משנה חולין ד רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) בהמה שהיא מקשה לילד,

והוציא העובר את ידו, והחזירה - מותר.

הוציא את ראשו, אף על פי שהחזירו - הרי זה כילוד.

חותך מן העובר במעיה - מותר באכילה.

מן הטחול, ומן הכליות - אסור באכילה.

זה הכלל -

דבר שהוא גופה - אסור,

ודבר שאינו גופה - מותר.

(ב) מבכרת שהיא מקשה לילד -

מחתך אבר, אבר - ומשליך לכלבים.

יצא רובו - הרי זה יקבר, ונפטרה מן הבכורה.

(ג) בהמה שמת עוברה בתוך מעיה -

והושיט הרועה את ידו, ונגע בו -

בין בבהמה טמאה, ובין בבהמה טהורה - טהור.

רבי יוסי הגלילי אומר: בטמאה טמא, ובטהורה טהור.

וכן האשה שמת ולדה בתוך מעיה -

והושיטה החיה את ידה, ונגעה בו -

החיה - טמאה טומאת שבעה,

והאשה - טהורה, עד שיצא הוולד.

(ד) בהמה המקשה לילד -

והוציא העובר את ידו, וחתכה -

ואחר כך שחט את אימו - הבשר טהור.

שחט את אימו, ואחר כך חתכה -

הבשר מגע נבילה - דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרין: מגע טריפה שחוטה -

מה מצינו בטריפה - ששחיטתה מטהרתה,

אף שחיטת בהמה - תטהר את העובר.

אמר להם רבי מאיר: לא,

אם טיהרה שחיטת טריפה אותה - בדבר שהוא גופה,

תטהר את העובר - בדבר שאינו גופה?

ומנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה?

בהמה טמאה אסורה באכילה, וטריפה אסורה באכילה,

מה בהמה טמאה - אין שחיטתה מטהרתה,

אף טריפה - לא תטהרנה שחיטתה.

אמרו לו: לא,

אם אמרת בבהמה טמאה - שלא היתה לה שעת הכושר,

תאמר בטריפה - שהיתה לה שעת הכושר?

טול לך מה שהבאת,

הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין?

לא, אם אמרת בבהמה טמאה - שאין למינה שחיטה,

תאמר בטריפה - שיש למינה שחיטה?

בן שמונה חי - אין שחיטתה מטהרתו,

לפי שאין למינו שחיטה.

(ה) השוחט את הבהמה -

ומצא בה בן שמונה חי, או מת,

או בן תשעה מת - קורעו, ומוציא את דמו.

מצא בה בן תשעה חי -

טעון שחיטה, וחייב משום "אותו ואת בנו" (ויקרא כב כח) - דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרין: שחיטת אימו מטהרתו.

ורבי שמעון שזורי אומר:

אפילו הוא בן חמש שנים, והוא חורש בשדה - שחיטת אימו מטהרתו.

קרעה, ומצא בה בן תשעה חי -

טעון שחיטה - לפי שלא נשחטה אימו.

(ו) בהמה שנחתכו רגליה -

מן הארכובה ולמטן - כשרה,

מן הארכובה ולמעלן - פסולה.

וכן, שניטל צומת הגידים.

נשבר העצם -

אם רוב הבשר קיים - שחיטתה מטהרתו,

ואם אין רוב הבשר קיים - אין שחיטתה מטהרתו.

(ז) השוחט את הבהמה -

ומצא בה שליה - הנפש היפה תאכל,

ואינה מיטמאה טומאת אוכלין, אף לא טומאת נבילות.

חשב עליה - מיטמאה טומאת אוכלים, אבל לא טומאת נבילות.

שליה שיצאת מקצתה - אסורה באכילה,

כסימן הוולד באשה - כך סימן הוולד בבהמה.

מבכרת שהפילה שליה - ישליכנה לכלבים.

ובמוקדשין - תיקבר,

אין קוברין אותה בפרשת דרכים,

ואין תולין אותה באילן - מפני דרכי האמורי.

הדף הראשי של משנה חולין ד

משנה חולין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב