ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ספר במדבר/פרשת קרח

פרשת קרח יש בה חמשה מצות עשה ושלשה מצות לא תעשה


מצות שמירת המקדשעריכה

שנצטוו הכהנים והלוים לשמר המקדש וללכת סביבו תמיד בכל לילה ולילה כל הלילה ‏[1]. ושמירה זו היא כדי לכבדו ולרוממו ולפארו, לא מהיות שום פחד מאויב חלילה. שנאמר (במדבר יח ד) ושמרו את משמרת אהל מועד. ולשון ספרי (כאן), ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות. הכהנים מבפנים, והלוים אף מבחוץ, כלומר לשמר אותו וללכת סביבו. ובמכלתא אמרו (ספרי זוטא כאן) ושמרו את משמרת אהל מועד. אין לי אלא בעשה וכו', הנה התבאר ששמירתו מצות עשה היא. ושם נאמר עוד גדלה למקדש שיש עליו שומרין אינו דומה פלטרין שיש עליה שומרין לפלטרין שאין עליה שומרין, וידוע שפלטרין שם ההיכל.

משרשי המצוה. מה שכבר כתבתי כמה פעמים, כי בכבוד הבית סבה לתת מוראו אל לב בני אדם, ובבואנו שם לבקש תחנה וסליחה מאת אדון הכל יתרככו הלבבות אל התשובה במהרה, וכענין שאמרנו בארכה בסדר ואתה תצוה (מצוה צח) ומכבודו של בית הוא, למנות עליו שומרים כדרך המלכים הגדולים אשר בארץ שיעשו כן, וכמו שבא במכלתא, אינו דומה וכו' כמו שכתוב בסמוך.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מדות א, א ב) שארבעה ועשרים אדם שומרים אותו בכל לילה בארבעה ועשרים מקומות, הכהנים שומרים בשלשה מקומות מבפנים, והלוים מבחוץ, ומעמידין אחד שהיה מחזר על המשמרות כל הלילה ואבוקות דולקות לפניו, ואיש הר הבית נקרא, וכל משמר שאינו עומד ואומר לו איש הר הבית שלום עליך נכר שהוא ישן, וחובטו במקלו, ורשות היה לו לשרף את כסותו, עד שהיו אומרים בירושלים מה קול בעזרה? קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן על משמרו.

ויתר פרטיה, כגון היכן היו הלוים והכהנים שומרים? ואם ארע קרי לאחד מהם כיצד הוא עושה? וכיצד סדרן ומעשיהן סמוך לשחר? הכל מתבאר יפה בפרק ראשון ממסכת תמיד ומסכת מדות ‏[2].

ונוהגת בכהנים ולוים בזכרים בזמן הבית, כי הם נתיחדו בצואת שמירת המקדש ולא הישראלים. ואם עברו על זה ובטלו שמירה זו בטלו עשה, מלבד שעברו על לא תעשה, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה שצז) פעזרת השם.


מצות פדיון בכור אדםעריכה

לפדות בכור אדם, כלומר, שמצוה על כל איש מישראל, שיפדה מן הכהן בנו שהוא בכור לאמו הישראלית שנאמר (במדבר יח טו) אך פדה תפדה את בכור האדם. ומצאנו במקום אחר, שתלה הכתוב הבכורה בפטר רחם, שנאמר בסדר בא אל פרעה (שמות יג ב) כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא, ופרוש פטר רחם פתיחת רחם, כלומר, שהיה ראשון לפתח רחם אמו, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (בכורות מו א), שהבא אחר הנפלים, כל נפל שאמו טמאה לדה מחמתו, הבא אחריו אינו בכור לכהן, מפני שלא פתח זה רחם אמו, שהנפל פתחו שקדם לו, אבל כל נפל שאין אמו טמאה לדה בשבילו, הבא אחדיו בכור לכהן. ובמסכת נדה (דף כא.) יתבאר חלוק זה, ובמסכת בכורות (שם) יתעאר כמו כן איזהו בכור לכהן ולא לנחלה, או בכור לנחלה ולא לכהן? גם אמר שם, שיש בכור לכל, ויש שאינו בכור לאחד מהם.

משרשי המצוה. כתבתי מה שידעתי בסדר בא בא אל פרעה ועין שם (מצוה יח).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם מט א) שמצות הפדיון הוא, משיש לו שלשים יום ומעלה, שיצא מכלל נפל, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה. ומצוה זו (קידושין כט א) מוטלת על האב, עבר האב ולא רצה לפדותו מצוה על הבן לפדות עצמו משיגדיל, והפדיון הוא, בין בכסף השוה חמש סלעים, בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון, יצאו עבדים וקרקעות ושטרות, שאם פדהו בהן אינו פדוי. חמש סלעים של פדיון האב יכול לתנם לכהן אחד או לכהנים הרבה, והחיוב לתנו לכהן זכר ולא לכהנת דאהרן ובניו כתיב בכסף פדיון בכור, ואם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון אחר שנתנו לו יצא ידי חובה, ובלבד שלא יתננו הוא לו על מנת כן. ואם נתנו לו על מנת כן אין בנו פדוי, עד שיגמר בלבו לתנו לו מתנה גמורה. ואם פרש ונתן לו על מנת להחזיר ונתפיס הכהן בכך בנו פדוי.

וכן למדונו רבותינו שבזמננו, שבסדר כזה עושין פדיון הבן, מביאין כוס יין והדס לבית אבי הבן או למקום אחר, והכהן שיבחר בו האב לתת לו פדיון בנו מברך תחלה על היין ועל ההדס, ואחר כך מברך ברכה זו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדש עבר במעי אמו, ולארבעים יום חלק את אבריו מאתים ארבעים ושמנה אברים, ואחר כך נפח בו נשמה, כדכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו וגו'. עור ובשר הלבישו, ובעצמות וגידים סוככו, כדכתיב (איוב י יא) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסככני. וצוה לו מאכל ומשתה, דבש וחלב, להתענג בו, וזמן לו שני מלאכי השרת לשמרו בתוך מעי אמו, דכתיב חיים וחסד וגו' אמו אומרת זה בני בכורי, שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני, אביו אומר, זה בני בכורי הוא, ואני מזהר לפדותו. שנאמר (שמות יג יג) וכל בכור אדם בבניך תפדה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שכשם שזכית את אביו לפדותו כן תזכהו לתורה לחפה ולמעשים טובים, ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונם. ואבי הבן מברך שתים ‏[3] על פדיון הבן, ושהחינו. ונותן לכהן הפדיון הידוע, שהוא חמש סלעים, כמו שקצוב בתורה, והם ששים ארגינ"ץ של כסף צרוף במשקל ארצנו, ואחר הפדיון, מברך הכהן שלש ברכות אלו שכתבנו.

עוד כתב הרמב"ן זכרונו לברכה, שבשעה שנותן האב כסף פדיונו לכהן, שנותן בנו ביד הכהן ואומר לו הכהן איזה חביב עליך יותר, בנך או חמש סלעים הללו? והאב משיב בני חביב עלי. מיד נוטל הכהן הדינרין ומוליכן בידו על ראש הבן ואומר זה תחת זה, חלוף זה, זה מחלל על זה, יצא זה לכהן, ויכנס זה הבן לחיים ולתורה וליראת שמים, יהי רצון, שכשם שנכנס לפדיון כן יכנס לתורה ולחפה ולמעשים טובים, ונאמר אמן. ונתן הכהן את ידיו על ראש הבן ומברכו כפי שיודע לברכו, כגון יי שמרך וגו' (תהלים קכא ה). כי ארך ימים ושנות חיים וגו' (משלי ג ב), יי ישמרך מכל רע ישמר את נפשך וגו' (תהלים שם ז). ומוציאו לכל חפצו. ויתר פרטיה, במסכת בכורות ‏[4].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בישראלים הזכרים אבל לא בנקבות, שכך קבלנו (קידושין כט א) שהאיש שהוא חייב לפדות עצמו הוא חייב לפדות בנו, אבל לא האשה שהיא אינה בת פדיה. וכן אינה נוהגת בכהנים ולוים (בכורות ד א) מקל וחמר אם הם פטרו ישראל במדבר מפדיון בכורות דין הוא שיפטרו את עצמן, ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם מז א), שאפילו בן ישראל הבא מן הכהנת או הלויה בנו ממנה, פטור מפדיון, לפי שהדבר תלוי באם, שבפטר רחם תלה הכתוב. והעובר על זה ולא פדה בנו משהוא ראוי, כלומר משעברו עליו שלשים יום, אם מת קודם שיפדנו בטל עשה זה, ואוי לו שנשא עונו על נפשו, ואף על פי שאין למצוה זו זמן קבוע, דבכל שעתא ושעתא אחר שלשים יום זמנה היא, אף על פי כן חכם לב יקח מצות. ויקדים ויעשה אותן מיד שאפשר לו, וחפץ יי בידו יצלח. ולפי הדומה, שהאב חייב לעולם לפדות בנו, ואפילו אחר שהגדיל הבן המצוה מוטלת על האב, וכמו שאמר הכתוב (שמות יג יז) וכל בכור אדם בבניך תפדה. הרי שהטיל המצוה על האב, וכן נראה בקדושין.


מצות עבודת הלוי במקדשעריכה

להיות הלוים עובדים במקדש להיות שוערים ומשוררים בכל יום על הקרבן. שנאמר (במדבר יח כג) ועבד הלוי הוא וגו'. ולשון ספרי שומע אני אם רצה יעבד, ואם לא רצה לא יעבד תלמוד לומר ועבד הלוי הוא על כרחו. כלומר, שהדבר ההוא חובה, וענין זה מוטל עליו בהכרח. ונתבאר כמו כן בפרק שני מערכין (דף יא.), שהשיר בפה לא יאמר אותו לעולם, אלא הלוי. ונכפלה מצוה זו בלשון אחר בתורה, שנאמר (דברים יח ז) ושרת בשם יי אלהיו. ואמרו שם בערכין אי זהו שרות שהוא בשם השם? הוי אומר זו שירה.

משרשי המצוה. לפי שכבוד המלך והמקום הוא להיות שם אנשים ידועים משבט ידוע, קבועים לשרותו, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה, כעין מלכותא דארעא, ימנו להם אנשים ידועים נכבדים להיות כל מלאכת ההיכל נעשית על ידם, כי לא ראוי למלך שישנה בכל יום משרתים לפניו ויהיו הכל משתמשים בכתר שרות המלך זה דבר ברור הוא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות ל ב) שבן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולם. ועבודה שלהן היתה שהיו שומרים את המקדש, כמו שכתבנו בסדר זה, (מצוה שפח), והיו מהם שוערים, לפתח ולסגר שערי המקדש.

ועיקר עבודתם, לשורר על הקרבן ולא היו אומרים שירה אלא בעולות צבור שהן חובה, ועל שלמי עצרת בעת נסוך היין, אבל על עולות נדבה שעושין הצבור לקיץ המזבח, וכן בנסכים הבאין בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה, לוי האונן מותר לעבוד ולשורר, ואין פוחתין לעולם משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן לומר שירה על הקרבן, ומוסיפין עד לעולם, והשירה שאומרים הלוים היא בפה שעיקר שירה בפה היא; ואחרים היו עומדים שם שמנגנים בכלי שיר, מהם לוים ומהם ישראלים מיחסין שמשיאין אותם לכהנה, שאין עולה על הדוכן לעולם אלא מיחס. ואין פוחתין לעולם מתשעה כנורות, ומוסיפין עד לעולם. וצלצלים היה אחד בלבד, ומן הדומה, כי הטעם, לפי שקולו המצלתים גדול ומבעית קצת, ואלו היו הרבה לא היו נשמעין יתר כלי הנגון ששם, וכל שכן שירת הפה. והחלילין שהיו מנגנין בהם היה אבוב שלהם של קנה, מפני שקולו ערב, ושנים עשר יום בשנה החליל מכה (מנגן) לפני המזבח; והוא דוחה שבת, לפי שהוא מעבודת הקרבן, וקרבן דוחה את השבת. ואין בן לוי נכנס לעבודה, עד שילמדוהו חמש שנים, וכמו שלמדו זכרונם לברכה מן הכתוב, ומכאן אמרו זכרונם לברכה (חולין כד א), שתלמיד שלא ראה סימן יפה בתלמודו חמש שנים, שיהא גדול, שנאמר "איש איש על עבדתו" ואין הלוי נפסל לעבודה בשנים, ולא במומין, אלא בקלקול הקול, כגון הזקנים שמתקלקל קולם לעת זקנה, וזהו שנאמר בתורה "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה (במדבר ח כח) אינו אלא בזמן שהיו נושאין המשכן ממקום למקום; ואפילו בעת זקנה שנתקלקל קולו אינו נפסל לשמירת המקדש ולהגפת דלתות. וכל זה עם יתר פרטיה יתבאר יפה במקומות מתמיד ומדות, גם בפרק שני מערכין מבאר קצת מענין זה. והארכתי לך בני מעט בזה, כי מהרה יבנה בית המקדש ותצטרך לו, אמן כן יעשה השם. ‏[5].

ונוהגת בזמן הבית בלויים. ולוי העובר על זה ולא שר על הקרבן ביומו הקבוע לו כי ימים קבועים להם לפי חלוק המשמרות אלא ששתק, בטל עשה זה, וענשו גדול מאד, שנראה שאינו חפץ בכבוד עבודת השם, ועל כן ימנענו האל מכבוד; ואשר יחפץ מן הלוים בעבודת בוראו החיים והשלום והברכה והכבוד יהיו אתו.


מצות מעשר ראשוןעריכה

שנתחייבו בני ישראל לתת חלק אחד מעשרה חלקים מזרע הארץ ללוים, שנאמר "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליי תרומה נתתי ללוים", ונאמר בסדר "אם בחקותי" (ויקרא כז ל): "וכל מעשר הארץ.. ליי הוא". וזהו הנקרא "מעשר ראשון".

משרשי המצוה, לפי ששבט הלוי בחר השם יתברך בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדש, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחיתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזמנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה, ואף על פי שהם היו שנים עשר שבטים, ולפי חלקה שוה היה ראוי שיטלו חלק אחד משנים עשר, גם זה היתרון להם לכבודם. כי מהיותם מבית המלך ראוי שיהיה חלקם יתר על כולם, ויתרון גדול הוא שיבוא להם חלק העשירי נקי מכל הוצאות הקרקע, והמחיה משרתי האל בממונו, ברכת השם יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו, וזהו אמרם זכרונם לברכה (אבות פ"ג מי"ג) מעשרות סיג לעשר. גם אמרו זכרונם לברכה (תענית ט א) שאסור לאדם לחשב בלבבו ולומר "אנסה אם ייטיב השם לי בהתעסקי במצותיו". ועל כיוצא בזה נאמר "לא תנסו את יי אלהיכם" (דברים ו טז), זולתי במצוה זו שמותר לנסות אם יברכהו האל בעשותו אותה ובהיותו זריז עליה, ומפרש הוא על ידי הנביאים, שנאמר "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר:. ובחנוני נא בזאת אמר יי" (מלאכי ג י).


מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות פה ב) שהמעשר הזה אשר ללוים הוא חולין גמורים ומותר לאכלו כל אדם, בין לוי, בין ישראל, ואפילו בטמאה, שנאמר "ונחשב לכם תרומתכם", כלומר: המעשר שהוא מורם מתרומת הישראל שהוא לכם "כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב". ודרשו זכרונם לברכה: מה גרן ויקב "חלין לכל דבר", אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר, פרוש "שנטלה תרומתו", כלומר אחת שהרימו הלויים מעשר מן המעשר שלהם ונתנוהו לכהנים, זהו הנקרא "תרומתו" וכל מקום שנאמר במעשר "קדש" או "פדיה" אינו אלא במעשר שני. ואמרו בספרי שכל שהוא אכל אדם, ונשמר, וגדולו מן הארץ, חייב במעשר ובתרומה, ומיתי לה מדכתיב בתרומה "ראשית דגנך וגומר". שדרשו זכרונם לברכה: מה דגן ותירוש ויצהר "מאכל אדם" וגדולו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר "דגנך" אף כל כיוצא בהם, חייב בתרומה ומעשרות. אבל הירקות אף אעל פי שהן "מאכל אדם" אין בהם חיוב מעשר אלא מדרבנן. לפי שנאמר במעשר "כל תבואת זרעך" (דברים יד כב), וירק אינו נקרא תבואה. ומדברי הגמרא שאנו סומכין בה יותר. נראה שגם בכל הפרות חוץ מדגן תירוש ויצהר אין חיוב המעשר בהן, אלא מדרבנן, וקרא דמיתו בספרי אסמכתא בעלמא הוא, הכי אסקנא בריש פרק "השוכר את הפועלים" (בבא מציעא פח א) גבי ההיא דפריק רב פפא תאנה עומדת בגנה ונופה נוטה לחצר, אמנם הרמב"ם זכרונו לברכה, כתב הפך מזה, וכמו שמצא בספרי, וכן מענין המצוה מה שאמרו, שאין מעשרין מן החדש על הישז, ולא מן הישן על החדש, ולא ממין על שאינו מינו, ולא מן החיוב על הפטור, ולא מן הפטור על החיוב. ואם עשר, אינו מעשר, אבל מעשרין שלא מן המקף, אף על פי שבתרומה אינו כן, שאין תורמין אלא מן המקף, ומכל מקום בשאר דברים שוים הן תרומה ומעשרות. דכל שאנו אומרים בתרומה "אין תורמין, ואם תרם תרומתו תרומה". כך במעשר "אם הפריש, מעשרותיו מעשרות". וכל שהוא פטור מן התרומה, פטור מן המעשר, ובסדר שופטים מצות הפרשת תרומה גדולה, נאריך בדברים בעזרת השם, ותראנו משם. וכן מענין המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין אדם חייב להפריש מעשר מן התורה, אלא הגומר פרותיו לאכלן לעצמו, אבל הגומרן למכרן בשוק, פטור מן התורה, שנאמר "עשר תעשר וגומר ואכלת" (דברים יד כב) וכן הלוקח אחר שנגמרה מלאכתן, כלומר, שנמרחו ביד מוכר פטור מן התורה וחייב מדבריהם, שנאמר "תבואת זרעך" (שם) כלומר שנגמרה מלאכתן ברשותך. ואין חיוב מעשר חל בפרות עד שיגיעו לעונת מעשר, שנאמר "מזרע הארץ מפרי העץ" (ויקרא כז ל), כלומר עד שיעשה פרי. וכן התבואה עד שתהא תבואה, שנאמר "תבואת זרעך" ומכאן למדו זכרונם לברכה עונת המעשרות שהיא משיגיעו הפרות להזריע ולצמח, הכל לפי מה שהוא, כיצד? התאנים משיעשו רכין שראויין לאכל. התפוחים והאתרוגים משיתעגלו. וכן לכל פרי ופרי קבעו עונתו למעשר, כלומר: שקדם זמן זה הקבוע להם, אוכלין מהן כל הצריך, לפי שאינם בתורת מעשר כלל, אבל אחר זמן זה אין אלא עראי, עד שיקבעו להם גרנן למעשר, ואחר שגרנן קבוע למעשר, אסור לאכל מהם אפילו אכילת עראי. ואיזהו גרנן למעשר? התבואה משימרח, כלומר שימרח פניה ברחת כדרך שעושין בני אדם אחר שעושין ממנה כרי. ובירושלמי (מעשרות פ"א ה"ד) מצינו עוד, שאם אין דעתו למרח, משיעמיד ערמה מתבואתו, הוי גרנו למעשר, דבגרן תלה הכתוב, ואפילו בלא מרוח, כיון שאין דעתו למרח, ואפילו עשה ממנה גרן בתוך ביתו, גם שם עושה הגרן קביעות למעשר. והא דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במץ שלה, כדי לפטרה ממעשר, והיא הלכה פסוקה, כדאמרינן במסכת ברכות (לא א) ההיא מירי בשלא העמיד ממנה ערמה בתוך ביתו, וכן שלא מרחה, אלא דש וזרה מעט מעט בלא מרוח ונתן לאוצר מעט מעט, זהו הנראה בענין זה, ובזה הדרך כל השמועות עולות בקנה אחד בריאות וטובות. ואמרו זכרונם לברכה שעונת הקשואין והאבטיחין והדלועין משישפשף, כלומר: שיסיר אותו שער דק שעליהן. ועונת כלכלה של פרות משיחפה הפרות שבה בעלין ובהוצין, וכן לכל פרי ופרי קבעו זמן גרנו, לפי מה שהוא, הכל כמו שבא במסכת מעשרות (פ"א מ"ה). ועוד ראיתי בענין קביעות המעשר מן התורה, שדעת קצת מן המפרשים, שאין קביעות מעשר לעולם בשום צד, עד ראית פני הבית, וגם שיהא בית הראוי לכך, שנאמר "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו יב); והוא שיכניסם לפרות דרך השער, שנאמר "ואכלו בשעריך ושבעו", אבל הכניסן דרך גגין וקרפיפות פטורין מן המעשר והתרומה. וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה: נראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו, אבל אם נקבע בשאר דברים הקובעין למעשר, אין לוקין עליו אלא מכת מרדות. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת מעשרות ‏[6].

ונוהגת בזכרים ונקבות, בישראלים ובכהנים ובלוים, שאף על פי שכהנים ולוים נוטלין המעשר מישראל חייבים הם לעשר הפרות שלהם בקרקעותיהם, ובאסור טבל הם עליהם, עד שיעשרו אותן, שנאמר "כן תרימו גם אתם", ובא הפרוש עליו: "אתם" הלוים. "גם אתם", לרבות הכהנים. אבל אחר שיעשרו אותן, אם רצו, אוכלין הם בעצמם המעשר או יתנו אותו לכהן אחר. ומצוה זו של מעשר וגם מצות התרומה, אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל לבדה, ובזמן שיהיו שם כל ישראל. כן פסק הרמב"ם זכרונו לברכה, ובסדר "שופטים" במצות הפרשת תרומה גדולה, נבאר עוד בעזרת השם החלוקין שיש במעשר ובתרומה בין ארץ ישראל לסוריא או חוצה לארץ. ואם חפצך בני לדעת, גמר אותו משם.


מצות הלוים לתת מעשר מן המעשרעריכה

שנצטוו הלוים להפריש מעשר מן המעשר שהם נוטלים מישראל ושיתנו אותו לכהנים, שנאמר (במדבר יח כו) ואל הלוים תדבר וגו' והרמתם ממנו תרומת יי מעשר מן המעשר, וזהו נקרא בכל מקום בגמרא תרומת מעשר. וכנו לשון זה על דרך הכתוב, שאמר תרומת השם. ובאר הכתוב שהוא נתן לכהנים, וכמו שנאמר (שם כח) ונתתם ממנו את תרומת יי לאהרן הכהן, והזהיר הכתוב להפריש זה המעשר מן הטוב והנבחר, שנאמר (שם כט) מכל חלבו את מקדשו ממנו. ועוד נאמר על זה (שם לב) ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, יורה שאם יוציאוהו מן הרע יהיה עליהם חטא, וזה ענינו כענין לאו הבא מכלל עשה, ולכן אין למנות אותו מן הלאוין.

משרשי המצוה. הקדמה, אין ספק כי כל שבט הלוי הבדיל השם מעדת ישראל לעבודתו תמיד, ואמנם בשבט עצמו נבחר בהם אחד, להיות לכולם לראש ולקצין ולשר הוא וזרעו לעולם, והוא קדש מקדש בשבט לעמד ולשרת פני השם תמיד, ושאר כל השבט נתן תחתיו לסיע בעבודה, וכמו שכתוב ויאמר יי אל אהרן אתה ובניך ובית אביך תשאו את עון המקדש, כלומר כי כל השבט יקבל שמירת המקדש, ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם, כלומר שעקר העבודה, דהינו הכהנה עליכם היא, וכתיב בתריה, וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך, כלומר שאתה העקר, ולא הם, וכן כתוב במקום אחר (במדבר ג ט) ונתת את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו. ועל כן בהיות הכהנים עיקר הבית בעבודת אלקינו זכו בעשרים וארבע מתנות שנתנו להם, המפורשות בכתוב, וכמו שמנו אותם חכמים זכרונם לברכה (חולין קלג ב): עשר במקדש, וארבע בירושלים, ועשר בגבולין. ושאר שבטו שהוא נבחר עמו לסיע על ידו זכו גם כן לחיות בטובה מבלי יגיעה, עם מעשר הפרות שנוטלין מכל ישראל. ולמען ידעו ויתבוננו כי כל חלקם בטובה וחלק אחיהם היא סיבת העבודה לשם, נצטוו לתת מכל אשר יטלו מבני ישראל חלק העשירי למשרתים הגדולים, ובכן יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם, וגבוה מעל לכולם, הוא שומר הכל יתעלה. גם כי יש בזה זכות וכבוד ומעלה ללוים, לבלתי יגרע שמם ממצות מעשר בחלקם בתבואות, ואל יאמרו בניהם לבניהם זכיתם בתבואה, ואנחנו במצוה, ועכשיו יהיה המענה יש תורה ויש קמח.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ביצה יג א) שבן לוי שלקח המעשר שבלים לא יתן תרומתו שבלים, אלא קונסין אותו לדוש, ולזרות, ולתן לו מעשר מן המעשר מעשר דגן, ואינו חייב לתת מעשר התבן אחר שידוש הכל ויזרה, אבל אם תחלה הפריש המעשר שבלים ודש וזרה נותן לו חלקו מן הכל. ומה שאמרו (משנה, תרומות יא, ח) שתרומת מעשר שהיה בה אחד משמנה בשמינית מוליכה לכהן, ובלבד שתהא תרומה ודאית וטהורה, פחות מכן אינו מטפל להוליכה, אלא משליכה באור ושורפה. ומה שאמרו (משנה, בכורים ב, ה) שתרומת מעשר מפרישין אותה שלא מן המקף, שנאמר (במדבר יח כח) מכל מעשרותיכם תרימו, כלומר, אפילו יש לך מעשר אחד במדינה זו ואחד במדינה אחרת אתה מפריש תרומה אחת על הכל; ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה (גיטין ל א), שתלמידי חכמים אין תורמין אותה אלא מן המקף. ויתר פרטיה מבוארים במסכת תרומות ומעשרות ובמקומות ממסכת דמאי ‏[7].

ונוהגת מצוה זו במקום שתרומה ומעשר נוהגין שם, ובסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז), נבאר הכל בעזרת השם.


שלא יתעסקו הכהנים בעבודת הלוים ולא הלוים בעבודת הכהניםעריכה

שלא יתעסקו הלוים בעבודת הכהנים, ולא הכהנים בעסק הלוים, אלא כל אחד יעשה מלאכתו המיחדת לו, מדכתיב (במדבר ד יט) איש איש על עבודתו ואל משאו. ולשון המניעה שבאה בזה הוא שנאמר בלוים (שם יח ג) אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ואחר כן שב הכתוב מדבר אל הכהנים ואמר ולא ימותו גם הם גם אתם, ירצה לומר בזה, שאתם כמו כן יכלל אתכם לאו זה, כי כמו שהלוים נמנעים ממלאכתם כך אתם נמנעים ממלאכתכם. ולשון ספרי (כאן), אל כלי הקדש והמזבח אזהרה, ולא ימותו ענש, אין לי אלא הלוים שענושין ומזהרין על עבודת הכהנים, כהנים על עבודת הלוים מנין? תלמוד לומד גם הם, ומעבודה לחברתה מנין? תלמוד לומר גם אתם. ומצאנו (ספרי כאן) שבקש רבי יהושע בן חנניא לסיע את רבי יוחנן בן גדגדה בהגפת דלתות, אמר לו חזר לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים. הנה התבאר שכל לוי שלא יעשה במקדש שלא מלאכתו המיוחדת לו חייב מיתה בידי שמים, וכמו כן הכהנים הזהרו שלא יקרבו למלאכת הלוים, ואולם אם עברו בזה אינם במיתה, אלא במלקות. ואמרו במכילתא אל כלי הקדש ואל המזבח לא יגשו יכל אם נגעו יהו חייבין? תלמוד לומר אך, משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה. אין לי אלא הלוים על ידי הכהנים, הכהנים על ידי הלוים מנין? תלמוד לומר גם אתם. ושם נאמר הלוים על של כהנים במיתה, ואין הכהנים על של הלוים אלא בלא תעשה.

משרשי המצוה. לפי שעבודת שתי כתות אלה היא עבודה יקרה ומקדשת, על כן צריכה המלאכה להשמר מאד מן היאוש, מן העצלה והשכחה, ואין ספק, כי כל מלאכה המוטלת על שני אנשים או יותר הפשיעה מצויה בה יותר ממלאכה המוטלת על האחד לבדו, כי הרבה פעמים יסמכו שניהם כל אחד על חברו ותתבטל המלאכה מביניהם, זה דבר ברור לכל אדם, ודרך משל אמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא כד ב) על כיוצא בזה קדירא דבי שתפי לא חמימא ולא קרירא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, שקלים ה, א). חמשה עשר ממנים היו במקדש אחד על הזמנים, כלומר לכוין עת הקרבן, ומיד מזרז אותם ואומר עמדו כהנים לעבודה ולוים לדוכן וישראל לעבד, וכיון ששומעין קולו באים כל אחד למלאכתו. וכהנים ולוים ידועים היו עובדים שם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (תענית כז א) כי משה ושמואל הרואה ודוד המלך חלקום לארבע ועשרים משמרות, כדאיתא בתענית (שם), ועובד כל משמר שבת אחת, וחוזרין חלילה, וכל אנשי המשמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות, וכל יום מימי השבת עובדין בו אנשים ידועים, וראשי האבות מחלקין להם אנשים ידועים איש איש על עבודתו, ולא היו רשאים לסיע זה את זה, וכן הלוים לא היו רשאים לסיע המשורר לשוער, ולא השוער למשורר. ומאלו החמשה עשר ממנים שזכרנו, הראשון כבר אמרנו שהיה ממנה על הזמנים, והשני היה ממנה על נעילת שערים, שלישי על השומרים, רביעי על המשוררים, וכו'. כמו שבא במשנה. ויתר פרטיה במקומות בסדר קדשים ובספרי ובמכילתא כמו שאמרנו למעלה ‏[8].

ונוהגת בזמן הבית בכהנים ולוים. ולוי העובר על זה ועשה במקדש במלאכת כהן או אפילו במלאכת חברו הלוי חייב מיתה בידי שמים, וכן כהן שעבר ועשה במלאכת הלוי עבר על לאו, אבל אינו חייב מיתה, כמו שאמרנו למעלה. ומן הדומה, כי הכהן שסיע במלאכת חברו הכהן גם כן במיתה.


שלא לעבוד זר במקדשעריכה

שלא יעבד זר במקדש. כלומר כל מי שאינו מזרע אהרן, שנאמר (במדבר יח ד) וזר לא יקרב אליכם. ונכפלה המניעה בזה בלשון אחר בכתוב, והוא שנאמר (שם כב) ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד לשאת חטא למות.

משרשי המצוה. כתבתי למעלה בסדר זה במצות עבודת המקדש (מצוה שצד).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין חיוב אזהרת קריבה זו, אלא הקרב לעבודה מכל העבודות שהן מיחדות בכהן, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לב א) מקבלת הדם ואילך מצות כהנה, כגון יציקות, בלילות, תנופות, הגשות, והרבה עבודות כאלו מפורשות בגמרא שמצותן בכהן הרי אלו כולן באזהרה לזר, והקרבן פסול. אבל יש שם עבודות שאינן בכלל אזהרה זו, כגון שחיטה שכשרה אפילו לכתחלה בזרים, ואפילו בקדשי קדשים, וכן הולכת העצים, וכן הדלקת הנרות שאם הוציאן הכהן לחוץ אחר שהטיב אותן שמותר לזר להדליקן, ויש מהן ארבע עבודות לבד מיחדות שהן חמורות שיש בהן חיוב מיתה, והם זריקה, הקטרה, הקרבה, ונסוך, ועליהם נאמר והזר הקרב יומת, וכמו שנתבאר במסכת יומא בפרק בראשונה כל מי, שהוא רוצה לתרום (כד א) ויתר פרטיה, מבוארים שם ביומא ובפרק בתרא ממסכת זבחים ‏[9].

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות, בזמן הבית, ואף בזמן הזה אף על פי שהוא שמם בעונותינו. והעובר על זה ועשה במקדש אפילו היום אחת מכל העבודות שהם בכהנים עובר על לאו, כמו שכתבנו (מצוה קפד, שסג), ואם עשה אחת מארבע עבודות שזכרנו חייב מיתה בידי שמים.


שלא לבטל שמירת המקדשעריכה

שלא לבטל שמירת המקדש ללכת סביבו תמיד בכל לילה, שנאמר (במדבר יח ה) ושמרתם את משמרת הקדש. וידוע שלשון שמירה עומד במקום לאו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (עירובין צו א) כל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ואמרו במכלתא ושמרו את משמרת אהל מועד אין לי אלא בעשה, ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר ושמרתם את משמרת הקדש. עד כאן, ואולי דרשו עשה ולאו כשימצאו שני המקראות מורים על דבר אחד ומאותו שבא דרך צווי לנכח למדו הלאו, והצווי הנסתר שהוא קל ממנו דרשו בעשה, וכל שוקל הדברים במאזני צדק יודה בזה שהנסתר קל מצווי, שהוא לנכח.

משרשי המצוה. עם קצת דיניה כמשפט הספר, כתוב בסדר זה במצוה ראשונה (שפח).


שלא לפדות בכור בהמה טהורהעריכה

שלא נפדה בכור בהמה טהורה, מפני שהתורה צותה לפדות פטר חמור, אולי יעלה על דעתנו לפדות גם כן בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת על כן באתנו המניעה בזה, שלא נפדה אותו לעולם. ואפילו עבר ופדהו אינו פדוי, ועל זה נאמר (במדבר יח יז) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם. באר הכתוב שלש הבהמות הטהורות, שהן בחיוב מצות בכור, כי מיני החיה שהם שבעה, אינם בתורת בכורות, וכמו שכתבתי בסדר "בא" (מצוה יח).

משרשי מצות הבכור לתתו לכהן, כתבתי שם. וענין האזהרה שלא לפדותו, נקשר עמו וקחנו משם.

מדיני המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' בכורות הי"ז) הבכור כמו שאין פודין אותו כך אין הכהן יכול למכרו בעודו תם, דכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן זכות בו למכרו. ובזמן הזה שאין בית, הואיל ולאכילה עומד הרי זה מותר למכרו, ואף על פי שהוא תמים, בין לכהן, בין לישראל, עד כאן. ודאי שזה שאמר רבנו זכרונו לברכה הואיל ולאכילה עומד כונתו לומר לכשיפל בו מום. ובכור בעל מום יש לכהן למכרו בכל זמן, בין בפני הבית ושלא בפני הבית, בין חי בין שחוט, לכל אדם, ואפילו לגוי, דכחלין גמורין הוא. כמו שכתוב (דברים יב טו) הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל. ומכל מקום, הזהירו חכמים שלא למכרו בשוק דרך פרהסיא, אלא בבית. יתר פרטיה, מבוארים במסכת בכורות (פ"ה) ‏[10].

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, כמו מצות קדוש בכור בהמה טהורה, שהוא נוהג בארץ בלבד, כדעת קצת המפרשים ‏[11], בין בפני הבית ושלא בפני הבית, שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני יי אלהיך מעשר דגנך וגו' ובכרות בקרך וצאנך. ודרשו זכרונם לברכה (תמורה כא ב) ממקום שאתה מביא מעשר, דהינו ארץ ישראל אתה מביא צאן ובקר. ומי שהביא מחוצה לארץ בכור לארץ אין מקבלים ממנו, ולא יקרב דחלין גמורין הוא. והכל חייבים במצוה זו (רמב"ם שם ה"ז) כהנים, לוים וישראלים, שנאמר (דברים טו יט) כל הבכור אשר יולד וגו'. ואף על פי שנפטרו כהנים ולוים מפדיון בכור אדם ופטר חמור, כמו שכתבנו בכל אחד מהם בסדר זה (מצוה שצב), ובסדר בא אל פרעה (מצוה כב) חייבים הם בזו. והעובר על זה ופדה בכור בהמה טהורה, אף על פי שלא הועילו לו מעשיו ואינו פדוי, אלא בקדשתו הוא כמו שהיה עבר על לאו, שלענין העברת הלאו לא אכפת לן אי אהנו מעשיו או לא, וכדאיתא בתמורה פרק ראשון (דף ד:) במחלקת אביי ורבא. אבל אינו לוקה, לפי שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה.

  1. ^ (עי' בסהמ"צ לר' חיים הלר עשה כב)
  2. ^ (פ"ח מהל' בית הבחירה)
  3. ^ (פי"א מהל' בכורים ה"ה)
  4. ^ יו"ד סימן שה
  5. ^ (פ"ט מהל' כלי המקדש)
  6. ^ (יו"ד סי' שלח)
  7. ^ (פ"א מהל' תרומות)
  8. ^ (פ"ג מהל' כלי המקדש)
  9. ^ (פ"ג מהל' ביאת המקדש)
  10. ^ יו"ד סי' שו
  11. ^ (עי' ב"י סימן שו)