ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ספר שמות/פרשת כי תשא

פרשת כי תשא יש בה ארבע מצות עשה וחמש מצות לא תעשה


מצות נתינת מחצית השקל בשנה עריכה

שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל. שהוא משקל עשרה גרה כסף בכל שנה ליד הכהנים, שנאמר (שמות ל יג) זה יתנו כל העובר על הפקודים. והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש, ומשם היו מוציאין [1] לקנות תמידין ומוספין וכל קרבן הקרב על הצבור ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים ושכר העושה לחם הפנים, והעומר ושתי הלחם, ופרה אדמה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית.

משרשי המצוה. שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם שתהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה ובענינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר, שוים במצוה אחת לפניו להעלות זכרון כולם על ידי המצוה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו. ועליית הזכרון הכל נאמר מצד המקבל על הדרך שכתבנו למעלה[2].

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה[3] שבאחד באדר משמיעין על השקלים, ושאפילו דל שבדלים חייב בו, ואם אין לו שואל מאחדים או מוכר כסותו שעליו ונותנו, שנאמר (שמות ל טו) והדל לא ימעיט, ואינו נותן בפעמים הרבה אלא הכל בפעם אחת, והוא משקל שמנים גרעיני שעורה, שהשקל השלם היה בימי משה משקל מאה וששים שעורה, והכל חייבין לתנם, כהנים לוים וישראלים, גרים ועבדים משוחררין אבל לא נשים ועבדים וקטנים, ואם נתנו מקבלים מהן, אבל לא מן הגוים, חלק ונחלה לא יהיה להם בתוכנו. ועוד אמרו זכרונם לברכה[4] שכל מי שאינו נותן חצי שקל ממש שהיה מטבע באותו זמן, ונותן בעבורו כסף במשקלו או פרוטות שמוסיף על משקל שקלו זה מעט, ואותו המעט נקרא קלבון (מטבע קטן). ואותו המעט הוא שכר השולחני שמשתכר כשהוא מחליף חצי שקל שהיה קבוע בשביל פרוטות. ולפיכך שנים שהביאו שקל שלם בין שניהם חייבין בקלבון, שאילו רצו להחליפו צריכים היו לתת הקלבון לשולחני, וכמו כן יתנוהו לגזבר, לפי שבחצי שקל חייבם הכתוב, ולכן חייבים בו או בערכו בכוון. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה[5] במי שאבד שקלו בדרך מה דינו, ויתר רובי פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת שקלים.

ונוהגת בזמן הבית שחייבים לתת אותה כל ישראל, בין העומדין בארץ או חוצה לארץ. ושלא בזמן הבית -- אין חייב בה אדם ואפילו העומדים בארץ. והעובר עליה ולא נתנו -- בטל עשה וענשו גדול מאד שפרש עצמו מן הצבור ואינו בכלל כפרתן. ועכשיו בעונותינו, שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל [6] לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא עד ולקחת את כסף הכפורים בשבת שהוא לפני ראש חדש אדר לעולם.


מצות קדוש ידים ורגלים בשעת עבודה עריכה

לרחוץ [7] הידים ורגלים בכל עת הכנס להיכל [8] והבא לעבוד עבודה, וזאת היא מצות קדוש ידים ורגלים, שנאמר (שמות ל יט) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד וגו' או בגשתם אל המזבח וגו'.

משרשי המצוה. היסוד הקבוע שאמרנו להגדיל כבוד הבית וכל המלאכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית. ומזה השרש אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט ב) שאין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם אחת בבקר, ועובד כל היום וכל הלילה, והוא שלא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו. נראה מכל זה שאין הכונה ברחיצה מתחלה אלא להגדלת כבוד הבית שאפילו היה טהור ונקי בתחלת בואו שם צריך לרחוץ. ומשהתחיל בעבודה, אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה זולתי ביום הכפורים לרוב חמרו של יום, לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו טהור, נקי וקדוש.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים כ ב) שהיוצא חוץ לחומת העזרה טעון קדוש ידים, ואם קדש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר, אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידים נפסלות בלינה. ושמצוה לכתחלה לרחוץ בשחרית פניו ידיו ורגליו, ושמצוה לקדש במי הכיור (שם כב ב) ואם קדש מאחד מכלי שרת כשר דיעבד, אבל לא מכלי חול אפילו דיעבד. ושאין מכניסין ידיהן לתוכו אלא שופכין ממנו על ידיהם, וגם זה דרך כבוד, ואין אנו מצריכין כן בענין נטילת ידים בחולין ליטול מן הכלי ולא בתוכו, שאף על פי שאנו מצריכין כלי לנטילת חולין, ויסוד הדבר הוא מפני שמצאנו כלי לנטילה בקודש, מכל מקום בקדושה הוא דמעט רחמנא ממנו ולא בתוכו, אבל בחולין אין לנו מעוט. ואף על פי שנטילת החולין משום סרך הקדשים היא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (חולין קכ א) משום סרך תרומה, מכל מקום אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם, ודי לנו לחייב בנטילה ובכלי בחילין משום סרך זה, ולהניח מעוטו דממנו שנאמר בו במקומו. ואפילו בתרומה עצמה נטילת ידים בה מדרבנן הוא, כי מן התורה לא נמצא טהרה רק בכל הגוף בבת אחת. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין שם) שהנטילה מדכתיב (ויקרא טו יא) וידיו לא שטף וגו', אסמכתא בעלמא הוא, כן כתוב בספר המצות של הרמב"ן זכרונו לברכה.[9].

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים כא ב) כמה מים צריך להיות בכיור אין פחות משיעור מים הראויין לנטילת ארבעה אנשים, שנאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם", והיו אהרן אלעזר ואיתמר ופנחס עמהם. וכל מים כשרין לקידוש, בין מי מעין או מי מקוה, ונפסלין בלינה. וכיצד מצות קדוש [10], מניח ידו הימנית על רגלו הימנית, וידו השמאלית על רגלו השמאלית, ורוחץ עומד ולא יושב, לפי שמכלל העבודה הוא קידוש ידים ורגלים, וכל עבודות המקדש מעומד הן, שנאמר (דברים יח ה) לעמד לשרת. וכל זה למעלת הבית. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שני מזבחים.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה בלבד. והעובר עליה ולא קדש ידיו ורגליו שחרית, או שיצא מן המקדש והסיח דעתו וחזר ועבד בלא קידוש -- חייב מיתה בידי שמים, ועבודתו פסולה, בין כהן גדול או הדיוט.


מצות משיחת כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה עריכה

לעשות שמן המשחה על הענין שצותה התורה לעשותו שנאמר (שמות ל כה) ועשית אותו שמן משחת קדש וגו'. שיהיה מוכן למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה כמו שכתוב (ויקרא כא י) והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. וכן מושחין בו קצת המלכים, וכן גם משחו בו הכלים של בית המקדש, ולא יצטרכו למשוח לעתיד אלא בעבודה יתקדשו, וזהו שכתוב (שמות ל לא) יהיה זה לי לדורתיכם, כן אמרו זכרונם לברכה בספרי (נשא ז א).

משרשי המצוה. שרצה האל ברוך הוא שנעשה פעולה בנפשותינו ביום שנעלה להתחנך בכבוד עבודתו הקדושה תראה בנו גדולה ושבח, וזהו משיחת השמן, לפי שענין המשיחה בשמן הטוב לא יעשוהו רק למלכים והשרים הגדולים. וגם מיסוד המצוה להיותו מוכן בבית לעת הצורך למעלת המקום, כי ידוע על דרך משל כי ממעלת בעל הבית הנכבד להיות מוכן בבית כל הצריך בה ולא תתעכב שם מלאכה עד הכן הצריך אליה.

דיני המצוה. כגון מעשה השמן כיצד נעשה, מר קנמון קדה חמש מאות שקל מכל אחד, אלא שהקנמון נשקל בין שתי פעמים להרבות בו שתי הכרעות, וקנה-בושם חמשים ומאתים שקל, וכולם נמצאים באיי הודו, ושמן זית שיעור הין, שהוא שנים עשר לוג, ואחר זה שיתבשל הכל כדי צרכו חוזר הכל למדת השמן שהוא שנים עשר לוג, וסימן "יהיה זה" בגימטריא י"ב הוי, ויתר פרטיה בפרק ראשון מכריתות (דף ה:).

ונוהגת בזמן הבית, והיא ממצוה המוטלות על הצבור כמו בנין הבית וכליה.


מצות שביתת הארץ בשנת השמיטה עריכה

לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית, שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ובא הפירוש, שעל שנה השביעית נאמר, שנצטוינו שלא לעסוק בה כלל בעבודת הארץ. ונכפלה המצוה הזו באמרו במקום אחר (ויקרא כה ה) שנת שבתון יהיה לארץ. וכן ושבתה הארץ שבת ליי (שם ב). וכבר כתבתי [11] כל ענינה משלם למעלה בסדר אם כסף תלוה את עמי במצות והשביעית תשמטנה ונטשתה שבאה לצוות על הפקר פירות שנה זו לכל, ואף על פי שכאן היה מקומו.


שלא יסוך זר בשמן המשחה עריכה

שלא למשוח בשמן המשחה שעשה משה אלא כהנים לבד. שנאמר (שמות ל לב) על בשר אדם לא ייסך. ונתבאר בכתוב שמי שמשח (שנמשח) בו במזיד, חייב כרת, שנאמר (שם לג) ואשר יתן ממנו על זר ונכרת. ואם נמשח בו בשוגג, חייב חטאת קבועה. כלומר, שאין חילוק בו בין הדל והעשיר אלא דבר קבוע הוא לכל.

משרשי מצוה זו. גם כן להגדלת הבית וכל אשר בו, ולכן אין ראוי להדיוטות להשתמש באותו השמן הנכבד שבבית רק הנבחרים בעם לבד, שהם כהנים ומלכים. ובכן בהמנע ההמון ממנו, ייקר בעיניהם עד מאד ויתאוו אליו, כי גודל ערך הדברים בלב רוב בני אדם לפי מיעוט המצאם אצלם.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות ו ב) שחיוב הכרת והקרבן אינו עד שיסוך ממנו שיעור כזית, ושלא חייבנו הכתוב (שם ה ב) אלא על אותו שעשה משה ולא על אחר שיעשה שום אדם, וקבלה בידינו (שם) שנס נעשה בו שיספיק לעולם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שאין מושחין בו לדורות כל הכהנים המתחנכים לעבודה אלא כהן גדול ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד, וכל שאר מלכים אינם נמשחין בזה השמן אלא בשמן אפרסמון, והחילוק שיש במעשה משיחת המלך למעשה משיחת הכהן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שאין מושחין מלך בן מלך אלא אם כן יש עליו מחלוקת, ועל כן נמשח שלמה. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי [ראשון] מכריתות[12]

ונוהגת מצוה זו של איסור משיחת השמן בכל מקום שימצא ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וסך ממנו כזית במזיד, חייב כרת; בשוגג, חייב חטאת קבועה.


שלא לעשות במתכונת שמן המשחה עריכה

שלא לעשות שמן המשחה, שנאמר (שמות ל לב) ובמתכונתו לא תעשו.

משרשי המצוה. מה שכתבנו באיסור משיחתו (במצוה הקודמת). ענין המצוה, שאמרו זכרונם לברכה (כריתות ה ב) כי מעולם לא נעשה ממנו אלא אותו שעשה משה במדבר, ואמרו שנס נעשה בו שכולו קיים לעתיד לבוא, ומה שהוציאו ממנו למשיחת המשכן וכליו, הברכה השלימה. ושאין חייבין על עשייתו אלא כשעשאוהו בסכום סממניו, וזהו לשון "במתכנתו" מלשון חשבון כלומר, בחשבון סממניו, ויתר פרטיה מבוארים בפרק ראשון מכריתות [שם].

ונוהגת מצוה זו של איסור עשיית השמן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה ממנו במזיד, חייב כרת; בשוגג, חייב חטאת קבועה.


שלא לעשות במתכונת הקטרת עריכה

שלא לעשות קטרת כדמות קטרת, כלומר שתהיה הרכבתו על ענין אותם המשקלים ויכון להקטיר לעצמו בה, שנאמר (שמות ל לז) במתכנתה לא תעשו לכם. ונאמר עליה (שם לח) "איש אשר יעשה כמוה להריח בה" כלומר, שיתכון בעשיתה להקטיר עצמו.

משרשי המצוה. מה שכתוב [13] באיסור משיחת השמן.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות ה א) שהעושה אותה להתלמד או למכרה לצבור פטור, והעושה אפילו קצת ממנה כל זמן שנעשה אותו קצת לפי משקלת הקטרת שחייב. ומה שאמרו [14] שהקטרת היתה נעשית בזמן הבית בכל שנה ושנה, ואם חסר העושה אותה אחת מסממניה חייב מיתה. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק ראשון מכריתות.

ונוהגת מצוה זו של איסור עשייתה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה ממנה לפי משקלה להריח בה במזיד חייב כרת, בשוגג חייב חטאת קבועה. אבל המריח בה לבד ולא עשאה, אינו חייב כרת אלא דינו כדין כל הנהנה מן ההקדש.


שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודה זרה עריכה

שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודה זרה, שנאמר (שמות ל"ד, י"ב-ט"ו) השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו' וקרא לך ואכלת מזבחו.

משרשי המצוה. להרחיק ולסלק כל ענין עבודה זרה וכל דבר המיוחס אליה מבין עינינו ומחשבותינו. וביסוד ריחוק העבודה זרה, כתבנו למעלה [15] מה שידענו בו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה[16] שכל דבר שעשו ממנו תקרובת לעבודה זרה אסור, אפילו מים ומלח. כלומר, שאף על פי שמים ומלח הם דברים קלים ואפשר לומר בהם שאינם לתקרובת ולא הניחום לפני עבודה זרה לכונת כבוד כלל, אף על פי כן אסור. וכן אסרו זכרונם לברכה[17] לרוב ריחוק כל יין של גוי אף על פי שלא ידענו בו שנסכוהו לעבודה זרה, והוא נקרא להם 'סתם יינם'. אלא שחילקו זכרונם לברכה [18] בין הנסך הידוע לסתם יינם; שהידוע איסורו במשהו מן התורה, ולוקין עליו, מדכתיב (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ובסתם יינם שאין איסורו אלא מדבריהם אין בחיוב שתייתו אלא מכת מרדות, ובשותה ממנו רביעית, אבל בפחות מרביעית אין בו מכת מרדות. ומכל מקום אסור הוא מדבריהם אפילו במשהו בהנאה. ובשאר דברים שבעולם חוץ מיין לא החמירו זכרונם לברכה לאסור כל הנמצא בידם בסתם מפני חשש תקרובת עבודה זרה או חשש עבודה זרה עצמה זולתי בדברים שבהם ניכר שהם עשאום לכך, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ע"ז מא א) בענין צלמים שסתם הצלמים לעבודה זרה יעשום, ולפיכך אסרו אותם. ואפילו המוצא אותם מושלכים אינו רשאי ליטלם כי אם בתנאים ידועים כמו שפירשו הם זכרונם לברכה (שם מא א). וכן נראה בודאי בכל דבר שהישראל חושב שנעשה בו תקרובת שאסור לו ללוקחו מהם.

ועוד עשו הרחקות רבות בענין היין לפי שהיה עיקר שמחת הזבח להם, ועוד שהתורה הזכירה איסורו בפירוש, כמו שכתוב בפרשת האזינו (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם. ועל כן החמירו זכרונם לברכה בו ואמרו[19] להרחקת הענין שאפילו יין של ישראל מיד שיגע בו גוי יהא אסור אפילו בהנאה. ואל יקשה עליך איך יוכל הגוי לאסור יין של ישראל, והא קיימא לן[20] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מפני שלא נאמר זה אלא כגון משתחוה לבהמת חברו שלא עשה מעשה בגוף הדבר, אבל כל זמן שיעשה מעשה בגוף הדבר ואפילו מעשה מועט כי האי דנגיעה -- יש לו כח לאסור דבר שאינו שלו מדרבנן שהחמירו בדבר, אבל לא מדאוריתא עד שיעשה מעשה גדול, כגון שחיטת בהמה שהוא מעשה גדול. וכן אם נסך היין לפני העבודה זרה ממש גם זה הוא מעשה גדול. אבל בנגיעה ביין שלא בפני עבודה זרה -- מעשה מועט הוא, ומכיון שהוא מועט ואין האיסור אלא מדרבנן התירו זכרונם לברכה [21] ליטול תשלום מה שאסר מיד האוסר. ואף על פי שבגוף הדבר החמירו לאסרו בהנאה -- בתשלומין לא החמירו לפי שאין התשלומין אלא כעין תשלומי נזק ואינו נהנה מדבר האסור אלא שלוקח תשלומי נזקו מיד האוסר.

וכן החמירו זכרונם לברכה הרבה בריחוק יין שנתנסך ממש לעבודה זרה או בכל דבר שהוא מעבודה זרה יותר מכל איסורין שבתורה, שאין לך דבר שאסור בהנאה בכל התורה שנתערב בהיתר ואיננו ניכר, שלא יהא תקנה בהנאתו, ואפילו לח בלח, עם מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל בגמרא[22] שימכר כולו לגוים חוץ מדמי האיסור שבו, והוא שיהא מן הדברים שאינן נקחין מן הגוי כדי שלא יכשל בהן שום אדם מישראל שיקחנו מן הגוי. אבל ביין נסך גמור ובכל דברי עבודה זרה -- אין להם תקנה בימכר כולו לגוי וכו', וכל שכן שאין להם תקנה ביוליך הנאה לים המלח. ומיהו דוקא כשנתערב יין נסך ממש ואפילו טיפה ממנו בקנקן מחזיק כמה סאין הוא דין זה שאין תקנה להנאתו לעולם. אבל אם נתערב ממנו חבית אחת בחביות אחרות של יין -- כשר, כיון שלא נתערב גוף האסור ממש אלא כל אחד בפני עצמו הוא עומד, יש לו תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל שימכר כולו לגוים וכו'. וכן בסתם יינן יש לו תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל ואפילו נתערב ממש, כדין שאר איסורין, כיון שאינו יין נסך גמור.

ועוד יש לך לדעת שכל איסורין שבתורה שאוסרין תערובתן בהנאה אין אוסרין אותן אלא אם כן יש מן האיסור שנתערב בהיתר בכדי נתינת טעם בהיתר, זולתי אם יהיה אותו איסור דבר חשוב, כי כל דבר חשוב כגון חתיכה הראויה להתכבד וכיוצא בה אוסרין בכל שהן. אבל כל שאינו דבר חשוב אינו אוסר תערובתו בהנאה אלא אם כן יהיה בו בכדי נתינת טעם, כמו שאמרנו (ע"ז עג א) חוץ מיין נסך וכל עניני עבודה זרה שאוסרין במשהו בהנאה כל שנתערב עמהם. ואין שום דבר אחר בעולם יוצא מכלל זה חוץ מכלאי הכרם (וערלה) וחמץ בפסח לדעת קצת מפרשין שהן אוסרין בהנאה תערובתן באחד ומאתים, בין במינן בין שלא במינן, (ותרומה) (וערלה) [ועולה] באחד ומאה. ולענין התקנה שיש להם כבר אמרנו כי לכל האיסורין יש תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל חוץ מכל איסורי עבודה זרה, שנתרבה גוף האיסור ממש, שאין לו שום תקנה לעולם, וזהו מחומר עבודה זרה. והפך והפך בגמרא כי כל זה תמצא בה מבואר עם הפרושים הטובים. ושמור הדברים כי בהרבה מקומות בתלמוד תצטרך אליהן, ועל כן הארכתי בהן שלא כמנהגי בקונטרסין אלו.

ועוד הרחיקונו זכרונם לברכה[23] מאיסור יין נסך לומר שאפילו שכר של יין נסך יהא אסור בהנאה. גם הפליגו ברחוקו לומר שאפילו הנשכר לשבור חביות יין נסך אם יהיה שכרו אסור מפני שהוא רוצה בקיומו זמן מועט, כלומר, שרוצה שיהיה קיים היין בחביות עד שישברם הוא כדי שירויח שכרו על השבירה, כי הם זכרונם לברכה רצו לעקור ממחשבתנו שלא נהיה חפצים בקיומו אפילו רגע אחד לרוב מיאוסנו בכל מיני עבודה זרה והיתה התשובה ישבר ותבוא עליו ברכה שממעט את התפלה.

ויתר פרטיה הרבים, כגון מי שעושה יין נסך לאוסרו אפילו בהנאה, ומי אוסרו בשתיה דוקא(?), ומאימתי נעשה יין נסך, ודיני מגעו של גוי בכונה ושלא בכונה, וכחו וכח כחו וסיוע ישראל עמו, ואי זו שמירה תספיק לנו בייננו בביתו של גוי או בביתנו אם יש שם גוי, או בקרון והניח שם גוי, כגון הנכנס והיוצא שמותר היין, ודיני האיסור שיש לנו בכלי יינן, ודיני הכשרן, ורובי הפרטים שבאו לנו גם כן בכלי בשוליהן והוא הענין הנקרא געולי גוים, ודיני ריחוקנו שלא לשקץ נפשנו גם כן בענינין הנגררים אחר דברים אלו המאוסים, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות טז ב) שלא לאכול ולשתות בכלים מאוסים, כגון כלי השתן והצואה וקרנא דאומנא לפי שיש בדבר שיקוץ הנפש. ויתר פרטיה אלו, מבוארים בפרקים האחרונים של עבודה זרה וקצת מהן בחולין.

ונוהגת אזהרה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כל שהוא או שתה אפילו טפת יין נסך גמור במזיד לוקה. שאין דין דברים אלו כדין שאר דיני אסורי מאכלות שהן בכזית ודין שתיה ברביעית, לפי שעל עבודה זרה הזהירה תורה ואמרה (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כלומר, ואפילו כל שהוא.

בזאת המניעה של יין נסך הרמב"ם זכרונו לברכה[24] והרמב"ן[25] זכרונו לברכה שניהם יודו שיש בזה לאו ושהוא נמנה בחשבון הלאוין, אמנם נחלקו בו בענין זה [26], כי הרמב"ם זכרונו לברכה יוציא איסור יין נסך מן המקרא שכתוב בפרשת האזינו שנאמר (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם, ואיסור שאר תקרובת עבודה זרה מ"לא ידבק בידך מאומה מן החרם", ומ"לא תביא תועבה" (דברים ז כו). והרמב"ן זכרונו לברכה כתב, כי מפסוק זה של ד"השמר לך" נלמד איסור כל תקרובת עבודה זרה ויין נסך בכלל. ואני כתבתי זה המקרא כדעתו שלא כמנהגי בכל הספר, כי כולם כתבתים כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. אבל בכאן ראיתי שהפסוק הזה נאה מאד לדרש ממנו הענין, ועוד שיש בו אזהרה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (עירובין צו א) כל מקום שנאמר בו השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, ובפסוק ישתו יין נסיכם אין שם אזהרה. וגם ראיתי גדולים ממחשבי המצות שכתבו כן.


שלא לאכול בשר בחלב עריכה

שלא לאכול בשר וחלב שנתבשלו ביחד, שנאמר (שמות לד כו) לא תבשל גדי בחלב אמו. וזה הכתוב בא לאסור האכילה וההנאה בבשר בחלב. ואל יקשה עליך, אם כן למה לא נאמר בפירוש איסורו ב'לא תאכל', והוציאו בלשון 'בשול' -- שהתשובה בזה מפני שנתחדשה איסור אכילתו מאיסור שאר אכילת אסורין, ששאר אסורין אין חיובן אלא אם כן נהנה באכילתן, וכאן אפילו לא נהנה באכילתן מכיון שבלעו ואפילו יבלענו חם ושורף גרונו בו וכיוצא בו שאין לו הנאה בו מכל מקום לוקה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בפרק שני מפסחים (דף כה.) להכי לא כתב רחמנא אכילה בגופיה למימרא שלוקין עליו שלא כדרך הנאתו. ומכל מקום אין לוקין עליו [27] אלא דרך בישול כלשון שהוציא הכתוב אסורו.

ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם קטו ב) שזה שנכתב בתורה איסור הבישול שלש פעמים שהוא ללמד איסור אכילה ואיסור בשול ואיסור הנאה, אין ראוי לנו למנות בחשבון הלאוין אלא השנים, לפי שאיסור אכילה והנאה דבר אחד הוא, כמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) כל מקום שנאמר לא תאכל, לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כי התורה תוציא כל ההנאות דרך כלל בלשון אכילה, לפי שהיא הנאה תמידית לאדם וצריך אליה, וכענין שכתוב (שמות כה יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שיכנה ההנאה לאכילה.

ואם תתפש עלי, אם כן למה נכתבו שלשה לאוין, דשנים יספיקו לפי זה שאמרתי? יש להשיבך, דודאי אם נכתב במקום אחר לא תבשל שילמד על איסור בשול, ובמקום אחר לא תאכל שיכלל אסור הנאה ואכילה כמו שאמרנו, היה בדין שלא יכתב השלישי, שאין צרך עוד בו, שכבר היינו למדים אכילה והנאה בלא תאכל מן הכלל שבידינו דבכלל אכילה הנאה במשמע. אבל עכשיו שלא הוזכרה בו אכילה בשום מקום, לא היינו למדים ההנאה אלא עם הלאו השלישי. ואין לך לשאול עוד ולמה לא כתב רחמנא לא תאכל באחד מהם ויספיק בשנים? שכבר הודעתיך כי לענין נצטרך שלא יזכיר בו הכתוב לשון אכילה, מפני שהחיוב בו אפילו שלא כדרך הנאתו. למדנו מעתה כי מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין שם) חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה וחד לאסור בשול אין הכונה בהם שיהיה הכתוב השלישי ללאו אחר, אלא שנצטרך ללמוד ממנו הנאה, וברוך שבחר בדבריהם.

משרשי המצוה. כתבנו (מצוה צב) באיסור הבישול בפרשת ואלה המשפטים על צד הפשט מה שיכולנו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קיג א) שאין איסור בשר בחלב מן התורה אלא בבשר בהמה טהורה, אבל לא בבהמה טמא ולא בחיה אפילו טהורה, ולא בעוף, בין טהור בין טמא, ונסמכו בזו במה שכתוב שלש פעמים בתורה 'גדי' שהוא לשון מיעוט, שהיה לו לכתוב בשר, ובא הפרוש על זה (חולין קיג א) גדי ולא בהמה טמאה, גדי ולא חיה, גדי ולא עוף. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה כי שלשה אלה מותר לבשלם בחלב ומותרין בהנאה, אבל באכילה אסרום זכרונם לברכה לגדר בשר בהמה שאסור דבר תורה, כדי שלא יתחלף לבני אדם בשר בבשר, ולפיכך מפני שהדבר קרוב שבשר בבשר מתחלף, החמירו גם בגדר זה כמו שהחמירו בבשר הבהמה ממש בקצת ענינים שאסרו בהם שלא להעלותם על השלחן כלל. ולפי דעת קצת המפרשים חייבו בהם גם כן שהייה בין אכילתם לאכילת הגבינה כמו בעיקר האיסור דהיינו בשר בהמה, אבל בבשר דגים וחגבים לא גדרו בהם כלל, שאין בשרם דומה כלל לבשר בהמה ולא יבואו בני אדם לטעות בזה.

ועוד החמירו בענין זה (שם קח א) גם שיש איסור מחדש בזה יותר משאר איסורי מאכלות לפי קצת מן הפרושים, שבענין בשר בחלב אם נתערב חלב עם הבשר ואין בחתיכת הבשר שנתערב בו ששים כנגד החלב אנו רואין שניהם כחתיכת איסור, ואם נפלה אותה חתיכה בקדרת בשר או בקדרת חלב משערין בכולה, וזהו אמרם זכרונם לברכה (חולין קע א) חתיכה עצמה נעשית נבלה, והטעם מפני שתערובתן אוסרתם, ולפיכך אחר שנתערבו הרי הן כחתיכת נבלה. ובשאר אסורין אינו כן, שאיסור שנתערב בחתיכת היתר ואין בחתיכה ששים לבטל האיסור ואחר כך נפלה לקדרה -- אין משערין אלא בשיעור האיסור שנפל בה והיא בעצמה תסייע להעלות האיסור, לפי שאותה חתיכה לא נעשית נבילה ונמצא ההיתר שבה כמו שאר ההיתר שבקדרה ומסייע להעלות האיסור. ואמנם החתיכה עצמה אם היא ניכרת אסורה לעולם כדעת קצת מן המפרשים.

ואמרו זכרונם לברכה (תמורה לג א) שאפרו של בשר בחלב אסור כאפר כל אסורי הנאה שטעונין קבורה. ואמרו גם כן (חולין קיג ב) שלא אסרה תורה בשר בחלב אלא בחלב של בהמה חיה, אבל בחלב המתה אינו נאסר. ולפיכך הכחל מותר מן התורה בחלבו, אלא שחכמים אסרוהו לגדר עד שימרק חלבו ממנו, כמו שנבאר במקומו [28]. וחלב הנמצא בקיבת הבהמה יש בו שני היתרין -- אחד שהוא בכלל חלב של מתה, ועוד שאינו אלא כפרש בעלמא שכבר נתעכל שם, ולפיכך מותר לכתחלה, ואין צריך לומר שהנמצא שם קרוש מותר שהוא ודאי כפרש, אלא אפילו הצלול התירו הגאונים. המבשל שליל בחלב חייב, וכן האוכלו, אבל המבשל שליה או עור וגידין ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים -- פטור. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שמיני מחולין [29].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הבשר והחלב שנתבשלו יחד במזיד לוקה. אבל נהנה בו, כגון שנתנו או מכרו -- אינו לוקה, לפי שאפשר להנאה בלי מעשה. וכל שאין בו מעשה -- אין לוקין עליו, ואפילו סך ממנו, אפשר דלא לקי לפי שהוא שלא כדרך הנאתו, שאינו עשוי לסוך, ויש לדון בו גם כן שילקה.

  1. ^ (משנה, שקלים ד)
  2. ^ (מצוה צז)
  3. ^ (משנה, שקלים א)
  4. ^ (משנה, שקלים א, ו)
  5. ^ (שקלים פ"ב מ"א)
  6. ^ (מגילה כט א)
  7. ^ (סהמ"צ להרמב"ם עשה כד)
  8. ^ (עי' תוס' יומא ה ב בד"ה להביא)
  9. ^ (עי' ספר המצוות שרש א בד"ה בתשובה השנית)
  10. ^ (זבחים יט ב)
  11. ^ (לעיל מצוה פד)
  12. ^ [פ"א ופ"ב מהלכות כלי המקדש]
  13. ^ (במצוה קח)
  14. ^ (שם ו א)
  15. ^ (מצוה כו , פו)
  16. ^ (ע"ז נא ב)
  17. ^ (שם כט ב)
  18. ^ (שם עד א)
  19. ^ (ע"ז נח א)
  20. ^ (חולין מ ב)
  21. ^ (ע"ז נט ב)
  22. ^ (שם עד א)
  23. ^ (שם סב א)
  24. ^ (בספר המצוות)
  25. ^ (בהשגותיו)
  26. ^ (ספר המצוות ל"ת קצ"ד)
  27. ^ (חולין קח א)
  28. ^ (שם קט ב)
  29. ^ (קג ב)