עיקר תוי"ט על גיטין ח
משנה גיטין, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) ביתה. של נכסי מלוג וזרקו לה ע"ג קרקע. רש"י. ובגמרא פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה וא"כ אכתי לא נפיק גט מיד הבעל. ואסיק רבא דגטה וחצרה באים כאחד מידי דהויא יד עבד דקני ליה לרביה ואפ"ה קונה את עצמו בשטר ע"י עצמו משום דגטו וידו באין כאחד, ה"נ גטה וחצרה באין כאחד:
(ב) (על הברטנורא) וידה דכתב רחמנא דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה. ועתוי"ט:
(ג) (על הברטנורא) גמרא. וטעמא, כי ידה, מה ידה בממוכה אף חצרה בסמוכה. ומזה הלשון משמע דבצד וחוצה לה סגי, ובתוך לאו ו. וקא. ועתוי"ט:
(ד) (על המשנה) הוא. פירוש, הגט ומוקי לה בגמרא כשהמטה שלו. אבל מטה שלה וגבוה עשרה חולקת רשות לעצמה. מאי איכא, מקום כרעי. אמקום כרעי לא קפדי אינשי.
(ה) (על הברטנורא) וא"ת פשיסא דהא חיקה הוי סמש כידה. ואור"י דמיירי כשבגדיה נגררין בארץ. תוספ':
(ו) (על המשנה) אינו גט. בעסוקין בענין גירושין עסקינן. דאי לא, מאי איריא א"ל כנסי ש"ח בו', אפילו נתנו לה נתינה מעליותא אלא שלא פירש אינו כלום, דהא קיי"ל צריך לפרש. אלא בעסוקין בענין גרושין בתחלה עסקינן, אלא כיון שא"ל כנסי שטר חוב זה הרי נתבטל כל מה שהיו עסוקין באותו ענין מתחלה, כיון שלא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה, דבהכי מהני כדאיתא בגמרא דף נ"ה וכן נמי כשמצאתו אחוריו, אין עסוקין באותו ענין מועיל, כיון שהיא נתינה גרועה שעיקם גבו לה. הר"נ:
(ז) (על המשנה) עד שיאמר. פירוש אפילו בעודו בידה, וא"צ לחזור ליטלנו מידה, כרבי בגמרא דונתן בידה קרינא ביה אף על גב דנתינה ראשונה לאו כלום הוא. הר"נ. אבל נתינה בעינן. ומשום הכי טלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני ואפילו א"ל אח"כ הא גיטך:
(ח) (על המשנה) הא גיטך. שצריך שיתן לה בתורת גרושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותה בתורת ספר כריתות. הר"מ:
(ט) (על המשנה) ישנה. דאע"ג דלא בעינן דעתא דידה. מקום המשתמר מיהא בעינן וכשהיא ישנה לא מינטר. הר"נ:
(י) (על המשנה) עד שיאמר כו'. ואע"פ שהיו מתחלה עסוקין באותו ענין ואפילו אמר לעדים מתחלה ראו הגט שאני נותן לה דמהני ברישא הכא לא דישנה לאו בת אגרושי היא. הר"ן. ויאמר לה בעודו בידה כשננערה, וכרבי, וכמו שכתבתי, לעיל:
(יא) (על הברטנורא) וא"ת מה לי יכול לשומרו כיון דהיא אינה יכולה לשומרו. וי"ל בפני עצמה אינה יכולה, לשומרו אלא עם אחר, והוא יכול לשומרו בפ"ע. תוספ':
(יב) (על הברטנורא) תימא הוא אמאי מגורשת כלל. ותירצו בתוספ' דשניהם אינם יכולים לשומרו היינו כל אחד בפ"ע, אבל שניהם ביהד יבולים לשומרו. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) גזירה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב. רש"י:
(יד) (על המשנה) קדושין. דכתיב ויצאה והיתה. גמרא:
(טו) (על הברטנורא) פירש"י, דדוקא לענין גטין מפני התקנה וכן לקדושין משום דאתקש, הלכך הא דתנן וכן לענין החוב דוקא כשא"ל בתורת גטין. דאלו סתמא זרוק לי ושמור קאמר. ואמרו בגמרא דקמ"ל דלא מצי א"ל משטה אני בך. ועתוי"מ:
(טז) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, א"ל המלוה זרוק לי חובי והפמר, וזרקו ואכד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה, פטור. ומשמע ליה להר"ב דבכל ענ. ן קאמר דפטור. ועתוי"ט:
(יז) (על המשנה) הגג. מסיק בגמרא בגג דידה וחצר דידיה:
(יח) (על הברטנורא) וכן לשון הר"מ. וכלומר ולא סגי ביציאה מרשות הגג בלבד אלא עד שיכנום לתוך מחיצת המקום וכו', משום דקודם שיכנום לתוך מחיצות אין ראוי לנוח, דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות. ועתוי"ט:
(יט) (על המשנה) נמחק. בגמרא אמרינן דהיינו שנמחק דרך ירידה, אבל כשנמחק דרך עלייה אע"פ שהוא בתוך מחיצות התחתונות אינה מגורשת, דלא מקריא נתינה אלא דרך הנחתו. ועתוי"ט:
(כ) (על המשנה) או נשרף. וה"ה ברישא. והא דתנא לה בסיפא, אורחא דמלתא נקט, דבחצר שכיח מים ואש. פוסקים:
(כא) (על הברטנורא) ואזלי לטעמייהו. דב"ש אית להו בסוף מכילתין לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה, והלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא אליה. וב"ה אית להו אפילו הקדיחתו תבשילו יכול לגרשה, ואינה מזוהמת בעיניו ויאמרו כי בא אליה. ירושלמי. ואע"ג דלב"ה נמי אפשר שיגרשנה משום דבר ערוה, מ"מ חיישינן שמא יאמרו שהקדיחה כו':
(כב) (על המשנה) אחר כו'. כלומר ואפילו ביומו שנכתב ונמסר, והלכך לא שייך למפרך אדהכא א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דזמן בגטין, כדפרכינן אגטין שמביאין ממדינת הים. תוי"ט. וע"ע:
(כג) (על המשנה) מדי. דאי אשמעינן אחרת, ה"א משום דמולכת עכשיו, אבל מלכות מדי מאי דהוה הוה, קא משמע לן. גמרא:
(כד) (על המשנה) לבנין הבית, דהוה אמינא כיון דלא מלכותא היא לא קפדי. גמרא:
(כה) (על המשנה) לחורבן הבית. דלא תימא בנין הבית דמדכרי חשיבותייהו הוא דקפדי, אבל חורבן הבית דצערא הוא אימא לא, צריכא. גמרא:
(כו) (על המשנה) במזרח כו'. גמרא, מאן, אילימא בעל, היינו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה, אלא לאו סופר, בדא"ל רב לספרי כו' כי יתביתו בשילי כתובו בשילי ואע"ג דמימסר לכו מילי בהיני כו'. וכתבו רוב הפוסקים דספרי לאו דוקא, אלא עדים החתומים קאמרי:
(כז) (על הברטנורא) ומיהו איבא בינייהו, דאלו התם אשתו דראשון מדאורייתא היא, ואלו הכא איפכא דאשתו של שני מדאורייתא היא, ולפיכך ישתנה הדין והטעם ביניהם. וקל להבין ממקומה, ולפיכך לא הוצרך לבאר. ורש"י מפרש כסגנון דהתם, ונחלקו עליו התוספ' והר"נ. ול"נ לישב שסובר דהא דאר"מ הולד ממזר היינו שעשאוהו ממזר גמור כשל תורה ומותר בממזרת. וכ"ב ב"ר לדעת י"א. ואפשר שכן הוא ג"כ דעת הר"ב, וכמ"ש הר"ן, בעצמו, בסמוך. ועתוי"ט:
(כח) (על הברטנורא) דאי לאו ר"מ' אפילו מד. בריהם לא. ולא דמי להא דהאשה רבה דחד הוה מדבריהם:
(כט) (על המשנה) שינה. פירשו התוספ', לאו שינוי ממש קאמר אלא שיש לו שני שמות בב' מקומות, וכן שינה שם העיר. דאי בשינוי שם ממש פשיסא שהגט פסול. שלא נכתב שם בעלה כלל, וכן מדאיצטריך למימר בגמרא דחכמים מודים לר"מ בזו. ואם שינה ממש מאי צריכא למימר. ב"י. ועתוי"ט דמסיק דהר"מ חולק ומפרש בשינוי ממש, ושכ"ה ג"כ דעת הר"ב:
(ל) (על הברטנורא) דאע"ג דמודו רבנן בשינוי שמו ושמה דהולד ממזר אפילו מן הראשון התם ה"ט לפי שנשאת בגט פסול שעושה ולדה מהשני ממזר מדאורייתא, ומש"ה קנסינן ליה מדרבנן בולדה הראשון. אבל כל היכא דליכא ממזר מדאורייתא לא קנסינן למעבד ממזר מדרבנן. הר"נ ועתוי"ט:
(לא) (על המשנה) הכונס. וצריכא דאי אשמעינן בהך קמייתא משום דלא אקיים מצות היבום הלכך קנסינן לה על שלא המתינה עד שתראה שהערוה אילונית. אבל הכא דאקיים מצות יבום אימא דלא הוי לה להמתין ולא לקנסה. ואי אשמעינן הכא משום דקא רמיא קמיה והואיל והיא זקוקה לו כמו האחרת הוי לה להמתין עד שתראה שיהיו יבומי חברתה כשרין כדי לצאת מידי זיקתה אבל התם דלא רמיה קמיה שמתחלת נפילתה לפניו היתה סבורה שהיא צרת ערוה ומעולם לא נזקקה לו אימא לא נקנסה על שלא המתינה צריכא. גמרא:
(לב) (על הברטנורא) וא"ת מה קנוניא שייך דכיון שנשאת לשני לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה. וי"ל דפעמים דאין הבעל שם על לבו שאסור להחזירה ועושה קנוניא. תוספ':
(לג) (על המשנה) פסלה כו'. חומרא בעלמא הוא שהחמירו בקדושת יוחסין לאוסרה לכהונה מפני כתיבת הגט. כדמוכח בגמרא:
.אין פירוש למשנה זו
(לד) (על המשנה) הכל כו'. ואפילו פסולים. דליתא. להא השלמה אלא משום חששא בעלמא שמא כשיצא אהר זמן ב"ד. יפסלוהו שיהיו סבורים שהזמין הבעל עדיו למנין קשריו ולא חתמו בו כולם. רש"י. וה"פ היכא דחזינן בהדיא שריבה הסופר בו קשרים יותר ממנין העדים והכא ליכא למיחש לכלכם הכל משלימין עליו ואפילו פסולים לפי שלא יבא ב"ד אחר לפוסלו. דכיון דבעיקר עדותו של מקושר דהיינו בג' עדים הצריכים לו ע"א קרוב כשר משום דג' במקושר לאו דאורייתא כדאיתא בגמרא דהכא אפילו אמר כולכם עדים לא לצרף עדותן אמר כן ותהא עדותן בטלה אלא כך אמר שיחתמו הכשרים כדינן והקרוב כדינו. הר"נ:
(לה) (על הברטנורא) תימא אמאי לא מפרש נמי בעבד שמא יאמרו נשתחרר. וכ"ה בגמרא להמסקנא. וכ"ה בר"ן: