משנה חולין ד ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ד · משנה ד | >>
בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכה, ואחר כך שחט את אמו -- הבשר טהור.
שחט את אמו ואחר כך חתכה -- הבשר מגע נבלה, דברי רבי מאירי. וחכמים אומרים, מגע טריפה שחוטהיב. מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה, אף שחיטת בהמה תטהר את האבר.
- אמר להם רבי מאיר, לא אם טהרה שחיטת טריפה אותה דבר שגופה, תטהר את האבר דבר שאינו גופה.
- מנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה? בהמה טמאה אסורה באכילה, אף טריפה אסורה באכילה. מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה, אף טריפה לא תטהרנה שחיטתה!
- לא! אם אמרת בבהמה טמאה -- שלא היתה לה שעת הכושר, תאמר בטריפה -- שהיתה לה שעת הכושריג!
- טול לך מה שהבאת! הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין?
- לא! אם אמרת בבהמה טמאה -- שכן אין במינה שחיטה, תאמר בטריפה שיש במינה שחיטה?! בן שמונה חי, אין שחיטתו מטהרתו, לפי שאין במינו שחיטה.
בְּהֵמָה הַמְּקַשָּׁה לֵילֵד,
- וְהוֹצִיא עֻבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ,
- וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ,
- הַבָּשָׂר טָהוֹר.
- שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ,
- הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה,
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,
- מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה;
- מַה מָּצִינוּ בִּטְרֵפָה, שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה,
- אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר.
- אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר:
- לֹא;
- אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ,
- תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ?
- מִנַּיִן לִטְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה?
- בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה,
- אַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה;
- מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה, אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה,
- אַף טְרֵפָה, לֹא תְּטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ!
- לֹא;
- אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה,
- שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר,
- תֹּאמַר בִּטְרֵפָה,
- שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר?
- טֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ;
- הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן, מִנַּיִן?
- לֹא;
- אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה,
- שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה,
- תֹּאמַר בִּטְרֵפָה,
- שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה?
- בֶּן שְׁמוֹנָה חַי,
- אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ,
- לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה:
בהמה המקשה לילד -
- והוציא העובר את ידו, וחתכה -
- ואחר כך שחט את אימו - הבשר טהור.
- שחט את אימו, ואחר כך חתכה -
- הבשר מגע נבילה - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: מגע טריפה שחוטה -
- מה מצינו בטריפה - ששחיטתה מטהרתה,
- אף שחיטת בהמה - תטהר את העובר.
- אמר להם רבי מאיר: לא,
- אם טיהרה שחיטת טריפה אותה - בדבר שהוא גופה,
- תטהר את העובר - בדבר שאינו גופה?
- ומנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה?
- בהמה טמאה אסורה באכילה, וטריפה אסורה באכילה,
- מה בהמה טמאה - אין שחיטתה מטהרתה,
- אף טריפה - לא תטהרנה שחיטתה.
- אמרו לו: לא,
- אם אמרת בבהמה טמאה - שלא היתה לה שעת הכושר,
- תאמר בטריפה - שהיתה לה שעת הכושר?
- טול לך מה שהבאת,
- הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין?
- לא, אם אמרת בבהמה טמאה - שאין למינה שחיטה,
- תאמר בטריפה - שיש למינה שחיטה?
- והוציא העובר את ידו, וחתכה -
- בן שמונה חי - אין שחיטתה מטהרתו,
- לפי שאין למינו שחיטה.
מגע הטריפה שחוטה מטמא בשר קדשים ואף על פי שאינו מטמא חולין, וכן אמרו "טריפה שנשחטה מטמא במוקדשין".
ומה שאמר רבי מאיר בכאן מנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה, אין זה על דרך שיחלוק עליהן בזה, אבל מקשה עליהן כדי שישמע תשובתם לפי שאמרו שהיתה לו שעת הכושר, ועובר זה לא היתה לו שעת הכושר רק הוא כמו טריפה מן הבטן, ולפיכך הוא אצלו נבלה ואינה מועיל לו שחיטת אמו.
ואין הלכה כרבי מאיר.
ודע שבן שמונה חי שנטרף ונשחט, אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה:
הבשר טהור - בשר העובר טהור, שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים ט:
הבשר מגע נבילה - בשר העובר מגע אבר מן החי, שהוא מטמא כנבלה:
מגע טריפה שחוטה - שהשחיטה אף על פי שאינה מתרת האבר באכילה, מטהרתו מידי נבילה. והויא כטריפה שחוטה שאינה מטמאה מן התורה אלא מדרבנן במוקדשין יא:
הכי גרסינן, אף שחיטת בהמה תטהר את האבר - ולא גרסינן את העובר:
לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה - מן הדין הוא שהרי דבר שגופה:
ומנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה - דשמא אינה מטהרתה. ומן הדין אינה מטהרתה, שבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה: ומה טמאה אין שחיטתה מטהרתה, מלטמא, דהכי תניא בתורת כהנים, לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו', כל הנוגע בהם יטמא, להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה:
תאמר בטריפה שהיתה לה שעת הכושר - דכיון דחל עלה תורת שחיטה, תו לא פקעה מינה והויא בכלל שאר צאן ובקר:
טול לך מה שהבאת - טול מכאן ראיה זו שהבאת:
הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין - שתטהרנה:
שיש במינה שחיטה - הלכך לא נפקא מכלל צאן ובקר. אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפילו נשחט, לפי שאינו בכלל בקר וצאן. והלכה כחכמים:
בן שמונה חי - אם נולד ושחטו:
אין שחיטתו מטהרתו - מידי נבלה, שאין שחיטה מועלת בבן שמונה. אלא כשהוא במעי אמו ניתר בשחיטת אמו:
הבשר טהור. פירש הר"ב בשר העובר טהור שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים. וכן פירש"י. ולשון התוס' הבשר טהור דעובר שבפנים אפי' מת חשיב כחי דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה:
[*הבשר מגע נבלה. עיין בפ' כ"ז דכלים [מ"י] במ"ש הר"ב שם בדרבי יוסי. וה"נ דכוותה ולאו משום דרבי מאיר לטעמיה דס"ל טומאת בית הסתרים מטמא. הכי מסקינן בסוגיא דהכא]:
מגע טריפה שחוטה. [*כתב הר"ב] דמטמאה בקדשים. ואע"ג דמגע טומאת בית הסתרים הוא*):
מגע טרפה שחוטה. בשחיטה עושה ניפול [עיין במשנה ז' פ"ט] פליגי כדאמר בגמרא. וקודם שחיטה לכ"ע אדם שנוגע באבר שבחוץ טהור דאי בחיים מטמא היכי הוה מהני שחיטה לרבנן להפקיע הטומאה לטהרו. ולעיל דקתני הושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור. לאו דוקא לפי שהוא בפנים. דאפילו הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור. אלא להודיעך כחו דר"י הגלילי דאפילו הכי בטמאה טמא. א"נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה טמא דלענין מה שבפנים הוא דמקשי' טמאה לטהורה ולא לענין מה שבחוץ. תוס':
תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר. ומסברא נפקא לן דכיון דאית לן סברא לחלק אמרינן דקרא דמרבה לטמאה שלא תטהרנה שחיטה. לא אתי מינה טריפה וא"צ קרא לטריפה להתירה. אבל בריש מס' טהרות פי' הר"ב דמקרא ילפינן מוכי ימות מן הבהמה. ההוא לתנא דברייתא כדאיתא בגמ' דהכא. דתנא ברא פריך מבן שמונה חי דבשחיטת אמו ניתר. ואין שחיטתו מטהרתו:
(ט) (על הברטנורא) לשון התוספ' הבשר טהור, דעובר שבפנים אפילו מת חשוב כחי, דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה:
(י) (על המשנה) דברי ר' מאיר. ולאו מטעמיה, דס"ל דטומאת בית הסתרים מטמא. אלא כמ"ש הר"ב פרק כ"ז דכלים משנה י' בדר' יוסי והכא נמי דכוותה:
(יא) (על הברטנורא) ואע"ג דמגע טומאת בית הסתרים היא. פירוש אע"ג דתחלה היא מגע בית הסתרים, אפ"ה מטמא משום שעת פרישה. ת"ח:
(יב) (על המשנה) שחוטה. בשחיטה עושה ניפול פליגי. כדאמר בגמרא. ועתוי"ט:
(יג) (על המשנה) תאמר כו'. ומסברא נפקא לן. דכיון דאית לן סברא לחלק, אמרינן דקרא דמרבה לטמאה שלא תטהרנה שחיטה, לא אתי מינה טריפה, וא"צ קרא לטריפה להתירה:
והוציא העובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור: וביד בפ"ה דהלכות מ"א סימן י"א ובפ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ב' ג' ובפ' שני סימן ג' י' ט':
הבשר מגע נבלה: העובר מגע אבר מן החי שהוא מטמא כנבלה בהעור והרוטב א"נ אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרתי שחיטת אמו רש"י ז"ל. ואיתה ברייתא בגמ' בריש פירקין. ובדף ע"ד ס"ל לר"ש בן לקיש דהוכשר בשר העובר לקבל טומאת אוכלין מאבר היוצא בדמא דאמיה כשנשחטה הוכשרה היא והוא דשניהם חד גופא נינהו ור' יוחנן דאמר לענין טומאה תרי גופי חשיבי ס"ל דהוכשר בשחיטת אמו כיון שהיא מתירתו באכילה מכשירתו נמי לטומאה וכר"ש דאמר לעיל בפ' שני שחיטה מכשרת ולא דם. ובגמ' פריך אמאי בשר העובר טמא והלא לא נגע האבר בבשר אלא ע"י חבורו ואותו מגע החבור בית הסתרים הוא שאינו נראה וטומאת בית הסתרים לא מטמאה לימא ר"מ לטעמיה דתנן במסכת כלים פכ"ז שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס מפני שנגעו זה בזה בעודן מחוברין שהיו מדרס דברי ר"מ א"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה מאחר שנחלק שהרי מגע חבורו אינו מגע לפי שהוא בית הסתרים ומשני האמר עולא עלה דההיא דהתם לא שנו דנחלק ר' יוסי על ר"מ אלא שלשה על שלשה שנחלק דליכא למימר בשעת פרישתן זה מזה קבלו טומאת מגע זה מזה שהרי בשעת פרישתן לא יש בזה כדי לטמא בגד ולא בזה כדי לטמא בגד שהרי אין בהם שיעור אב הטומאה אבל שלש אצבעות על שלש אצבעות הבאות מבגד גדול שהיה טמא מדרס וחתכו ממנו שלש אצבעות טהרה החתיכה הקטנה מן המדרס שאין בה כשיעור וטמאה מגע מדרס אפילו לר' יוסי דאמר אין מגע החבור מגע דהא בית הסתרים הוא הכא מודה משום דבשעת פרישתו מאביו אי אפשר לצמצם שלא יגע מעט ובשעת פרישה אינו בית הסתרים ומקבל טומאה מאביו שיש בו שיעור אב הטומאה והכי נמי האי בשר בשעת פרישתו מאבר מקבל טומאה מאבר אפילו לר' יוסי. רבינא אומר בגד לאו לחתיכה קאי ומש"ה חשוב בית הסתרים לר' יוסי אבל הכא אבר לחתיכה קאי מאחר שהיא אסור באכילה וכל העומד ליחתך כחתוך דמי והרי נוגעין זה בזה ואפי' לרבנן דאמרי בפ' בתרא דמקואות גבי כל ידות הכלים דכל העומד ליקצץ לאו כקצוץ דמי הכא מודו דחבורי אוכלין שהם רכין אינו חשוב חבור וכמאן דמפרתי דמו ונגעי בהדי הדדי בתר חתיכה ונטמא בשר העיבר מן האבר לר"מ כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. ופרכינן בשלמא לעולא דאמר טעמא משום פרישה הוא היינו דקתני מתני' חתכה דאי לא חתכה אין טמא משום דמגע בית הסתרים הוא אלא לרבינא דאמר טעמא דכל העומד ליחתוך כחתוך דמי אמאי קתני חתכה ומשני איידי דתנא רישא חתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור דדוקא חתכה קודם שחיטה דמשעה שנשחטה ונראית לטומאת אוכלין לא נגע הא לא חתכה טמא תנא נמי סיפא חתכה אע"ג דבלא חתכה נמי טמא העובר. ובס"פ העור והרוטב איכא מ"ד דכי אמר ר"מ טומאת בית הסתרים מטמאה דוקא היכא דכבר הוכשר כגון הכא שהוכשר העובר בשחיטת אמו ועדיין האבר הטמא מחובר בו וטמאו אבל אם לא הוכשר אינו מקבל טומאה וכדתנן התם מתה הבהמה הבשר צריך הכשר וכיון דצריך הכשר לא הוכשר קודם חתיכה ואינו מקבל טומאה מאביו דהיינו בשר מן האבר:
וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה: בשחיטה עושה ניפול פליגי כדמפרש בגמ' דלר"מ שחיטה עושה ניפול פי' שבשעת שחיטה הרי הוא כנופל מאליו ואין שחיטתו מועלת לו והויא הבהמה מגע נבלה ורבנן סברי שחיטה אינה עושה ניפול אלא מיתה היא שעושה ניפול דאמר קרא וכל אשר יפול עליו מהם במותם והאי במותם קרא יתירה הוא למעוטי מאי אי למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא אלא ע"כ למעוטי שחיטה וש"מ מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול. ותמהתי שמצאתי מוגה מלות תטהר את האבר דבמתני' ראשון גם שני תטהר את העובר דהיינו דלא כרש"י ז"ל שהעתיק רעז"ל. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה עובר:
אמר להם ר"מ: גמ' תניא א"ל ר"מ וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבלה א"ל שחיטת אמו א"כ תתירנו באכילה א"ל טרפה תוכיח ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה ואינה מתרת אותה באכילה א"ל אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שגופה תטהר את העובר דבר שאינו גופה א"ל הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה שהרי שנינו חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה ובגמ' מוקי ר' יוחנן מחלוקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה המדולדל דברי הכל אין שחיטה עושה ניפול וטהור מלטמא אע"פ שאסורה באכילה מ"ט דהאי גופה והאי לאו גופה וכדאמר להם ר"מ בהדיא בברייתא שכתבתי אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מלטמא כנבלה דבר שגופה. וה"נ תנינן לקמן בפ' העור והרוטב סימן ז' נשחטה הבהמה הוכשר האבר והבשר המדולדלין בה לקבל טומאת אוכלין דברי ר"מ אלמא סבירא ליה דאין בהן טומאת עצמן כאבר מן החי דשחיטה הועילה להם אפילו לר"מ דפליג באבר דעובר. והכי נמי הכל מודים דמיתה עושה ניפול וה"נ תנן התם מתה הבהמה שהיו בה אבר ובשר מדולדלין הבשר צריך הכשר מים שאם יגע בטומאה יקבלנה דמיתה עושה ניפול וה"ל בשר הפורש מן החי שהוא טהור והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה שיהא בשר הפורש ממנו טמא בכזית משום דמיתה עושה ניפול וה"ל כמי שנגמרה נפילתה קודם שמתה ולא הוי נבלה כשאר כל גוף הבהמה דברי ר"מ וליכא דפליג עליה במיתה עושה ניפול אלא ר"ש מטהר קתני התם ומוקמי' ליה אפלוגתא אחריתי אבל רבנן ודאי לא פליגי עליה אע"ג דפליגי עליה בשחיטה ואמרי אין עושה ניפול גבי אבר דעובר דהא ר"מ נמי שחיטה אין עושה ניפול בבהמה ס"ל כרבנן כדכתבינן:
מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה: פי' הרמב"ם ז"ל מה שאמר ר"מ בכאן מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה אינו על דרך שיחלוק עליהם בזה אבל מקשה עליהם כדי שישמע תשובתם לפי שאמרו שהיתה לו שעת הכושר ועובר זה לא היתה לו שעת הכושר רק הוא כמו טרפה מן הבטן ולפיכך הוא אצלו נבלה ואין מועיל לו שחיטת אמו ע"כ:
ף טרפה אסורה: אית דגרסי הכא וטרפה אסורה והכי ניחא טפי:
טול לך מה שהבאת: רוב מתני' שנויה בת"כ פ' שמיני ריש פרשה יוד ופירש שם בספר קרבן אהרן טול לך מה שהבאת כלומר טול בידך ראיה זו שהבאת וכפי זה לא תביא ממנה אלא למי שנטרפה אחר היותה כשרה וא"כ טול לך זו לחוד ומנין וכו' ע"כ:
הרי שנולדה טרפה מן הבטן: מפ' בגמ' שנוצרה טרפה מן הבטן דאפילו במעי אמה לא היתה לה שעת הכושר לישחט ולא חל עליה תורת שחיטה כלל ומשכחת לה בבעלת חמש רגלים דהאי טרפות הוה בה ודאי משנוצרה וכגון שיתור זה ברגלים האחרונים דאי בידים מום הוי לענין קדשים ולא טרפה וכדתנן בבכורות פ' ששי סימן ז'. עוד גרסי' בגמ' אמר רב חסדא מחלוקת באבר דעובר חי דיש במינו שחיטה מהניא שחיטה אף לאבר היוצא לטהרו אבל באבר דעובר מת ד"ה שחיטה עושה ניפול ואין שחיטת אמו מטהרתו ורבה אמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו וכתבו תוס' ז"ל מחלוקת באבר דעובר חי ובבן שמנה דאילו בן ט' כשאר בהמה הוא לר"מ וטעון שחיטה ע"כ:
בן ח' חי וכו': פי' בן שמנה חדשים ואיירי בבהמה גסה וה"ה בדקה ד' ירחים דאין שחיטתו מטהרתו ובפ' ר"א דמילה (שבת דף קל"ו) פליגי תנאי עלה דר' יוסי ב"ר יהודה ור"א בר"ש ס"ל דשחיטתו מטהרתו והתם מפ' במאי פליגי ע"ש: בסוף פי' רעז"ל בן סמנה חי אם נולד ושחטו אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה שאין שחיטה מועלת בבן שמנה אלא כשהוא במעי אמו ניתר בשחיטת אמו ע"כ. אמר המלקט כל זה הלשון איני יודע מה מלמדנו ויתור לשון אני רואה אפי' שנאמר שתופס במשנה דבסמוך. ובגמ' רמי עלה דמתני' דקתני דבן ח' אין במינו שחיטה דהא תניא בת"כ בן ח' חי יוכיח שאע"פ שיש במינו שחיטה אין שחיטתו מטהרתו אם נולד אף אני אביא טרפה שאע"פ שיש במינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה מכל מקום קתני הכא בברייתא דבן ח' יש במינו שחיטה ומשני רב כהנא יש במינו שחיטה דקתני בברייתא אגב אמו קאמר דהא ניתר בשחיטת אמו אבל תנא דידן מינה דאימיה לא חשיב לה פרכא דהואיל ואין בבן שמנה שחיטה אין במינו שחיטה קרינן ביה ופרכינן ולהאי תנא דת"כ דמינא דאמיה חשיב לה פרכא וסבר דיש במינו שחיטה קרינן ביה טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה תיפוק ליה מבהמה טמאה דאין שחיטתה מטהרתה ומשני נפקא ליה מהאי קרא דתניא וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה. והקשו תוס' ז"ל וא"ת דתניא בס"פ ר"א דמילה לאכלה להביא בן שמנה שאין שחיטתו מטהרתו ור' יוסי ב"ר יהודה ור"א בר"ש אומרים שחיטתו מטהרתו והשתא כולהו לא מיתוקמי כתנא דמתני' דאפי' ת"ק דהתם משמע דאי לאו לאכלה ה"א דשחיטתו מטהרתו ולתנא דמתני' בן ח' כיון דאין במינו שחיטה ידעי' ליה מבהמה טמאה דאין שחיטתו מטהרתו אבל כתנא דברייתא דהכא מיתוקמא שפיר ת"ק דהתם כיון דיש במינו שחיטה אגב אמו מיקרו שפיר יש במינו שחיטה ולא מצי למילף מבהמה טמאה ולהכי צריך התם לאכלה למימר דאין שחיטתו מטהרתו. ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא דברייתא דהכא דרבא מפ' התם דלכ"ע בן שמנה חשוב כמת וטעמא דר' יוסי ור' אלעזר בר"ש דסברי כטרפה דאע"ג דמתה היא דשחיטתה מטהרתה הכא נמי גבי עובר בן ח' אע"ג דחשוב כמת שחיטתו מטהרתו ות"ק דידהו סבר דל"ד לטרפה אפי' מן הבטן דיש במינה שחיטה אבל הכא גבי עובר בן ח' אין במינו שחיטה ושמא תנא דמתני' משום קרא דלאכלה חשוב בן ח' אין במינו שחיטה א"נ קרא דלאכלה דדריש ת"ק התם הוי אסמכתא בעלמא דהא לאביי דמוקי התם פלוגתייהו דפליגי בהא דר' יוסי ור' אלעזר סברי חי הוא ות"ק סבר מת הוא צריך לומר דאסמכתא היא דכיון דחשיב ליה כמת בלאו קרא אין שחיטתו מטהרתו עכ"ל ז"ל:
יכין
בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכה: דירא שמא יחזירו ויקש לדתו. והרי אבר הנחתך מהחי מטמא כנבילה:
ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור: בשר העובר שנשאר בבטן אמו טהור. דאף דכשחתך האבר נגע העובר במקום חתך באמה"ח שהוא טמא. בהמה אין מקט"ו מחיים. ואף שהעובר היה אז מתי עכ"פ אמו היתה אז חי. והעובר שבמעיה כגופה חשיב. מדמהני ליה שחיטת אמו לטהרו מטומאת נבילות:
שחט את אמו: אחר שהוציא הולד ידו:
ואחר כך חתכה: חתך היד שהוציא הולד:
הבשר מגע נבלה: ר"ל בשר העובר טמא כאילו נגע בנבילה. מדנגע העובר במקום חתך באבר מן החי. ואע"ג שקודם שחתכו מגע בית הסתרים היה. שאינו מטמא. עכ"פ בשעת פרישה מטמאו. ואי נמי התיז האבר מהעובר בב"א. עכ"פ כיון דעומד היה לחתוך כחתוך דמי. ולא מקרי בית הסתרים:
וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה: ר"ל כאילו נגע בטריפה שחוטה. שאינה מטמאה רק לקדשים מדרבנן:
מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה: דהרי מסתבר שלא תטהרנה שחיטתה. דהרי בהמה וכו'. מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה: הכי מרבינן מקרא:
אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר: קודם שנטרפה אז וודאי היה שחיטתה מטהרתה, ולהכי תו לא פקע ממנה דין זה אף כשתטרף אח"כ:
טול לך מה שהבאת: ר"ל טול לך הראיה שהבאת. דאינה כלום:
הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין: מנין שתטהרנה שחיטתה. דהרי לא היה פ"א שעת הכושר. שהיה שחיטת עצמו מטהרתו:
לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה: וכיון דאין סברא חיצונה לטמא טריפה. א"צ נמי קרא לטהרה. דבכל דבר רק לחומרא צריך קרא ולא לקולא:
בן שמנה חי: שנולד חי ושחטו:
אין שחיטתו מטהרתו: מטומאת נבילות:
לפי שאין במינו שחיטה: דרק כשהוא במעי אמו שחיטת אמו מטהרתו. מדעובר ירך אמו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת