סמ"ג עשה כה
מצות עשה על המלך לכתוב לו ספר תורה יתר על ספר תורה שהיה לו כשהיה הדיוט, שנאמר "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו׳" (דברים יז, יח). זה שהיה לו כשהיה הדיוט, מניחו בבית גנזיו. זה שכתב לו או שנכתב לו אחר שהיה מלך, יהיה עמו תמיד. אם יצא למלחמה ספר תורה עמו נכנס והוא עמו, מיסב בסעודה והוא כנגדו, שנאמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (שם יז, יט). לא היה לו ספר תורה לעצמו קודם שהיה מלך, צריך שיכתוב אחר שמלך שני ספרי תורות – אחד מניחו בבית גנזיו והשני יהיה עמו תמיד. לו יסור ממנו אלא בלילה או כשנכנס לבית המרחץ או לבית הכסא או לישן על מטתו. ועיקר זה הדבר בסנהדרין בפרק כהן גדול (דף כא:).
ספר תורה תפילין ומזוזות צריכין לכתוב על עור בהמה טהורה או חיה טהורה, שנאמר "למען תהיה תורת ה׳ בפיך", מן המותר בפיך. ומיהו אפילו אינה שחוטה מותר לכתוב עליה כיון שהיא טהורה והיתה ראויה להיות מותרת בפיך, כדאיתא בפ׳ ח׳ שרצים [ד׳ ק״ח] וריש מס׳ סופרים. וצריך שיתן העורות בעיבוד לשמן או יסייע לגוי בשעת עיבוד לשמן, כדאיתא פ׳ הנזקין [ד׳ נ״ד] באחד שאמר ס״ת שכתבתי גווילין שלו לא עבדתי לשמן ופסליה ר׳ אבוה. וגם רבא אמר בפ׳ נגמר הדין [ד׳ מ״ז] הזמנה לאו מילתא היא והלכתא כמותו שסובר שצריך עיבוד לשמה. וסבר כרשב״ג דאמר [ד׳ מ״ב] עד שיעבדם לשמן גבי עור הבתים בפ׳ התכלת [ד׳ מ״ב] וכן פי׳ ר״ח ור״ת [בתו׳ פ׳ נגמר הדין ד׳ מ״ח בד״ה אע״פ] דרבא כרשב״ג. וכן צריך להשחיר הרצועות מבחוץ לשמן כמו טוויה בציצית וצביעה בתכלת שמצריך רב ושמואל ורב אשי בפ׳ התכלת [ד׳ מ״ב] לעשות לשמן דסברי כרשב״ג וצריך שיאמר בפירוש שנותנם בעיבוד לשם דבר שבקדושה. וכתיבה נמי לשמה צריך מדאמר בפ׳ הנזקין [ד׳ נ״ד] אזכרות שלו לא כתבתי לשמן ורצה לפסול ס״ת והשיבו נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס״ת ומסתמא משמע שצריך לכתוב לשמה. ואמרינן נמי בפ׳ השולח [ד׳ מ״ה] גבי רשב״ג שמתיר לקנות ס״ת שכתבו גוי ומקשה עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי בתמיה וכן כשיכתבם צריך שיאמר בפירוש בתחלת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל ואזכרות שלו לשם קדושה כי שמא אין די במחשבה וכן בגט שצריך לשמה צריך אמירה.
פסק רבי׳ יעקב [בתו׳ פ׳ הקומץ בד״ה הא דאפיצן ד׳ ל״א] שקליפים שלנו שהם בעבוד סיד ומלח כשרים לתפילין ומזוזות ומגילה וס״ת אף על פי שאינם בעיבוד עפצים. ואע״ג דבמגילה פ״ב [ד׳ י״ז] אמרינן דפסולה על הדיפתרא וכן פרשת סוטה משום דכתיב בהן ספר. והתם [בד׳ י״ט] מפרש דיפתרא היינו דמליח וקמיח ולא אפיץ מ״מ קליפים שלנו הם בעיבוד טוב כמו עיבוד עפצים וגם בימי התנאים פעמים היו כותבין בקליפים שאינן מעופצים ע״י עיבוד אחר טוב כדאמרינן בפ׳ הקומץ [ד׳ ל״א] גבי ס״ת הא דאפיצן הא דלא אפיצן. אמרינן בפ׳ המוציא יין [ד׳ ע״ט] ג׳ עורותיהן גויל קלף ודוכסוסטוס פי רב האי גאון [וכן פי׳ בתוס׳ שם] גויל קרוי שהוסר השער לבדו ולא נתקן לצד הבשר כדאמר גויל אבני דלא משפיין וכותבין בו לצד השחור שהיה בו שערו נתקן אבל קלף ודוכסוסטוס הוי שחותכין העור לשנים וכותבין בשתי הקליפות במקום החתך אותה קליפה שלצד הבשר קרוי׳ דוכסוסטוס וכותבין בו לכתחילה לצד החתך שזהו לצד השחור והקליפה שלצד השער קרויה קלף וכותבין בה לכתחילה לצד החתך שזהו לצד הלבן. הלכה למשה מסיני היא [בפ׳ הקומץ דף ל״ג ובירושלמי פ״ק דמגילה] שס״ת כותבין אותו על הגוויל במקום השער ושיהא כותבין תפילין על הקלף במקום הבשר ושיהו כותבין מזוזות על הדוכסוסטוס במקום שער וכל הכותב על הקלף במקום שער או בגויל במקום בשר וכן דוכסוסטוס במקום בשר פסול. כתב רבינו משה [בפ׳ ראשון דתפילין ומזוזה וס״ת] אע״פ שכך היא הלכה למשה מסיני אם כתב ס״ת על הקלף כשר ולא נאמר גויל אלא למעט הדוכסוסטוס שאם כתב עליו ס״ת פסול. אמנם בפ׳ המוציא [ד׳ ע״ט] מסקינן שס״ת כשר אף אם כתבו על הדוכסוסטוס וכן אם כתב המזוזה על הקלף או על הגויל כשר לא נאמר על הדוכסוסטוס אלא למצוה אבל תפילין אינן נכתבים לא על הגויל ולא על הדוכסוסטוס ואם כתב עליהם פסולין כדאיתא התם [בד׳ ע״ט והא דר״ת בתו׳ שם בד״ה קלף] ואומר רבינו יעקב דקליפין שלנו יש להם דין קלף לפי שמתקנין אותם וגוררין אותם לצד הבשר ונשארת הקליפה לצד השער וצריך לכתוב עליהן ספר תורה תפילין ומזוזות לצד בשר דאי קליפין שלנו יש להם דין דוכסוסטוס לפי שגוררין אותם לצד שיער ומסירין קליפות קליפות ונשארה אותה שלצד הבשר ויש בהן דין לכתוב ס״ת ומזוזות לכתחילה למצוה לצד השער א״כ תפילין היכי כתבינן בקליפין שלנו הלא דינם הוא על הקלף לצד לבן ואם שינה פסול.
תניא בפ׳ הבונה [דף כ״ג] נכתב שלא בדיו יגנז ומוקי לה בס״ת בפ׳ הקומץ [דף ל״א וע״ש בתו׳ בד״ה עשאה כשירה] ואותו דיו שעושין מעפצים לעולם הוא לח ואינו קרוי דיו ופסול הוא לכתוב ממנו ס״ת ותפילין ומזוזות שהרי סתם דיו יבש וקשה כשלנו כדאמרינן בפ״ב דנידה [דף כ׳] שבקע קורט של דיו לבדוק בו את הדם וזה הלשון משמע בקורט קשה ויבש ועוד שנינו בפ״ב דגיטין [דף י״ט וכל הסוגי׳ בתוס׳ שם בד״ה דיו] בכל כותבין את הגט בדיו ומוסיף ר׳ חנינא בנמ׳ כתבו במי טריא ואפצא כשר אלמא אפצא אין זה דיו מותר לתת שיחור שהוא ארטמנט בלע״ז לתוך הדיו אפי׳ למאן דאמר בעירובין [דף י״ג] לתת קנקנתו׳ לתוך הדיו שכותבין ממנו ס״ת דשיחור וקנקנתו׳ שני דברים הם ששנינו [בפ״ק דגיטין דף י״ט] שכותבין הגט בדיו ובקנקנתום ותנא דבריי׳ מוסיף שם בגמ׳ כתבו בשיחור כשר ופי׳ רבינו שלמה דשיחור זהו ארמנט למדנו ששני דברים הם ופירוש רבינו שמואל לפני רבינו שלמה דקנקנתום זהו קרקע שקורין וידריואל והיא ירוקה ומאירה כזכוכית וע״ש כך נקר׳ ודריאולא וכך פי׳ בערוך [בע׳ קנקנתום] ולאחר שנשחקה הדק משחרת כדתנן בנידה [ד׳ י״ט] שחור כחרת ומפרש שהוא חרתא דאושכפי פירוש עושין מנעלים שמשחירין בו עורותיהן ובפ״ק דגיטין [דף י״ט] אמרינן מאי קנקנתום חרתא דאושכפי.
גרסינן בפ׳ הקומץ רבה [דף ל״ב] ובפ״ב דמגילה [דף י״ח] הלכה למשה מסיני מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט ונכתבות שלא מן הכתב מפני שהכל בקיאין בהם בעל פה ופירש ר״ת בתוס׳ שם כל הסוגיא] דתפילין אין צריכין שרטוט זהו בין שיטה לשיטה אבל שיטה אחת למעלה או שמא אפי׳ מד׳ רוחות צריך לשרטט שהרי בה״ג פסק כר׳ יצחק דאמר בפ״ק דגיטין [דף ו׳] שתי תיבות מן המקרא כותב בלא שירטוט שלשה אין כותבין אבל מזוזה צריך לשרטט בין שיטה לשיטה וגרסינן בפ״ק דמגילה [דף ט״ז] דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה פי׳ רבינו יעקב דהיינו מזוזה שיש בפרשה ראשונה אמיתות מלכות שמים אבל רבינו שלמה פי׳ דהיינו ס״ת ורבינו יעקב אומר לא מצינו חומר בס״ת יותר מבתפילין לענין שרטוט ולא עוד אלא שהמשרטט נקרא הדיוט מאחר שפטורין כדאמר בירושלמי פ״ק דשבת ובפ׳ היה קורא סוף פירקא רב יצחק הוה קאכיל ושמע קל צלותא קם לצלויי אמר ליה ר׳ מישן לא כך אלפן רבי אם התחילו אין מפסיקין וכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אפס אם הסופר אין יכול לכוין כתיבתו אלא א״כ ישרטט בין שיטה לשיטה מותר לשרטט משום זה אלי ואנוהו ור״י מפרש כאמית׳ של תורה דהיינו כס״ת כפירש רש״י וכן מוכיח בירושלמי פ״ק דמגילה דקאמר נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריכה שרטוט אף מגילה כן ואמת קנה נא׳ על התורה תניא במס׳ סופרי׳ ריש פ״ק מסרגלין בקנה ופירש רבינו שמואל לאו לאפוקי סכין קאמר אלא לאפוקי עופרת וכיוצא בו שהשרטוט ע״י צבע.
אמרינן בפ׳ הקומץ רבה [כל הסוגיא מתחילה ועד סוף שם בדף ל׳] עושה אדם יריעה לס״ת בת ג׳ דפין ולא יותר מח׳ דפין ושיעור רחב הדף שלשה למשפחותיכם בשיטה אחת ובסוף הספר אפי׳ פסוק אחד בדף אחד פי׳ ר״ח בתוס׳ שם ג׳ למשפחותיכם מכתיבה דקה אבל מכתיבה גסה הכל לפי הנוי שלא יהיו עיניו משוטטות שהרי פי׳ ר״ח בשם הנאון ג׳ למשפחותיכם הוי טפח ואי מכתיבה גסה הוי טפי מטפח. וארכו של ס״ת ששה טפחים כלוחות וכן היקיפו [עיין בפי׳ רש״י פ״ק דב״ב דף י״ד] וכל זה למצוה אבל לא לעכב כל זה פירש בתיקון שלו ושיעור גליון מלמטה טפח ולמעלה שלש אצבעות ובין דף לדף רוחב שני אצבעות ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנ׳ ובין אות לאות כמלא חוט השערה נזדמנה לו תיבה בת ה׳ אותיות בסוף השיטה לא יכתוב חוץ לדף ג׳ אותיות כי אם שנים חוץ לדף שלשה בתוך הדף ואם נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יכתבם חוץ לדף כ״א בתחילת שיטה ופירש ר״ת בתוס׳ שם שאם נזדמן לו שם בסוף שיטה לא יכתוב חוץ לגליון אפילו אות אחת ומנין השיטין שבעמוד כדאיתא במס׳ סופרים בפ״ב או ס׳ או מ״ח ובהקומץ רבה [דל״ז] בסוף הבריי׳ שהבאתי דבסוף הספר אפי׳ פסוק אחד בדף אחד והבא לגמור ס״ת לא יגמור באמצע הדף כדרך שגומר בחומשים אבל מקצרו והולך עד סוף הדף ולעיני כל ישראל באמצע השיטה דווקא כך מסיק רב אשי שם ואמר בפ״ק דב״ב [דף י״ג] שבין חומש לחומש יניח ד׳ שיטין.
תניא בפ׳ הקומץ רבה [כל הסוגיא בתו׳ שם] הטועה בשם גורר מה שכתב ותולה מה שגרר וכותב השם על מקום הגרר דברי ר׳ יהודא פי׳ ג׳ עניינים יש מחיקה גרירה תליה. גרירה הוא כשהחול יבש וגוררין אותו בראש תער ואין נכרת כ״כ שם מחיקה ויכתוב השם על הגרירה ומחיקה למחוק החול בעודו לח וכותב השם עליו ובגרירה ובמחיקה תולה בשניהם החול. תלייה שאינו גורר ולא מוחק החול אלא תולה השם בין השיטין וגרירה טובה ממחיקה ומחיקה טובה מתלייה וקאמר ר׳ יהודא שגרירה הטוב מכולם יש לעשות לכתחילה אבל מודה ר׳ יהודא בדיעבד שאם עשה תלייה שמועיל שהלכה תולין ואין מורין כן וזו היא ששנינו בברייתא דר׳ יהודא אומר תולין במס׳ סופרים וכ״ש מחיקה שטובה מתלייה ומסיים בהקומץ רבה [שם] ר׳ יוסי אומר תולין את השם פי׳ הלכה תולין ומורין כן ר׳ יצחק אף מוחק וכותב פי׳ ר׳ יצחק לאו אדר׳ יוסי קאי דלא שייך לומר אף התלייה שהרי מחיקה טובה יותר אלא אדר׳ יהודא קאי דאמר מעולה מכולם ור׳ יצחק אומר הלכה אף מוחקי׳ ר׳ שמעון שזורי אומר כל השם תולין מקצתו אין תולין פי׳ דר׳ שמעון שזורי אדר׳ יוסי קאי דאמר הלכה תולי׳ ומסקינן בפ׳ בהמה המקשה [דע״ה] דאין הלכה כר׳ שמעון שזורי כי אם במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי הם שני עניני הלכות אחרות ר׳ שמעון בן אליעזר אומר משום ר׳ מאיר אין גוררים ומוחקים ותולין אלא מסלק את היריעה וגונזה והא דתניא במס׳ סופרים [בפ״ה דלעיל] ר׳ מאיר אומר מוחק וכותב תרי תנאי ואליבא דר׳ מאיר. [שם בפ׳ הקומץ דלעיל] אמר רב חננאל הלכה תולין את השם פי׳ הלכה ואין מורין כן דהא בירושלמי פ״ק דמגילה אמד רב חננאל אמר רב הלכה מוחק רב יצחק בר שמואל אמר הלכה מוחק [בתלמוד שלנו דלעיל וגם סוגית הירושלמי בתו׳ שם] וזה לשון הירושלמי אמר רב חננאל בשם רב הלכה מוחק את החול וכותב את השם ותולה את החול עליו תולין כגון אני ה׳ אלקיכם מותר ושואל שם למה אם מפני שיש בהם ג׳ תיבות ואינו כ״כ גנאי כבתלי׳ שם יחידי או מפני שיש בהם חול ואין נראה השם בטפל למה שבפנים ואומר שם דנ״מ דאל אלקים ה׳ האמור בס׳ תהילים ובס׳ יהושע שאם נאמר ההיתר מפני שיש שם שלשה תיבות מותר לתלותו ואם נא׳ מפני שיש בהם חול אין כאן חול ואסור לתלותו הרי לך דמוחק מותר ותולה אסור ומכאן יש ללמוד מה שפי׳ למעלה שמחיקה טובה מתלייה כך קבלתי מרבותי שיטה זו בשם רבינו יצחק מסקנא דמלתא גרירה מצוה מן המובחר לד״ה ורב חננאל אמר רב פוסק הלכה תולין ואין מורין כן אבל מוחק הלכה ומורין כן.
עוד גרסינן בירושלמי דמגילה [שם] תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות ומשמע דאפי׳ חול אין תולין ויש אומרים הטעם משום דאמרינן במכילתא [בסוף פרשת בא] כתבן שלא כסדרן יגנוזו ואינו מחלק בין בפרשיות בין בתיבות בין באותיות הנה כתב רבינו משה [ריש פ״ח דהלכות ס״ת] מה היא הפתוחה ומה היא הסתומה על פי הספר שהי׳ מקדם בירו׳ להגיה הספרים וזה לשונו פרשה פתוחה יש לה שתי צורות אם נגמר באמצע השיטה יניח שאר השיטה פנויה ומתחיל הפרשה פתוחה בתחילת השיטה שנייה כגון זה
במד״א שנשאר מן השיטה ריוח כשיעור תשע אותיות אבל אם לא נשאר אלא מעט או אם גמר בסוף השיטה הפתוחה מתחיל בתחילת השיטה שלישית כגון זה שיטה פנויה ופרשה סתומה יש לה שלש צורות אם גמר באמצע שיטה מניח ריוח כשיעור ומתחיל לכתוב בסוף השיטה מתחילת הפרשה שהיא סתומה עד שימצא ריוח באמצע כגון זה ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה באמצע השיטה כגון זה ואם גמר בסוף השיטה מניח מתחלת השיטה שנייה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הפרשה הסתומה באמצע השיטה כגון זה נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם עכ״ל. ורבינו יעקב כתב [בתו׳ פ׳ הקומץ דף ל״ב ד״ה והאידנא כל הסוגיא] כי מצא בסידור קדמון בפתוחה כאשר אמרנו אבל סתומה אינו מצריך חלק באמצע כ״א כדי לכתוב שם בן שתי אותיות ולא פי׳ שום דין אם גמר בסוף השיטה אבל במס׳ סופרים [פ״א] שנינו איזו היא פתוחה כל שהניח בראש השיטה שלש אותיות סתומה כל שהניח באמצע שיטה שלש אותיות גמר כל הפרשה בסוף הדף ישייר שיטה אחת מלמעלה ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם בן שלש אותיות מתחיל למעלה וכתב רבינו יעקב כי הברייתא עיקר ופרשה פתוחה בראש שיטה דווקא נקראת פתוחה ואם יניח שיעור תשע אותיות בסוף שיטה וכן בתחילת שיטה יצא ידי שניהם [עיין בספר התרומה סי׳ ר׳] ועדיין לא שמענו דין פרשה סדורה לא בברייתא ולא בדברי רבינו משה אבל רבינו יעקב אומר כי מצא בסידור קדמוני שכל הכותב שיטה עד חציה או עד שלישיתה ושאר השיטה מניח פנוי ומתחיל לכתוב השיטה למטה לה כנגד ההנחה של אותה שיטה העליונה זו היא סדורה וכתבתי למעלה בהלכות מזוזה [והירושלמי בפ״ק דמגילה] דגרסינן בירושלמי פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה ומכאן יש סעד לרבינו יעקב שאם הניח חלק בסופה ובתחילה כשיעור שנקראת פתוחה.
גרסינן בפ׳ הקומץ רבה [דף כ״ט] שעטנז גץ כל אחת משבעה אותיות הללו צריכות ג׳ זיינין בראש שמאל וזיינם רבינו גרשון מאור הגולה בסדר קדשים שכתב וכן כתב ר״ש בפירושיו בכתב ידו. שעטגז גץ כאדם שאוחז זיינו בידו ומניף בימין ובשמאל ולפניו ויש שמזיינין אותו כך שעטנז גץ. גרסינן בב״ב בפ״ק חכמי׳ אומרים עושה לספרים כגון מגילה ושאר ספרים בתחילתו כדי לגול היקף וסופו כדי לגול עמוד כך עיקר הגירסא ולא להפך שהרי תניא התם כל הספרים נגללין לתחילה וס״ת נגלל לאמצעיתו ועושה לו שני עמודים אילך ואילך לפיכך צריך שיהא בתחילתו ובסופו כדי לגול עמוד ואמרינן נמי שמזוזה נמי כורכה מאחד כלפי שמע בפרק הקומץ [דל״א] מוכיח במסכתא סופרי׳ ובירושלמי שלהי פ׳ קמא דמגילה שהבא לתפור יריעות ס״ת זו לזו צריך שתהי׳ התפירה מבחוץ ותופרין בגידין והלכה למשה מסיני שעושי׳ שיור למעלה ולמטה שלא יתפור כל רוחב היריעה אל חבירתה כדאי׳ במגילה פ״ב [דף י״ט] אמנם מלשון הברייתא במס׳ סופרים [פ״ב דלעיל] ששונה אין תופרין במקום הכתב מבפנים אלא מבחוץ לא משמע שדיבר בתפירת שתי יריעות זו אל זו שא״כ הי׳ לומר אין תופרים מצד הכתב אלא מבחוץ אלא משמע דמיירי בס״ת שנקרע הדף עצמו ועל זה אומר שלא יתחוב המחט מצד הכתב ובס׳ פסיקתא שהי׳ של רבינו יעקב היה כתוב הקליפים צריכין עיבוד לשמן והתפירה תהיה מבחוץ ולא מפנים. עור שהי׳ נקוב לא יכתוב על גבי הנקב וכל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב כדאי׳ פ׳ שמונה שרצים [דף ק״ח] ניקב תוכו של אות כגון תוך ה׳ או תוך מם וכן בשאר אותיות כשר [עיין במימוני סוף פ״א] ניקב בירך של אות עד שנפסק מביא תינוק לא חכים ולא טפש בינוני ואם יקראה כהלכתה כשר.
כדאיתא פרק הקומץ רבה [כל הסוגיא שם] סופרים דייקנים עושים חטר לגג של חית פי׳ כעין חוטרא כזה כלומר חי ברומו של עולם ורבינו יעקב [בתו׳ שם] פי׳ כעין חטרת הגמל גבוה באמצע גבו כזה עוד תולין רגלו של הי״א כזה והטעם מפני שהעולם הזה נברא בהי״א ודומה לפרוזדור פתוח מלמטה שכל הרוצה לצאת בגיהנם מלמטה יצא ויש לו פתח אחד קטן מלמעלה שאם רצה להנצל מלירד למטה לגיהנם ידחוק עצמו ליכנס בפתח התשובה. הפונה לשמים. ואומר שם שיש תגא לה״י לצד פתח התשובה כזה אמר הקדוש ברוך הוא אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי ועוד מפרש בפ׳ הבונה [דף ק״ד] מה טעם תלוי רגלו של קוף כזה עוד אמרינן [שם וע״ש בתוס׳ ובהגה׳ מימוני פ״א דתפילין] דקוצו של יוד מעכב וצריך שיהא כזה כדאמרינן התם [בדף דלעיל] שהעולם הבא נברא ביוד שהיא קטנה מפני שהצדיקי׳ שבו מועטים והיוד כפופה מפני שהצדיקים כפופים ראשיהם מפני שמתבייש האחד מחבירו שגדול ממנו. ואמרי׳ בפ׳ הבונה [דף ק״ג] דבעינן כתיבה תמה שלא יעשה אלפין עיינין וטתין פפין וגם פשוטה כרעיה דדלית לגבי גימל כזה ואלפין לא יעשה כן מפני שדומה לעין משמע שהיא מן הדין נוטה קצת לעין כזה וטיתין לא יעשה פפין כזה משמע שהוא מן הדין מעט נוטה לפ״א כזה כפיפה מועטת יעשה בה וצריך ליזהר שלא תדמה כף לבית ולא דלית לריש וכן כל כיוצא בהן עד שירוץ כל הקורא בו בין בס״ת בין בתפילין בין במזוזות.
תניא בהקומץ רבה [דף ל״א] עשה ס״ת כולו כשירה או עשה השירה כשאר הספר פסול׳ וכתב רבינו משה [בפרק ז׳ דהלכות ספר תורה] ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות ובאותיות שצורתן רע כגון הפיפין הלפופים ואותיות ההפוכות והאותיות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש ויזהר בתגין ובמניינם שיש אות שיש עליה תג אחד ויש אות שיש עליה שבעה וכל התגין הם בצורות זיין כחוט השערה וכל הדברים האלה לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר ואם שינה בתיקון זה או שלא דקדק בתגין וכתב כל האותיות כתיקנן או שקרב את השיטין או הרחיקן או האריכן או קצרן הואיל ולא הדביק אות באות ולא חיס׳ אות ולא הותי׳ אות ולא שינה בצורת השירות ולא שינה בפתוחות וסתומות כשר.
גרסינן בפ״ב דכתובות [דף י״ט] ס״ת שאינו מוגה אסור לשהותו יתר על שלשים יום או יתקן או יגנז. ואמרינן במגילה [דף כ״ז] אין מוכרים ס״ת אלא לשני דברים, שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו, והוא שלא יהיה לו דבר אחר למכור. תניא בפ׳ בני העיר [דף כ״ו] תשמישי קדושה נגנזין ותשמישי מצוה נזרקין ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקמי של ספרים ומזוזות ותיק של ס״ת ונרתיק של תפילין ומסקינן בפ׳ נגמר הדין [דמ״ח] שאין כלי שהניח בו תפילין קדוש אלא אם כן הזמינוהו לכך והניחו בתוכו אבל הזמינוהו לכך ולא הניחו בו או הניחו בו ולא הזמינוהו לכך הרי זה חול גמור. ובירושלמי דמגילה [בפ׳ בני העיר] גרסינן בימה ולוחים אין בהם משום קדושת ארון ויש בהם משום קדושת בית הכנסת פי׳ הבימה שעומד עליהן האוחז ס״ת והלוחות שכותבין עליהן ללמד לתינוק. כל מי שיושב לפני ס״ת ישב בכובד ראש באימה וביראה ובפחד שהוא העד הנאמן על כל באי עולם שנא׳ והיה שם בך לעד ואמרו חכמים [במס׳ אבות פ״ד] כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכשספר התורה עומד כל העם עומדין וכיון שנפתח אסור לספר שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה ואפי׳ בדבר הלכה כדאיתא בסוטה פ׳ אלו נאמרין [דף ל״ט] ורב ששת דמהדר אפי׳ וגריס בפ״ק דברכות [דף ה׳ והסוגיא בתוס׳ שם] היינו בלחש כמו בינו לבין עצמו שלא יפסיד לאחרים השמיעה כדאמר אינהו בדידהו ואנן בדידן ועוד כתב רב יהודאי גאון בהלכות גדולות והוא דאיכא בי עשרה דצייתי לס״ת ורב אלפס [שם ובפ״ד דמגילה] כתב משמיה דרבוותא שאני רב ששת דתורתו אומנותו.
גרסינן במרובה [דף פ״ב] עשרה תקנות תקן עזרא: שיהו קורין במנחה בשבת משום יושבי קרנות פי׳ רבינו שלמה הם יושבי חנויות כל ימי החול ואין קורין בתורה בשני ובחמישי. תקנה שנייה שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי שלשה אנשים עשרה פסוקים שמתחילה לא היו קורין בתורה כ״א כל אחד פסוק אחד. תקנה שלישית שיהו דנים בשני ובחמישי שרבים מתקבצים לשמוע ס״ת. תקנה רביעית שיהו מכבסים בחמישי בשבת מפני כבוד השבת. תקנה חמישית שיהו אוכלין שום בערב שבת מפני שמרבים את הזרע שאז עונת תלמידי חכמים. תקנה ששית שתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא פת מצויה לעניים המחזרים. תקנה שביעית שתהא אשה חוגרת בסינר. פירש רבינו שלמה כעין מכנסים קטנים ללבוש משום צניעות כעין שעושין בארץ ישמעאל להתרחק מן העבירה ומפרש בירושלמי מעשה באשה אחת שהייתה מכבדת את הבית ורבעה קוף מלאחריה אותה שעה התקינו שתהא אשה חוגרת בסינר. תקנה שמינית שיהו רוכלין מחזרין בעיירות משום תכשיטי נשים כדי שלא יתגנו על בעליהן. תקנה תשיעית שתהא אשה חופפת בטבילה. תקנה עשירית שיטבול בעל קרי קודם שילמוד תורה ותקנה זו בטלוה משום דלא פשט איסורא כדאמרינן בפ׳ מי שמתו [דף כ״ג] נהוג עלמא כרבי יהודא בן בתירא שמתיר ללמוד תורה בלא טבילה. מה שנהגו לקרות בתורה בשני ובחמישי וגם להתענות מפני שאומר במדרש שבארבעים יום אחרונים שעלה משה למרום עלה בחמישי וירד בשני ונתרצה לו הקב״ה.