משנה חולין ד ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ד · משנה ו | >>
בהמה שנחתכו רגליה, מן הארכובה טז ולמטה -- כשרה; מן הארכובה ולמעלה -- פסולה. וכן שניטל צומת הגידין.
נשבר העצם, אם רוב הבשר קיים, שחיטתו מטהרתו. ואם לאו, אין שחיטתו מטהרתו.
משנה מנוקדת
בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ
- מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה,
- כְּשֵׁרָה;
- מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה,
- פְּסוּלָה.
- מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה,
- וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין.
- נִשְׁבַּר הָעֶצֶם,
- אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם,
- שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ;
- וְאִם לָאו,
- אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ:
- אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם,
נוסח הרמב"ם
בהמה שנחתכו רגליה -
- מן הארכובה ולמטן - כשרה,
- מן הארכובה ולמעלן - פסולה.
- וכן, שניטל צומת הגידים.
- נשבר העצם -
- אם רוב הבשר קיים - שחיטתה מטהרתו,
- ואם אין רוב הבשר קיים - אין שחיטתה מטהרתו.
פירוש הרמב"ם
רגל הבהמה מחוברת מפרקין נראין לחוש. והפרק העליון שהוא סמוך אל הגוף הוא קצר כנגד שלמטה הימנו מן הפרקים, ובאפשר שיהיה זה בגמל.
והקצה השני מהפרק הזה הסמוך לשוק הבהמה הוא הנקראת ארכובה, ובפרק הזה שקצהו האחת סמוך אל כל הגוף והקצה השני סמוך לשוק אנו קפדים לשבר ולחתוך:
- ואם נחתך או נשבר ונראה העצם הרי היא טריפה.
- ואם נשבר ועור חופה רוב העצם, רוצה לומר רוב עובי העצם השבור כולו ורוב אורך השבור גם כן, הרי היא כשרה.
- ואם היה השבר למטה מן הארכובה הבהמה מותר באיזה צד שיהיה, ואותו האבר שנשבר העצם שלו אם נראה רוב העצם אסור אותו האבר, ואם היה בשר חופה את רובו הרי הוא מותר ושחיטתו מטהרתו.
ודין זה ממש הוא בעוף גם כן, שאם נשבר במקומות שלא יאסר כל העוף, אם יצא רוב העצם אותו אבר אסור.
וכבר ביארנו ששם "גידין" נופל על העורקין והעצבים והיתרים והקשרים. לפיכך כשיאמר בכאן גידין רוצה לומר היתרין, לפי שכבר נודע מצד חכמת הניתוח שהעצבים מתערבין עם הבשר ואז יתהוה מהן הגיד הנקרא בלשון ערב "עצלה", אחר כך מתפרשין ממנו רוצה לומר מן הבשר ומתחברין אחר שמתרחקין מעיקרן, ואז יתהוה מהן יתר מן היתרות.
וצומת הגידין - הוא קבוץ היתרים, והוא בבעלי הארבעה המותרים לנו לאכול שלושה יתרים, אחד עבה ושנים דקין, ומתחברין השלושה מיתרים למעלה מן הקרסול. לפיכך אם נחתך אחד מהן העבה ונשארו השנים דקים, או אם נחתכו השנים הדקים ונשאר היתר העבה, בבהמה מותר. ואם נחתך העבה ואחד מן הדקין, או רוב כל אחד ואחד, הוא הנקרא "חתוכת צומת הגידין", והיא טריפה. וכל זה אם נחתכו המיתרים, והם ניכרים ב"עצל" לפי שהם לבנים ובענפיהן שהן שלושה, אבל נחתך הרגל דרך משל למעלה מענפי המיתרים רוצה לומר בגוף ה"עצל" הרי היא כשירה.
ואל תתמה היאך תחתוך צומת הגידין והיא טריפה, ואם נחתך הפרק שבו צומת הגידין הוא מותרת, לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת ה"עצל", שזו ממיתה וזו אינה ממיתה. והוא מה שאמרו "אין אומרים בטריפות זו דומה לזו, שהרי חותכה ומכאן וחיה, וחותכה מכאן ומתה".
ואותן הגופים המקיפין רגל העוף שהן דומין לאלו היתרים, וכבר זכרנו אותן בפרק שלפני זה, הן ששה עשר, ואם נחתך רוב אחד מהן טריפה כמו שזכרנו.
ונזכר הדין הזה בפרק הזה מחמת מה שאמר שחיטתה מטהרתו לאותו אבר כמו שנאמר בעובר "שחיטת אמו מטהרתו":
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
בהמה שנחתכו רגליה - האחרונים:
מן הארכובה ולמטה - שלש עצמות בירך, התחתון הוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ואותה רכובה נקראת ארכובה הנמכרת עם הראש, ובלשון לע"ז קורין אותו פרק יינוקל"ו, ובערבי דוקב"א. ולמעלה הימנה עצם האמצעי וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לפרק ארכובה הנמכרת עם הראש. והעליון היא קולית התחובה באליה. והפרק שבין סוף הקולית לראש העצם האמצעי ניכר ונראה בגמל כשהוא רובץ יותר מבשאר בעלי חיים. ומן הארכובה ולמטה דקתני במתניתין שהיא כשרה היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש ולמטה. ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי שהוא מקום צומת הגידים יז, בכל מקום שנחתך הרגל משם ולמעלה טריפה:
וכן שניטל צומת הגידין - אפילו לא נחתך הרגל שלא נשבר העצם אלא שניטל צומת הגידים, טריפה. כך פירשו קצת אמוראים משנה זו בגמרא. ושיטה זו תפסו רבותי עיקר והורו שבכל מקום שתחתך הרגל למעלה מהארכובה התחתונה שקורין בלע"ז ינוקל"ו בין במקום צומת הגידין בין למעלה מצומת הגידין, טריפה. אבל רמב"ם ורב אלפס רבו תפסו עיקר הפירוש האחר, שמפרש מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה, דהכי קאמר, למטה מארכובה העליונה שהוא הקולית התחובה באליה, ולא למטה מיד הסמוך לו אלא למטה מעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון, ודאי כשרה. למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית, ודאי טריפה כל מקום שיחתך. וכן שניטל צומת הגידין, כלומר, ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טריפה כגון בצומת הגידין, ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת. ואל תתמה היאך אי פסיק לה למעלה מן הצומת בעצם האמצעי כשרה, וכשתשפיל לחתכה בצומת טריפה, שאין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה, ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה, אלא מפני שנחתכו הגידין יח, שחתיכתן היא מכלל הטרפיות. ומקום צומת הגידין הוא מתחיל מן המקום שהן נראים קשין ולבנים עד המקום שיתחילו להתרכך ולהתאדם:
צומת הגידים - הם שלשה חוטים לבנים בבהמה צמותים ומחוברים יחד, אחד עבה ושנים דקים. ואם ניטל האחד העבה לבדו אין זה ניטל צומת הגידים, שהרי נשארו שנים. ואם ניטלו שנים הדקים ממקומם מותרת, שהרי האחד העב גדול משניהם והרי לא ניטל כל הצומת אלא מיעוטם. ואם נחתך רובו של כל אחד מהן, טריפה. ואין צריך לומר אם נחתכו כולן או ניטלו כולן. ובעוף הם ששה עשר חוטים לבנים. אפילו לא נחתך אלא רובו של אחד מהן, טריפה:
נשבר העצם - למטה מן הארכובה במקום שאין עושה אותה טריפה:
אם רוב הבשר קיים - דהיינו שעור ובשר חופים רוב עביו ורוב היקפו של שבר. דזמנין דמשכחת ליה זה בלא זה כגון שמרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחר יט. שאין העצם עגול, הלכך בעי לתרוייהו:
שחיטתו מטהרתו - לאבר המדולדל. ומותר אפילו באכילה:
ואם לאו - שאין עור ובשר חופים את רובו, אין שחיטתו מטהרתו. ואע"ג דבהמה מותרת הוי אבר אסור משום ובשר בשדה טריפה, כדאמרינן [דף ע"ג] להביא אבר ובשר המדולדלים. ואם נשבר העצם מן הארכובה ולמעלה במקום שעושה אותה טריפה, אם רוב בשר קיים, אבר ובהמה מותר. ואם לאו, אבר ובהמה אסור. ודין העוף כדין בהמה לדבר זה:
פירוש תוספות יום טוב
בהמה שנחתכו כו'. נזכר זה הדין בפ' הזה מחמת מ"ש שחיטתו מטהרתו לאותו האבר כמו שנאמר בעובר שחיטת אמו מטהרתו. הרמב"ם:
הארכובה. מן הברכים מתורגם רכובין בפ' כי תבא [*ובמ"ב פ"ז דסנהדרין כתבתי שהוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך. וכן לשני הפירושים שכתב הר"ב נקרא העצם האמצעי ארכובה. ועיין במס' תמיד פ"ד מ"ב. אבל יש לדקדק בפירוש הראשון שכתב מן הארכובה ולמטה היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי. והרי יש ביניהם עצם קטן המחבר השתי הארכובות ונקרא במדינות האלו טשיא"ך. ובמדינות אשכנז נקראת דעל"י. ולמאן תרמייה לעצם הזה. דמרישא תידוק דתרמייה למעלה. ומסיפא תידוק דתרמייה למטה. וכן הקשה הרא"ש ז"ל וכתב דאזלינן לחומרא. ומסיק עוד דבין רישא ובין סיפא תרווייהו בארכובה הנמכרת עם הראש מיירי והשתא לא קשייין דיוקי אהדדי. דבין מרישא בין מסיפא שמעינן דעצם ההוא דינו כשל מעלה ממנה. ומ"מ אף לפי זה העצם האמצעי נמי שם ארכובה עליה. אלא דלפירוש שיטה זו מתני' לא נקטה לאותו העצם האמצעי. כך נראה מפסקיו של הרא"ש ז"ל. אבל בתשובותיו כלל ך' סי' ט"ז השיב לבנו הר"ר יחיאל ז"ל שאין נקרא רכובה במשנתינו. לא זה שמחובר לפרסות הרגל. ולא האמצעי אלא עצמות קטנות יש (בהן) [בין] עצם התחתון לאמצעי. והוא רכובה התחתונה. ועצמות קטנות שבין האמצעי לשלישי נקראים רכובה העליונה. שכל דבר הנכפף ונברך קרוי ברך וארכובה. כמו ויברך הגמלים (בראשית כ"ד) וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה'). וכן נקרא במשנה המבריך הגפן וארכובה שבגפן. ובהדיא שנינו בספ"ק דאהלות כשמונה רמ"ח אברים עשרה שבקורסל [ב'] בשוק ה' בארכובה א' בירך ג' בקטלית. עכ"ד בתשובה הנזכרת. גם בשאלה של בנו הר"ר יחיאל ז"ל מוזכר שהראבי"ה כתב בספרו וז"ל. בין פרק הקטן לאמצעי יש עצם קטן המחברת ונקרא קפץ התחתון ובלשון המשנה בבכורות [פ"ו מי"א] [ערקוב] והיינו ארכובה ובין אמצעי לשלישי בחבורו גם שם יש עצם קטן והיינו ארכובה עליונה. ועליו אמרו חז"ל כנגדו בגמל ניכר ובולט. ע"כ. ועיין בספ"ק דאהלות. ומ"ש בשם הראבי"ה דמשמע מינה דערקוב שבבכורות הוא התחתון. והר"ב מפרש שם [ספ"ו מי"א] העליון. וכדבריו יש שם בסוגיא [דף מ"א]. ולכן צ"ל שאין הראבי"ה מביא ראייה. אלא על השם של ערקוב. ולא על מקומו איו]:
פסולה. וכן בפ' דלעיל מ"א וד':
וכן שניטל צומת הגידין. כתב הר"ב בשיטת הרי"ף והרמב"ם כלומר ובעצם האמצעי יש מקום וכו' ואל תתמה וכו' שהרי חותכה וכו'. ולא נאסרה כו' אלא מפני שנחתכו הגידין. וכתב הכ"מ בפ"ה מה"ש נראה שזו טענה אחרת. לומר דאין טרפות אלו ממין א' עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת. ואם תחתך למטה אסורה שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה. אלא מפני שנחתכו הגידים עכ"ל. אבל מלשון הרמב"ם בפי' המשנה נראה שהכל טענה אחת. שכ' ואל תתמה כו' לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת העצל שזו ממיתה וזו אינה ממיתה. והוא מה שאמר אין אומרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן וכו'. ע"כ:
נשבר העצם אם רוב הבשר קיים. פי' הר"ב. רוב עביו ורוב הקפו של שבר דזמנין דמשכחת לה כו' שאין העצם עגול. אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר בצד אחר [*וכשהוא הולך ומיצר הרבה] רוב הקיפו הוי טפי מרוב עביו ואז בעינן רוב הקיפו. וכשהוא מיצר מעט אז רוב עביו טפי מרוב הקיפו. הרא"ש. [*וכאשר הגהתי כן הוא הלשון בב"י ובספר רבינו ירוחם נט"ו אות י'. ושם מסיים ולפי זה עוביו נקרא גובה העצם. והקיפו חוט המקיפו. ע"כ. ובספרי ספר מעדני מלך הארכתי יותר בס"ד ע"ש:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(טז) (על המשנה) הארכובה. מן הברכים מתורגם רכובין. בפרשת תבא. ובמשנה ב' פ"ז דסנהדרין כתבתי שהוא בפרק האמצעי שבין הרגל והירך. וכן לב' הפירושים שכתב הר"ב נקרא העצם אמצעי ארכובה:
(יז) (על הברטנורא) ויש לדקדק, דהרי יש ביניהם עצם קטן המחבר השתי ארכובות נקרא במדינות האלו טשיא"ך, ולמאן תרמייה לעצם הזה, דמרישא תידוק דתרמייה למעלה, ומסיפא כו' למטה. וכן הקשה הרא"ש ז"ל. וכתב דאזלינן לחומרא. ועתוי"ט. [ועיין בדברי האחרונים ביורה דעה סימן נ"ה]:
(יח) (על הברטנורא) כתב הכ"מ נראה שזו טענה אחרת, לומר דאין טריפות אלו ממין אחד עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת ואם תחתך למטה אסורה, שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים. אבל מלשון הר"מ נראה שהכל טענה אחת. תוי"ט:
(יט) (על הברטנורא) וכשהוא הולך ומיצר הרבה, רוב הקיפו הוי טפי מרוב עביו, ואז בעינן רוב הקיפו. וכשהוא מיצר מעט, אז רוב עביו טפי מרוב הקיפו. הרא"ש. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בהמה שנחתכו רגליה וכו': כתב הרא"ש ז"ל וז"ל והיכא דנחתך הרגל בארכיבא בין הפרקים ראיתי מפרשים ז"ל שהתירו ולי נראה לאסור משום דאיכא לאקשויי מדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא דברישא קתני מן הארכובה ולמטה כשרה הא בארכובא עצמה טריפה ובסיפא קתני מן הארכובא ולמעלה טרפה הא בארכובא עצמה כשרה חדא מינייהו דוקא ואידך לאו דוקא ואזלינן לחומרא וכן פי' רש"י ז"ל לעיל פ' אלו טרפות גבי צנא דאנקורי שנשתברו רגליהן בארכובא או למעלה מן הארכובא ואין העצם יוצא לחוץ אלמא בתוך הארכובא ולמעלה מן הארכובא דין אחד להם ועוד מדקאמר ובאיזו רכובא אמרו בארכובא הנמכרת עם הראש אלמא עצם התחתון הוא הנקרא ארכובא ולמטה מן הארכובא דקתני היינו מהתחלת הארכובא ולמטה ולמעלה מן הארכובא היינו מסוף הארכובא ולמעלה והשתא לא קשיא דיוקא דמתני' אהדדי וכן לעולא עצם האמצעי נקרא ארכובא עכ"ל ז"ל וכפי שיטת רש"י ז"ל כמו שכתב הוא עצמו וכבר הביא רעז"ל דעת זו וגם דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל:
מן הארכובה ולמעלה פסולה: בתוספתא קתני ר"ש בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות. וכתוב בכל בו המוך לסוף סימן ק"ח כתב הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה דדוקא יצא לחוץ ששלט בו האויר טרפה אבל נשבר העצם וחלל הגוף לפנים כשרה שאין האויר שולט בו ויש אומרים דיצא לפנים כיצא לחוץ דמי ונותנין סימן לדבר תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי ליה שנאמר גבי שבת ע"כ. ואיתא בר"פ אלו טרפות ושם בדף נ"ז ע"א ע"ב:
וכן שניטל צומת הגידין: וכתוב בתשובות להחכם רבינו יצחק בן רבינו מרדכי בן רבינו יצחק ן' קמחי ז"ל וז"ל שראו חכמים מוטב שינטלו הגידין לגמרי ולא שישארו שם שלא כברייתן שבהפסדן יפסדו ויחליאו שאר הגוף הא למה זה דומה לטחול שאם ניטל כשר ואם ניקב טרפה דייקא נמי דקתני שניטל צומת הגידין ולא קתני הגידין והיינו דלא מנינן בכלל נקובי ואסרי' אלא בכלל נטולי ע"כ בקיצור:
נשבר העצם וכו': פ"ה דהלכות מ"א סימן ח' וכולה מתני' פ"ח דהלכות שחיטה מסימן י"א עד סימן כ"א. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ק"ס ובטור י"ד סימן נ"ה. ובגמ' ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופים את רובו מותר ואם לאו אסור. וכתב הר"ן ז"ל דנראה מדברי ר"ש ז"ל דהך ברייתא פירושא דמתני' היא דרוב בשר קיים דתנן היינו עור ובשר חופים את רובו דברייתא ומתני' נמי בשיצא לחוץ הייא הא לאו הכי לא בעי' רוב בשר קיים אבל הרשב"א ז"ל כתב בשם רבו רבינו יונה ז"ל דמתני' בשלא יצא העצם לחוץ היא הלכך כל היכא דרוב בשר קיים שלא ניטל אע"ג דאינו חופה רוב עביו של עצם ולא רוב הקפו כשרה אבל ברייתא כשיצא לחוץ ומש"ה בעי' עור ובשר חופים את רובו עכ"ל ז"ל:
ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל אם אין רוב בשר קיים אין שחיטתו מטהרתו וכתב ס"א ל"ג מלת אם:
תפארת ישראל
יכין
בהמה שנחתכו רגליה: האחרונים. והא דפסיק ורמי הך מתניתין שהוא מענייני טריפות הרגל בין דיני דברים הנמצאים תוך הבהמה אחר שחיטה. וטפי הו"ל למנקטה לעיל רפ"ג. נ"ל דה"ט מדנקט לעיל דיני הוציא הולד ידו וחתכו דמה שבפנים מותר. דסתמא משמע אף שחתך הרגל במקום שעושה אותה טריפה. מדאין דין טריפות בוולד. להכי נקט סמיך ליה. הא בבהמה גופה יש חילוק:
כשרה: ג' פרקים יש ברגלים האחרונים. הפרק התחתון היא ארכובה הנמכרת עם הראש. למעלה ממנו פרק ב' שנקרא שוק. וצומת הגידין בתחתיתו. למעלה ממנו פרק ג'. הוא הנקרא קולית. והוא האבר התחוב כמו בוכנא ומכתש בחור עגול שבעצם שבגוף. והחור ההוא נקרא אסיתא. והכא מיירי שנחתך או נשבר העצם התחתון שהוא מן סוף הברכיים ולמטה:
פסולה: ואפילו אם נשארו הצומת הגידין שלמין:
וכן שניטל צומת הגידין: מלת צומת הגידין ר"ל קליעת הגידין. כמו גלי צמתך [ישעיה מ"ז] ר"ל סתרי קליעת שערותיך. כי כך היה דרך אבילות בנשים המזרחיות [כיבמות דקט"ז ב'. דקאמר סתרי מזיך]. והכא ר"ל שנטלו הגידין במקום שהן קלועין יחד. והוא ברגליים האחרונים. ומתחילין מהעצמות הקטנים שמונחין בין ארכובה התחתונה לשוק ונקראין טשיך. ומשם מאריכין הגידין ועולין בעצם השוק. בבהמה גסה באורך ט"ז גודלין וי"א ד' גודלין אחר הבוכנא התחתון של השוק. ובדקה כל עוד שה לבנים ממש וקשים. ובעוף הגס באורך ב' גודלין מהבוכנא הנ"ל. ובעוף הדק אגודל א'. וכולן מלבד הבוכנא. ובין בבהמה או בעוף אין דין צומת הגידין לפסול. מאמצעית עצם השוק ולמעלה. אבל כשחצי אורך העצם פחות משיעורים הנ"ל. אין דין צומת הגידין רק בחצי התחתון של אורך עצם השוק. ומניין הגידין הנ"ל. הן ג' בבהמה וט"ז בעוף. ובבהמה ובעוף כולן כלפי הזנב. וי"א כלפי פנים. ויש להחמיר כב' הדיעות. וכל שניטל רוב אחד מהן אפילו בבהמה [ש"ך נ"ו סק"ו] ואפילו לא ניטל לגמרי. רק שנעקר ונקפל מן העצם כל ארכו [ב"ח ורט"ז וש"ך ופר"ח בסימן נ"ו ודלא כרב"י ולבוש]. או אפילו בנפסק רוב אחד מהן באמצע. טריפה. ובהפ"מ יש להכשיר בבהמה בנפסק גיד אחד העב. מדנשאר רוב מניין. דהיינו ב' גידין הדקין. או בנפסקו ב' גידין הדקין. מדנשאר רוב בניין. דהיינו גיד אחד העב.. אבל בעוף. אפילו נפסק רק אחד מהט"ז גידין. טריפה. אפילו בהפ"מ [שם]. וכשיש נפוח ורקבון במקום הגידין. בבהמה בקאינן לבדוק הגידין. וה"ה באווזה ובענגלישען האהן. בקאינן לבדקן כשיש הפסד קצת. אבל בעוף הדק. כל שהרקבון גדול במקום צה"ג עד שכמעט אין הגידין ניכרין מרוב דם ורקביבות. אין לו בדיקה וטריפה [שם]:
נשבר העצם: של בע"ח במקום שאינו ניטרף כשנשבר שם:
אם רוב הבשר קיים: ר"ל שעור ובשר מכסין רוב עובי חללו ורוב הקיפו של שבר. כגון שהעצם רחב מצד אחד ומתקצר מצד אחר. שעיגול העצם מחודד מצד א' כזה* שבחלק העליון הוא רוב עובי חללו. אבל לא רוב עובי הקיפו. ובחלק התחתון הוא רוב עובי הקיפו אבל לא רוב עובי חללו. להכי מצרכינן תרתי [תוס']:
שחיטתו מטהרתו: להאבר המדולדל שיהיה מותר באכילה:
ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו: ונאסר האבר. וקיי"ל דאין אנו בקיאין בעור ובשר חופין רובו. מיהו כשהעור והבשר שלימין בלי ריעותא. מכשירין [ש"ך נ"ה סקי"ד]. אמנם אפילו בנשמט ולא נשבר צריך שהעור והבשר שלם. וזה הכלל בטריפות הרגל. הדין נחלק לה' חלקים:
- (א) ארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש. כל מקום שיחתך או ישבר. הבהמה כשרה. מיהו בלא חזר ונקשר. אסור כל הנשבר ומעט למעלה ממנו [או עד הפרק כשאינו דבר חשוב]. וזה משום מצות פרישה מדרבנן. ונוהגין לאסור כל שלא נקשר. אפילו כשעור ובשר שלם סביבו [שפתי דעת נ"ה י"ג]. ונכון אז שלא ליתנו לנכרי. מדהוא רק הפסד מועט. גזרינן משום אמה"ח [שם סקי"א]. ובחזר ונקשר. אף ששוכבים העצמות. דבוקים יחד שלא כתולדתן. אז אם רק העור והבשר שלימין בלי ריעותא. מותר האבר. וה"ה אפילו יש ריעותא בעור ובשר. אבל חזרו השברים ונקשרו כתולדתן. אף שעב במקום השבירה. או שזזו השברים קצת למעלה או למטה. ואפילו יש נמי עוקצין בשבירה. אז גם האבר מותר [רט"ז נ"ה סקי"א. וש"ך נ"ה סקי"ד].
- (ב) ערקום הוא למעלה מהארכובה קודם שיתחיל השוק והם עצמות קטנים המונחים בין ארכובה לשוק. הנקראים ערקום. או טשיך בל"א. ודין שבירתו חלוק לג' אופנים
- (א). אם נשבר או נחתך בין הערקום לארכובה. נוהגין להתיר [פרי חדש נ"ה].
- (ב). ואם נשבר או נחתך תוך הערקום גופיה לב"י ורמ"א ובן חביב ורט"ז [נ"ה סק"א] כשר. ולש"ך [שם ובסי' נ"ו סק"ד] יש בו ב' טרפיות. א' משום שבירת עצם. ב' משום קלקול בצומות הגידין שלמעלה מהן בהשוק. ולכן אם העור והבשר מעל השבירה שלמין. וגם אין שום ריעותא בנידין שלמעלה מהן בשוק. יש להכשיר. כיון דבלא"ה רוב הפוסקין מכשירין בכה"ג אפילו בכל גוונא. מיהו בחזר ונקשר שם. גם לש"ך מהני בדיקת הגידין. דהרי אפילו בנשבר במקום צומת הגידין עצמן בבהמה מהני כשחזר ונקשר [כש"ך נ"ו סקי"ג].
- (ג) אבל בנשבר או נחתך בין ערקום לשוק. לכ"ע טריפה. רק דבחזר ונקשר. והעור והבשר שלמין. יש להכשיר ע"י בדיקת הגידין. וכל זה בבהמה. אבל בעוף לא מהני בדיקת הגידין. רק בענגלישען האהן. ובאווזה ג"כ יש להקל בהפסד קצת. אם יבדק הגידין וימצאם שלימין [שפתי דעת נ"ו סקי"ג].
- (ג) שוק הוא הפרק הב'. דין שבירתו נחלק לג' אופנים.
- (א) אם נשבר במקום צומת הגידין. דהיינו בבהמה גסה תוך ט"ז גודלים מהתחלת השוק אחר הבוכנא תחתונה שלה הסמוך לארכובה התחתונה. ובדקה כלעיל. או בעוף הגס תוך ב' גודלין אחר הבוכנא. ובעוף הדק תוך אגודל אחר הבוכנא שבין השוק להארכובה [ובתנאי שיהיו כל השיעורים הללו למטה מחצי עצם השוק. דלמעלה מחצי עצם השוק לעולם אין שם צומת הגידין]. בכל הנך כשנשבר שם ולא חזר ונקשר. אפילו בבהמה טריפה ולא מהני בדיקה. ואפילו אם העור ובשר שלימין. דמלבד הטרפיות דשמא נתקלקלו שם הגידין. יש שם ג"כ טריפות משום שבירת עצם שפוסל בכל שלמעלה מהארכובה. אמנם בנקשרו שם השברים יחד יפה כתולדתן כלעיל סימן א'. וגם אין ריעותא בעור ובשר שלמעלה מהשבירה וסביב לו. אז בבהמה יבדוק הצומת הגידין. וכשהן כתיקונן כשרה. וכמו כן בעוף הגס בהפסד קצת. משא"כ בעוף הדק אפילו בכה"ג טריפה [ש"ך ססי' נ"ו]. ובספר שער המים בשם כנסת הגדולה כתב. דבבהמה אפילו נקשרו השברים שלא כתולדתן. יש להכשיר כשאין ריעותא בעור ובשר. והצומת הגידין שלמין.
- (ב) ובנשבר השוק למעלה משיעור הנ"ל. דהיינו למעלה מצומת הגידין. כך הוא דינו. אם ב' לריעותא. שלא נקשר כלל ויש ג"כ ריעותא בעור ובשר. אז אפילו בהפסד מרובה טריפה. ובלא נדבקו כלל אבל אין ריעותא בעור ובשר רק בהפ"מ וצורך גדול כשר. ובנדבקו יחד שלא כתולדתן ויש ריעותא בעור ובשר. ראוי להחמיר. ורק בהפ"מ וצורך גדול המקיל לא הפסיד. אבל בנדבקו יחד כתולדתן. אף שיש ריעותא בעור ובשר. או שנדבקו שלא כתולדתן אבל עור ובשר הם בלי ריעותא. כשר אפילו שלא בהפ"מ [נ"ו שפתי דעת סקי"ג].
- (ג) ובנשבר השוק בראשו העליון במקום שמחובר לקולית. או שנשבר שם ראש הקולית במקום שמחובר לשוק. צריך עכ"פ שיהיה העור ובשר סביב השבר שלמין בלי ריעותא. אבל בנשמטו שם ב' ראשי השוק והקולית זה מזה ולא נשברו א"צ עור ובשר שלימין סביב [ש"ך נ"ה סק"ז]. אבל השפתי דעת [נ"ה סק"א] הביא בשם כמה פוסקים דס"ל דשמוט דינו כשבור. וצריך עור ובשר שלמין סביב בלי ריעותא.
- (ד) קולית שנשבר. יש בו ג"כ ג' אופנים
- (א) בנשבר למטה מד' גודלין מהבוכנא העליונה סמוך לגוף בגסה. ולמטה ב' אגודלין בדקה. וא' לעוף הגס. ובעוף הקטן הכל לפי קטנו. בכל אורך העצם הקולית עד מקום חבורו בשוק. בנשבר שם. דינו שוה לשוק שנשבר למעלה מצומת הגידין. וכמבואר לעיל בדיני שוק סי' ב'.
- (ב) אולם בנשבר תוך שיעור הנ"ל דהיינו תוך ד' אגודלין לגסה וב' בדקה וכו'. דינו כשמוט דחיישינן דאיעכל ניביה. וטריפה. [ומבואר לעיל פ"ג סי' כ"ט]. ואפילו בדק הניבין ומצאן שלימין. אנן לא בקיאינן בבדיקה. ואפילו נדבקו השברים יפה כתולדתן זה בזה. לא אמרינן הרי טריפה אינה משבחת [חולין נ"ז ב']. ואילו היה איעכל ניביה לא היה חוזר ונדבק יפה. דליתא. דרק במידי דמיטרפא בה אינה משבחת. אבל הכא מה שמטריפין שבירת הקולית אינו משום שבירת העצם גופיה. רק מחשש איעכל ניבא [וכ"כ י"ל בשבירת השוק בעוף במקום צוה"ג]. לפיכך אפשר שפיר שיתקשר העצם יפה אחר שאתעכל הניבא. מיהו בהפ"מ. אם נדבקו שם השברים יפה כתולדתן אף שאין עור ובשר סביבן שלמין בלי רועותא. כשר. וכ"כ בנדבקו שלא כתולדתן או שלא נדבקו כלל. רק שהעור ובשר שלימין בלי ריעותא. וגם בדק בניבין ומצאן שלימין. כשר בהפ"ע [ש"ך נ"ה סקי"ד].
- (ג) בנשבר ראש הקולית המחובר לגוף. דהיינו בוכנא עצמה שנשברה. כבר כתבנו דינו לעיל פ"ג בדיני קולית. ובכל דוכתא שמכשירין כשלא נקשרו העצמות שנשברו. כשאין ריעותא בעור ובשר. אפ"ה אסור עכ"פ אותו אבר וכלעיל סי' א'. ופשוט.
- (ה) ידי הבהמה שנשברו דהיינו אחד מב' רגליה הראשונים שנשבר או נחתך אם רחוק ממקום חבורן מעצם שבגוף כשיעור הנ"ל [אות ד סי' (א)]. דינו כארכובה התחתונה שנשברה. כלעיל סי' א. אבל בנשבר או נחתך תוך שיעור הנ"ל סמוך לגוף או בנשמטו שם. אף דאין לחוששם לאיעכל ניביה. עכ"פ אם רואין שנצרר שם הדם בחלל הבהמה מעבר לצלעות. טריפה. דשמא ניקבה הריאה. מיהו א"צ לבדוק בצלעות [נ"ג א']. והב"ח מחמיר גם ביד שנשבר או נשמט. מחשש עיכול ניביה. ומה דקאמר בש"ס [דנ"ז א'] דבנשמטו ידי הבהמה כשר. היינו קצה התחתון במקים שמחובר לארכובה התחתונה. ורש"ל מחמיר רק בנשבר סמוך לגוף. ולא בנשמט. שמבואר בש"ס להיתר [ונ"ל טעם רש"ל. דדוקא בנשבר חיישינן שמא ע"י חוזק השבירה נקרע עור הריאה לפנים. אף שלא ראינו שנצרר הדם. או שמא היה נצרר הדם בדופן הבהמה וחזר ונתרפא]. והפר"ח כתב דבבהמת עכו"ם ראוי להחמיר בנשבר או נשמט. ובבהמת ישראל כשר בשניהן. ונ"ל דאף לב"ח דחייש לעיכול ניבא. עכ"פ מהני בדיקה שלא נתעכל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת