רמב"ם על תמורה ה
ראו גם נוסח המשנה תמורה ה רמבם
תמורה פרק ה
עריכהכבר נתבאר בתורה שאין מותר הקדש בכור למזבח, כמו שבארנו בשמיני מערכין. ואמרו חכמים ז"ל שמותר הקדש בכור בבטן. וכן אמרו בספרא "אשר יבוכר לה'"(ויקרא כז, כו), בבהמה מי שיבוכר אי אתה מקדישו, אבל אתה מקדישו בבטן.
ומה שאמר אם נקבה זבחי שלמים - אינו מדבר על המבוכרת שהנקבה לא תתקדש בבכורה, אבל כוונתו בהמה שהקדישה לאחד מן הקרבנות, לפי שהוא מערים על ולדה בין זכר בין נקבה, כמו שמערים על הזכר במבכרת.
ותחבולת ההיתר תקרא "הערמה", ושאינו להיתר תקרא "מרמה".
ודע שמותר להטיל מום בבכור קודם שתצא לאויר העולם. אבל בזמן הזה שאין בית המקדש ואין שם הקרבה, סופו שיאכל במומו אפילו עמד כמה זמן, כמו שבארנו:
מה שאמר על בהמת חולין, כשאמר עליהן מה שבמעיה של זו אם זכר עולה וכו', ולפיכך דמיו חולין, לפי שדיבר תחילה על המבכרת, אחר כן על בהמת קדשים, אחר כן על בהמת חולין.
ומה שאמר טומטום ואנדרוגינוס - על בהמת קדשים.
חוזרת המחלוקת, שרבן שמעון בן גמליאל אומר ולד קדשים משעה שיולד תקדש לפיכך אם היה טומטום ואנדרוגינוס שאין ראוי להקרבה אין קדושה חלה עליו.
וחכמים אומרים, ולד קדשים בקדושתה דאמיה קאי, ולפיכך יהיה ולדה קדוש.
ולעניין זה, הלכה כחכמים:
פירוש נמלך - שנתייעץ.
ואמר רבי יוסי, שהואיל ואמר "הרי זו שלמים" ולא היה כוונתו יותר מזה, שאמר אחר כך חזר אמר "ולדה עולה", ואף על פי שהוא תוך כדי דבור אין סומכין אלא על דיבור ראשון, לפי שהעיקר בידינו "תוך כדי דיבור כדיבור דמי", זולתי במקדיש ומימר ומגדף ועובד עבודה זרה ומקדש ומגרש.
ואלו הששה דברים הוציא אותן בגוף הגמרא, אבל מקדיש ומימר הרי הוא כמו שנתבאר במקום הזה, ובסוף נדרים הוציאו מגדף ועובד עבודה זרה ומגרש ומקדש. וזה העניין הוא שהדברים האלה לא תועיל בהם חזרה ותוספת תנאי ואפילו תוך כדי דבור, אבל מקדיש ומימר הרי הוא כמו שבאר בכאן. וכן אם אמר לאשה "הרי את מקודשת" או "הרי זה גיטך", ונתן לה גיטה או קדושיה, וחזר ואמר בתוך כדי דיבור לגמר העניין"לא יהיו הקדושין או הגט אלא על מנת כן", אין מועיל ואין שומעין לו. וכן אם אמר בעבודה זרה "אלי אתה" נתחייב במיתה כמו שבארנו בשביעי מסנהדרין, כשאמרו ז"ל "והמקבלו עליו באלוה, ואחר כך חזר תוך כדי דבור ואמר אינו אלוה, אין זה מועיל לו", וכן המגדף. ומי שעלה בדעתו שהמתפיס לעבודה זרה חייב בדיבור בלבד ושהוא עניין מה שאמרו "ועבודה זרה", הרי זה טעות גדול, לפי שעיקר בידינו "אין הקדש לעבודה זרה", כמו שיתבאר בפרק שאחרי זה.
והלכה כרבי יוסי:
אילו אמר "תמורת עולה או תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה", לדברי רבי מאיר דבריו קיימים, אבל לפי שכפל לשון תמורה אמר רבי מאיר תפוס לשון ראשון.
ורבי יוסי אומר, צריך לשנות לשון תמורה, לפי שבשעה שאמר תמורת עולה ושלמים יהיה המובן ממאמר זה שמקצתה עולה ומקצתה שלמים, ויהיה דין אותה בהמה כדין מי שאמר "בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים" שהיא קדושה ואינה קריבה. וכדי לצאת מידי ספק שיאמר הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים, יהיה המובן מן המאמר הזה שחציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים ולפיכך דבריו קיימין, ודינה כמו שאמרו שתמכר ויביא בחצי דמיה תמורת עולה וחצי דמיה תמורת שלמים. וצריך אתה לדעת שכל זמן שאמר בהמה זו חציה חטאת וחציה קרבן שלא כדרך החטאות רוצה לומר עולה או שלמים, או הפך ואמר חציה שלמים וחציה חטאת, שאותה בהמה תמות.
ואמר רבי יוסי גם כן נמלך, ואפילו היה בתוך כדי דבור.
והלכה כרבי יוסי:
אמר שאם היה אצלו הקדש בעל מום שווה דרך משל עשרה דינרים, וייחד בהמה שווה חמשה ואמר זו מחוללת על זו, נפדה אותו בעל מום ויצא לחולין, אבל חייב לתת תשלום העשרה דינרים שהיה שווה ההקדש.
והטעם שמחמתו יצאת לחולין בפחות מדמיה, לפי שהקדש שווה מנה שחיללו על שווה פרוטה הרי זה מחולל אם עבר ועשה, אבל נתחלל מן התורה וחייב להשלים הדמים מדרבנן. וכתוב בתלמוד "יצא לחולין דבר תורה, וצריך לעשות דמים מדרבנן":
מה שאמר תחת חטאת ותחת עולה - רוצה לומר או תחת עולה. והטעם בזה מה שאמר רחמנא "לא יחליפנו ולא ימיר אותו"(ויקרא כז, י), עד שיהא הקדש ידוע ומיוחד ואז עושה תמורתו:
משנה תמורה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב