משנה תמורה ה ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמורה · פרק ה · משנה ג | >>

האומר, ולדה של זו עולה והיא שלמים, דבריו קיימים.

היא שלמים וולדה עולה, הרי זו ולד שלמים, דברי רבי מאיר.

אמר רבי יוסי, אם לכן נתכוין מתחלה, הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת, דבריו קיימים.

ואם משאמר הרי זו שלמים נמלך יב ואמר ולדה עולה, הרי זו ולד שלמים.

משנה מנוקדת

הָאוֹמֵר:

וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה, וְהִיא שְׁלָמִים,
דְּבָרָיו קַיָּמִים.
הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ עוֹלָה,
הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים,
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה,
הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת,
דְּבָרָיו קַיָּמִים;
וְאִם מִשֶּׁאָמַר: הֲרֵי זוֹ שְׁלָמִים
נִמְלַךְ וְאָמַר: וְלָדָהּ עוֹלָה,
הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים:

נוסח הרמב"ם

האומר: "ולדה של זו עולה, והיא שלמים" - דבריו קיימין.

"היא שלמים, וולדה עולה" -
הרי זה ולד שלמים - דברי רבי מאיר.
אמר רבי יוסי:
אם לכן נתכוון מתחילה, הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת - דבריו קיימין,
אם משאמר "הרי זו שלמים", נמלך ואמר: "ולדה עולה" - הרי זה ולד שלמים.

פירוש הרמב"ם

פירוש נמלך - שנתייעץ.

ואמר רבי יוסי, שהואיל ואמר "הרי זו שלמים" ולא היה כוונתו יותר מזה, שאמר אחר כך חזר אמר "ולדה עולה", ואף על פי שהוא תוך כדי דבור אין סומכין אלא על דיבור ראשון, לפי שהעיקר בידינו "תוך כדי דיבור כדיבור דמי", זולתי במקדיש ומימר ומגדף ועובד עבודה זרה ומקדש ומגרש.

ואלו הששה דברים הוציא אותן בגוף הגמרא, אבל מקדיש ומימר הרי הוא כמו שנתבאר במקום הזה, ובסוף נדרים הוציאו מגדף ועובד עבודה זרה ומגרש ומקדש. וזה העניין הוא שהדברים האלה לא תועיל בהם חזרה ותוספת תנאי ואפילו תוך כדי דבור, אבל מקדיש ומימר הרי הוא כמו שבאר בכאן. וכן אם אמר לאשה "הרי את מקודשת" או "הרי זה גיטך", ונתן לה גיטה או קדושיה, וחזר ואמר בתוך כדי דיבור לגמר העניין"לא יהיו הקדושין או הגט אלא על מנת כן", אין מועיל ואין שומעין לו. וכן אם אמר בעבודה זרה "אלי אתה" נתחייב במיתה כמו שבארנו בשביעי מסנהדרין, כשאמרו ז"ל "והמקבלו עליו באלוה, ואחר כך חזר תוך כדי דבור ואמר אינו אלוה, אין זה מועיל לו", וכן המגדף. ומי שעלה בדעתו שהמתפיס לעבודה זרה חייב בדיבור בלבד ושהוא עניין מה שאמרו "ועבודה זרה", הרי זה טעות גדול, לפי שעיקר בידינו "אין הקדש לעבודה זרה", כמו שיתבאר בפרק שאחרי זה.

והלכה כרבי יוסי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

האומר - על ולדה של בהמה מעוברת:

ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימין - שהרי קדושת הולד קדמה. אבל אמר היא שלמים ברישא, לה ולכל דאית בה אקדשה, והוי כמקדיש שתי בהמות לשלמים, וכי הדר ואמר ולדה עולה, הוי הולד שלמים. והכא לא שייך למימר בהוייתן ובמעי אמן י, דכי אמרינן בהוייתן ולא במעי אמן, הני מילי בהקדישה ולבסוף נתעברה יא, דאיהו לא אתפסיה לעובר שום קדושה, אלא מקדושת אמיה קא קדיש. אבל במקדיש מעוברת, חשיב עובר לקבולי קדושה. ור' מאיר אית ליה תפוס לשון ראשון: אם לכך נתכוין מתחלה כשאמר היא שלמים לא נתכוין לולדה:

הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת - שאין הפה יכול לדבר שני דברים כאחת:

דבריו קיימין - דאף בגמר דבריו אדם נתפס:

נמלך ואמר ולדה עולה - אע"פ שחזר בו תוך כדי דבור ואמר ולדה עולה, לא אמר כלום, הואיל ובשעה שהקדיש אמו לשלמים לא נתכוין שיהיה הולד עולה. משום דקיימא לן כל תוך כדי דבור כדבור דמי, חוץ ממקדיש ומימר ומגדף ועובד עבודה זרה ומקדש ומגרש, דהנך ששה אין החזרה מועלת בהן אע"פ שחזר בו תוך כדי דבור. והלכה כר' יוסי:

פירוש תוספות יום טוב

היא שלמים וולדה עולה הרי זו ולד שלמים. כתב הר"ב והכא לא שייך בהווייתן ובמעי אמן [וכן הלשון ברש"י ותוס' וכלומר ענין הווייתן ובמעי אמן] דכי אמרי' כו' ה"מ בהקדישה ולבסוף נתעברה. וכפירש"י. וכתבו התוס' [ד"ה היא]. דא"כ הא דאמר לעיל. ואם נקבה זבחי שלמים. ואוקימנא ליה בבהמת קדשים צ"ל דמיירי בהקדישה ואח"כ נתעברה: גם לך. שנתייעץ. הרמב"ם. דתרגום איעצך אמלכינך:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על הברטנורא) כלומר, ענין הוייתם ובמעי אמן:

(יא) (על הברטנורא) וא"כ הא דאמר לעיל ואם נקבה זבחי שלמים, ואוקמינן לה בבהמת קדשים, צ"ל דמיירי בהקדישה ואח"כ נתעברה. תוס':

(יב) (על המשנה) נמלך. נתיעץ. הר"מ. רתרגום איעצך אמלכינך:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

האומר ולדה וכו':    תוספות פ"ק דמכילתין דף י'. בראש פירוש רעז"ל צריך להיות האומר על בהמת חולין מעוברת ולדה של זו עולה והיא שלמים וכו'. עוד שם וכי הדר ואמר ולדה עולה הוי הולד שלמים. אמר המלקט ואינו יכול לשנות לולד לקדושה אחריתי והכא לא שייך למימר בהוייתם הם קדושים ולא במעי אמן דכי אמרינן בהוייתם ולא במעי אמם ה"מ בהקדישה ולבסוף נתעברה. וכתבו התוספות דא"כ הא דאמר לעיל ואם נקבה זבחי שלמים ואוקימנא לה בבהמת קדשים צ"ל דמיירי בהקדישה ואח"כ נתעברה ע"כ. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל הואיל ואי אפשר וכו' ס"א אע"פ שאפשר וכו' ונ"ל שר"ל שאי אפשר וכן מצאתי בס"א שאי אפשר וכן נ"ל עיקר עכ"ל ז"ל. ובגמרא דייקינן מדקתני ה"ז ולד שלמים ולא קתני הרי הולד עצמו שלמים ש"מ דמחמת אימי' הוא דנחתא ליה קדושה ולא מחמת נפשיה ור' יוחנן דס"ל דמחמת עצמו קדוש ולא מחמת אמו תני ולד הרי זה שלמים וכן אמר רב לתנא תני הרי הולד זה שלמים. ומ"מ איתותב ר' יוחנן מחדא ברייתא אע"ג דבתר הכי אמרינן דתנאי היא. וביד רפט"ו דהלכות מעשה הקרבנות:

תפארת ישראל

יכין

האומר:    על חולין מעוברת:

דבריו קיימים:    דקדושת הולד קדים לקדושת האם [מכאן נמי מוכח כמ"ש לקמן בס"ד (פ"ו סי' ל"ו), דאע"ג דעובר ירך אמו לעשות ולד כאם, עכ"פ לא הוה ירך אמו לעשות אם כולד, דהרי בהקדיש באמת ירך אמו, צריך למכרה כולה למי שצריך עולה (כרמב"ם רפט"ו ממעק"ר). מיהו נ"ל דבשעת לידה לכ"ע אז אין עובר ירך אמו מדאז כבר התחיל לפרוש מאמו, וכדמוכח (באהלות פ"ז מ"ה), דכשיצא ראשון מת, השני טהור, אף שוודאי אמו נטמאה באהל המת לא אמרינן דנטמאה הולד עמה. אב"י וה"נ אמרינן ערכין (דף ז.) כיון דעקרא גופה אחרינא הוא]:

הרי זו ולד שלמים:    דמדהיתה מעוברת כשהקדישה, חל הקדושה גם על הולד, ותו לא מצי למהדר לעשות הולד עולה, דתפיס לשון ראשון. ואפילו למ"ד ולדות קדשים בהווייתן לאויר עולם קדשי. היינו בהקדיש, ואח"כ נתעברה, ולא בהקדיש מעוברת:

אמר רבי יוסי אם לכן נתכוין מתחלה:    שכשאמר היא שלמים נתכוון לומר בסוף שהולד יהיה עולה, אף שהיה יכול להקדים להקדיש הולד קודם לאם [ולפ"ז איצטריך מ"ג לרבותא דר' יוסי, ומ"ד לרבותא דר"מ ודו"ק]:

דבריו קיימים:    דאף בגמר דבריו אדם נתפס:

ואם משאמר הרי זו שלמים:    אף שלא התכוון אז כלל על הולד, אפ"ה מדלא התכוון איפכא נתפס בקדושת אמו.

נמלך ואמר ולדה עולה הרי זו ולד שלמים:    ואף שהיה תוך כדי דיבור, והרי קיי"ל דכל חזרה תוך כדי דבור כדבור דמי. בהנך ו' דברים מקדיש מימר, מגדף, ע"ז, מקדש, מגרש [וסימנך קם געגק], אף שחזר תוך כדי דיבור לא מהני [עיין רמב"ם סוף פ"ב מתמורה (פ"ב מהל' תמורה) ופט"ו מקרבנות (פט"ו מהל' קרבנות). ואה"ע סי' מ"ט ב"ש שם סנ"ג. ואה"ע סי' ל"ז סכ"ה וכ"ז. וסל"ח סעיף ל"ד. ועי' בח"מ רנ"ה ש"ך סק"ה דהביא ראיה ברורה דרק בד' דברים מגדף. ע"ז. מקדש, מגרש, לא אמרינן תוך כ"ד כדיבור דמי. אב"י עי' ר"ן נדרים דפ"ז א' ד"ה והלכתא, טעם הנך דל"א גבייהו תכ"ד כדיבור דמי]. ושיעור תוך כדי דיבור, הוא בכדי לומר ג' תיבות, שלם עליך רבי [תוס' הכא, ובב"ק דע"ג ב' ד"ה כי לית. וש"ך י"ד ר"י סק"ו ]:

בועז

פירושים נוספים