ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר במדבר/פרשת פנחס
פרשת פנחס יש בה ששה מצות עשה
שנצטוינו בדיני נחלות, כלומר שמצוה עלינו לעשות ולדון בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שנאמר (במדבר כז, ח-ט) "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ וְאִם אֵין לוֹ בַּת וְגוֹ'", וסוף הפרשה (שם, יא) "וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".
ואל תחשוב שאמרי בזה שחמצוה היא שנעשה בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שארצה לומר שיהיה האדם מצווה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים. כי האל ברוך הוא לא רצה לחוציא נכסי האדם מרשותו שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו כמו שיחשבו חכמי האומות. אבל הודיענו שזכות היורש קשור בנכסי מורישו, ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו מיר נופל עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק. ורבותינו ז"ל יקראו לזכות החזק שיש ליורש בנכסי מורישו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות נחלה ממשמשת והולכת, כלומר, שזכות היורש כמוריש כאילו הגופים דבוקים זה בזה, שכל היוצא מן האחד נופל על השני.
ומפני כן אמרו ז"ל (ב"ב קכו, ב), שאם ציוה ואמר המוריש אל יירשני בני, או בני פלוני לא יירש עם אחיו, או בתי תירשני במקום שיש בן וכיוצא בדברים האלה, אין בדבריו ממש, שאין בידו לעקור דבר האל שאמר שיירש היורש מורישו. ואף על פי שאמרנו שנכסיו בידו לכל חפציו, הענין הוא לומר שיכול האדם ליתנם לכל מי שירצה ולעשות בהם כל חפצת נפשו, ואפילו לאבדם, בכל לשון. חוץ מזה של ירושה, לפי שזה הדיבור הוא כנגד דברו של מקום וגזרתו כי הוא אמר יירש היורש , ועל כן אין כח ביד אדם לומר לא יירש, והיינו מתניתין דיש נוחלין, האומר איש פלוני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכן (שם קל, א), האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת. בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימין. פירוש, אם אמר על בן בין הבנים או על בת בין הבנות שיירשנו אחד מהם לבדו דבריו קיימין, ודריש ליה בגמרא מדכתיב (דברים כא, טז): "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו", שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל מי שירצה מן הראויין לירש. ונפסקה שם הלכה בזה כרבי יוחנן לגבי פשוטין, אבל לא לגבי בכור. שאין כח באב לעקור ירושה מן הבכור בענין זה.
ועוד אמרו שם (ב"ב קכו, ב), המחלק נכסיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום, כתב בין בתחילת דבריו בין באמצע דבריו בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין. ולפי הדומה, אף על פי שאין ממש בדברי האומר לשון ירושה ומעשיו אינם כלום, כדמפרש במתניתין, בצוותו כן הוא מבטל מצות עשה זה של ירושה משום דעבר אהרמנא דמלכא. וכן אם שמא אחר מותו קיימו בית דין את דבריו אלה, יש עליהם גם כן עון ביטול מצות עשה זה מלבד עונש לאו דלא תטה משפט. ולפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכל עיקר האזהרה איננה רק על הבית דין שדנו בענין הנחלה כן, וזהו לשונו שכתב הוא, מצוה לדון בדין הנחלה, וכמו שביאר הענין. במצות הפרת נדרים שלפנינו.
משרשי המצוה כדי שידע האדם ויתבונן כי העולם ביד אדון משגיח על כל בריותיו, וברצונו וחפצו הטוב זוכה כל אחד ואחד מבני העולם בחלק הנכסים שהוא משיג בעולמו, ומתנתו ברוך הוא מבורכת שתמשך לעולם לאשר יתננה לו, אם לא כי מחטא הקדמוני נקנסה מיתה בעולם, ומפני סילוק גופו אינו בדין להיות הפסק למתנת האל המבורכת, אבל תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו שזהו בנו או בתו, ואם הוא בעונו ימות ובנים לא יהיו לו, ראויה ברכת השם שתשוב אל הקרוב אליו, כי זאת הברכה שזכה בה זה, אי זכותו גרמה לו או זכות אבותיו או עם הקרובים לו יותר למד כשרון המעשה שזכה עמו לנכסים, ולכן בהסתלק הוא וזרעו מהן בחטאו ראוים הקרובים שסייעו אותו לזכות להיות קודמין בהם לכל אדם.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל במתניתין דיש נוחלין, סדר נחלות כך הוא, איש כי ימות וגו', הבן קודם לבת, וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת. הבת קודמת לאחין, וכל יוצאי ירכה של בת קודמין לאחין. האחין או האחיות במקום שאין אחין, קודמין לאחי האב, וכל יוצאי ירכן של אחין או של אחיות קודמין לאחי האב. ואחי אביו, או אחיות אביו במקום שאין אחין לאב, קודמין לשאר קרובים. זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי ירכו. ועל הדרך הזה שאמרנו הולך ועולה עד ראש הדורות. לפיכך אין לך אחד מישראל שאין לו יורש. ומה שאמרו שם, שאין האם יורשת בניה, ודבר זה קבלה, והאחים מן האם אינם יורשין זה את זה. דמשפחת אם אינה קרויה משפחה. ובן ממזר או אח ממזר הרי זה יורש כשאר הבנים. ואפילו בן ממזר שנשתמד יורש הוא. אבל בן שפחה ונכרית אינו יורש ואינו כבן לשום דבר. וחכמים תקנו, שיהא האדם יורש את אשתו מן הנשואין וסמכו הדבר מן הכתוב.
וכתב הרמב"ם ז"ל, ומכלל זה הדין של נחלות בלי ספק היות הבכור נוטל פי שנים. שזו היא מכלל מצות הנחלות. ופי שנים פירושו שני חלקים. כלומר שאם היו שני אחין. עושין מן הממון שלשה חלקים והבכור נוטל השנים. ואם היו שלשה. עושין ממנו ארבעה חלקים ונוטל השנים, ואם הם חמשה. עושין ממנו ששה. ועל הדרך הזה לעולם.
ואין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסים המוחזקים לאביו, כלומר שבאו ברשות אביו בחייו, אבל לא בראויים לבוא אל אביו, שנאמר (דברים כא, יז): "בכל אשר ימצא לו". כיצד, אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו אין הבכור נוטל באותה ירושה פי שנים. וכן אם היתה לאביהם חוב שחייבים לו ואפילו בשטר או אפילו היתה לו ספינה בים אין לבכור בזה פי שנים, (שאין זה פי שנים) שאין זה מצוי לאביו. וכן מטעם זה אין הבכור נוטל בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביו. כגון שחת שנעשה דגן והאילנות שהוציאו פירותיהן. שכל זה לא היה מצוי לאביו בימיו, אבל אילן קטן שנעשה גדול שלא מחמת הוצאה אלא מעצמו גדל אחר מיתת אביו קודם חלוקה הבכור נוטל בזה פי שנים, דמצוי לאביו נקרא מכיון שלא נשתנה ענינו.
והאב נאמן לומר זה בני בכורי, ונאמן לומר זהו בני או זה אינו בני, שהתורה האמינתו בזה דכתיב (שם), ודרשו ז"ל (ב"ב קכז, ב) יכירנו לאחרים. ואפילר היה אחר מוחזק שהוא בן ראובן ואמר ראובן שאינו בנו, נאמן עליו ולא יירשנו. וכתב הרמב"ם ז"ל ויראה לי שאפילו היו לבן בנים. אף על פי שאינו נאמן עליו לומר אינו בנו לענין יחוס ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו. נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו.
ומה שאמרו ז"ל (ב"ב קכט, ב) גם כן בענין זה, שהאומר לאדם נכסי לך ואחריך לפלוני, אם הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום. דמכיון שזכה בנכסים והוא הראוי לירש אותם, אין לירושה הפסק עוד מפני תנאו של מוריש. ועם הפירושים הטובים והסברא ההוגנת למדנו בפרק יש נוחלין, שאפילו אמר לו בלשון מעכשיו, כגון שאמר לו נכסי לך ומעכשיו אחריך לפלוני, אף על פי כן אין לשני במקום ראשון כלום, מכיון שהראשון ראוי ליורשו. אבל אם אין ראשון ראוי ליורשו, ואמר לו מעכשיו אחריך לפלוני, זכה השני בגוף הנכסים. והראשון יאכל הפירות לבד כל ימי חייו. ואם לא אמר לו מעכשיו אלא נכסי לך ואחריך לפלוני, לא קנה שני אלא מה שישאר לראשון. ואם מכרן ראשון אין כח בשני להוציאו מיד לוקח לעולם, שבחזקת הראשון עומדין כל ימי חייו לכל חפציו, בין למכרם בין לתתם במתנה לכל מי שירצה. וכל כך הם נכסים אלו בחזקתו של ראשון, שאם אמר הנותן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, אם מת שני בחיי ראשון אמרו ז"ל בגמרא שיחזרו הנכסים ליורשי ראשון, לפי שהנותן לא שייר כלום במתנתו של ראשון אלא שינתנו הנכסים אחריו לשני, ומיד השני ומכחו יבאו לשלישי. ומכיון שהשני מת ואי אפשר לשלישי עוד שיזכה בהם מכח השני כמו שאמר הנותן, ישארו הנכסים ביד מי שהן ברשותו לו וליורשיו לעולם. והוא הדין שיש לנו לדון על הדרך שאמרנו היכא שאמר הנותן מתנתו בלשון אם, כגון שאמר נכסי לפלוני ואם מת ינתנו לפלוני. שאין אנו באין לדון כן מטעם לשון אחריך, אלא טעם הדבר מפני שאנו אומרים כי הראשון זוכה בגופן של נכסים ובפירותיהן, ולעולם מוחזקין בידו עד שנוכל להוציאן ממנו בראיה חזקה. אבל היכא שכתב נותן נכסי לך ואחריך לי או ליורשי, אף על פי שלא הזכיר לשון מעכשיו בשיור זה, יש לנו לדון שאם מת מקבל מתנה שיחזרו הנכסים לנותן או ליורשיו, ואפילו ירד ומכר מקבל מתנה הנותן מוציאן מיד לוקח לכשימות מקבל מתנה. שאמרו חכמים בזה, שכל שמשייר לעצמו או ליורשיו אינו אלא כמפרש מתנה זו תהיה לך לאכילת פירות כל ימי חייך.
וכלל הדברים שעלו בידינו בענין זה אחר יגיעה רבה. שכל זמן שהראשון ראוי לירש. מכיון שאמר לו המוריש נכסי לך אין בידו עור לתתם לאחר ואפילו ליורשו אחר, שמיד נכנסו הנכסים בחזקת יורש ואינו אחר כן אלא כמתנה תנאים בנכסי אדם אחר. וכענין הנאמר בענין זה בגמרא, הוא סבר יש לה הפסק. כלומר לירושה, ורחמנא אמר אין לה הפסק.
וגדולה מזאת למדונו מורינו ישמרם אל בראיות חזקות וברורות, שאפילו האומר למי שראוי ליורשו נכסי לך ואחריך להקדש, או אפילו אמר ומעכשיו אחריך להקדש, שהיורש זוכה בנכסים ויש לו למוכרן ולעשות בהן כל חפצת נפשו, ואין כח בהקדש לעולם להוציאן מיד לוקח או מקבל מתנה מן הטעם שכתבנו, ומכיון שאמר המוריש ליורשו נכסי לך זכה בנכסים ואין בידו להקדיש אותן עוד אלא הרי הוא כמקדיש נכסי אחרים. ומה שיש לעיין בענין זה שנראה בתחלת העיון קושיא כגון מה שאמרו ז"ל (קידושין כח, ב), אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ועוד דברים אחרים. כבר נשאנו ונתנו בהן ודקדקנו את כולן יפה, ועלה הענין מבורר כמו שכתבנו.
ויארך הענין אם באתי לכתוב הכל, ולא ממלאכת ספרי הוא, ואם תזכה בני ותפרוש מכמורת בים התלמוד, היא תעלה לך הכל. ויתר פרטי המצוה מבוארים בבבא בתרא פרק יש נוחלין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה וציוה בין בריא בין שכיב מרע שלא יירשנו הראוי ליורשו ביטל עשה זה, והוא שציוה כן בלשון ירושה כמו שאמרנו ,ואף על פי שאין בדבריו ממש כמו שכתבנו למעלה בתחלת הענין. והרמב"ן ז"ל כתב כי הרמב"ם ז"ל חיסר במקום זה שתי מצוות, אחת מצות עשה ואחת לא תעשה, ושתיהן בבכור, שהאדם מצווה להכיר הבכור במתת פי שנים לו, וזאת היא מצות עשה על האב שלא חשב אותה הרמב"ם ז"ל במנינו, וכמו כן מוזהר עליו מהעביר הבכורה ממנו, ועל זה נאמר "לא יוכל לבכר וגו'", וזאת האזהרה גם כן לא חשב אותה הרב הנזכר, אלא שכלל הכל במצות דין הנחלות.
שנצטוו ישראל שיקריבו על ידי משרתי השם יתברך, שהם הכהנים, שני כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל יום, האחד בבקר והשני בין הערבים, שנאמר (במדבר כח, ב): "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי וְגוֹ' שְׁנַיִם לַיּוֹם עוֹלָה תָמִיד". ומכל מקום עיקר האזהרה לבית דין, כלומר החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הצבור, וכמו שדרשו ז"ל (ספרי), "ואמרת אליהם", אזהרה לבית דין .
משרשי מצות הקרבנות כתבתי במצות המקדש בסדר ויקחו לי תרומה עשה א' העולה על רוחי בפשט הענין, ואחר אותם הטעמים אני ממשיך גם כן טעם התמידין לומר שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פַּעֲמַיִם ביום, בזריחת השמש ובנטותו לערוב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא, כאומרי כמה פעמים שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים, לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתרה על עבודתו לרבו, וכל זה למה, כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו, ובכן יכשיר מעשיו ויתברך ממנו כי חפץ חסד הוא, וכמו שדרשו ז"ל (ספרי) "אשה ריח ניחוח לה'", שאמרתי ונעשה רצוני, כלומר שכל חלק גבוה מכל קרבן אינו רק חפצו ברוך הוא שעשה העבד מה שציוהו למען יכשר לזכות בטובו ברוך הוא.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (יומא כח, א) שזמן שחיטתן של תמידין הוא:
- הכבש האחד, של בוקר – קודם שתעלה חמה משיאור כל פני מזרח, ופעם אחת דחקה שעה את הציבור בבית שני (משנה, עדיות ו, א) והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.
- והכבש השני, של בין הערביים (פסחים נח.) – משש שעות ומחצה, למעלה עד סוף היום, זהו זמנו.אבל היו שוחטין אותו לעולם בשמונה שעות ומחצה, וקרב בתשע ומחצה. ושתי שעות אלו שמאחרין אותו, היה כדי שיקריבו קורבנות היחידים או של ציבור בינתיים, לפי שאסור להקריב קורבן אחר תמיד של בין הערבים.
וכמעשה תמיד של שחר, היה מעשה תמיד של בין הערבים. אלא שאותו של שחר נשחט על קרן צפונית-מערבית של בית המטבחים, על טבעת שניה. ושל בין הערבים על קרן צפונית-מזרחית, על טבעת שניה, כדי שיהא נגד השמש. ויתר פרטיה מבוארים במסכת תמיד ובפרק שני מיומא (פ"א מהל' תמידין).
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית. והיא מן המצוות שהן מוטלות על הציבור, ויותר על הכהנים. ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה שלא להקריבם בכל יום - ביטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר, אם יש כוח בידם לתקן בשום צד. והרמב"ן ז"ל חשב בחשבון המצוות שני תמידין לשתי מצוות עשה, לפי שהן מצוות שאין מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו.
שנצטוו ישראל להקריב שני כבשים קרבן בכל יום שבת, מוסף על קרבן התמיד של כל יום, והוא הנקרא מוסף שבת, שנאמר (במדבר כח, ט): "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְּבָשִׂים".
משורשי מצוות המוספין של ימים טובים כבר כתבתי בסדר אמור אל הכהנים במוסף פסח עשה ח' (מצוה רצט) מה שנראה לי על צד הפשט, ומוסף שבת באשכול יתר המוספין תלוי גם הוא. והענין כדי שנקבע במחשבתנו עם מעשה הקורבן גודל היום ורוב קדושתו וכי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו', כמו שכתוב שם.
ושם כתבתי גם כן מעט מדיני המוספין וכלל הענין כמנהגי.
שנקריב קורבן מוסף בכל ראש חודש על תמיד של כל יום, שנאמר (במדבר כח , יא): "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עוֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שָׁנִים וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְמִימִים וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם וְגוֹ' וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'".
משרשי המצוה. הקדמה. ידוע לכל חכם לב בבני אדם כי גלגל השמש וגלגל הירח פועלים בכוחם הנאצל עליהם מאדון כל הכוחות בעולם השפל פעולות גדולות בגופות בני אדם ובכל מיני שאר בעלי חיים, גם בכל הצומח בארץ מן הארזים הגדולים עד העשבים הדקים, ודרך כלל בכל שהוא מארבעה היסודות שהם למטה מהם ותחת ממשלתם. וכן כתוב בסדר וזאת הברכה (דברים לג, יד): "וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים".
ומפורסם בכל המון העם נערים עם זקנים, כי כוח הלבנה ניכר בכל אשר נעשה בארץ. כידוע לכורתי האילנות לבנינות כי לא יכרתום בזמן שהלבנה בחידושה עד עבור חמשה ימים או יותר, ויורדי הים גם כן אין מפליגין בה עד אחר חמשה ימים של חידוש הלבנה, וכן נזהרים כל בני אדם מהקיז דם סמוך לחידושה. וכמה מלאכות אחרות קטנות וגדולות צריכות שמירה שלא לעשותם בעוד שהלבנה מתחדשת, עד שיאמרו שהפשתן שימצא במשרה או בתוך היורה לבשל בחידוש לבנה שהוא לוקה ולא יצלח אחר כן לכל. וכלל ענינים אלה גלויים ונודעים לכל, האריכות בהן ילדות.
ולכן, כי בחידושה של לבנה לפעולות אדם יתחדש עניין, והכל בדברו של מקום ברוך הוא ובגזרתו, ראוי לנו גם כן לחדש ולהקריב קורבן נוסף על שאר הימים לשמו ברוך הוא. להעיר רוחנו ולקבוע בלבבנו כל החידושים ההווים בעולם מאתו ברוך הוא וכל כוחם של גלגלים לא ימצא, רק מה' לבדו, ועם המחשבה הזכה הזאת והאמיתית – תתעלה נפשנו וברכת השם יתברך תחול על ראשינו.
דיני המצוה בענין המוספין וכלל הענין כמנהגי כתבתי במוסף הפסח, בסדר אמור אל הכהנים (מצוה רצט). ועוד אודיעך כאן (סוכה נד:) שראש חודש שחל להיות בשבת, שיר של מוסף ראש חודש דוחה שיר של מוסף שבת, כדי לפרסם שהיום ראש חודש. וידוע (ראש השנה לא.) ששירת מוספי שבת במקדש היא שירת האזינו, והיו מחלקין אותה לששה פרקים בששה שבתות, והסימן הזי"ו ל"ך, כדרך שאנו קורין אותה בבית הכנסת.
שנצטוו ישראל להקריב קרבן מוסף ביום חג השבועות, שהוא יום הששי בסיון, שנאמר (במדבר כח, כו): "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם וגו'".
כבר כתבתי פעמים כי בסדר אמור אל הכהנים, במוסף דפסח עשה ח' (מצוה רצט), דברתי מענין המוספים.
שנצטוינו לשמוע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, וכדתנן במסכת ראש השנה (דף ב.) באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א). ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר או במצלתים או בכל שאר כלי ניגון, מפי השמועה למדו ז"ל שהיא בשופר, כמו שמצינו ביובל שנאמר בו שופר (ויקרא כה, ט).
משרשי המצוה לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת המלחמה יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה. וגם כן כיום ראש השנה שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו ז"ל (ראש השנה טז.) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפני ה' כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשי כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות או לאחת מן הגזירות כפי מה שהוא חייב, על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם, וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדכר שישבור יצר לבו הרע בתאוות העולם ובחטאים בשומעו קולות נשברים. כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע יבין לבבו ויבין בדברים, והיינו דאמר רבי יהודה (דף כו:), בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכור האדם בראותו אותו שיכוף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו. ומנהגן של ישראל כן.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (דף כז:) ששיעור השופר הוא כדי שיאחזנו אדם בידו ויראה לכאן ולכאן. וכל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, פירוש כל מה שהוא שופר, כלומר שהוא חלול, שלשון שופר הכי משמע לעולם דבר שיש בו חלל, כגון השופר של כבש שיש לו חלל שהזכרות בתוכו, וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפירשנו כשר לתקוע בו בראש השנה, לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל, לפי שאין בהן דבר חלול אלא הזכרות לבד. אבל קרן הפרה אף על פי שהוא בכלל שופר שהרי יש לו נקבות וזכרות, אינו כשר מפני שהכתוב כללו עם הפסולין שקראו קרן, וכדכתיב (דברים לג, יז) בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו. נמצא לפי פירושנו זה, שכל הקרנות שבעולם פסולין לתקוע בהן בראש השנה חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים, לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולין חוץ מאלו ושל פרה, כי קרני כל החיות אינן חלולין ונמצא שאינם בכלל לשון שופר שצותנו התורה לתקוע, ושל פרה גם כן כבר הוציאו הכתוב מכלל הכשרים, והכניסו עם כלל הפסולים מפני שקראו בשמם. ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסולין כדכתיב (דניאל ח, ה) והצפיר קרן חזות בין עיניו, שהענין ההוא היה במראה הנבואה, והודיע הכתוב שחיה נראה לנביא לרוב תוקף הצפיר כאלו היה לו קרן הפסולין , כלומר שהיה חזק מבלי נקבות, ואין הענין שיכניסנו הכתוב עם הפסולין כלל כי אם בהפך לכל מבין. והארכתי לך בני מעט בכאן, לפי שהפירוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב, ואשר היו לפנים פירשוה בענין אחר.
וכן מענין מצוה מה שאמרו ז"ל (ראש השנה כז, ב) שכל הקולות כשרים בשופר, ואמרו גם כן שאם גרדו השופר עד שהעמידו על גלדו כשר.
ומה שאמרו ז"ל (שם כט, ע"ב) שיום טוב של ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בו שופר, גזירה שמא יטלנו ישראל אחר ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים ויבא לידי איסור סקילה. ודבר זה לא גזרו אותו חכמים במקום שיש שם בית דין שהוא גדול בחכמה, ודוקא שתוקעין אותו שם בישיבת הבית דין. והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' שופר ה"ט) כתב שצריך להיות הבית דין סמוך בארץ ישראל, ושיהיה בית דין מעולה מאותן שקדשו את החדש. ואני שמעתי שהרב רבי יצחק אלפסי ז"ל היה תוקע שופר בישיבתו בשבת. ואתה בני אם תזכה תבחר לך הטוב בעיניך.
וכן מענין המצוה מה שאמרו ז"ל (דף לג:) שחייב אדם לתקוע בראש השנה שלש תקיעות של שלש שלש, כלומר שלש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה שנמצא שהן שש תקיעות ושלש תרועות. פירוש תרועה, כתרגומו, יבבא, וענין יבבא הוא קול שבור כלומר קול יללה. נמצא שהתורה ציותה אותנו לעשות בשופר קול הדומה ליללה, ומפני שמקומות העולם חלוקים בענין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות, ובמקום אחר עושין הכל. גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצוה שהתורה ציותה בקול יללה, ובאיזה שיהיה בשום מקום בכל היה יוצא ידי תורה בכל מקום, ואף על פי שבמקומו אין מיללין כן, שהרי קיים כוונת הכתוב ועשה ביום זה יללה בשופר. עד שקם רבי אבהו ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה זה בכה וזה בכה שנעשה תורה כשתי תורות, וקבץ כל המנהגים, והתקין שיהו תוקעין בכל המקומות בשוה. ולצאת ידי חובה מכלל היללות שנעשות בעולם, תיקן לעשות התרועה בשלשה צדדין כעין גניחות גסות דהיינו שברים. וכעין גניחות דקות דהיינו שאנו קורין תרועה, ועוד בצד אחר גניחות גסות ודקות כמנהג אחד מהמקומות שעושין הכל ביללותיהם. ונמצא לפי זה שאנו צריכין לתקוע שלש של שלש שלש פעמים שלש.
ודין שופר שנסדק לארוכו או לרחבו, וניקב וסתמו במינו או שלא במינו. ודין נותן שופר בתוך שופר. ודין תוקע לתוך הבור והדות, ודין שופר של עבודה זרה ועיר הנדחת. והמודר הנאה מחבירו, ודין נתכוין שומע ולא משמיע ויתר פרטיה. מבוארים במסכת ראש השנה.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות. לפי שהיא מכלל המצות שהזמן גרמא שהנשים פטורות.
ועובר על זה ולא שמע קול שופר ביום ראש השנה כסדר תקיעות שאמרנו שלש של שלש שלש לכל הפחות ביטל עשה זה. ואם שמען בהפסק ואפילו בכל היום יצא. וכמו שאמרו ז"ל (דף לד:), שאם שמע אדם תשע תקיעות המחוייבות בתשע שעות ביום, ואפילו מתשעה בני אדם יצא. ולמדתי מן החכמים ישמרם אל שצריך מכל מקום שלא לשמוע קול פסול באמצע.