משנה חולין ד ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ד · משנה ג | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו, בין בבהמה טמאה, בין בבהמה טהורה, טהור.

רבי יוסי הגלילי אומר, בטמאה - טמא, ובטהורה - טהור.

האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו -- החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד.

משנה מנוקדת

בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עֻבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ,

וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ,
בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה,
בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה,
טָהוֹר.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר:
בִּטְמֵאָה, טָמֵא;
וּבִטְהוֹרָה, טָהוֹר.
הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ,
וּפָשְׁטָה חַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בּוֹ,
הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה,
וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה,
עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד:

נוסח הרמב"ם

בהמה שמת עוברה בתוך מעיה -

והושיט הרועה את ידו, ונגע בו -
בין בבהמה טמאה, ובין בבהמה טהורה - טהור.
רבי יוסי הגלילי אומר: בטמאה טמא, ובטהורה טהור.
וכן האשה שמת ולדה בתוך מעיה -
והושיטה החיה את ידה, ונגעה בו -
החיה - טמאה טומאת שבעה,
והאשה - טהורה, עד שיצא הוולד.

פירוש הרמב"ם

אמרו "אם הועילה לו אמו להתירו לאכילה, לא הועילה לו אמו להתירו מידי נבילה". ואף על פי שהיקש זה אינו אלא בבהמה טהורה בלבד שהתיר עוברה בשחיטה, לפיכך אנו למדים בהמה טמאה מבהמה טהורה בדרך היקש, והוא מה שאמרו "וכי ימות מן הבהמה"(ויקרא לא, יט) וגו', ואמרו "מן הבהמה זו בהמה טמאה, אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה".

רבי יוסי למד ממה שאמר רחמנא "או בנבלת בהמה טמאה"(ויקרא ה, ב), לפי שהכל מודים שנבלת בהמה בין שהיא טמאה או טהורה הרי תטמא טומאת נבלה, ולא רצה לומר "נבלת בהמה טמאה" אלא על עובר בהמה טמאה שמת בתוך מעיה שהיא מטמא, על דעת רבי יוסי.

ואין הלכה כרבי יוסי.

[ואמרו וכן האשה - הוא חוזר על היות החיה טהורה מן התורה לפי שמגע בית הסתרים אינו מגע.

ומה שאמר כאן החיה טמאה שבעה, הוא מדברי סופרים, גזרה שמא תגע בו משיצא חוץ לפרוזדור]:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בבהמה טהורה טהור - מקל וחומר ח, ומה אם הועילה לו מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה אע"פ שהוא מת, לא תועיל לו כשהיא חיה לטהרו מלטמא. ובהמה טמאה מנלן, דאמר קרא (ייקרא יא) וכי ימות מן הבהמה, זו בהמה טמאה. אשר היא לכם לאכלה, זו בהמה טהורה. איתקש בהמה טמאה לבהמה טהורה, מה בהמה טהורה עוברה טהור, אף בהמה טמאה עוברה טהור:

רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא - ומפיק ליה מקרא דכתיב (שם ה) או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה אינה מטמאה. אלא איזה, זה עובר שבטמאה טמא, ובטהורה טהור מקל וחומר. ובטמאה טמא דליכא קל וחומר ולא דרשינן הקישא. ואין הלכה כרבי יוסי:

החיה טמאה טומאת שבעה - ומדרבנן, גזירה שמא יוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא והחיה סבורה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהורי. אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתניתין טהור, ליכא למגזר הכי, מפני שרחם של בהמה גלוי וכי מפיק חזי ליה:

והאשה טהורה עד שיצא הולד - דאשה מרגשת בעצמה כשמוציא ראשו חוץ לפרוזדור ולא אתי לטהורי:

פירוש תוספות יום טוב

והושיט הרועה את ידו כו' טהור. [*ופי' הר"ב בבהמה טהורה טהור מק"ו] ובסוף מקואות תנן דטומאה בלועה אינה מטמאה. ולכך כתב רש"י וז"ל ואפילו לר"ע דאמר טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה טמא ע"כ ועיין מ"ש במשנה דלקמן:

ר"י הגלילי אומר כו' ובטהורה טהור. פי' הר"ב מק"ו. וכן פירש"י וי"ל [*דלר"י נמי מצינן למימר דסבר דר"ע. ועי"ל] דאיצטריך לק"ו דלא תדרוש הקישא ולטמא בטהור אבל הרמב"ם לא כתב ק"ו בדר"י הגלילי. והכי מסתבר. דהא הקישא לית ליה כלל:

[*החיה טמאה. פי' הר"ב מדרבנן גזירה כו'. ראשו חוץ לפרוזדור. הארכתי בזה בס"ד במשנה ד' וה' דפרק ז' דמסכת אהלות]:

והאשה טהורה עד שיצא הולד. עיין מ"ש בזה במשנה ד' [*וה'] פ"ז דאהלות.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על הברטנורא) ובסוף מקואות תנן דטומאה בלועה אינה מטמאה. ולכך כתב רש"י, ואפילו לר"ע דסבר עובר שבמעי אשה טמאה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בהמה שמת עוברה וכו' טהור:    תוס' פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ב) כתבו דהיינו דוקא כשלא העגיל ראש כפיקה והתם א"ר יוחנן דשיעור כל פיקה הנזכר בבהמה הוי בפיקה של ערב שהיא גדולה משל שתי ואם יצא לחוץ אז טמא מגעו כמגע נבלה ולא חשיב טומאה בלועה: בראש פי' רעז"ל צ"ל בין בבהמה טהורה טהור וכו':

ר' יוסי הגלילי אומר וכו':    תוס' פ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ"א.) בפי' רעז"ל לשון המתחיל ר' יוסי הגלילי צריך להגיה דכתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וכו'. עוד בפי' רעז"ל וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה אין מטמאה. אמר המלקט פי' והכתיב אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה וכו':

האשה שמת ולדה:    נ"א וכן האשה ולא נהירא. אך ה"ר יהוסף ז"ל הגיה וכן גם ופשטה החיה מ"מ והושיטה: בסוף פי' רעז"ל ולא אתי לטהורה. אמר המלקט ובגמ' פריך ותימא לחיה אל תגעי ומשני טרודה היא ועסוקה בחבליה וציריה ומתני' אתיא לר' ישמעאל דס"ל עובר מת במעי אשה טהור הוא ואינו מטמא דיליף לה מקרא דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה דמשמע כל דבר שהוא גלוי למעוטי עובר שהוא טמון דמודה הוא דמדרבנן מטמא לחיה משום גזרה שמא יהיה גלוי פי' שיוציא ראשו דאז מטמא מדאורייתא והיא סבורה שעדיין הוא במעיה אבל ר"ע פליג עליה וס"ל דמדאורייתא העובר מטמא לחיה דיליף לה מקרא דכתיב הנוגע במת בנפש איזהו מת שבנפשו של אדם אחר הוי אומר זה עובר שבמעי אשה דס"ל לר' עקיבא טומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמאה ודלא כההיא מתני' דתנן ס"פ בתרא דמקוואות ומכל מקום האשה טהורה משום דמגע בית הסתרים הוא ור' ישמעאל דריש לקרא דהנוגע במת בנפש לרביעית דם הבאה מן המת שמטמאה שנפשו של אדם תלויה ברביעית דם ור' עקיבא ס"ל בפ' שני דאהלות דאפילו רביעית דם משני מתים מטמאה דיליף לה מקרא דכתיב ועל כל נפשות מת שתי נפשות ושיעור אחד הלכך האי דכתיב ביה חד נפש לאו לרביעית דם אתא ור' ישמעאל ס"ל יש אם למסורת ונפשת כתיב חסר ויו. וקרא דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה דריש ליה ר' עקיבא לרבות גולל ודופק ור' ישמעאל ס"ל דגולל ודופק הלכתא גמירי לה וכי אתא קרא להוציא עובר. וכתבו תוס' ז"ל והאשה טהורה עד שיצא הולד כשלא העגיל הראש כפיקא מיירי דאי העגיל הוי טמא עד שלא יצא הולד משנפתח הקבר דתנן באהלות פ"ז ומייתי לה בהלוקח בהמה אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגלו ראש כפיקא א"נ ס"ל כתנא דתוספתא דאהלות דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם ע"כ. והתם בפ' הלוקח בהמה תרצו תוס' חיצוניות ועוד י"ל דהכא מיירי באין יושבת על המשבר והא דאמרי' דיש לנפלים פתיחת הקבר ביושבת על המשבר ע"כ. וביד ספכ"ה דהלכות טומאת מת ובפ' שני דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ב':

תפארת ישראל

יכין

טהור:    דולד טהורה טהור מק"ו. דאם הועיל לו מחיצת אמו להתיר באכילה את הולד כשמת במעיה ונשחטה אמו. מכ"ש שתועיל לו חית אמו לטהרו מידי נבילה. ובהמה טמאה איתקש בתורה לטהורה:

ובטהורה טהור:    ס"ל טומאה בלועה מטמא. ומדכתיב נפש כי תגע בנבלת בהמה טמאה. והרי גם נבלת בהמה טהורה מטמאה. אע"כ דקרא מיירי בולד שמת במעי אמו דאז רק באמו טמאה טמא ובטהורה טהור:

החיה טמאה טומאת שבעה:    מדנגעה במת. מיהו טומאתה רק מדרבנן. דהרי טומאה בלועה אינה מטמאה. ואפ"ה טמאה מדרבנן. משום דירכי אשה מכסים רחמה. להכי חיישינן שמא יוציא העובר ראשו והחיה תהיה סבורה שעדיין הוא במעיה. משא"כ ברועה לעיל. משום דבהמה רחמה בגלוי וא"א שיטעה הרועה:

והאשה טהורה עד שיצא הולד:    דאשה אי אפשר שתטעה כחיה. דמרגשת בעצמה כשיצא ראש הולד חוץ לפרוזדור. ואת"ל חיה נמי בשעה שתגע בהולד תשאל לאמו אם כבר יצא ראשו. נ"ל דמדטרודה היא אז. שמא תשכח לשאל לאמו. וגזרינן שאלה אטו לא שאלה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים