משנה חולין ד ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ד · משנה ה | >>
השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת, או בן תשעה מת -- קורעו ומוציא את דמו.
מצא בן תשעה חי --
- טעון שחיטה, וחייב באותו ואת בנו, דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים, שחיטת אמו מטהרתו.
- רבי שמעון שזורי אומר, אפילו בן שמונה שנים וחורש בשדה -- שחיטת אמו מטהרתו.
קרעה ומצא בה בן תשעה חי -- טעון שחיטהטו, לפי שלא נשחטה אמו.
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה,
- וּמָצָא בָּהּ בֶּן שְׁמוֹנָה חַי אוֹ מֵת,
- אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה מֵת,
- קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.
- מָצָא בֶּן תִּשְׁעָה חַי,
- טָעוּן שְׁחִיטָה,
- וְחַיָּב בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוֹרִי אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ בֶּן שְׁמוֹנֶה שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה,
- שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ.
- אֲפִלּוּ בֶּן שְׁמוֹנֶה שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה,
- קְרָעָהּ וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי,
- טָעוּן שְׁחִיטָה,
- לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ:
- טָעוּן שְׁחִיטָה,
השוחט את הבהמה -
- ומצא בה בן שמונה חי, או מת,
- או בן תשעה מת - קורעו, ומוציא את דמו.
- מצא בה בן תשעה חי -
- טעון שחיטה, וחייב משום "אותו ואת בנו" (ויקרא כב כח) - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: שחיטת אימו מטהרתו.
- ורבי שמעון שזורי אומר:
- אפילו הוא בן חמש שנים, והוא חורש בשדה - שחיטת אימו מטהרתו.
- קרעה, ומצא בה בן תשעה חי -
- טעון שחיטה - לפי שלא נשחטה אימו.
זה בן תשעה חי שמותר לאוכלו בלא שחיטה, אין חלבו ודמו מותר אצל חכמים.
ודע שאינו צריך בדיקה, רוצה לומר שאין טרפות מפסידתו, לפי שהוא אצלינו כשחוט אף על פי שהוא חי.
והלכה כחכמים, על מנת שלא יהלך על הארץ.
ודברי רבי שמעון שזורי שמתיר ואפילו הפריס על גבי קרקע, אינו הלכה:
ומוציא את דמו - דחלבו בלבד הוא דשרי. כדתניא בתורת כהנים, כשהוא אומר חלב ושתי כליות באשם שאין צריך לומר דמקל וחומר הוה ילפינן לה, ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה, הרי הן טעונים חלב ושתי כליות. אשם שכל מינו טעון אליה, אינו דין שיטענו חלב ושתי כליות, ומה תלמוד לומר, אלא לומר לך מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל, שאינך יכול לומר חלב שליל הנמצא באשם יקריב, שהרי אין אשם בא נקבה, אף כל אפילו בקרבנות הבאים נקבה, חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל. וכיון דאין חלב שליל קרב בכל הקרבנות, שרי באכילה. אבל דמו לא גרע מדם האיברים דקיימא לן במסכת כריתות דם האיברים עובר בלא תעשה:
טעון שחיטה - דחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשה ולא אתרבי מכל בבהמה תאכלו:
וחייב באותו ואת בנו - שלא ישחטנו ביום ששחט את אמו:
וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו - דחדשים ולידה גרמי:
ר' שמעון שזורי כו' - לדברי חכמים כיון שהלך על גבי קרקע טעון שחיטה מדרבנן, דאתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה. ור' שמעון שזורי מתיר אפילו לאחר שהפריס יד על גבי קרקע. והלכה כחכמים:
קרעה - לבהמה בלא שחיטה:
מצא בן ט' חי. עמ"ש במ"ג פרק ה' דנדה:
רבי שמעון שזורי אומר כו'. כתב הר"ב אפי' לאחר שהפריס. עמד על פרסותיו. רש"י:
[*קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה. וראיתי למהרו"ך ז"ל בדרישה לטוי"ד ס' י"ד [צ"ל י"ג] סעיף י"א דהקשה פשיטא. ודוחק לומר דמשום טומאה נקטה שם עכ"ל. ולי נראה דמשנה צריכא היא מדבבהמה תאכלו לא כתיב אצל זביחה. רק בפרשה המפרסת באיזו בהמה טמאה. ואיזו אסורה. הלכך הא דהתורה [נ"ל צ"ל המפרשת איזו בהמה טומאה ואיזו טהורה הלכך ה"א דהתורה] מתרת מה שבבהמה בלא שחיטה. והרי דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה הלכך איצטריך למתני קרעה כו'. ואין להקשות הא כבר נשנה ברישא וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו. די"ל דמההיא ליכא למשמע דאיכא למימר דלדברי ר"מ קא מהדרי. ותדע דהא הכא בסיפא מסיים לפי שלא נשחטה אמו. ולמאי אצטריך. אלא לומר דאף חכמים דלעיל מצריכים שחיטה. ולאו לדברי ר"מ בלחוד הוא דקא אמרי]:
(יד) (על הברטנורא) עמד על פרסותיו. רש"י:
(טו) (על המשנה) טעון שחיטה. הקשה בדרישה, פשיטא. ולי נראה, דצריכא הוא, מדבבהמה תאכלו לא כתיב אצל זביחה רק בפרשה המפרשת איזו בהמה טמאה ואיזו טהורה הלכך הוה אמינא דהתורה מתרת מה שבבהמה בלא שחיטה כמו דגים וחגבים הלכך אצטריך. ועיין תוי"ט:
השוחט את הבהמה ומצא וכו': פ"ה דהלכות מ"א סימן י"ג י"ד ט"ו ובפ' ששי סימן ה'. ובפ"ז סימן ג' ד' ה'. ובפי"ב דהלכות שחיטה סימן י' ובפ' שני דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ו' ז'. ובטור יו"ד סי' י"ג:
קורעו: שאינו צריך שחיטה ומודה ר"מ בהני דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא הלכך לאו בהמה היא רש"י ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל ומיהו דמו אסור אע"פ שחלבו מותר כדאיתא בגמ' ונ"ל דהיינו טעמא דליכא למיגמר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אוכלא כגון חלב וגיד הנשה תאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה דאע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ"ה הכא כיון דאיכא לאוקמי אמידי דבר אכילה לא מוקמי' ליה אדם ע"כ. והרא"ש ז"ל פי ומה שדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם האיברים שפירש של הבהמה עצמה ע"כ:
מצא בה בן ט' חי: תוס' פ' יוצא דופן (נדה דף מ"ד:)
וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ: בתוספתא קתני וחכמים אומרים אין אסור משום אותו ואת בנו שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום אותו ואת בנו ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום אותו ואת בנו ע"כ:
וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו: אם אינה טרפה אבל אם היא טרפה דלא מישתרי בשחיטת אמו שהרי היא כאחד מאברייה משתרי בשחיטת עצמו שהוא ניתר בשנים מד' סימנים או בושט וקנה שלו או בושט וקנה של אמו וחייב בזרוע ולחיים וקיבה דזובחי הזבח קרינן ביה:
ר"ש שזורי אומר: פ' הקומץ רבה (מנחות דף ל':)
קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו: ברב האלפסי ז"ל מסיים בה ואין בו משום אותו ואת בנו:
יכין
קורעו: ר"ל א"צ שחיטה:
ומוציא את דמו: אבל חלבו וגידו מותרים. מדהן עומדין לעצמן. משא"כ דמו מתערב בדם הבהמה. ולא גרע מדם איברים של אם שכשפירש הוא בלאו. ויש אוסרים גם חלבו וגידו אם מצאו בן ט' חי והכי קיי"ל [ס"ד ש"ך ד']:
מצא בן תשעה חי טעון שחיטה: דס"ל דהשלמת חדשיו גרמה ליה לשווי' בהמה לנפשה. שלא תותר בשחיטת אמו:
וחייב באותו ואת בנו: שלא ישחטנו עם אמו ביום א':
וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו: דס"ל חדשיו ולידה גרמו שיהיה בהמה לעצמו. מיהו בהפריס ע"ג קרקע. טעון שחיטה מדרבנן. דאתי לאחלופי בשאר בהמות דעלמא. אבל שאר טריפות אינו פוסל בו [י"ג ב']:
קרעה: להאם. או שנתנבלה אמו או נטרפה:
לפי שלא נשחטה אמו: ואם הוא בן ט' מת או בן ח' חי. אסור. ומטעם זה לדידן כל ולד שימצא אפילו בן ט' חי בבהמה. אם נטרפה אמו או נתנבלה. אסור. דשמא לא גמרו חדשיו [י"ג ג']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת