עיקר תוי"ט על חולין ד
משנה חולין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) המקשה כו'. אורחא דמלתא נקט, שע"י לידת קשוי רגיל להוציא כו'. ונקרא קישוי לפי שהוא חולי קשה ומכאוביו חזקים. הר"מ:
(ב) (על הברטנורא) ולא קרינן ביה בהמה בבהמה, דלאו בתובה הוא. רש"י:
(ג) (על הברטנורא) דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו, דכתיב וכל בהמה מפרסת וגו' בבהמה תאכלו, פירש"י שדי בהמה דרישיה אבהמה דסיפיה ודריש הכי, בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו:
(ד) (על המשנה) אסור. דכתיב אותה תאכלו, אותה כשהיא שלימה ולא חסירה. גמרא. ופירש"י כשהיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה, אבל כשהיא חסירה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה, לא תאכל הנמצא:
(ה) (על הברטנורא) ותמיהני, דבמשנה ב' פרק ג' כתב הר"ב דניקב הטחול טריפה, ומי גרע נחתך מניקב. ובגמרא משני, דה"ה בהמה נמי אסורה. ואיידי דתנא רישא בחתיכה עצמה, תנא איסורא דסיפא נמי בחתיכה. תוי"ט. והת"ח מישב, חדא דנחתך קיל לדעת כמה פוסקים. ועוד יש לומר דמיירי בנחתך במקום הדק:
(ו) (על המשנה) הכלל. לאתויי קלוט במעי פרה לר"ש. דאע"ג דאמר ר"ש קלוט במעי פרה אסור, הני מילי היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו שרי. גמרא:
(ז) (על המשנה) יקבר. שאסור בהנאה ביון שגם לישראל אסור:
(ח) (על הברטנורא) ובסוף מקואות תנן דטומאה בלועה אינה מטמאה. ולכך כתב רש"י, ואפילו לר"ע דסבר עובר שבמעי אשה טמאה:
(ט) (על הברטנורא) לשון התוספ' הבשר טהור, דעובר שבפנים אפילו מת חשוב כחי, דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה:
(י) (על המשנה) דברי ר' מאיר. ולאו מטעמיה, דס"ל דטומאת בית הסתרים מטמא. אלא כמ"ש הר"ב פרק כ"ז דכלים משנה י' בדר' יוסי והכא נמי דכוותה:
(יא) (על הברטנורא) ואע"ג דמגע טומאת בית הסתרים היא. פירוש אע"ג דתחלה היא מגע בית הסתרים, אפ"ה מטמא משום שעת פרישה. ת"ח:
(יב) (על המשנה) שחוטה. בשחיטה עושה ניפול פליגי. כדאמר בגמרא. ועתוי"ט:
(יג) (על המשנה) תאמר כו'. ומסברא נפקא לן. דכיון דאית לן סברא לחלק, אמרינן דקרא דמרבה לטמאה שלא תטהרנה שחיטה, לא אתי מינה טריפה, וא"צ קרא לטריפה להתירה:
(יד) (על הברטנורא) עמד על פרסותיו. רש"י:
(טו) (על המשנה) טעון שחיטה. הקשה בדרישה, פשיטא. ולי נראה, דצריכא הוא, מדבבהמה תאכלו לא כתיב אצל זביחה רק בפרשה המפרשת איזו בהמה טמאה ואיזו טהורה הלכך הוה אמינא דהתורה מתרת מה שבבהמה בלא שחיטה כמו דגים וחגבים הלכך אצטריך. ועיין תוי"ט:
(טז) (על המשנה) הארכובה. מן הברכים מתורגם רכובין. בפרשת תבא. ובמשנה ב' פ"ז דסנהדרין כתבתי שהוא בפרק האמצעי שבין הרגל והירך. וכן לב' הפירושים שכתב הר"ב נקרא העצם אמצעי ארכובה:
(יז) (על הברטנורא) ויש לדקדק, דהרי יש ביניהם עצם קטן המחבר השתי ארכובות נקרא במדינות האלו טשיא"ך, ולמאן תרמייה לעצם הזה, דמרישא תידוק דתרמייה למעלה, ומסיפא כו' למטה. וכן הקשה הרא"ש ז"ל. וכתב דאזלינן לחומרא. ועתוי"ט. [ועיין בדברי האחרונים ביורה דעה סימן נ"ה]:
(יח) (על הברטנורא) כתב הכ"מ נראה שזו טענה אחרת, לומר דאין טריפות אלו ממין אחד עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת ואם תחתך למטה אסורה, שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים. אבל מלשון הר"מ נראה שהכל טענה אחת. תוי"ט:
(יט) (על הברטנורא) וכשהוא הולך ומיצר הרבה, רוב הקיפו הוי טפי מרוב עביו, ואז בעינן רוב הקיפו. וכשהוא מיצר מעט, אז רוב עביו טפי מרוב הקיפו. הרא"ש. ועתוי"ט:
(כ) (על הברטנורא) כלומר לאפוקי דגרסי, כך סימן ולד בבהמה. דקשיא להו דמאי פשיטותא באשה יותר מבבהמה, דבריש פרק ג' דבכורות תנן ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. ועתוי"ט:
(כא) (על הברטנורא) פירוש רחל שילדה מין העז, או עז שילדה דומה לרחל, דלא קדיש, כדתנן במשנה ה' פ"ב דבכורות:
(כב) (על הברטנורא) ואינו מקרא. אלא כתיב בפרשת אחרי מות וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו. וצריך להגיה במקום תעשה תעשו. ועתוי"ט: