משנה חולין ד ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ד · משנה ז | >>
השוחט את הבהמה ומצא בה שליא -- נפש היפה תאכלנה, ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות.
חישב עליה -- מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות.
שליא שיצתה מקצתה -- אסורה באכילה. סימן ולד באשה, וסימן ולד בבהמה.
המבכרת שהפילה שליא -- ישליכנה לכלבים. ובמוקדשין -- תקבר. ואין קוברין אותה בפרשת דרכים, ואין תולין אותה באילן, מפני דרכי האמורי.
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה,
- וּמָצָא בָּהּ שִׁלְיָא,
- נֶפֶשׁ הַיָּפָה תֹּאכְלֶנָּה;
- וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה,
- לֹא טֻמְאַת אֳכָלִין,
- וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.
- חִשֵּׁב עָלֶיהָ,
- מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין,
- אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.
- שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ,
- אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה.
- סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה,
- וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה.
- הַמְּבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא,
- יַשְׁלִיכֶנָּה לִכְלָבִים;
- וּבְמֻקְדָשִׁין,
- תִּקָּבֵר.
- וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים,
- וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בָּאִילָן,
- מִפְּנֵי דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי:
השוחט את הבהמה -
- ומצא בה שליה - הנפש היפה תאכל,
- ואינה מיטמאה טומאת אוכלין, אף לא טומאת נבילות.
- חשב עליה - מיטמאה טומאת אוכלים, אבל לא טומאת נבילות.
- ומצא בה שליה - הנפש היפה תאכל,
- שליה שיצאת מקצתה - אסורה באכילה,
- כסימן הוולד באשה - כך סימן הוולד בבהמה.
- מבכרת שהפילה שליה - ישליכנה לכלבים.
- ובמוקדשין - תיקבר,
- אין קוברין אותה בפרשת דרכים,
- ואין תולין אותה באילן - מפני דרכי האמורי.
- ובמוקדשין - תיקבר,
השליא הזאת, והוא הכיס שבתוכו יהיה עובר ההוא, חשוב כזבלין וכמותרות, ולפיכך אינו מטמא כמו שמטמאת הנבילה אם היתה השליא הזאת שליית נבילה.
ואין השליא הזאת מטמאת כמו שמתטמאין האוכלין אלא אם כן חשב עליה לאוכלה, לפי שכל מה שאינו ראויה לאכילה אצל ההמון, אינו מטמא כמו שמטמאין האוכלין עד שיחשב עליה לאכילה, כמו שיתבאר במסכת טהרות ובמסכת עוקצים.
וידוע שאינו מתקדש בבכורה אלא הזכר, ולא כל זכר גם כן, לפי שאם היה אותו זכר משונה ממינו בצורתו אינו קדוש כמו שיתבאר במסכת בכורות. והשליא הזאת אפשר שהיא שליית זכר או נקבה, ואפילו אמרנו שהוא זכר שמא אינו קדוש בבכורה, ולפיכך מותר לו שישליכנה לכלבים.
אבל אם היתה בהמת קדשים והפילה שליא הרי זו תיקבר, לפי שכל מה שתלד זכר או נקבה הרי קדוש כמו שיתבאר בתמורה:
שליא - כמין כיס שהעובר מונח בתוכו:
נפש היפה - שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס:
תאכלנה - ולא אמרינן אבר מן החי הוא, אלא גם היא ניתרת בשחיטת האם:
ואינה מטמאה - דלא חשיבא אוכל:
ולא טומאת נבילות - אם מתה הבהמה:
מטמאה טומאת אוכלין - אם נגעה בטומאה, דמחשבה משויא ליה אוכל. אבל טומאת נבילות לא, דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא:
אסורה באכילה - ואע"ג דלא נפק אלא פורתא ופשיטא דכל מיחוי הולד לא היה שם, מכל מקום חיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד:
[הכי גרסינן] סימן ולד באשה - וסימן ולד בבהמה כ. המבכרת. זהו פטר רחם שלה:
ישליכנה לכלבים - שאין קדושה בה. דאע"ג דאין שליא בלא ולד, הכא רובא לאו בת מקדשא היא, דדילמא נקבה הוות או נדמה כא הוה ולא קדיש:
ובמוקדשין - כגון בהמת שלמים שהפילה שליא:
תקבר - דכיון דאין שליא בלא ולד קדשה, דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש:
בפרשת דרכים - מקום שהדרכים מתפרשים לשנים. ודרך המנחשים לקברה שם כדי שלא תפיל עוד:
דרכי האמורי - ניחוש. וכתיב לא תעשה כמעשיהם כב:
סימן ולד כו'. לשון הר"ב ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. וכ"כ רש"י וכלומר לאפוקי דגרסי כך סימן ולד בבהמה דקשיא להו דמאי פשיטותא באשה יותר מבבהמה. דברפ"ג דבכורות תנן ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. ומיהו התוס' שם מישבים אותה גירסא דמשום דשפיר אינו סימן ולד בבהמה כמו באשה. נקט כי האי לישנא. דמ"מ שליא הוא סימן ולד בבהמה כמו באשה:
ישליכנה לכלבים. כ' הר"ב רובא לאו בת מקדשא היא כו' או נדמה הוה. פי' רחל שילדה מין העז. או עז שילדה דומה לרחל. דלא קדיש כדתנן במ"ה פ"ב דבכורות ועי' עוד ריש פ"ג דבכורות:
[*דרכי האמורי. פי' הר"ב ניחוש וכתי' לא תעשה כמעשיהם. וכן לשון רש"י ואינו מקרא. אבל כתיב בפ' אחרי וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו. ואחזוהו בקצרה. וצריך להגיה במקום תעשה תעשו. [צ"ל כמעשיהם לא תעשו] ובמסכת שבת ספ"ו. פירשו הר"ב ורש"י. מדכתיב (ויקרא י"ח) ובחקותיהם לא תלכו]:
(כ) (על הברטנורא) כלומר לאפוקי דגרסי, כך סימן ולד בבהמה. דקשיא להו דמאי פשיטותא באשה יותר מבבהמה, דבריש פרק ג' דבכורות תנן ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. ועתוי"ט:
(כא) (על הברטנורא) פירוש רחל שילדה מין העז, או עז שילדה דומה לרחל, דלא קדיש, כדתנן במשנה ה' פ"ב דבכורות:
(כב) (על הברטנורא) ואינו מקרא. אלא כתיב בפרשת אחרי מות וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו. וצריך להגיה במקום תעשה תעשו. ועתוי"ט:
ומצא בה שליא הנפש היפה תאכלנה: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל תאבל וכתב כן מצאתי בכל הספרים. וביד שם בהלכות מ"א פ"ה סימן י"ג. ובגמ' מנא ה"מ דת"ר כל בבהמה תאכלו כלומר כל אשר בבהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפילו יצאת מקצתה ת"ל אותה אותה ולא שלייתה ופריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לו קרא למימר ולא שלייתה פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזלא ולא שריתה שחיטה ומשני קרא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לחותך מן הטחול ומן הכליות. ועיין בת"כ פ' שמיני רפ"ג:
ואינה מטמאה טומאת אוכלין: לפי שאינה בשר. וביד פ"ד דהלכות מ"א סימן ה' ובפ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ט"ו. ובטור י"ד סימן שט"ו:
חישב עליה: לאכילה:
שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה: ולא אמרן אלא שאינה קשורה בולד שבפנים דהתם איכא למימר שזה שבפנים היתה שליא אחרת ונימוחה ויצאת ושליא זו של ולד אחר היתה ונימוח הולד ויצא אבל קשורה בו ודאי שליא זו שלו היתה ומותרת באכילה. ואיתא להאי בבא בפ"ק דב"ק דף י"א ובראש פירקין ותוס' ר"פ יש בכור ודפ' המפלת דף כ"ו:
כסימן ולד: תוס' רפ"ג דבכורות:
כך סימן ולד בבהמה: וא"ת מה פשוט בזה יותר מבזה וי"ס דלא גרסי כסימן בכאף אלא גרסי סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה ורבי אומר שיש לישב משום דתנן בנדה ובבכורות בפ' הלוקח בהמה דבאשה הוי שפיר סימן ולד דכן תנן התם ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא לכך קאמר דאע"ג דבבהמה לא הוי שפיר סימן ולד מ"מ בשליה שוה לאשה תוס' ז"ל. ורש"י ז"ל כתב ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה פי' שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה אפילו מה שהיה בפנים בשעת שחיטה לפי שהשליא סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה וחיישינן דילמא בההוא מקצת דנפיק יצא הראש והוי כילוד הלכך כולה אסורה דשדינן לה בתר רישא ע"כ. ובפי' רעז"ל נראה שצריך להגיה הכי גרסי' סימן ולד כו'. והרי"ף והר"ן ז"ל נראה דגרסי כסימן וכו' ופי' הר"ן ז"ל ל"מ היכא דאית בה ולד אלא אפילו לא נמצא כלום בשליא אלא שנימוח הכל חיישינן שמא ולד היה בו ונימוח ובאותו זמן היה ראשו קיים ויצא לחוץ אלא שנימוח הכל אח"כ דאמרי' אין שליא בלא ולד כי היכי דאמרי' באשה לענין טומאת לידה שהשליא סימן ולד הוא וטמאה לידה ע"כ:
המבכרת וכו': תוס' פ' פרת חטאת (זבחים דף קי"ד) ודפ"ג דבכורות דף כ"א ודפ' המפלת (נדה דף כ"ז.) ועיין במה שכתבתי בשם תוס' ז"ל שם בבכורות רפ"ג:
משום דרכי האמורי: כתוב בשלטי הגבורים ס"פ במה אשה בשם מז"ה ז"ל ואע"פ שלרפואה עושין כך לא התירו דבר שהוא משום רפואה אלא ברפואת גוף אדם ולא ברפואת ממון ע"כ. ובגמ' אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו רפואה כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה אין בו משום דרכי האמורי. אין בו רפואה כגון שעושין שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכיוצא בהם שדומין לניחוש יש בו משום דרכי האמורי כך כתב רש"י ז"ל כאן ובס"פ במה אשה פי' דבר שיש בו משום רפואה שניכר שיש בו משום רפואה אבל דבר שאינו ניכר שיש בו רפואה אע"פ שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי ולא מחוור דהא שרי התם שן של שועל ומסמר הצלוב אע"פ שאין רפואתם נכרת אלא ה"ק כל שיש בו משום רפואה ואע"פ שאינה נכרת שרי שלא אסרה תורה משום דרכי האמורי אלא אותם מעשי תוהו שלהם שאין בהם תועלת הר"ן ז"ל. וביד פ"ד דהלכות בכורות סימן י' י"א:
יכין
השוחט את הבהמה ומצא בה שליא: הוא כעין כיס ברחם הבהמה שהעובר מונח בתוכו:
נפש היפה: ר"ל מי שאינו קץ לאכול השליא מחמת מיאוס:
תאכלנה: דאע"ג דתלוש ועומד הוא. לא הוה כאבר מן החי. וניתר בשחוטת האם:
ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין: דבנגעה השליא בטומאה לא נטמאת. דלא חשיב מאכל שיקבל טומאה:
ולא טומאת נבלות: במתה הבהמה. לא חשיב כבשר הבהמה:
חישב עליה: שיאכל השליא:
מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות: דמחשבתו החשיבתו כמאכל. אבל לא שיהיה כבשר:
שליא שיצתה מקצתה: קודם שחיטת האם:
אסורה באכילה: אף החלק שנשאר ממנה בפנים אסור. וגם הולד שבהשליא בפנים. אסור דחיישינן שמא באותה מקצת כבר יצא רוב ראש הולד והו"ל כילוד שאינו ניתר בשחיטת אמו:
סימן ולד באשה: דכל שיצא השליא אף שלא נמצא בו ולד. אמו טמאה לידה. דודאי היה שם ונימוח [קצ"ד ד']:
וסימן ולד בבהמה: לכדאמרן סי' נ"ז:
המבכרת: בהמה שלא ילדה עדיין:
שהפילה שליא ישליכנה לכלבים: ואע"ג דאין שליא בלא ולד. ובכור אסור לכלבים. י"ל דעכ"פ הוה רוב לפטור. דדלמא נקיבה הוה. או נדמה [פערהזעהעניס בל"א] הוה. שלא היה כמין אמו [ואף שהוא מיעוט שאינו מצוי. אפ"ה אמרינן גבי' סמוך]. ובכה"ג לא קדש בבכור:
ובמוקדשין: כגון שלמים שהפילה. וכ"ש חטאת דהרי אפילו ילדה ולד ממש הרי הוא אחד מחטאות המתות:
תקבר: דהרי בין זכר או נקיבה קדש הולד:
ואין קוברין אותה: כל שליא שהפילה בהמה:
בפרשת דרכים: במקום שהדרכים מתפרשים לשנים:
ואין תולין אותה באילן: דבב' אופנים אלו חושבין לניחוש שלא תפיל עוד:
מפני דרכי האמורי: שאסרתו תורה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת