ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ת
שנצטוינו בדיני נחלות, כלומר שמצוה עלינו לעשות ולדון בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שנאמר (במדבר כז, ח-ט) "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ וְאִם אֵין לוֹ בַּת וְגוֹ'", וסוף הפרשה (שם, יא) "וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".
ואל תחשוב שאמרי בזה שחמצוה היא שנעשה בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שארצה לומר שיהיה האדם מצווה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים. כי האל ברוך הוא לא רצה לחוציא נכסי האדם מרשותו שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו כמו שיחשבו חכמי האומות. אבל הודיענו שזכות היורש קשור בנכסי מורישו, ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו מיר נופל עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק. ורבותינו ז"ל יקראו לזכות החזק שיש ליורש בנכסי מורישו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות נחלה ממשמשת והולכת, כלומר, שזכות היורש כמוריש כאילו הגופים דבוקים זה בזה, שכל היוצא מן האחד נופל על השני.
ומפני כן אמרו ז"ל (ב"ב קכו, ב), שאם ציוה ואמר המוריש אל יירשני בני, או בני פלוני לא יירש עם אחיו, או בתי תירשני במקום שיש בן וכיוצא בדברים האלה, אין בדבריו ממש, שאין בידו לעקור דבר האל שאמר שיירש היורש מורישו. ואף על פי שאמרנו שנכסיו בידו לכל חפציו, הענין הוא לומר שיכול האדם ליתנם לכל מי שירצה ולעשות בהם כל חפצת נפשו, ואפילו לאבדם, בכל לשון. חוץ מזה של ירושה, לפי שזה הדיבור הוא כנגד דברו של מקום וגזרתו כי הוא אמר יירש היורש , ועל כן אין כח ביד אדם לומר לא יירש, והיינו מתניתין דיש נוחלין, האומר איש פלוני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכן (שם קל, א), האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת. בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימין. פירוש, אם אמר על בן בין הבנים או על בת בין הבנות שיירשנו אחד מהם לבדו דבריו קיימין, ודריש ליה בגמרא מדכתיב (דברים כא, טז): "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו", שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל מי שירצה מן הראויין לירש. ונפסקה שם הלכה בזה כרבי יוחנן לגבי פשוטין, אבל לא לגבי בכור. שאין כח באב לעקור ירושה מן הבכור בענין זה.
ועוד אמרו שם (ב"ב קכו, ב), המחלק נכסיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום, כתב בין בתחילת דבריו בין באמצע דבריו בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין. ולפי הדומה, אף על פי שאין ממש בדברי האומר לשון ירושה ומעשיו אינם כלום, כדמפרש במתניתין, בצוותו כן הוא מבטל מצות עשה זה של ירושה משום דעבר אהרמנא דמלכא. וכן אם שמא אחר מותו קיימו בית דין את דבריו אלה, יש עליהם גם כן עון ביטול מצות עשה זה מלבד עונש לאו דלא תטה משפט. ולפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכל עיקר האזהרה איננה רק על הבית דין שדנו בענין הנחלה כן, וזהו לשונו שכתב הוא, מצוה לדון בדין הנחלה, וכמו שביאר הענין. במצות הפרת נדרים שלפנינו.
משרשי המצוה כדי שידע האדם ויתבונן כי העולם ביד אדון משגיח על כל בריותיו, וברצונו וחפצו הטוב זוכה כל אחד ואחד מבני העולם בחלק הנכסים שהוא משיג בעולמו, ומתנתו ברוך הוא מבורכת שתמשך לעולם לאשר יתננה לו, אם לא כי מחטא הקדמוני נקנסה מיתה בעולם, ומפני סילוק גופו אינו בדין להיות הפסק למתנת האל המבורכת, אבל תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו שזהו בנו או בתו, ואם הוא בעונו ימות ובנים לא יהיו לו, ראויה ברכת השם שתשוב אל הקרוב אליו, כי זאת הברכה שזכה בה זה, אי זכותו גרמה לו או זכות אבותיו או עם הקרובים לו יותר למד כשרון המעשה שזכה עמו לנכסים, ולכן בהסתלק הוא וזרעו מהן בחטאו ראוים הקרובים שסייעו אותו לזכות להיות קודמין בהם לכל אדם.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל במתניתין דיש נוחלין, סדר נחלות כך הוא, איש כי ימות וגו', הבן קודם לבת, וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת. הבת קודמת לאחין, וכל יוצאי ירכה של בת קודמין לאחין. האחין או האחיות במקום שאין אחין, קודמין לאחי האב, וכל יוצאי ירכן של אחין או של אחיות קודמין לאחי האב. ואחי אביו, או אחיות אביו במקום שאין אחין לאב, קודמין לשאר קרובים. זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי ירכו. ועל הדרך הזה שאמרנו הולך ועולה עד ראש הדורות. לפיכך אין לך אחד מישראל שאין לו יורש. ומה שאמרו שם, שאין האם יורשת בניה, ודבר זה קבלה, והאחים מן האם אינם יורשין זה את זה. דמשפחת אם אינה קרויה משפחה. ובן ממזר או אח ממזר הרי זה יורש כשאר הבנים. ואפילו בן ממזר שנשתמד יורש הוא. אבל בן שפחה ונכרית אינו יורש ואינו כבן לשום דבר. וחכמים תקנו, שיהא האדם יורש את אשתו מן הנשואין וסמכו הדבר מן הכתוב.
וכתב הרמב"ם ז"ל, ומכלל זה הדין של נחלות בלי ספק היות הבכור נוטל פי שנים. שזו היא מכלל מצות הנחלות. ופי שנים פירושו שני חלקים. כלומר שאם היו שני אחין. עושין מן הממון שלשה חלקים והבכור נוטל השנים. ואם היו שלשה. עושין ממנו ארבעה חלקים ונוטל השנים, ואם הם חמשה. עושין ממנו ששה. ועל הדרך הזה לעולם.
ואין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסים המוחזקים לאביו, כלומר שבאו ברשות אביו בחייו, אבל לא בראויים לבוא אל אביו, שנאמר (דברים כא, יז): "בכל אשר ימצא לו". כיצד, אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו אין הבכור נוטל באותה ירושה פי שנים. וכן אם היתה לאביהם חוב שחייבים לו ואפילו בשטר או אפילו היתה לו ספינה בים אין לבכור בזה פי שנים, (שאין זה פי שנים) שאין זה מצוי לאביו. וכן מטעם זה אין הבכור נוטל בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביו. כגון שחת שנעשה דגן והאילנות שהוציאו פירותיהן. שכל זה לא היה מצוי לאביו בימיו, אבל אילן קטן שנעשה גדול שלא מחמת הוצאה אלא מעצמו גדל אחר מיתת אביו קודם חלוקה הבכור נוטל בזה פי שנים, דמצוי לאביו נקרא מכיון שלא נשתנה ענינו.
והאב נאמן לומר זה בני בכורי, ונאמן לומר זהו בני או זה אינו בני, שהתורה האמינתו בזה דכתיב (שם), ודרשו ז"ל (ב"ב קכז, ב) יכירנו לאחרים. ואפילר היה אחר מוחזק שהוא בן ראובן ואמר ראובן שאינו בנו, נאמן עליו ולא יירשנו. וכתב הרמב"ם ז"ל ויראה לי שאפילו היו לבן בנים. אף על פי שאינו נאמן עליו לומר אינו בנו לענין יחוס ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו. נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו.
ומה שאמרו ז"ל (ב"ב קכט, ב) גם כן בענין זה, שהאומר לאדם נכסי לך ואחריך לפלוני, אם הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום. דמכיון שזכה בנכסים והוא הראוי לירש אותם, אין לירושה הפסק עוד מפני תנאו של מוריש. ועם הפירושים הטובים והסברא ההוגנת למדנו בפרק יש נוחלין, שאפילו אמר לו בלשון מעכשיו, כגון שאמר לו נכסי לך ומעכשיו אחריך לפלוני, אף על פי כן אין לשני במקום ראשון כלום, מכיון שהראשון ראוי ליורשו. אבל אם אין ראשון ראוי ליורשו, ואמר לו מעכשיו אחריך לפלוני, זכה השני בגוף הנכסים. והראשון יאכל הפירות לבד כל ימי חייו. ואם לא אמר לו מעכשיו אלא נכסי לך ואחריך לפלוני, לא קנה שני אלא מה שישאר לראשון. ואם מכרן ראשון אין כח בשני להוציאו מיד לוקח לעולם, שבחזקת הראשון עומדין כל ימי חייו לכל חפציו, בין למכרם בין לתתם במתנה לכל מי שירצה. וכל כך הם נכסים אלו בחזקתו של ראשון, שאם אמר הנותן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, אם מת שני בחיי ראשון אמרו ז"ל בגמרא שיחזרו הנכסים ליורשי ראשון, לפי שהנותן לא שייר כלום במתנתו של ראשון אלא שינתנו הנכסים אחריו לשני, ומיד השני ומכחו יבאו לשלישי. ומכיון שהשני מת ואי אפשר לשלישי עוד שיזכה בהם מכח השני כמו שאמר הנותן, ישארו הנכסים ביד מי שהן ברשותו לו וליורשיו לעולם. והוא הדין שיש לנו לדון על הדרך שאמרנו היכא שאמר הנותן מתנתו בלשון אם, כגון שאמר נכסי לפלוני ואם מת ינתנו לפלוני. שאין אנו באין לדון כן מטעם לשון אחריך, אלא טעם הדבר מפני שאנו אומרים כי הראשון זוכה בגופן של נכסים ובפירותיהן, ולעולם מוחזקין בידו עד שנוכל להוציאן ממנו בראיה חזקה. אבל היכא שכתב נותן נכסי לך ואחריך לי או ליורשי, אף על פי שלא הזכיר לשון מעכשיו בשיור זה, יש לנו לדון שאם מת מקבל מתנה שיחזרו הנכסים לנותן או ליורשיו, ואפילו ירד ומכר מקבל מתנה הנותן מוציאן מיד לוקח לכשימות מקבל מתנה. שאמרו חכמים בזה, שכל שמשייר לעצמו או ליורשיו אינו אלא כמפרש מתנה זו תהיה לך לאכילת פירות כל ימי חייך.
וכלל הדברים שעלו בידינו בענין זה אחר יגיעה רבה. שכל זמן שהראשון ראוי לירש. מכיון שאמר לו המוריש נכסי לך אין בידו עור לתתם לאחר ואפילו ליורשו אחר, שמיד נכנסו הנכסים בחזקת יורש ואינו אחר כן אלא כמתנה תנאים בנכסי אדם אחר. וכענין הנאמר בענין זה בגמרא, הוא סבר יש לה הפסק. כלומר לירושה, ורחמנא אמר אין לה הפסק.
וגדולה מזאת למדונו מורינו ישמרם אל בראיות חזקות וברורות, שאפילו האומר למי שראוי ליורשו נכסי לך ואחריך להקדש, או אפילו אמר ומעכשיו אחריך להקדש, שהיורש זוכה בנכסים ויש לו למוכרן ולעשות בהן כל חפצת נפשו, ואין כח בהקדש לעולם להוציאן מיד לוקח או מקבל מתנה מן הטעם שכתבנו, ומכיון שאמר המוריש ליורשו נכסי לך זכה בנכסים ואין בידו להקדיש אותן עוד אלא הרי הוא כמקדיש נכסי אחרים. ומה שיש לעיין בענין זה שנראה בתחלת העיון קושיא כגון מה שאמרו ז"ל (קידושין כח, ב), אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ועוד דברים אחרים. כבר נשאנו ונתנו בהן ודקדקנו את כולן יפה, ועלה הענין מבורר כמו שכתבנו.
ויארך הענין אם באתי לכתוב הכל, ולא ממלאכת ספרי הוא, ואם תזכה בני ותפרוש מכמורת בים התלמוד, היא תעלה לך הכל. ויתר פרטי המצוה מבוארים בבבא בתרא פרק יש נוחלין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה וציוה בין בריא בין שכיב מרע שלא יירשנו הראוי ליורשו ביטל עשה זה, והוא שציוה כן בלשון ירושה כמו שאמרנו ,ואף על פי שאין בדבריו ממש כמו שכתבנו למעלה בתחלת הענין. והרמב"ן ז"ל כתב כי הרמב"ם ז"ל חיסר במקום זה שתי מצוות, אחת מצות עשה ואחת לא תעשה, ושתיהן בבכור, שהאדם מצווה להכיר הבכור במתת פי שנים לו, וזאת היא מצות עשה על האב שלא חשב אותה הרמב"ם ז"ל במנינו, וכמו כן מוזהר עליו מהעביר הבכורה ממנו, ועל זה נאמר "לא יוכל לבכר וגו'", וזאת האזהרה גם כן לא חשב אותה הרב הנזכר, אלא שכלל הכל במצות דין הנחלות.
קישורים עריכה
קיצור דרך: tryg/mcwa/400