריו שכן היא גירסתו. ולא כדברי בעל כף נחת. גם עיין עוד במשנה ד' פ' דלקמן מ"ש שם בס"ד. ועוד שמע נא את אשר אגיד לך דבר יקר שמעתי מפי חכם מחכמי הדור שמו מהר"ר מאיר באך יצ"ו. אמר כי שם ההוי"ה הנכבד והנורא בנקודותיו הידועות ראוי לחקור על שרשו ואמר כי שרשו הם שתי אותיות האחרונות ושהוא עתיד מבנין הפעיל כמו יהודה לתפלה נחמיה י"א. וכמו ולי יהושיע בהלל. וכמו שבאלו הוי"ו היא שנהפכה מיו"ד. כי השרש ידה ישע כי כן משפט העתידים מנחי יו"ד בזה הבנין כן וי"ו שבשם אמתתו יו"ד. אלא שממשפט הלשון הקודש. נהפכה לוי"ו בזה הבנין. ואע"פ שי"ל כי לא נהפכה ושרשו וה ויהיה כפירושם ז"ל לשון שמחה כמאמרם [איכה רבתי פסוק היו צריה] בין וי לוה נמלט ר' יוחנן בן זכאי. אבל הקמץ תהי' לנקבה. לכן הקרוב אליו שהשרש יה והוא השם שהוא קדוש ואינו נמחק ובזה השם בן ד' בא בעתיד ופירוש השם יה כתרגומו דחילו ויאמר נא שהוא עתיד להטיל אימה יתירה על הבריות עכ"ד ואין סתירה לדבריו מדברי בעל ספ"ר. שכתב שמזה השם לא נגזר שום פעל. כי הוא דיבר ככתבו. מבלי שהביט אל שרשו. [*ומצאתי להראב"ע בפירושו לפסוק עזי וגו' שבשירת הים שכתב בזה הלשון. ובעבור כי מלת אהיה ידוע בלשון. הוצרך להחליף היו"ד בוי"ו בשם הנכבד ע"כ] ובכן אפריון נמטייה. ובא נא וראה כמה צדקו דבריו. שהרי אמרו ז"ל בפסוק כי יד על כס יה. שאין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והרי ע"י משה רבינו עליו השלום נאמר זה הכתוב אשאלך והודיעני מה זה שנשבע שאין השם שלם. והיה בזמן המשכן ואחריו שני מקדשים וכמה פעמים נזכר בתורה השם השלם. ואילו זה השם יה לא בא בתורה אלא פעמיים. אבל לפי הדברים הללו הענין כמשמעו שהשם השלם הוא הוראה על שיטיל אימה על הבריות לעתיד. וביאר עכשיו בשבועה זו ששלימותו זה לא תהיה אלא לעתיד אחר נקמת עמלק. ואילו לא ביאר בכאן. לא היינו יודעים מהשם עצמו שהוא עתיד על איזה עתיד שהוא אומר. שיש מחר שהוא לאחר זמן. ויש מחר שהוא למחרתו. ומעכשיו זכינו לדין שזה השם הזכירו עכשיו במקדש. הוא ולא אחר. שלא בלבד שהוא קדוש שאינו נמחק. כי אם גם זאת שהוא שרש השם הגדול והנורא. ואתה קורא ידיד ומשכיל. הסכת ושמע דרז"ל על שם הזה היה הוה ויהיה שאמנם שלשתם הם אינם רמוזים. אבל כתובים כסדרן. וזה כי אחר שאמרנו ששרשו יו"ד במקום וי"ו הרי לך יהיה. וכן היה בהסיר יו"ד העתיד. גם הוה. כי היה בחולם הה"א ענינו כמו הוה וכן אתה מוצא (שמות ט') הנה יד ה' הויה במקנך. ואם בעל נפש אתה ועמדת בסוד ה' תדע מן מוצא דבר כי זה השם בן שתי אותיות הוא ראשית הגלוי. והשם בן ד' אותיות סדר המרכבה. ואמרו האבות הן הן המרכבה:
[*אמר יו"ט אחר הרבה שנים שכתבתי להא דלעיל דהלכתא כרבא דבתראה הוא דמחלק כס יה לשנים באו לידי שמות גיטין להרב הגדול מהר"ר שלמה לוריא זלה"ה הועתקו מספרו ים של שלמה ממסכת גיטין פרק השולח. ושם ראיתי דפסק נמי כרבא דבתראה הוא. אבל כפי גירסת הספר דרבא מוקדם לרב ועם היות שאין מדרכי בחבור הזה להאריך בפסקי הלכות אפס כי הרב הגדול הגאון הזה הוא מובהק חריף ובקי זך ונקי והיה כי יראה הרואה יאמר מה לננס אצל הענק. וגם יהיה לו נחת לבעל כף נחת כי מצא און לו וגברא רבה דמסייע ליה. אמור אמרתי להביא הדברים בכור הבחינה ולהוציא מתוכה שהגירסא מוכרחת להיות רב במקום רבא ורבא במקום רב כמו שכתבתי. והנני מעתיק תחלה ל' הסוגיא [פסחים ריש דף קי"ז] ואח"כ אעתיק דבריו של רש"ל ז"ל. ואחר כן אשיב עליהם בעזה"י ובחר לך הנאות והצדק:
לשון הסוגיא אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן הללויה וכסיה וידידיה אחת הן רבא אמר כסיה ומרחביה אחת הן רב אמר מרחביה בלבד איבעיא להו מרחביה לרב חסדא מאי תיקו. איבעיא להו ידידיה לרב מאי תא שמע. דאמר רב ידידיה מחלק לשנים לפיכך ידיד חול יה קודש איבעיא להו הללויה לרב מאי. תא שמע דאמר רב חזינא תילים דבי חביבי דכתיב בהו הללו בחד גיסא ויה בחד גיסא ע"כ בסוגיא:
והנה רש"ל זלה"ה בסדר א"ב של שמות גיטין שלו באות היו"ד בשם ידידיה. שם כתב בפשיטות. שרבא הוא שאמר מרחביה וכסיה אחת ורב אמר מרחביה בלבד. ובתחלת אות הכ"ף כתב וז"ל לפי הסוגיא שהזכרתי דקיי"ל כרבא דאמר מרחביה וכסיה אחת א"כ למה כותבין הסופרים לפי תיקונם כס יה בעינן ב' תיבות נגד הסוגיא והלכה. ואף אם תמצא לומר שאין הלכה כרבא. הלא אף רב חסדא בשם רבי יוחנן נמי סבירא ליה הכי. ועוד דאין מחלוקת בכסיה. מדפריך התם לרב דאמר ידידיה נחלק לשנים הללויה מאי. ולא פריך כסיה. משמע דאין מחלוקת בכסיה. ואין לומר מ"ש התם חדא היא ר"ל שלא יכול לפסוק בב' שיטות. והיינו דמסיק התם הללויה בשתי תיבות. שיכול לכתוב בב' שיטות כמו שהיה כתוב בתהילים דרבי חייא. זה אינו. חדא דלישנא אחת היא לא משמע אלא תיבה אחת. ועוד דלפי זה משמע אבל ידידיה דלרב נחלק לשתים כותבין בב' שיטות דהא ליתא כאשר הוכחתי מכדר לעומר שהוא שני תיבות ואין לחלק בשתי שטות אם לא שתפרש שכדר לעומר אין צריך לכתוב בשתי שטות לאפוקי בת היענה שצריך ב' שטות. וכבר הוכיח מהרא"י דליתא כי לא נמצא כן בספר תורה. [הוכחה זו כתבה בשם ידידיה ומס"פ אלו טריפות היא] על כן אומר אני אי איישר חילי אבטליניה להזהיר הסופרים עכ"ל רש"ל ז"ל. ואני אומר וקורא אני על הגאון רש"ל זלה"ה. המקרא הזה לא יאונה לצדיק כל און. ולכן לא נתבטל על ידו כי אוכיח בראיות ברורות שהסופרים שכותבין כסיה בשתים מכוונים כהלכה. וכמו שכתבתי כבר לעיל. לפי שרש"ל שכתב דרבא אמר מרחביה וכסיה אחת. היינו שכן הגירסא בגמ'. רב חסדא אמר ר' יוחנן. ואח"כ רבא. ואח"כ רב. ואף שק' ודאי למה נסדר רבא קודם רב פירכא זו הכניסה רש"ל בשם ידידיה. שכתב והלכה כרבא דבתראה הוא אפילו פליג אר' יוחנן. כ"ש אי פליג ארב חסדא ואמר שלא אמר ר' יוחנן אלא הני תרתי. ואין לומר דרבא לא פליג אהא דרב חסדא למעוטי. אלא להוסיף מרחביה. דא"כ לא ה"ל לומר אלא מרחביה לחודיה. ועוד דהא בתר הכי בעי מרחביה לרב חסדא מאי ועמד בתיקו עכ"ל. הנה שסובר דלהכי מוקדם רבא משום דקאי ארב חסדא. ואמר דלא אמר ר"י כדאמר רב חסדא משמיה אך בלשון ספיקא כתב כן אי פליג ארב חסדא. ואני אומר שאף ספק אין כאן. ומעולם לא נחלק רבא על מה שאמר רב חסדא משמיה דר' יוחנן. ויאמר הוא שלא אמר ר' יוחנן כן. דאי הכי לפי סוגית השיטות הל"ל ורבא אמר ר"י כסיה ומרחביה. ולפיכך עקרן של הדברים דרב מוקדם לרבא ואמר כסיה ומרחביה [אחת הן] ורבא אמר מרחביה בלבד וכלומר אינך בשתים והלכה כמותו דבתראה הוא. והשתא דרב אמר מרחב יה וכס יה אין מקום לדיוקו של רש"ל. אמאי לא פריך לרב כס יה מאי דהא איהו אמר כס יה אחת. ועוד אני אומר אפי' אי רב אמר מרחב יה בלבד ליכא לדיוקא דרש"ל. דהא אי איתא דמשום הכי לא פריך לרב כס יה מאי משום דלא פליג אכס יה וכ"ע מודו ביה א"כ רבא ל"ל לאדכורי כס יה כמו שרב לא הוצרך להזכירו משום דכ"ע מודו ביה. ה"נ רבא לא ה"ל למנקטי'. ותו דהשתא רב כמו רבא קאמר ה"ל לסתמא דגמרא לומר וכן אמר רב והיה עם זה מיושב גם כן אמאי לא הקדים רב לרבא, ותו לפי סוגיות כל השיטות אי איתא דפשיטא להבעיין דבכסיה כ"ע מודו. הכי הל"ל כסיה לרב לא מבעיא ליה דאחת היא. אלא ידידיה כו' הללויה כו' ובלא"ה נמי תמיה לי היכי ס"ד דהבעיין למיבעי אליביה דרב וכפי גירסת הספרים שתפס רש"ל. הלא רב מרחביה בלבד אמר. ובתיבת בלבד ודאי ממעט לכולהו אינך ומאי מבעיא ליה. וכ"ת דס"ד דהבעיין דתיבת בלבד ממעט כסיה דאמר רבא. זו קשה מן הראשונות. דא"כ לאו כ"ע מודו בכסיה ואף לית הלכתא השתא כרבא מכיון דסתם גמרא מסדר לרב בתר רבא. משמע דסתם גמ' כרב ס"ל ולא כרבא. ויש לתמוה על רש"ל שלא עיין [בפסחים דף קט"ז ע"ב] בפירוש רשב"ם שכתב אדבעיא להו ידידיה לרב מאי [כו'] ת"ש חזינא תילים דבי חביבי כו' וז"ל מפליג פליג או אוסיפו מוסיף אבל רבא פשיטא דפליג מדקאמר בלבד. חביבי דודי רבי חייא. עכ"ל. ורבי חייא דודו של רב היה כדאיתא בפ"ק דפסחים דף ד'. ואף שיכול רש"ל ז"ל לומר דאה"נ חביבי דודו של רבא ואינו רבי חייא ויגיה דאמר רבא. אני אומר ודאי אי שת לבו לדברי הרשב"ם. יכול להיות שהיה נכנס לדוחק זה אבל מדלא הביא להרשב"ם ויכתב עליו כן לית בזה ספיקא דאגב חורפיה לא עיין בפירשב"ם ואי הוה עיין הוה משכח והיה מודה על האמת כדרך כל חכם כ"ש גדול כמוהו. ועוד יש לי ראיה ברורה דרב הוא דאמר להא מלתא ולא רבא. מן הירושלמי פ"ק דמגילה רב ושמואל חד אמר הללו יה. וחרונא אמר הללויה כו'. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רב שמעית מן חביבי אם יתן לי אדם ספר תילים של ר"מ מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוין לקדשו. הוי דו אמר הללויה עכ"ל. והא הכא אין להגיה רבא מדבר פלוגתיה הוא שמואל ואע"ג דירושלמי חולק עם גמרא דידן. דהא לגמרא דידן רב אמר הללויה שתים לפי הגירסא שאני מחזיק בה וכפי פירוש רשב"ם. נראה לי דלא קשיא דאה"נ דודאי הא דאמר רבי חייא על תילים דר' מאיר והא דהעיד רב על תילים דרבי חייא עצמו חלוקים הם. אבל הירושלמי לא ידע עדותו של רב מתהלים דר"ח. כמו דלא ידע מאן אמר דא ומאן אמר דא. דרב ושמואל בבבל היו והלכך דייק מדאמר שמעית כו'. אבל גמרא דידן ידע נמי אידך היינו עדות רב על תילים דרבי חייא ושזה היה עיקר לרב לסמוך על תילים דר' חייא. ותו לא מידי. אלא שפיר עבדי הסופרים שכותבים כסיה בשתי תיבות דהשם קדוש. וברוך הוא אשר הנחני בדרך אמת]:
(יב) (על המשנה) וזוקפין. היינו לאחר שהקיפוהו פעם אחת. תוספ'. ולהר"מ נראה דזקיפה היתה מתחלה ואחר כך נוטלין. כלומר כמו נטילת לולב. ועוד נראה מלשונו דלא הקיפו אלא בלולב:
(יג) (על המשנה) כפופין. בגמרא יליף לה מקראי ועין משנה ג' דהלכה למשה מסיני אלא דאסמכוהו אקרא:
(יד) (על הברטנורא) כדאיתא בגמרא דגובה המזבח מן היסוד עד גגו שהוא מקום הקרנות ח' אמות ומפני שהסובב בולט אמה הוצרך למושכן לשפת כניסת היסוד ונמצא שמפני ההטייה לא נשאר רק שתי אמות בקרוב והיו כופפין אותן ב' אמות:
(טו) (על המשנה) תקעו כו'. לשון הר"מ בעת שהיו מביאין אותם וסודרין אותם תוקעים כו' וכתבו התוספ' משום שמחה:
(טז) (על המשנה) מקיפין. במשנה ג' פירש הר"ב דבערבה היו מקיפין. והר"מ כתב כמ"ד דהיו מקיפין בלולביהם ומיהו המקיפין לא היו אלא כהנים לכ"ע. שאע"פ שישראל נכנס לצורך מצוה לעזרת כהנים מ"מ בין האולם ולמזבח אינו נכנס כדתנן ספ"ק דכלים. והכי מפרש בגמרא:
(יז) (על הברטנורא) הנקובין בויסע ויבא ויט בפרשת בשלח. דכל אחד יש בו ע"ב אותיות ומהן שם המפורש. אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון וכן בזה הסדר כולן. השם הראשון והו. וי"ו של ויסע, ה"א דכל הלילה, ו' דויט. ושם הל"ז הוא אנ"י. רש"י. וכתבו התוספ' ואמרו ב' שמות הללו ע"פ דדרשינן באיכה רבתי:
(יח) (על המשנה) יופי כו'. היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו. רש"י:
(יט) (על המשנה) ולך כו'. פירש בגמרא דה"ק ליה אנחנו מודים ולך אנו משבחים. ליה אנחנו מודים ולך אנו מקלסים ופירש"י ליה אנו מודים שהוא אלהינו מודים לא לשון הוד אלא לשון תודה שאנו מודים בו ולא כופרים. ולך אנו משבחים שאתה חביב לפנינו לכפר עלינו. עיין בתוי"ט באריכות:
מצות ערבה וכו': ביד בהלכות לולב פ"ז סי' כ"א כ"ב וכ"ג וז"ל כיצד היתה מצותה בכל יום ויום מז' הימים היו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדדי המזבח וראשיהם כפופים ע"ג המזבח ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה תוקעין ומריעין ותוקעין חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה אא"כ חל יום ז' להיות בשבת זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה כיצד היו עושין מביאין אותה מע"ש למקדש ומניחין אותה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו ולמחר זוקפין אותה ע"ג המזבח ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום וערבה זו הואיל והלכה למשה מסיני היא ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה זכר למקדש בזמן הזה כל ז' ימי החג אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה ע"כ בקיצור לשון:
וראשיהן כפופין ע"ג המזבח: גמ' תנא אריכות וגבוהות אחת עברה אמה כדי שיהו גוחות פי' מוטות על המזבח אמה דעל היסוד מנח להו תן שמנה אמות לגובהו של מזבח מן היסוד ולמעלה והטייתן מפני כניסת הסובב ממעטת קצת מגובהן שצריך למשוך רגליהם לשפת כניסת היסוד נמצאו גבוהות יותר משתי אמות ומהן אמה גחייה ולמטה מן הגחייה יותר מאמה שלא יהו נגררות ע"ג המזבח ובגמ' מפיק לה ר' אבהו מקרא דכתיב אסרו חג בעבותים:
ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא: כך מצאתי מוגה בספר ה"ר יהוסף ז"ל ירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כיני מתניתא ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא אני והו הושיעה נא פי' דגרסי' במתני' תרי זמני אני והו הושיעה נא ועיין בספר יפה מראה:
אני והו: בגימטריא אנא ה' ועוד הם שני שמות שבשם של ע"ב עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל ואולי שעל רש"י ז"ל כיון הרמב"ם ז"ל באמרו כך אמרו המפרשים לתלמוד ופירש אחר שכתב ר"ע ז"ל הוא פי' קצת מן הגאונים ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' פי' אחר ע"ש. ועיין באבודרהם ז"ל שכתב דרש"י ז"ל גריס והו בלי אלף והרמב"ם ז"ל גריס והוא באלף:
בכל יום וכו': בפירקין דף מ"ג שקלינן וטרינן אי הואי האי היקף בלולב אי בערבה וכתב הר"ן ז"ל דלפי מנהגנו עכשיו שמקיפין את התיבה בכל יום פעם אחת ובז' שבעה פעמים משמע דסברינן שאותו היקף הוא בלולב דאי בערבה כיון שאין אנו עושים בערבה זכר למקדש אלא יום ז' בלבד לא היה לנו להקיף אלא בז' אבל אי הוה בלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש ז' הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש וכן כתב רש"י ז"ל בתשובה ואף הרמב"ם ז"ל כתב כן בפ"ז מהלכות שופר סוכה ולולב ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה עכ"ל ז"ל ומוכח עוד מדברי הר"ן ז"ל שמצות ערבה לכהנים היתה בנטילה ובהקפה ומצות שאר העם בנטילה בלחוד שהיו נוטלין אותה במקום שהיה אפשר להם ליכנס שם ולא הוזכרו כהנים בברייתא אלא לענין הקפה בלבד ע"כ ועיין עוד שם ובטור א"ח סי' תר"ס:
ובשעת פטירתן מה הן אומרים וכו': עד סוף המשנה י"מ שאין זה מנוסח המשנה אלא סתמא דתלמודא קאמר ליה והוא מן התוספתא וכן משמע מפי' רש"י ז"ל שכתב בשעת פטירתן אמתני' קאי ע"כ ופשיטא דאמתני' קאי אם הוא פסקא מן המשנה אלא ודאי ה"ק האי בשעת פטירתן דקאמר תלמודא סתמא ולא ידעינן פטירתן דמי אמתני' קאי. וכן משמע ג"כ מעין יעקב שהוא לשון תלמוד ולזה עוררני הרב רבינו שלמה לוריא ז"ל. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל בכל הספרים של המשניות ל"ג זה ובגמרות גרסי' אותו במשנה ע"כ וגם הגיה ר' אליעזר בן יעקב אומר ליה ולך מזבח וכו' ובגמ' פריך עלה והא קא משתף שם שמים ודבר אחר ותניא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה' לבדו ומשני הכי קאמרינן ליה אנו מודים שהוא אלהינו ולך אנו משבחין שאתה חביב לפניו לכפר עלינו:
ר' אליעזר אומר ליה. ולך מזבח. ליה. ולך מזבח: ולפי מה שכתבתי שפירש בו התלמוד נלע"ד שגם השונה צריך להפסיק קצת בלשון גרסת המשנה: ופשוטים הם כל דברי הרב בעל תוספת יום טוב שהגרסא הנכונה ונכוחה אמתית וישרה היא לְיָה וכדמפורש שפיר ג"כ מסוגיית התלמוד שכתבתי וגם אני הדיוט נהייתי ותמהתי על מי שראיתי גורס כדברי בעל כף נחת גם קודם שיצא ספר כף נחת אכן בשמעם האמת ברגלים לדבר היו מודים עליו וששין ושמחין בו וכל מי שאינו גורס כן הכא ולקמן בפ' החליל סוף סימן ד' ודאי שאינו אלא תועה מדרך השכל:
יכין
ומלקטין משם מרביות של ערבה: ענפים חדשים חותכין בכל יום גבוהים י"א אמה. ומקיפין בהן הכהנים את המזבח ואח"כ באין וכו'. [אב"י וזהו למאן דאמר שבערבה היו מקיפין, ומנהגינו עתה שמקיפים כל ששה ימים בלולב הוא כמ"ד בלולב מקיפין וביום ז' מקיפין גם בערבה לעשות ככ"ע, וכ"כ רב"י בטא"ח סי' תרס"ד]:
ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח: שמעמידין אותן על היסוד של מזבח סביב למזבח וכל א' מהעם לוקח משם בד א' או יותר וחובטן בקרקע איזה פעמים. [אב"י ר"ל ביום ז' עשו כן ועי' הילכתא גבירתא]:
על גבי המזבח: דהיינו אמה גבוה למעלה מהקרנות:
ותקעו: אות לשמחה [כך כתב תוספות]: [ונראה לי שהיו התקיעות הללו גם כן לסימן, שאחר שזקפו הענפים על המזבח, נסכו המים על המזבח. והיינו דקאמר לקמן במתני', ג' לשער העליון וג' לתחתון וג' למלוי המים וג' ע"ג המזבח, דכולהו תקיעות בשביל המים היו]:
אני והו הושיעה נא: ר"ל אותו שכביכול אני והוא במקרה אחד, הושיעה נא. ור"ל על דרך מה שנאמר [ישעיה מ"ח פ"י] למעני למעני אעשה כי איך יחל, וכן נאמר, עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו [להכי מקדים נמי מלת "אני" למלת "והוא", כביכול כאומר מקרותי ירגיש גם הוא]. [אב"י ועי' רש"י ורע"ב שאני והו הם ב' שמות משם ע"ב ושפיר הקדים אני להו]. או נ"ל שמבקש, שגם כנסת ישראל גם הקב"ה יושיעו נא להכנסיה. והוא ע"ד מ"ד בפסיקתא. בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מחזיקין כח גבורה של מעלה. שנאמר באלהים נעשה חיל, ובזמן שאין עושין רצון הקב"ה, כביכול מתישין כח של מעלה, שנאמר צור ילדך תשי. [ולהכי מקדים נמי מלת "אני" למלת "והוא", דכל מילי צריך תחלה אתערותא מלתתא, כמ"ש בזה"ק. [אב"י עי' בזהר בראשית ע"פ ואיד יעלה מן הארץ], ואחר כך הבא לטהר מסייעים לו, וכל זה לפי מ"ש בירושלמי הכא, כיני מתניתין אני והוא. באלף. ואשתמיטתיה ירושלמי זה להחכם ר"ו [היידענהיים] ז"ל, ולהגאון מהר"פ זצוק"ל שהודה לו, כמובא במחזור [רעדעלהיים] שהדפיס]:
ואותו היום: בשביעי:
בשעת פטירתן: [אב"י דהיינו ביום ז']:
יופי לך מזבח: יופי זה עשינו לכבודך מזבח, מדאתה מכפר עלינו:
ליה ולך מזבח: ר"ל אנחנו מודים ליה אלהינו, ולך אנו משבחים. שכל כך אתה חביב לפניו לכפר עלינו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת