ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/עט ב
"וְעָשִׂ֥יתָ בְרִיחִ֖ם" (שמות כו כו) הוא רפה לפי שהטעם רחוק בחי"ת.
אך אם הנח שאחר הקמץ הגדול או הקטן נכתב, לא תדגש המלה אשר אחריה ברוב, כמו "וְיָלְדָה־לֿ֥וֹ" (שמות כא ד), "מָ֢צְאָה בַֿ֡יִת" (תהלים פד ד), "מָ֣לְאָה גַֿ֔ת" (יואל ד יג), "נֹ֥סְסָה בֽֿוֹ" (ישעיהו נט יט), "מֹ֣שְׁלָה לֿ֑וֹ" (ישעיהו מ י), "עָ֥שָׂה לִֿ֖י" (בראשית כא ו), "חָ֣רָה לָֿ֔ךְ" (בראשית ד ו) "נִ֤ירָא נָֿא֙" (ירמיהו ה כד). ובקמץ-קטן, כמו "וַעֲשֵׂה־שָֿׁ֣ם" (בראשית לה א), "וַעֲשֵׂה־לִֿ֨י" (בראשית כז ד), "וַֽעֲשֵׂה־כֵֿן֙" (אסתר ו י), "בְּנֵה־לִֿ֥י" (במדבר כג א) – רפה הלמ"דין. ומעטים נמצאו בדגש בקמץ-גדול, כמו "שֶׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ אִמּוֹ֙" (שה"ש ג יא), "וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם" (ויקרא טז לד), "וּשְׁנָתִ֖י עָ֥רְבָה לִּֽי" (ירמיהו לא כה), "שִׁלְחָה־לּ֔וֹ" (יחזקאל יז ז), "נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ" (ישעיהו מ ז), "וְהֶחֱזִ֣יקָה בּ֖וֹ וְנָ֣שְׁקָה לּ֑וֹ" (משלי ז יג), "לָ֤מָּה בָּ֙אתִי֙" (ש"ב יד לב), וכן נמצא בספרים מדוייקים "כִּֽי־מָ֣לְאָה גַּ֔ת" (יואל ד יג) בדגש. אבל בן-נפתלי כתב כי היא רפה. אבל אחר הצרי לא נמצא אחד דגוש, כי אחר הצרי לעולם הנח נכתב בסוף המלה. אך כאשר המלה נקודה בפתח-גדול או קטן ויהיה הגדול באמצע המלה והקטן אף בסוף המלה, יתדגש המלה אשר אחריה, כמו "יְצַוֶּה־לָּ֑ךְ" (תהלים צא יא), "וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן" (דברים יב ל), "וְאֶֽעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם מִזְבֵּחַ" (בראשית לה ג), "אֶבְנֶה־לִּי֙ בֵּית מִדּוֹת" (ירמיהו כב יד). ואם הה"א איננה שרשית אלא שהיא נוספת בסוף המלה, אף על פי שהיא נקודה בקמץ, האות אשר אחריה תדגש, כמו "וְנִדְּמָה־שָּׁ֑ם" (ירמיהו ח יד), "קָֽבָה־לִּי֙" (דברים כב יא), "הַנִּ֣יחָה לִּ֔י" (שמות לב י), "הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י" (בראשית כא כג), "הָֽבָה־לִּ֣י" (בראשית ל א).
אך כאשר תהיה מלה שיש בה אחת מאותיות או"י נכתבת או איננה נכתבת באמצעיתה או בסופה, וסמוך לה אחת מאותיות בג"ד-כפ"ת, תרפה, להניע הנח מאותיות או"י ולהוציאו בנשימה. באמצע התיבה שלא נכתב, כמו דָּגִים, שְָׁבִים וכן כל הדומה להם. זולתי מלת בָּתִּים, שנדגש התי"ו קל מעט. ואף על פי כן הנח קיים ולא אבד מהנשימה מהכל. ובסוף התיבה כשנכתב, כמו "אָתָה בֹקֶר" (ישעיהו כא יב) וזולתו; וכאשר לא נכתב, כמו "וְהִכִּיתָ בַצּוּר" (שמות יז ו) וזולתו. והיה זה הדגש במלת בָּתִּים להפריד בינו ובין "וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה" (ישעיהו ה ו) שהוא ענין שממה, לפיכך לא אמרו בָּתִים בתי"ו רפה.