משנה תמורה ג ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמורה · פרק ג · משנה ג | >>
המפריש נקבה לעולה וילדה זכר, ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה.
רבי אליעזר אומר, הוא עצמו יקרב עולה.
המפריש נקבה לאשם, תרעה ח עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם.
אם קרב אשמו, יפלו דמיה לנדבה.
רבי שמעון אומר, תמכר שלא במום.
תמורת אשם, ולד תמורתה וולדן וולד ולדן עד סוף העולם, ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה.
רבי אליעזר אומר, ימותו.
ורבי אלעזר אומר, יביא בדמיהן עולותי.
אשם שמתו בעליו, ושכפרו בעליו, ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, רבי אליעזר אומר, ימותויב.
רבי אלעזר אומר, יביא בדמיהן עולות.
הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה,
- וְיָלְדָה זָכָר,
- יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב,
- וְיִמָּכֵר,
- וְיָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה.
- הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם,
- תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב,
- וְתִמָּכֵר,
- וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אָשָׁם;
- אִם קָרַב אֲשָׁמוֹ,
- יִפְּלוּ דָמֶיהָ לִנְדָבָה.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בְּמוּם.
- תְּמוּרַת אָשָׁם,
- וְלַד תְּמוּרָתָהּ,
- וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן
- עַד סוֹף הָעוֹלָם,
- יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ,
- וְיִמָּכְרוּ,
- וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה;
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר,
- יָמוּתוּ;
- וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר,
- יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלוֹת.
- אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו,
- וְשֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלָיו,
- יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב,
- וְיִמָּכֵר,
- וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר,
- יָמוּתוּ;
- וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
- יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלוֹת:
המפריש נקבה לעולה, וילדה זכר -
- ירעה עד שיסתאב, וימכר - ויביא בדמיו עולה.
- רבי אליעזר אומר: הוא עצמו - יקרב עולה.
- המפריש נקבה לאשם -
- תרעה עד שתסתאב, ותימכר - ויביא בדמיה אשם.
- ואם קרב אשמו - יפלו דמיה לנדבה.
- רבי שמעון אומר: תימכר שלא במום.
- תמורת אשם, וולד תמורה,
- ולדן, וולד ולדן, עד סוף העולם -
- ירעו עד שיסתאבו, וימכרו - ויפלו דמיהן לנדבה.
- רבי אליעזר אומר: ימותו.
- רבי אלעזר אומר: יביא בדמיהן עולות.
- אשם שמתו בעליו, ושכיפרו בעליו -
- ירעה עד שיסתאב, וימכר - ויפלו דמיו לנדבה.
- רבי אליעזר אומר: ימות.
- רבי אלעזר אומר: יביא בדמיו עולה.
כבר בארנו בתחילת הסדר הזה שהעולה והאשם אינם באים אלא מן הזכרים בלבד. וכן נתבאר בתחילת מסכתא זו שהנקבות ובעלי מומין מתקדשים בתמורה.
ואיני צריך לבאר שעניין יסתאב, הוא שיארע בו מום.
ורבי שמעון אומר, כל מילי דלא חזי להקרבה לאלתר אינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד, ולפיכך אומר תמכר שלא במום.
אחר כך השמיענו שרבי אליעזר אומר ימותו, ואפילו בתמורת אשם שהיא במעלת הקדושה פחותה מן האשם.
וחכמים אומרים, לא ימות אלא יפלו דמיו לנדבה ואפילו האשם עצמו, לפי שהמקובל בידם, רוצה לומר "[כל] שבחטאת מתה, באשם תרעה עד שיסתאב". וכבר זכרנו שחטאת שכיפרו בעליה ושמתו בעליה תמות, ולפיכך אשם שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה.
ובכל מקום שהוא אומר יפלו לנדבה - רוצה לומר שיקריבו באותן דמים עולת נדבה.
ומה שאמר רבי אלעזר יביא בדמיו עולה - עניינו שיביא באותן דמים עולת חובה.
ואין הלכה כרבי שמעון, ולא כרבי אליעזר:
ויביא בדמיו עולה - ורישא דקתני הרי אלו כעולה גבי ולד של תמורה, משום דהקדש ראשון שבאו אלו כולם מכוחו הוא קרב, דזכר הוא. אבל הכא במפריש נקבה לעולה, הקדש ראשון שכולם באים מכוחו נקבה היא ואינה קריבה, הלכך אינו כעולה אלא ימכר ויביא בדמיו עולה:
המפריש נקבה לאשם - ואין אשם בא מן הנקבה:
תרעה עד שתסתאב - עד שיפול בה מום. ובגמרא פריך, ותמכר בלא מום, דהואיל ולא חזיא למלתיה מום גמור הוא זה ולא קדשה אלא לדמי, ותמכר מיד ויביא בדמיה אשם. ומשני, הואיל ונחת לה קדושת דמים, נחתה לה נמי קדושת הגוף להא מלתא דבעינן מום:
אם קרב אשמו - ותו לא צריך לאשם:
יפלו דמיה לנדבה - לשופרות שבמקדש שמהן היו נוטלים להביא לנדבת צבור: תמכר שלא במום דהואיל ולא חזיא לאשם אין לך מום גדול מזה, ולא קדשה קדושת הגוף ותמכר מיד ויביא בדמיה אשם. ואע"ג דגבי מפריש נקבה לעולה לא פליג ר"ש דבעיא מום, התם הוא דאיכא שם עולה בנקבה, דאשכחן עולת נקבה בעוף, אבל אשם נקבה לא מצינו, הלכך היינו מומא ולא קדשה אלא לדמי. ואין הלכה כרש:
תמורת אשם וכו' - כולן ירעו, דהלכה היא כל שבחטאת מתה באשם רועה, ותמורת חטאת מתה:
ימותו - דאית ליה לר"א ט כחטאת כאשם, מה בחטאת מתה אף באשם מתה:
יביא בדמיהן עולות - דמותרות לנדבת יחיד אזלי ולא לנדבת צבור יא:
אשם שמתו בעליו או שכיפרו בעליו באחר - דבחטאת תמות, ובאשם ירעה עד שיסתאב:
רבי אלעזר ה"ג. ולא רבי אליעזר כגי' הספרים. דהא מותבינן אדר"א דסיפא דאמר יביא בדמיהן עולות ולעיל מיניה תנן ר' אליעזר אומר ימותו. ורבי אליעזר ביו"ד. הוא ר"א בן הורקנוס תלמיד רבן יוחנן בן זכאי שבימי החורבן. ור' אלעזר בלא יו"ד הוא ר"א בן שמוע. שרבינו הקדוש למד לפניו. וראוי להקדים הקודם בזמן. הלכך ודאי דההוא דקדים הוא ר"א ביו"ד. ועוד דטעמיה דכחטאת כאשם שמעינן ליה נמי בריש זבחים. כך נ"ל:
שיסתאב. שיפול בו מום. כדפירש הר"ב לקמן משום דהתם כתב דפריך עליה בגמרא. ותמכר בלא מום. ולישנא דיסתאב מפורש במשנה ט' פרק בתרא דמנחות:
המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. ובעולה מלתא דפשיטא. ורבותא אשמועינן לעיל דאפילו ילדה זכר הראוי לעולה דירעה כו וה"נ אשם שילדה זכר שירעה. ובגמרא דאפילו ר"א מודה בה. דע"כ לא קאמר רבי אליעזר. אלא בעולה שילדה. דאיכא שם עולה על אמו [כמ"ש הר"ב לקמן בעולת העוף. דתמות וזכרות בבהמות. ואין תמות וזכרות בעופות. כדפירש הר"ב במשנה ד' פ"ו] אבל באשם שילדה. דליכא שם אשם על אמו. אפילו ר"א מודה דלא קרב אשם. ומש"ה לא איצטריך תנא לאשמועינן. והרמב"ם בפ"ד מה"ת שכתב הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה כו'. לא שכך שונה במשנה. דבפ"ד מה' פסולי המוקדשים העתיק כלשון משנתינו. ומסיים בה וכן ולדה:
ויביא בדמיה אשם. עמ"ש במ"ז פ"ט דפסחים:
תמורת אשם וכו' כולן ירעג לשון הר"ב דהלכה היא כל שבחטאת [כו']. לשון רש"י. הלכתא גמירי לה. ואין לפרש הל"מ מדר"א פליג. אלא כלומר דקבלה קבלו כך. וכמו שכתבתי במ"ג פ"ק דזבחים. ובמ"ב פ"ב דסוטה. וכן ל' הרמב"ם לפי שהמקובל בידם כל שבחטאות כו' ומיהו לעיל דף י"ח מייתי לה למתני' וכתב רש"י הל"מ הוא וי"ל דהלכה היתה תמורת אשם לא תקרב ובזה מודה ר"א כל' רש"י שאעתיק לקמן בדבור אשם כו' ועיין בפ' דלעיל מ"ב:
ר' אליעזר אומר ימותו. לשון הר"ב דאית ליה לר"א כו' בריש מסכת זבחים. רש"י.
רא"א יביא בדמיהן עולות. דע"כ לא אמר ר"א הוא עצמו יקרב עולה [אלא גבי מפריש נקבה לעולה] דאיכא שם עולה על אמו. אבל גבי תמורת ולד אשם דליכא שם (עולה) [אשם] על אמו. מודה ר"א דבדמיו אין. הוא עצמו לא קרב. גמ':
עולות. ל' הר"ב דמותרות לנדבת יחיד. והכי איתא בגמ'. ואמרו ליה מותרות לנדבת צבור ונראה דפלוגתייהו במותרות דספ"ב דשקלים. דר"א לא ס"ל דלנדבת צבור:
אשם שמתו בעליו ושנתכפרו וכו'. ר"א אומר ימותו וצריכא דאי אשמועינן אשם שכפרו בעליו בהא קאמר ר"א ימותו משום דגזר לאחר כפרה [שנתכפר בראשון] אטו לפני כפרה יביא בדמיה ג"כ עולה פירש"י קעביד איסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם ע"כ. אבל גבי תמורת אשם ולד תמורתה. פירש"י דלאו להקרבה קיימא דהכי גמירי לה ע"כ. אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמועינן התם בהא קאמרי רבנן. אבל גבי אשם שנתכפרו אימא מודו ליה לר"א צריכא:
(ח) (על המשנה) תרעה. ובעולה מלתא דפשיטא היא. ורבותא אשמעינן לעיל דאפילו ילדה זכר הראוי לעולה דירעה. וה"נ אשם שילדה זכר שירעה. ובגמרא, דגם ר"א מודה בה. ועתוי"ט:
(ט) (על הברטנורא) בריש מסכת זבחים. רש"י:
(י) (על המשנה) יביא כו' דעד כאן לא אמר ר"א הוא עצמו יקריב עולה [אלא גבי מפריש נקבה לעולה] דאיכא שם עולה על אמו. אבל גבי תמורת ולד אשם, דליכא שם אשם על אמו, מודה ר"א דבדמיו אין, הוא עצמו לא קרב. גמרא:
(יא) (על הברטנורא) בגמרא, וא"ל לנדבת צבור אזלי. ונראה, דפליגי במותרות דסוף פרק ב' דשקלים דר"א לא סבירא ליה דלצבור:
(יב) (על המשנה) אשם כו'. וצריכא, דאי אשמעינן אשם שכפרו בעליו, בהא קאמר ר' אליעזר ימותו, משום דגזר לאחר כפרה [שנתכפר בראשון] אטו לפני כפרה יביא בדמיה ג"כ עולה [וקעביד אסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם], אבל גבי תמורת אשם ולד תמורתה [דלאו להקרבה קיימא דהכי גמירי לה] אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמעינן התם, בהא קאמרי רבנן, צריכי:
המפריש נקבה לעולה: תוספות פ"ק דקדושין דף ז' ודפ"ק דפסחים דף י"א ודפרק כיצד מערימין (תמורה דף כ"ו.) וביד פט"ו דהלכות מעשה הקרבנות סימן ה' ובפ"ד דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"ד ט"ז י"ז:
ויביא בדמיו עולה: לנדבת צבור:
ר' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב: עולה ר' אלעזר גרסינן בלתי יוד ודברי תוי"ט פשוטים הם. ואיתה למילתיה דר' אלעזר ספ"ק דמכלתין והתם אמרינן דר"ש סבר לה כר' אלעזר בחדא ופליג עליה בחדא ס"ל כותיה דמותרות לנדבת יחיד אזלי והוא עצמו יקריבנו ולא לשופרות לנדבת צבור ופליג עליה בחדא דר' אלעזר סבר עולה הבאה מן המותרות עושה תמורה כדאמרינן התם בברייתא ור"ש סבר אין עושה תמורה. ועיין במ"ש לעיל ספ"ק. ובגמרא פריך ומי אמר ר' אלעזר הוא עצמו יקרב עולה ורמינהי דתנן בסמוך תמורת אשם ולד תמורתו וולדן וולד ולדן עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ר' אליעזר אומר ימותו ור' אלעזר אומר יביא בדמיהן עולות בדמים אין הוא עצמו לא ותירץ רב חסדא ר' אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי ס"ל דאפילו ולד נקבה נמי קרבה עולה לדידכו דאמריתו לא יקרב אודו לו מיהת דמותרות לנדבת יחיד אזלי ואמרי ליה לא מותרות לנדבת צבור אזלי. ורבא תירץ דע"כ לא קאמר ר' אלעזר הוא עצמו יקרב עולה אלא משום דאיכא שם עולה על אמו פירוש המפריש נקבה לעולה איכא עלה שם עולה דהא לעולה אקדשה ואי משום דנקבה היא אפ"ה שם עולה עלה שהרי מצינו נקבה בעולת העוף דאין תמות וזכרות בעוף ועוד דהא לכשתמכר יהיו דמיה עולה דהיינו שם עולה אבל גבי תמורת אשם אין שם עולה על אמו דהקדש ראשון שכולן באו מכחו לאשם הופרש ולאשם הקריבו ולא היה עולה לא הוא ולא דמו. לישנא אחרינא ה"ג בגמרא וכליל לאישים דברי הכל ורמינהי המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה וכו' ר' אלעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה אבל לרבנן ימכר אמר רבה בר רב הונא במחלוקת שנויה וכליל לאשים ר' אלעזר היא רבא אמר אפילו תימא כליל לאשים רבנן תרורת עולה שניא להך קדמייתא דאפריש דקדמייתא דאפריש זכר הוה והוה חזי להקרבה וכיון דהוה חזי להקרבה בשעת הפרשה לא קנסו רבנן בולד דתמורה ואמרי רבנן ולד דתמורה נמי מיקרב אבל מפריש נקבה לעולה כיון דבשעת הפרשה לא אפריש זכר קנסוהו רבנן בולד ואמרו דולד דנקבה ניזבן כיון דאימיה לא קרב גופה ולד נמי לא ניקרב גופיה אלא ימכר ע"כ ופירש רש"י ז"ל שהוא לשון ירושלמי ולריש שמעתין מהדר וכליל לאשים דברי הכל בתמיה כלומר אמאי לא פליגי רבנן בולדי תמורה כמו בולד עולה. אבל לרבנן ימכר והה"נ לולד תמורת עולה ורישא ר' אלעזר היא. תמורת עולה שניא היא להך קדמייתא דאפריש פירוש דקדמייתא דאפריש זכר הוה וקרב הלכך קרב נמי ולד תמורתו וכו' ע"כ. ועוד מסיק בההוא לישנא ורמי דר' אלעזר אדר' אלעזר ומשני ליה כדלעיל אלא דרבא בההוא שנוייא איתא שנוי לשון קצת ומובן מפירוש רש"י ז"ל בגמרא. ואביי מפרש בגמרא טעמיה דר' אלעזר בגוונא אחרינא עיין שם. עוד גרסינן בגמרא א"ר יוסי בר חנינא ומודה ר' אלעזר במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם אף קודם כפרה דע"כ לא קאמר ר' אלעזר אלא במפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה [על אמו] כדפירש רש"י ז"ל לעיל אבל גבי מפריש נקבה לאשם דליכא שם אשם על אמו דלא מצינו נקבה הלכך לא חל עליה שם אשם ואפילו ר' אלעזר מודה דלא קרב אשם:
ר"ש אומר תמכר שלא במום: גמ' א"ל ר' ריייא בר אבא לר' יוחנן לר"ש מגו דנחתא לה קדושת דמים תיחות לה נמי קדושת הגוף א"ל ר"ש לטעמיה דאמר כל מידי דלא חזי ליה לגופיה לא נחתא לי' קדושת הגוף דתניא וכו'. ואיתה למילתיה דר"ש ס"פ כיצד מערימין כדכתבינן התם. וכתבו תוספות ז"ל והא דלא פליג נמי ר"ש במפריש נקבה לעולה ולימא תמכר שלא במום למאן דאית ליה בגמרא אליבא דר"ש במפריש נקבה לעולה דוקא עושה תמורה אבל מפריש נקבה לאשם אינו עושה תמורה שפיר דלא פליג אעולה כמו אאשם דעולה יש לה קדושת הגוף טפי מאשם דעולה עושה תמורה ואין אשם עושה תמורה אבל לר' שמעון בן יהודה דאית ליה אליבא דר"ש דמפריש נקבה לעולה נמי אין עושה תמורה והה"נ לתמכר שלא במום צריך לומר דפליג באשם וה"ה בעולה ותנא גבי אשם לאשמועינן דאפ"ה יפלו לנדבה ע"כ. וכתב הר"י ז"ל בגליון ואע"ג דאשם שמתו או כפרו בעלים אזיל לנדבה היינו בתחלת הקדש דהי' ראוי להקרבה ולכך המותר נמי קרב עולה אבל מפריש נקבה כיון שאין ראוי להקרבה גם נתכפר ס"ד דלא יפלו לנדבה ע"כ. ועיין במה שכתבתי בפ"ד דשקלים סימן ז':
תמורת אשם שמתו בעליו: צריך למחוק מלת תמורת. וגם צריך להקדים בגרסא בבא דתמורת אשם ולד וכו' לבבא דאשם שמתו בעליו וכו' וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד וכגוונא שפירש ג"כ רעז"ל. וגם צריך למחוק מלת שלמים הכתובה בבבא דתמורת אשם וכן צריך להיות תמורת אשם ולד תמורה וולדן וולד ולדן וכו'. והפירוש תמורת אשם בין זכר בין נקבה תרעה דהלכתא גמירי כל שבחטאת מתה באשם רועה. אשם שמתו בעליו ושכפרו וכו' פ"ק דשבועות דף י"ב ברייתא בפלוגתא. וצ"ע אם אין טעות שם דפלוגתא דיש כאן בין ר' אליעזר ור' אלעזר היא שם בין ר' אליעזר ור' יהושע:
ר' אליעזר אומר ימות: כל צדדיו של ר' אליעזר היה עושה אשם כחטאת לכל חטאת שנאמר כחטאת כאשם וכן גבי שלא לשמו וכן גבי חטאת שנכנס דמה לפנים במסכת זבחים:
ויביא בדמיו עולה נדבה: לעצמו רש"י ז"ל שם בשבועות ובפסחים ס"פ אלו דברים והתם ג"כ הגרסא בגמרא ובפירוש רש"י ז"ל ר' יהושע אומר ימכר ויביא בדמיו עולה ולא גרסינן ר' אלעזר ואפשר ששם הוא ג"כ ברייתא או שמא טעות נפל בדפוס את"כ מצאתי בגמרת הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל שהגיה שם בשבועות ר' אלעזר במקום ר' יהושע בין בגמרא בין ברש"י ז"ל ותימה שלא הגיהו ג"כ שם בפסחים אבל רש"ל ז"ל לא הגיה לא בפסחים ולא בשבועות:
ולד תמורה: כגון אם המיר נקבה באשמו וילדה: ובגמרא וצריכא לאפלוגי ר' אליעזר ורבנן בתרתי באשם ובתמורת אשם דאי אשמעינן אשם שכפרו בעליו ה"א בההוא קאמר ר' אליעזר ימות משום דגזר אחר כפרה שנתכפר בראשון אי אמרת יביא בדמי המותר עילה אתי למימר נמי קודם כפרה אם נפל בו מום דירעה ויביא בדמיו עולה וקעביד איסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם אבל תמורת אשם דליכא למימר הכי דהא קודם כפרה נמי תמורת אשם לאו להקרבה קיימא דהכי הוא דגמירי לה אימא מודה ר' אליעזר דרועה ואי אשמעינן התם בהא קאמרי רבנן אבל גבי אשם אימא מודו ליה לר' אליעזר צריכא. ועוד איכא לישנא אחרינא בגמרת כתיבת יד וזהו הלישנא אחרינא וצריכא דאי תנא בבא קמייתא דהיינו תמורת אשם ה"א התם הוא דפליג ר' אליעזר משום דאתי לאיחלופי דאי אמרת תמורת אשם תרעה גזרה שמא יתחלף לי הראשון לרעייה והתמורה לאשם דהואיל וסוף סוף דמיה לא קרבי לא איכפת ליה אי מקריב לה והוא לא נתכפר עדיין דהתמורה לא כפרה לו דאין דבר בעבירה מכפר על חטא וחמורה באה בעבירה שעבר על לא יחליפנו אבל בבא בתרייתא דהיינו אשם שמתו בעליו דלא אתי לאיחלופי דהא אם נמצא הראשון קודם כפרת שני לא איכפת לן הי קריב והי רועה אימא מודה להו לרבנן אהכין תנא בתרייתא. ואי תנא אשם שמתו בעליו ה"א בההיא א"ר אליעזר ימותו משום דלא מחלפן דליכא אחר אבל תמורת אשם דמחלפן אימא לא אהכין תנא תמורת אשם ע"כ. והוא חסר מן הדפוס ופירשוהו רש"י והרגמ"ה ז"ל. עוד גרסינן בגמרא לישנא אחרינא שאינו בדפוס והאיכא דאמרי של אותו הלישנא אחרינא דלא קאי בקשיא כדקאי האיכא דאמרי דלישנא קמא דבגמרא בדפוס ראיתי להעתיקו כאן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו דפליגי אלא לפני כפרה דרבנן (הגהה כך הלשון בפירוש הרגמ"ה ז"ל) סברי האי ולד הוי מותר אשם וירעה ויפלו דמיו לנדבה ור' אלעזר סבר לנדבת יחיד אזיל אבל לאחר כפרה כיון דהאי זכר הוא וחזי להקרבה קסברי דיקרב עצמו עולה ופרכינן והא תני רב חנינא לסיועי לריב"ל דאמר ולד ראשון קרב ולד שני אינו קרב והאי ולד שני הוא דתמורה קרי ולד הואיל ומכח אחר קאתי אלא אימא יביא בדמיו של ולד שני עולה הואיל ואיכא שם עולה ע"כ. ואיתא להאי לישנא אחרינא בפירוש הרגמ"ה ז"ל וכמו שרמזתי אבל בפירוש רש"י ז"ל ליתיה:
ור' אלעזר אומר: יביא בדמיו עולה בדמיו אין אבל גופו לא אמרינן דיקרב עולה ואע"פ שמקריבה לעצמו אבל גזרה לאחר כפרה שנתכפר באחר אטו לפני כפרה דאי שרית ליה השתא טעי ואי מיצטריך ליה עולה נמי קודם כפרה מקריב ליה להאי והדר מייתי אחר לאשם ואי אפשר לשנות זבח לזבח אחר כל זמן שעומד לשמו הכי מפרשינן ליה התם בפסחים פרק אלו דברים (פסחים ע"ג:)
יכין
המפריש נקבה לעולה: והרי אין עולה נקיבה:
ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה: דדוקא בולד תמורת עולה, וולדן וכו' [כלעיל מ"ב] יקרבו, משום דהעולה גופה שאלו באו מכחה ג"כ קריבה, דהרי זכר הוא. משא"כ הכא, דהעולה גופה נקיבה היתה, ותרעה עד שתסתאב, להכי גם הבאים מכחה ירעו:
רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה: ר' אלעזר גרסינן בלא יו"ד, דסתמו הוא ר"א בן שמוע רבו של רבינו הקדוש [כיבמות דפ"ד א']. אבל ר' אליעזר ביו"ד, סתמו הוא ר"א בן הורקנס שהיה הוא ור' יהושע שניהן תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שהיה בזמן החורבן כבר קודם לנשיאותו של רבן גמליאל זקינו של רבי [כמ"ש בפירושינו לאבות פ"ב סי' ס"ז]. ומוכח דהך ר"א דהכא היינו ר"א בן שמוע שהיה אחרון בזמן לר"א בן הורקנס, דהרי לקמן במתני' בתמורת אשם נקט תרי ר"א, ר"א אומר ימותו ור"א אומר יביא בדמיה עולות, ומסתמא הך דקדים בזמן נקט ליה תחלה. והיינו ר"א בן הורקנס, ור"א דנקט לבסוף היינו ר"א בן שמוע. ומדמקשה ש"ס מר"א בתרא דהתם דקאמר יביא בדמיה עולות, אר"א דהכא דקאמר שהוא עצמו יקרב עולה, ש"מ דתרווייהו ר' אלעזר בן שמוע הן]:
ותמכר ויביא בדמיה אשם: ובלא מום לא תמכר, דאע"ג דלא חזי לאשם לא הוה הא כמום גמור, דעכ"פ מדנחית לה קדושת דמים, נחית לה נמי קדושת הגוף להא מלתא, דנבעי מום ממש. [ונקט הכא הדין במפריש נקיבה לאשם שלא תמכר בלי מום. אע"ג דלא אשכחן אשם שיהיה נקבה. וא"כ כ"ש בהקדיש נקיבה לעולה, דלא תמכר בלי מום, דהרי אשכחן בעולת עוף דרשאי להיות נקבה. וכ"כ מה"ט לא נקט לעיל במפריש נקבה לאשם וילדה זכר, דלא יקרב הולד לאשם. משום דג"כ מכח ק"ו שמעינן לה מולד עולה דנקט. דמה ולד עולה, דאפשר שיחול שם עולה על אמו הנקבה במיני עופות. אפ"ה לא יקרב הולד, מכ"ש בולד אשם שא"א כלל שיחול שם אשם על אמו הנקבה, ומה"ט באמת ר"א דפליג בולד עולה מודה בולד אשם שלא יקרב הוא עצמו. או נ"ל דברישא לא נקט באשם, דא"כ לא הוה פליג ר"א, דכה"ג לכ"ע. ירעה, דבכל שבחטאת מתה באשם ירעה, ובסיפא לא נקט בעולה כה"ג, דקמ"ל רבותא, אע"ג שעי"ז באשם מתעכב כפרתו עד שיסתאב. אפ"ה לת"ק ירעה]:
אם קרב אשמו: ותו א"צ לזאת:
יפלו דמיה לנדבה: להקריב ממנו עולות נדבה כשהמזבח פנוי:
רבי שמעון אומר תמכר שלא במום: דהו"ל כבעלת מום [ועי' מנחות פי"ב מ"ג]. אבל בעולה שהפרישה נקבה, מודה שתמתין עד שתומם, מדאשכחן עולת נקבה בעוף:
רבי אליעזר אומר ימותו: זהו ר' אליעזר בן הורקנס [מדהקדימו לר' אלעזר דסיפא, שהוא ר"א בן שמוע שהיה מאוחר לר"א בן הורקנס, כלעיל סי' ט"ז]. וס"ל דמדכתיב כחטאת כאשם, הוקשו אהדדי שיהיה דינם שוה:
ורבי אלעזר אומר יביא בדמיה עולות: עולת יחיד:
אשם שמתו בעליו: או או קתני:
והיינו שנאבד וכפר בעליו באחר, ואח"כ נמצא הראשון:
וימכר ויפלו דמיו לנדבה: לנדבת צבור כלעיל סי' י"ט. משא"כ בחטאת בכה"ג ימותו:
רבי אליעזר אומר ימותו: וצריכי, דסד"א דוקא באשם שכפרו בעליו קאמר ר"א ימותו, משום דגזור אחר שנתכפר בראשון, אטו שיקריבהו עולה קודם שנתכפר בראשון, ואז אסור להקריבו עולה, דבעוד שלא נתכפר קיימי דמיו לאשם. אבל בתמורת אשם, דלאו להקרבה קאי אימא מודה לרבנן. ואי תנא תמורה סד"א בהא קאמרי רבנן, אבל בנתכפרו אימא דמודו לר"א צריכי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת