משנה נדרים ב ב

(הופנה מהדף נדרים פרק ב משנה ב)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ב · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

"קרבן לא אוכל לך", "קרבן שאוכל לך", "לא קרבן לא אוכל לך", מותר.
"שבועה לא אוכל לך", "שבועה שאוכל לך", "לא שבועה לא אוכל לך", אסוריז.
זה חומר בשבועות מבנדרים.
וחומריט בנדרים מבשבועות.
כיצד?
אמר: "קונם סוכהכ שאני עושה", "לולב שאני נוטל", "תפילין שאני מניח", בנדרים אסור.
בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבורכג על המצוות.

משנה מנוקדת

"קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ", "קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ", "לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ", מֻתָּר.
"שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ", "שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לָךְ", "לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ", אָסוּר.
זֶה חֹמֶר בִּשְׁבוּעוֹת מִבִּנְדָרִים.
וְחֹמֶר בִּנְדָרִים מִבִּשְׁבוּעוֹת.
כֵּיצַד?
אָמַר: "קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה", "לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל", "תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מֵנִיחַ", בִּנְדָרִים אָסוּר.
בִּשְׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוֹת.

נוסח הרמב"ם

קרבן לא אוכל לך קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר שבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני נותן בנדרים אסור ובשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצוות.

פירוש הרמב"ם

קרבן לא אוכל לך וכו' - דע כי "שאוכל" יורה אצלם "שאוכל" על כל פנים, ומורה גם כן "שלא אוכל".

ומביא ראיה לזה, הדברים הנמשכים אחר העניינים. שאם היה מפייסו חבירו שיאכל, ולא רצה, ונשבע "שבועה שאוכל לך", אז אסור עליו שיאכל לו שום דבר.

ומבואר הוא, כי מה שאמר: קרבן לא אוכל לך, קרבן שאוכל לך, הקרבן לא אוכל לך, שאין כל זה מורה שהוא עושה כל מה שיאכל משלו כקרבן. ואמנם פירוש זה הדיבור - שהוא נשבע בקרבן, וכאילו אמר: "בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר".

אמר קונם סוכה וכו' - ואמרו בנדרים אסור, לפי שהוא אסר גוף הדבר, שלא יתקיים המצווה אלא בהיותו דבר מותר, כגון שיאסר סוכה זו עליו, שחזרה ישיבתה עבירה. ויהיה עניינו בה כמו מי שלא ימצא בליל הפסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה, כגון שתהיה טבל או הקדש, שאסור עליו אכילתן לפי שהוא מצווה הבאה בעבירה.

וזאת היא הסברא בהיות הנדרים חלים על כל דבר שיחייב איסור גוף זה הדבר ביטול מצוַת עשה. אבל כל זמן שמחייב עצמו קרבן כל עת שיעשה מצווה, יוכל לקיים הנדר ולעשות המצווה. כגון שיאמר: "קרבן עלי כל זמן שאניח תפילין", הרי זה חל, וכל זמן שיניח תפילין יתחייב קרבן.

ואמנם החומרא שהוא בשבועות יותר מבנדרים, הוא מה שנקדם ביאורו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

קרבן לא אוכל לך וכו' מותר - דהוי כנשבע בקרבןטז, ונעשה כאומר: "בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר".

שבועה שלא אוכל לך - ולא אמרינן "בחיי שבועה" קאמר, כדאמרינן בקרבן, דשבועה לית בה מששא, ולא שייך לומר בה "בחיי שבועה".

שבועה שאוכל לך - זמנין ד"שבועה שאוכל לך" - "דלא אכילנא" משמע, כגון שהיה חבירו מסרב בו לאכול, ואמר: "לא אכילנא", "לא אכילנא", ושוב אמר: "שבועה שאוכל לך", "דלא אכילנא" משמע, והכי קאמר: "בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך".

זה חומר בשבועות - לא מצינן לאוקמה אשבועה שלא אוכל לך וכו'; דמדקתני זה חומר, משמע דנדר הוי, אלא דאינו חמור כשבועה; וגבי קרבן לא אוכל לך תנן מותר, דלא הוי נדר כלל.

משום הכי צריך לאוקמה אדלעיל, דתנינא: "קונם שאיני ישן, שאיני מדבר, הרי זה בבל יחל", ואוקימנא מדרבנן, דמדאורייתא אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממשיח. וזה חומר בשבועות מבנדרים, ששבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש.

תפילין שאני מניח - משום דאסר חפצא עליה, ואינו נראה כנודר לבטל את המצווה, שהרי לא קיבל על עצמו, אלא אסר החפץ עליו, ואם יקיים המצווה - הוויא מצווה הבאה בעבירה. ודמי למי שחייב לאכול מצה בלילי פסח, ולא מצא אלא מצה של טבל או של הקדש, שאסור לאוכלה.

אבל כל לשון שבועה - הוא אוסר את עצמו מלעשות הדברכא; וכיון שהוא מחוייב לעשות המצווה, לאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה.

ואם אמר: "הרי עלי קרבן אם אניח תפילין", חל הנדר, וחייב להביא קרבן אם הניח תפיליןכב.

פירוש תוספות יום טוב

קרבן לא אוכל לך כו' מותר. כתב הר"ב דהוי כנשבע בחיי קרבן וקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי אמרי' דקרבן יהא מה שלא אוכל לך נמי שרי דלא שוי' איסור קרבן אלא מה שלא יאכל. הר"ן. וכתב הב"י ס"ס ר"ד וא"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור [אף לר' מאיר כמו שכתבתי לאחד מהפירושים בריש מתניתין ג' דפ"ק] משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי ולתסר וי"ל דלא חולין לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי בי' שנשבע בקרבן שלא יאכל לי' אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמעי טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא ע"כ:

קרבן שאוכל לך. עיין בפירש הר"ב דס"פ דלעיל ומ"ש שם בס"ד:

לא קרבן לא אוכל לך. מפורש בס"פ דלעיל בס"ד:

לא שבועה לא אוכל לך אסור. ואע"ג דמתניתין ר"מ היא דלית לי' מכלל לאו כו' אפ"ה בשבועה אסור. ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בס"פ שבועת העדות דכי לית ליה לר"מ מכלל לאו כו' ה"מ בממונא אי נמי באיסורא דאית ביה ממונא אבל באיסורא גרידא אית ליה. ונדרים איסורא דאית בהו ממונא ניהו. משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו. הר"ן:

זה חומר בשבועות כו'. פירש הר"ב שהשבועה תלה אפילו על דבר שאין בו ממש. והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש. טור סימן רל"ט:

וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה וכו'. לא דייקינן מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאה"נ דאיתא ולקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצוה [כדתנן במ"ח פ"ג דשבועות]. הר"ן:

קונם סוכה כו'. והה"נ כי אמר ישיבת סוכה עלי דהואיל והזכיר החפץ אע"ג דבישיבה אין בה ממש. הר"ן בשם התוספות וכמ"ש בשמו בס"פ דלעיל. ועיין מ"ש במשנה ד' דפרק בתרא:

בנדרים אסור כתב הר"ב ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין חל הנדר וחייב כו'. כן כתב הרמב"ם ומילתא דפשיטא היא דלמה יגרע נדרו שחייב עצמו בקרבן משום שתלאו בעשיית המצוה. והרי אפילו בתלאו בדבר שאין בו ממש שאין הנדר חל עליו כתב הרמב"ם בס"פ דלעיל דחייב בקרבן שחייב עצמו בו בנדר. ומיהו הטעם שכתב שם בפירושו לפי שהוא מין ממיני השבועה לא ידעתי למה. ובחבורו פ"ג מהלכות נדרים כתב שאין זה ממין נדרי איסור אלא ממין נדרי הקדש. והואיל והר"ב כתב להא כ"ש שה"ל לכתוב לדלעיל בתלאו בדבר שאין בו ממש דהוי רבותא קצת. ואין לומר דדוקא הא דהכא ס"ל ולא הא דלעיל דודאי דליתא דדבר פשוט הוא דלא נ"מ במה שתלאו בדבר שאין בו ממש:

בשבועות מותר. לשון הר"ב אבל כל ל' שבועה הוא אוסר את עצמו כו'. אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דכיון דסתם שבועה אוסר עצמו מתריצנא שבועתו וחזרה על נפשיה והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה ולא חשבינן ללשון זה שאמר אלא יד שבועה דבשבועה לא שייך איסור חפצא עליה וכך כתבו התוספות וכתבו שכן גם כן בנדרים לאידך גיסא:

שאין נשבעין לעבור על המצות. ולקיים נמי לא. כדתנן לקמן כמו שכתבתי שם בס"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טז) (על הברטנורא) וקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי, אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל לך נמי שרי דלא שויה איסור קרבן אלא מה שלא יאכל. הר"ן. וא"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי ולתסר וי"ל דהתם שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל ליה אבל לישנא דהכא כיון דאיכא לפרשינהו הכי אע"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמעי טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא. ב"י:

(יז) (על המשנה) אסור. ואע"ג דמתניתין ר"מ היא דלית ליה מכלל לאו כו' אפ"ה בשבועה אסור. ונראה דה"ט דמסקינן בס"פ שבועת העדות כו' דבאסורא גרידא אית ליה כו' ושבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו אבל נדרים אינן חלים על דבר שאין בו ממש. הר"נ:

(יח) (על הברטנורא) והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש. טור:

(יט) (על המשנה) וחומר כו'. לא דייקינן מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאה"נ דאיתא והוי לקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצות:

(כ) (על המשנה) סוכה. והוא הדין נמי כי אמר ישיבת סוכה עלי דהואיל והזכיר החפץ אע"ג דבישיבה אין בה ממש. הר"נ:

(כא) (על הברטנורא) אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה כו' הוי כאלו אמר שבועה שלא אשב בסוכה וחשבינן ליה כיד שבועה. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) ומלתא דפשיטא היא דלמה יגרע נדרו שחייב עצמו בקרבן משום שתלאו בעשיית המצוה והרי אפילו בתלאו בדבר שאין בו ממש שאין הנדר חל עליו חייב בקרבן שחייב עצמו בו בנדר כדאיתא בר"מ:

(כג) (על המשנה) לעבור. ולקיים נמי לא, כדתנן לקמן:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

קרבן לא אוכל לך מותר:    מילתא דפשיטא היא אלא משום אחריני נקטה וש"מ דר"מ היא אלא שבבית יוסף סי' ר"ד הקשה וא"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי וליתסר וי"ל דלא חולין לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל ליה אבל בחומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמע טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא ע"כ:

הא קרבן שאוכל לך:    לאשמועי' דבחיי קרבן קאמר:

לקרבן לא אוכל לך:    לאשמועי' דשאני ליה לר"מ בין לקרבן בשב"א בין לקרבן בפת"ח כלומר בלמ"ד שבאית משמע לקרבן יהא אבל לקרבן בלמד פחוחה משמע לא קרבן והכי מוקמי' לה בגמ' כר' מאיר דאי כר' יהודה מאי אריא קרבן לא אוכל לך דשרי אפילו קרבן שאוכל לך נמי שרי עד דאמר כקרבן בכא"ף הדמיון: ולפי זה צריך לגרוס כך הא קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר. וביד פ"א דהלכות נדרים סי' י"ט. ובטור י"ד סי' ר"ד. וכתב שם בית יוסף בפ' שני דנדרים תנן קרבן לא אוכל לך. הקרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל לך כך נראה שהיא גרסת הרמב"ם ז"ל והר"ן ז"ל ודלא כגרסת הספרים דגבי הקרבן גרסי' שאוכל לך ע"כ ואיני יודע היכן מצא ז"ל זו הגרסא להר"ן ז"ל וז"ל הר"ן ז"ל כאן בפירושו לגמרא קרבן לא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר משום דכי אמר קרבן לא אוכל לך אי אמרינן דבחיי קרבן משתבע שרי דקרבן לאו בר אישתבועי הוא ואי אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל משלך קאמר נמי שרי דלא שוי איסור קרבן אלא מה שלא יאכל הא קרבן שאוכל לך נמי שרי דהי קרבן קאמר דעביד איניש דמשתבע ביה ולאו מידי קאמר ע"כ:

שבועה לא אוכל לך שבועה וכו':    ספ"ד דהלכות שבועות: ואיתה ר"פ שבועות שתים בתרא ומוכח מן התוספות אשר שם דגרסינן במתני' השבועה שאוכל לך בה"א ע"ש וכן הוא ג"כ בפי' הר"ן ז"ל דהוי בבא דשבועה דומיא דבבא דקרבן וז"ל הר"ן ז"ל ונראה בעיני דהא קרבן גרסי' וכדכתיבנא ודכוותה בשבועה הא שבועה דמאי דתנא דמותר בקרבן קתני דבשבועה אסור וליכא למימר דהקרבן גרסי' דהתנן בפירקין דלעיל דהקרבן אסור לר"מ והיכי תנן הכא דשרי דהא מתני' נמי כר"מ אוקימנא לה בגמרא אלא ודאי כדאמרן ע"כ. וכן נמי גרסינן לשבועה לא אוכל לך למ"ד פתוחה דומיא דבבא דלקרבן לא אוכל לך דהוי למ"ד פתוחה וכדכתבינן. ובטור י"ד סי' רל"ז:

לשבועה לא אוכל לך אסור:    דמשמע לא שבועה מה שאוכל לך [הגהה נלע"ד שצ"ל לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא אסור בשבועה וכן ג"כ מצאתי מוגה בפירוש הרא"ש ז"ל בתלמוד רב"א ז"ל] הא מה שלא אוכל לך יהא בשבועה ואף ר"מ מודה דאמרינן בשבועה מכלל לאו אתה שומע הן משום דשבועה חמירא רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל: וכתב עוד הר"ן ז"ל לשבועה לא אוכל אפי' בלמ"ד פתוחה אסור דאע"ג דלמ"ד פתוחה לא משמע ומתני' ר"ת היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אפ"ה בשבועה אסור ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בפ' שבועת העדות באיסור' דאית ביה ממונא לית לי' אבל באיסור' גרידא אית ליה ונדרים איסורא דאית בהו ממונא ניהו משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינם חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינם אלא איסורא גרידא שהוא חל בגופו וכיון דאיסורא נינהו אפילו ר"מ מודה דאמרי' בהו מכלל לאו אתה שומע הן ע"כ:

זה חומר בשבועות:    לא מצינן וכו' לשון ר"ע ז"ל עד משמע דנדר הוי וכו'. אמר המלקט פי'. דנדר הוי מדרבנן אלא דאינו חמור כשבועה להתחייב מלקות וקרבן שבועה. וגבי קרבן וכו' וכתו' בתשובו' הרשב"א ז"ל סי' תתנ"ד וז"ל ולפי מה שפירשתי דאסור לישאל על השבועה אשי' בימיהם הא דאמרינן הנודר כאילו בנה במה והמקיימו וכו' ה"מ בנדר אבל לא בשבועה ואיו להקשות לחשוב חומר זה בהדי חומר בשבועות מבנדרים שאסור לישאל עליה הא לא קשיא דהא בהא תליא מילתא דאיכא נמי חומר בנדרים שמצוה לישאל עליהם ע"כ:

וחומר בנדרים מבשבועות:    כתב הר"ן ז"ל בפ' שבועות שתים בתרא דף ש"י ע"א דמש"ה לא תני הכא חומרא אחרת בנדרים מבשבועות דמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה משום דמשכחת לה התפסה בשבועה בגברא אגברא כגון ששמע חברו שאמר שבועה שלא יאכל זה הבשר ואמר הוא ואני ג"כ כמוך דבכה"ג מתפיס בשבועה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל שלדבריו ז"ל נצטרך לומר דלא תני אלא הדברים שהנדרים חלים עליהם ולא השבועות אבל שאר דינים לא תני כלל או מפני שאין להתפסה ענין לשבועות שאיסור קדושה הוא שנמשך ונתפס דהיינו הנדרים והנזירות לא איסור גרידא ע"כ בקיצור מופלג. ועיין עוד ביד ברפ"ד דנזיר במה שכתבתי מזה בשמו ז"ל: ובפ"ג דמכות סוף סי' ט':

קונם סוכה שאני עושה:    פי' קרבן תהא עלי הסוכה שאני עושה ה"ר יהוסף ז"ל. ובתוס' אמרו שאפי' אמר קונם ישיבת סוכה עלי דלא מיקרי דבר שאין בו ממש אלא כשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא הר"ן ז"ל:

שאיני עושה לולב וכו':    תוס' פ' שבועות שתים (שבועות דף ך':)

שאין נשבעין לעבור על המצות:    בגמ' יליף לה מקרא דכתיב לא יחל דברו דמשמע אבל מיחל הוא שבועתי לחפצי שמים ומ"מ לוקה משום שבועת שוא ומש"ה קתני וחומר בנדרים מבשבועות דמשמע דשבועה מיהא איתא הר"ן ז"ל. ואיתא בברייתא בפ' שבועות בתרא דף כ"ה ועיין במ"ש שם הר"ן ז"ל בדף שי"א. בפי' ר"ע ז"ל ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין חל הנדר וחייב להביא קרבן אם הניח תפילין ע"כ. אמר המלקט לשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה אבל כל זמן שמחייב עצמו קרבן כל זמן שיניח תפילין ה"ז חל וכל זמן שיניח תפילין יתחייב קרבן ע"כ: וביד פ"ג דהלכות נדרים סי' ו' ז' ח' ובטור יו"ד סי' רט"ו וסי' רל"ט. וכתוב שם בבית יוסף בסי' רט"ו כתב הר"ש בר צמח דשמתא דין שבועה יש לה דהא מיתסר גברא ע"כ. ובסי' רל"ט כתוב בטור הטעם שהשבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש מפני שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש ע"כ: [ועי' בתוי"ט מש"כ בד"ה בשבועות מות'] ותמהתי שמצאתי שם ביו"ד בספר הלבוש ריש סימן רט"ו כלשון זה שאכתוב וזהו. אבל שבועה הוא אוסר עצמו מלעשות דבר וכיון שהיא עצמו מחויב לעשות המצוה משום דמושבע ועומד הוא עליה מהר סיני לאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצוה ולקיים שבועתו דשבועה דהר סיני קדמה וחמירא כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח אע"פ שאין לו סוכה אחרת או לולב אחר או תפילין אחרים וצריך לבטל המצוה אם יקיים נדרו אעפ"כ אסור לו לישב בסוכה זו וליטול לולב זה או להניח תפילין אלו עד שיתירו לו את נדרו דלאו דוקא על אלו הוא מושבע ועומד מהר סיני ע"כ וכלשון הזה לא מצאתי עד הנה בשום מקום:

תפארת ישראל

יכין

קרבן לא אוכל לך:    לא דמי ללא חולין לא אוכל לך דאסור [כפ"א מ"ג]. הכא משמע טפי דנשבע בחיי קרבן שלא יאכל, ומה"ט נמי לא הוה כסתם נדרים דלהחמיר [כמשנה ד'] דהכא מסתבר טפי לקולא [עי' פ"ג סי' ל"ו]:

קרבן שאוכל לך:    באמר כן הרי אסור [כפ"א מ"ד]. רק ה"ג הא קרבן שאוכל לך, דמשמע נמי שנשבע בחיי הקרבן, וכ"ה בש"ס:

לא קרבן לא אוכל לך:    בש"ס מוכח דגרסינן לקרבן לא אוכל לך, ור"ל בפתח תחת הלמ"ד, וה"ק לא קרבן יהיה רק חולין מה שלא אוכל לך דמשמע אבל מה שאוכל לך יהיה קרבן, ומתניתין ר"מ היא, דלית ליה מכלל לאו נשמע הן, רק בפרט הדבר שאסר ע"ע [כפ"א סי' מ"א]:

שבועה שאוכל לך:    מיירו במסרבין בו לאכול, ואמר לא אכילנא, לא אכילנא, וחזר ואמר שבועה שאוכל לך, אז משמע בשבועה יהיה מה שאוכל לך. [ואף דבל"ז במאמר לא אוכל ב"פ הוה שבועה [כ(שו"ע יו"ד, רלז)], היינו במתכוון לשבועה, והכא מיירי בלא התכוון לשבועה. עד לבסוף. או דמיירי באמר כן בהפסק]:

לא שבועה לא אוכל לך:    אף דמתניתין ר"מ היא דלא ס"ל מכלל לאו נשמע הן. עכ"פ הרי טעמא דר"מ מדאצטריך בתורה למכפל בתנאי של בני גד ובני ראובן אם יעברו ואם לא יעברו, א"כ זה דוקא בממונא או באסורא דאית ביה ממונא, דתנאי בני גד ובני ראובן אסור דאית ביה ממונא הוה, וה"נ בנדרים מחשב אסורא בממונא, מדאסר חפצא עליה, משא"כ בשבועה משכחת לה אסורא בלי ממונא, באסר עליה דבר שאין בו ממש, בכה"ג גם ר"מ מודה דמכלל לאו נשמע הן:

זה חומר בשבועות מבנדרים:    אי"ל דקאי אדסמך לה, דבשבועה אמרינן מכלל לאו נשמע הן משא"כ בנדרים, ליתא, דזה חומר משמע דעכ"פ נדר הוה, רק שאינו חמור כשבועה, והכא בנדר מותר לגמרי. רק קאי אמשנה א', קונם שאיני ישן, דבנדר אינו אסור רק מדרבנן משא"כ שבועה חלה על דבר שאין בו ממש:

אמר קונם סוכה שאני עושה:    אפילו אמר ישיבת סוכה עלי, לא מחשב נודר מהישיבה שאין בה ממש, דמדהזכיר החפץ, דהיינו סוכה, כיש בו ממש דמי:

בנדרים אסור:    דנדר, שאסר על עצמו החפץ, חל על דבר מצוה:

בשבועות מותר:    משום דבשבועה אסר הגוף, והגוף משועבד למצוה. מיהו עכ"פ לקי משום שבועת שוא, והיינו דמסיים תנא שאין נשבעין, ר"ל שאסור לישבע לעבור וכו' וזהו החומר שבנדרים טפי מבשבועה, וה"ה בנשבע לקיים מצוה, דלא חייל, והא דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, זאת עשה לזרוזי נפשיה, ולא מחשב שבועת שוא, דהרי צריך לזרוזי נפשיה למצוה. ועוד יש חומר בנדר טפי מבשבועה, דיש נדר וכו':

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

ביאור

זה חומר בשבועות מבנדרים - בגמרא מקשים על זה: "חומר?! מכלל דנדר הוא!" ומתרצים דלא קאי על רישא דמשנה זו, קרבן לא אוכל לך וכו' מותר, אלא על הסיפא של המשנה הקודמת, קונם שאני ישן וכו' הרי זה בלא יחל דברו, שבועה שאיני ישן וכו' אסור, ועיין כאן בפירוש הרע"ב.

ראו גם: