מלאכת שלמה על תמורה ה
<< · מלאכת שלמה · על תמורה · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כיצד מערימין וכו': פ"ק דמכלתין ד"י. וביד בפ"ד דהל' תמורה סי' י"ב י"ג:
מה שבמעיה של זו אם זכר עולה: מפ' בגמ' דדוקא נקיט עולה הואיל וכליל היא שרי לשנויי קדושת בכורה לקדושתה דלא נחתא מקדושתה אבל שלמים דקדושה קלה היא לא דנחתי מקדושתייהו דאין קדושתם מרחם כבכור ואע"ג דאסור להקדיש מחוסר זמן אעפ"כ קודם שנולד מותר להקדישו ויליף ליה בגמרא מקרא דכתיב אשר יבוכר משנתבכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן ויליפינן קדשים מבכור. וביד כולה מתניתין עד סוף סימן ב' ספט"ו דהלכות מעשה הקרבנות:
והשנייה תמכר לחייבי שלמים: ודמיה חולין כך צ"ל:
ילדה טומטום וכו': ר"פ מי שמת ותוספות פ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ד) ודפ' יוצא דופן (נדה דף מ"א:)
רשבג"א אין קדושה: חלה עליהם. ואפילו אמציעתא נמי קאי דהוי ולדות קדשים ואפילו קדושת אמן אינה חלה עליהם דהא סתם קדושה קאמר דסבר ולדות קדשים בהויתם הם קדושים דאי ס"ד ממעי אמן אמאי אין קדושה חלה עליהן הא תפסתינהו קדושתא דאימייהו משעת התחלת יצירתם כל פורתא ופורתא קדיש אלא ש"מ ולדי קדשים בהוייתם הם קדושים וכולה מתניתין רשב"ג היא כן פירש רש"י ז"ל סוגיית הגמרא וגם הר"י ז"ל בגליון וז"ל והה"נ דמרישא דאם נקבה שמעינן דבהוייתם הם קדושים כדפירש הקונטרס ע"כ. וכן פירשו ג"כ תוספות המוגהים. ופשוט הוא דה"ה דקאי נמי אריש פירקין גבי בכור דמיירי בבהמת חולין וכמו שכתב הרב נמוקי יוסף ז"ל שהעתקתיו ר"פ מי שמת. ואיתה בתוספות פ' בתרא דזבחים דף קי"ד ודפרק על אלו מומין (בכורות דף מ"ב:)
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
האומר ולדה וכו': תוספות פ"ק דמכילתין דף י'. בראש פירוש רעז"ל צריך להיות האומר על בהמת חולין מעוברת ולדה של זו עולה והיא שלמים וכו'. עוד שם וכי הדר ואמר ולדה עולה הוי הולד שלמים. אמר המלקט ואינו יכול לשנות לולד לקדושה אחריתי והכא לא שייך למימר בהוייתם הם קדושים ולא במעי אמן דכי אמרינן בהוייתם ולא במעי אמם ה"מ בהקדישה ולבסוף נתעברה. וכתבו התוספות דא"כ הא דאמר לעיל ואם נקבה זבחי שלמים ואוקימנא לה בבהמת קדשים צ"ל דמיירי בהקדישה ואח"כ נתעברה ע"כ. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל הואיל ואי אפשר וכו' ס"א אע"פ שאפשר וכו' ונ"ל שר"ל שאי אפשר וכן מצאתי בס"א שאי אפשר וכן נ"ל עיקר עכ"ל ז"ל. ובגמרא דייקינן מדקתני ה"ז ולד שלמים ולא קתני הרי הולד עצמו שלמים ש"מ דמחמת אימי' הוא דנחתא ליה קדושה ולא מחמת נפשיה ור' יוחנן דס"ל דמחמת עצמו קדוש ולא מחמת אמו תני ולד הרי זה שלמים וכן אמר רב לתנא תני הרי הולד זה שלמים. ומ"מ איתותב ר' יוחנן מחדא ברייתא אע"ג דבתר הכי אמרינן דתנאי היא. וביד רפט"ו דהלכות מעשה הקרבנות:
הרי זו תמורה עולה תמורת שלמים: כצ"ל תמורת שלמים בלא ויו וכמו שפי' רעז"ל. ואיתא בפ"ד נדרים דף כ"ו במפרשים אשר שם ובגמרא פ' נערה המאורסה (נדרים דף ס"ט) ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע"ג) ובפרק קבלה דף ל'. ובירושלמי פ"ז דדמאי. בסוף פירוש רעז"ל צריך להיות ובהכי עסיקינן כגון שהיו לפניו עולה ושלמים וכו'. וביד ס"פ שני דהלכות תמורה:
הרי זו תחת זו וכו' ה"ז תמורה: בגמ' פריך למימרא דתחת לישנא דאתפוסי בתמורה הוא ורמינהי קדשי בדק הבית אמר חליפת זו תמורת זו לא אמר כלום דלשון תמורה הן ואין קדשי בדק הבית עושים תמורה תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימין ויצא ההקדש לחולין וזה נכנס תחתיו שקדשי בדק הבית נפדין אפילו תמימין אלמא תחת לישנא דאחולי הוא ותירץ אביי דתחת משכחת ליה לישנא דאתפוסי ולישנא דאחולי לישנא דאתפוסי דכתיב ואם תחתיה תעמוד הבהרת עמדה במקומה והיינו דומיא דאתפוסי שההקדש עומד. דאחולי דכתיב תחת הנחושת שגזלו אביא זהב במקומו הואיל וכך לא מסרו הכתוב אלא לחכמים דידעי למימר היכא הוי תחת אתפוסי והיכא הוי חלול הלכך גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה לישנא דאתפוסי הוא גבי קדשי בדק הבית דלא עבדין תמורה לישנא דאחולי הוא אמר רבא אפילו בקדשי מזבח משכחת לה לישנא דאחילי הוא כגון שהיה הקדש בעל מום והכי ס"ל לרבא אם היה הקדש בעל מום דקתני מתני' משמע נמי ארישא. אמר רב אשי אפילו בבעל מום נמי משכחת לה לישנא דאחולי ומשכחת לישנא דאתפוסי שאם הניח ידו אקדש ואמר זו תחת זו אידך דחולין ודאי לאחולי נתכוון וחול הוי ושל חולין נתקדשה וזו יצתה מקדושתה ואם הניח ידו על של חולין ואמר זו תחת זו אתפוסי הוא דקדש בעל מום עושה תמורה ואי הוה בעי האי לאחולי הוה מנח ידיה על ההיא דקדש:
ואם היה הקדש בעל מום: פרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ז:)
וצריך לעשות לו דמים: שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש ומדרבנן הוא: וביד פ"ז דהלכות ערכין סימן ז' ח' ט'. ובר"פ שני דהלכות תמורה:
הרי זו תחת חטאת ותחת עולה לא אמר כלום: גמרא אמר רב מתניתין דקתני לא אמר כלום דלא כר"מ דאי ר"מ הא אמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה גבי המעריך פחות מבן חדש אמר אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים ונותן דמיו כמה שהוא ראוי לימכר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והכא נמי גם כן משום בהמה שיש לו בבית אמר. אי נמי איכוון לאקדושה קדושת דמים. וכתבו תוס' ול ועוד י"מ דקאי אהא דקתני אם אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום והיינו דלא כר"מ דכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דעתיה לומר הרי אלו לעולה וגמר ואמר לשם דמים ע"כ:
הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה: בגמ' דייק טעמא דבהמה טמאה ובעלת מום דלא חזיין ליקרב מש"ה לא בעיין מומא פירוש לרעות עד שיפול בהן מום דהא מסאבי וקיימי הא מפריש נקבה לאשם או לעולה בעיין מומא הואיל וחזיין להקרבת שלמים ומתניתין דלא כר"ש דתנן לעיל פ"ג המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב וכו' רש"א תמכר שלא במום וללישנא אחרינא דאיכא בגמרא דדייק בגוונא אחרינא מתני' דלא כר"ש בן יהודה וה"ג ליה ללישנא אחרינא בגמרות כתיבת יד טעמא דאמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום אבל אמר על נקבה דחזיא לשלמים מגו דקדישא קדושת הגוף לשלמים קדיש גופה נמי. פירוש הרגמ"ה ז"ל אם אמר על נקבה הרי זו לעולה קדושה קדושת הגוף לעולם מגו דחזיא לגופה לשלמים ע"כ. מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב דלא כר"ש בן יהודה דתניא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש אף לעולתו אין עושה תמורה דלית ליה מגו ולית ליה נמי משום דשם עולה על אמו. ועיין במ"ש לעיל פ"ג סימן ג' ובפ"ד דשקלים סימן ז'. וביד פט"ו דהלכות מעשה הקרבנות סימן ו':
הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה: תוספות פ"ק דמכילתין דף ז' כתבו דצריך לומר דלקי משום מקדיש בעלת מום למזבח אפילו שֶׁכִיוַן לדמיו למאן דסבירא ליה התם הכי: