משנה עבודה זרה ד יב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ד · משנה יב | >>
המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות, מותר.
אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו, זה היה מעשה בבית שאן, ואסרו חכמים.
הַמְּטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי,
- וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ,
- וְהַלָּה כּוֹתֵב לוֹ: הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת,
- מֻתָּר.
- אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ,
- וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו,
- זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן,
- וְאָסְרוּ חֲכָמִים:
- וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו,
המטהר יינו של נוכרי, ונותנו ברשותו -
- והלה כותב לו שנתקבלתי ממך מעות,
- אבל אם ירצה ישראל להוציאו,
- אינו מניחו - עד שיתן לו את מעותיו,
- זה היה מעשה בבית שאן - ואסרו חכמים.
ואף על פי שמפתח וחותם ביד ישראל, כיון שאין הרשות כולו שלו אסרו חכמים, לפי שישתמש בו ויעשה אותו יין נסך:
והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר - אם הבית פתוח לרה"ר וישראלים דרים באותה העיר, כדאמרינן לעיל:
אבל אם רצה וכו' - דהשתא הוי היין משכון אצל הנכרי הואיל ויש לו מלוה על היין, אסור. דלא מרתת, דסבר אי חזו לי ותבע לי, אמינא דידי הוא לג. ואע"פ שמפתח וחותם ביד ישראל, אסור:
ואסרו חכמים. פירש הר"ב דלא מרתת דסבר אי חזו לי ותבעו לי אמינא דידי הוא ויאמר ויהי מה אם ידעו בו לא יקחו ממני. הרמב"ם פי"ג מהל' מאכלות אסורות:
(לג) (על הברטנורא) ויאמר ויהי מה אם ידעו בו לא יקחו ממנו. הר"מ:
המטהר וכו': ב"י יו"ד סימן רכ"ט. ועיין בהר"ן ז"ל לקמן פ' בתרא דף שפ"ג ע"ב בביאור משנה זו לדעת ר"ת ז"ל. שכתב שהוא מפרשה אפילו בעיר שאין ישראל דרין בה ואפילו שהודיעו שהוא מפליג כל שיש בו פתח פתוח למבוי שרי אבל אחרים מחמירין לומר דדוקא בעיר שישראל ועו"ג דרין בה הא לאו הכי כל שהודיעו שהוא מפליג אסור. ועיין עוד שם בכללים שנתן לספק מגע עו"ג. ואיתה למתניתין בפירקין דף ס' סמוך למקומה וכדכתבינן לעיל. וכבר הארכתי בביאור משנה זו לעיל בסמוך. ודע כי במה שתמצא כתוב בסוף תשובת הרשב"א ז"ל שהביאה ב"י בטור יו"ד סוף סימן קל"א דהאי סיפא דכתב לו התקבלתי אפילו נמצא עומד בצד הבור של יין שרי חלק עליו הר"ן ז"ל והכריח כדברי המפרשים ז"ל שכתבו דדוקא כגון שלא נמצא העו"ג עומד בצד היין אבל אם נמצא שם אסור דכיון שהבית שלו אינו נתפס כגנב על הכניסה וחיישינן דילמא נגע ע"כ. וכתב שנראה ג"כ שרש"י ז"ל סובר כן ע"ש:
זה היה מעשה בבית שאן: ואסרו חכמים כך כתוב בהרא"ש ז"ל. וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
יכין
והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר: אפילו בעיר שכולה עכו"ם אפ"ה מותר במפתח וחותם א' לכתחילה. ובדיעבד סגי רק בחותם א', דהו"ל כיינו של ישראל ביד נכרי, דסגי בהכי:
זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים: וי"א דבחותם תוך חותם, או במפתח וחותם מותר בהפסד מרובה [ש"ך שם].
כלל יחוד עכו"ם עם היין
- (א) אם נתייחד העכו"ם עם היין, והוא באופן שמתירא כל שעה שמא יראנו הישראל, שרי היין בדיעבד. אבל באינו מתירא, אז אם יש על היין ב' חותמות, או מסגר וחותם א', שרי להניחו לכתחילה ביד עכו"ם. ובחותם א' שרי בדיעבד. ובסתום במגופה בחוזק רק בהפסד מרובה שרי [קכ"ט א', וק"ל א'].
- (ב) מסגר א' לא הוה כחותם א' [קי"ח ד].
- (ג) ב' קשרים משונים הוה כב' חותמות. וכ"כ ב' אותיות ישראלית שלא נעשו בדפוס א' יחד, הוה כב' חותמות [ק"ל ה' ו'].
- (ד) חבית של עץ צריך שיהיו החשוקים שקורין [רייפען] בל"א מכסים כל דופני החבית, והשולים כפולים, והמגופה יהיה נסתם בחוזק, ויחתוך כל הברזות שיהיו שוות לדופן החבית, ויכסה הברזות בעור או בטס ויקבעהו במסמרות סביב, ואח"כ יניח החותם חציו על העור והטס וחציו על החבית, ועוד חותם ב' בדוגמת הראשון בצד השני מהמגופה. מיהו בדיעבד אפילו בחבית עץ פשוט ורק בחותם א' סגי. אבל אם לא חתך הברזות בשוה לדופן החבית, אפילו בדיעבד אסור [ש"ך ק"ל סק"ב].
- (ה) כלי מהודק יפה, שטורח גדול להסיר המגופה, וחותם א' חציו על המגופה וחציו על החבית, הוה כחותם תוך חותם [תשו' מהר"מ א"ש].
- (ו) שק מחותם אינו אפילו כחותם א', רק אם הפך התפירות לפנים. ואם חתם הדבר הנשלח וגם השק, הו"ל כב' חתימות [קי"ח ד']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת