פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

אלו קדשים שולדותיהן וכו':    עד סוף הפרק ביד פ"ד דהלכות תמורה. ובגמרא פריך כיון דתנא ולדן וולד ולדן עד סוף העולם למה לי ומשני תנא דידן שמעיה וכו' כדפירש רעז"ל. ועיין במ"ש בשם תוספות ז"ל רפ"ק דיבמות ובכתובות ר"פ הכותב. ואעפ"כ זה לשון תוספות כאן לא מיבעיא בולדות דלא מודינא לך אלא אפילו עד סוף העולם לא מודינא לך וא"ת ליתני עד סוף העולם ולא ליתני וולדן וולד ולדן וי"ל דזו אף זו קתני שכן דרך משנה לשנויי הכי. ותימה דבריש הכותב בעי פירי פירות דוקא או עד סוף העולם דוקא או תרויהו דוקא והכא לא הוי הכי וי"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דוקא דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתניתין ליכא למידק כולי האי ובריש מסכת יבמות לא דייק כיון דתנא צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי כדדייק הכא דפשיטא ליה דכולהו צריכי למיתני דלא ה"א דפטרי צרות וצרות דצרות אי לאו דתנא להו לכולהו ע"כ:

שולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן:    יליף לה בברייתא בגמרא מקרא דכתיב גבי שלמים ואם זבח שלמים קרבנו וגומר וה"ל למיכתב אם מן הבקר הוא מקריב תמים אם זכר אם נקבה למה לי אלא זכר לרבות את הולד נקבה לרבות את התמורה. אם זכר אם יתירה לרבות ולד בעלי מומין אם נקבה אם יתירה לרבות תמורת בעלי מומין ואיכא תנא בברייתא אחריתי דבגמרא דמפיק ליה מקרא אחרינא. וכתבו תוספות ז"ל נקבה לרבות את התמורה ואע"ג דהא כתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש איצטריך קרא לרבויי דקרבה וא"ת מ"ש דהכא איצטריך קרא לרבות דקרב וגבי בכור ומעשר כתיב הם דממעטינן מיניה הם ולא ולדן ולא תמורתם י"ל אחרי שכתוב מיעוט גבי בכור ומעשר איצטריך קרא הכא לרבות ע"כ. וז"ל ה"ר יוסף ז"ל ואע"ג דכתיב והיה הוא ותמורתו סד"א דלא קרבה דהוינא יליף מבכור ומעשר דתמורתה לא קרבה ולעיל כי אמר תמורה שנוהגת וכו' אינו דין שתקרב מ"ל אדרבא נילף מבכור ומעשר דתמורה לא קרבה ע"כ בגיליון:

וולדן וולד ולדן:    אתמורה נמי קאי וכן בפירוש הרמב"ם ז"ל וולדן ר"ל ולדי שלמים וולדי תמורת שלמים ע"כ:

ר' אליעזר:    אומר ולד שלמים לא יקרב שלמים וחכמים אומרים יקרב. צ"ע חכמים היינו ת"ק תוספות ז"ל והוסיף בתי"ט וכלומר לתנא דלפליג אדר"ש דמשמע דלדידיה נתלקו ר"א וחכמים על ולד ולד ע"כ. בפירוש רעז"ל צריך להיות וכסק ההלכה כת"ק שאפילו ולד ולדן עד סוף וכו':

לא נחלקו על ולד ולד שלמים:    ועל ולד ולד תמורה נ"א ועל ולד תמורה והיא נוסחת הרגמ"ה ז"ל שכן פירש ועל ולד תמורה ולד תמורה היינו כולד ולד שלמים ע"כ. ופירש רש"י ז"ל. ובתודה היינו טעמא דלא גזר ר' אליעזר שמא יגדל מהם עדרים עדרים משום דתודה לא שכיחא כשלמים ע"כ. אבל בספר אחר כתיבת יד פירש הלכך ל"ש תודה ול"ש שאר שלמים גזר ר' אליעזר ומדרבנן ואע"ג דמדאורייתא קרבי ע"כ. ובגמרא בעינן האי שלא יקרבו דקאמר ר"ש ריש מילתיה הוא וה"ק לא נחלקו שיאמר ר"א לא יקרבו אלא ודאי יקרבו או סוף מילתיה היא וה"ק לא נחלקו דודאי לא יקרבו אפילו לרבנן. אמר רבא מסתברא לא נחלקו שלא יקרבו אלא יקרבו מ"ט ע"כ ל"פ ר' אליעזר אלא בולד אבל ולד ולד אקראי בעלמא הוא ולא שכיח לשהותו כ"כ וריב"ל אמר לא נחלקו שיקרבו אלא לא יקרבו מ"ט ע"כ ל"פ רבנן עליה דר' אליעזר אלא בולד אבל ולד ולד מתוך מעשיו נכרת מחשבתו דלגדל קבעי לה הלכך אינה קריבה גזרה שמא ישהנה לגדל ממנה עדרים עדרים ואתי בה לידי גיזה ועבודה. תני ר' חייא לסיועי לריב"ל דולד שני אינו קרב אפילו לרבנן וכו' וכתבו תוספות ז"ל ולפי דברי ריב"ל איכא שלש מחלוקות בדבר ת"ק דר"ש סבר אליבא דרבנן כולהו קרבי ולר' אליעזר כולהו לא קרבי ור"ש סבר דכ"ע אחר ולד ראשון דלא קרבי ולא פליגי אלא בולד ראשון ע"כ. וכתוב בגליון מהר"י ז"ל אחיו של הר"ר פרץ ז"ל ולרבא דאמר בגמרא לא נחלקו שלא יקרבו אלא יקרבו א"כ ר"ש מה בא להשמיענו וצריך לומר דה"ק דבר זה מחלוקת ר' אליעזר וחכמים ע"כ:

העיד ר' יהושע ור' פפייס:    על ולד שלמים שיקרב שלמים א"ר פפייס וכו' כך צ"ל ואיתה בפ"ק דר"ה דף ו':

שלמים בחג:    בחג השבועות קאמר ואע"ג דכל היכא דמדכר לפסח בלשון חג המצות הוא דתני לעצרת בלשון חג אבל כל היכא דתני פסח ובעי לאדכורי מידי בעצרת תני עצרת ולא קרי ליה חג הכא לא איקפד תנא:

משנה בעריכה

ולד תודה ותמורתה וכו':    עד סוף סימן ג' ביד רפ"ג דהלכות תמורה:

וולדן וולד ולדן וכו':    ס"א וילדה וולד ולדה וכן ג"כ בסמוך בבבא דעולה:

הרי אלו כתודה:    יליף לה בברייתא בגמרא מקרא דכתיב אם על תודה וכו' כדכתבינן במנחות בפרק התודה סימן ד'. בפירוש רעז"ל צ"ל ובלבד שאינם טעונים לחם דכתיב על זבח התודה לחם התודה עצמה וכו':

ולד תמורתה:    וולדן וולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כעולה כצ"ל. ונמצא גבי רישא דתודה מוגה ברש"י כתיבת יד ולד תמורתה וולדה וכו' ולדה בכדי נקט אלא איידי דתנא רישא דמתניתין דוקא ולד ולד ולדן קא נקיט ואזיל בכל הני ולדה ע"כ והלשון מגומגם. עוד מצאתי מוגה ברש"י כ"י הכא גבי עולה ולד דתמורה ולד ולדן וכו' ולדן לא איצטריך למיתני כיון דקתני ולד תמורה אלא איידי דתנא ברישא דמתניתין ולדן דוקא קתני לה הכא ע"כ. ואית דלא גרסי גבי תמורה אלא ולד תודה ותמורתה ולד ולדה עד סוף העולם כל הדורות הרי אלו כתודה וא"כ לא קשי מידי וכן הוא אפי' בתלמוד המוגה ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל:

הרי אלו כעולה:    בתוי"ט צ"ע דלא מייתי ליה תלמודא אקרא ובת"כ פ' ויקרא מייתי דכל הפסולין יהו נוהגין בתמורה מאם עולהו מינה דקריבה עכ"ל:

הרי אלו כעולה:    וטעונה הפשט וכו' כתב הר"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהאי טעונה חוזר לרישא דמתניתין על תמורת עולה ובעבור זה אמר לשון יחיד כי הולד של התמורה הוא בכלל התמורה אבל גבי שלמים ותודה תנן טעונין כי חוזר על הולד של הקרבן ועל תמורת הקרבן אבל בעולה לא יש לה ולד עכ"ל ז"ל:

משנה געריכה

המפריש נקבה לעולה:    תוספות פ"ק דקדושין דף ז' ודפ"ק דפסחים דף י"א ודפרק כיצד מערימין (תמורה דף כ"ו.) וביד פט"ו דהלכות מעשה הקרבנות סימן ה' ובפ"ד דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"ד ט"ז י"ז:

ויביא בדמיו עולה:    לנדבת צבור:

ר' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב:    עולה ר' אלעזר גרסינן בלתי יוד ודברי תוי"ט פשוטים הם. ואיתה למילתיה דר' אלעזר ספ"ק דמכלתין והתם אמרינן דר"ש סבר לה כר' אלעזר בחדא ופליג עליה בחדא ס"ל כותיה דמותרות לנדבת יחיד אזלי והוא עצמו יקריבנו ולא לשופרות לנדבת צבור ופליג עליה בחדא דר' אלעזר סבר עולה הבאה מן המותרות עושה תמורה כדאמרינן התם בברייתא ור"ש סבר אין עושה תמורה. ועיין במ"ש לעיל ספ"ק. ובגמרא פריך ומי אמר ר' אלעזר הוא עצמו יקרב עולה ורמינהי דתנן בסמוך תמורת אשם ולד תמורתו וולדן וולד ולדן עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ר' אליעזר אומר ימותו ור' אלעזר אומר יביא בדמיהן עולות בדמים אין הוא עצמו לא ותירץ רב חסדא ר' אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי ס"ל דאפילו ולד נקבה נמי קרבה עולה לדידכו דאמריתו לא יקרב אודו לו מיהת דמותרות לנדבת יחיד אזלי ואמרי ליה לא מותרות לנדבת צבור אזלי. ורבא תירץ דע"כ לא קאמר ר' אלעזר הוא עצמו יקרב עולה אלא משום דאיכא שם עולה על אמו פירוש המפריש נקבה לעולה איכא עלה שם עולה דהא לעולה אקדשה ואי משום דנקבה היא אפ"ה שם עולה עלה שהרי מצינו נקבה בעולת העוף דאין תמות וזכרות בעוף ועוד דהא לכשתמכר יהיו דמיה עולה דהיינו שם עולה אבל גבי תמורת אשם אין שם עולה על אמו דהקדש ראשון שכולן באו מכחו לאשם הופרש ולאשם הקריבו ולא היה עולה לא הוא ולא דמו. לישנא אחרינא ה"ג בגמרא וכליל לאישים דברי הכל ורמינהי המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה וכו' ר' אלעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה אבל לרבנן ימכר אמר רבה בר רב הונא במחלוקת שנויה וכליל לאשים ר' אלעזר היא רבא אמר אפילו תימא כליל לאשים רבנן תרורת עולה שניא להך קדמייתא דאפריש דקדמייתא דאפריש זכר הוה והוה חזי להקרבה וכיון דהוה חזי להקרבה בשעת הפרשה לא קנסו רבנן בולד דתמורה ואמרי רבנן ולד דתמורה נמי מיקרב אבל מפריש נקבה לעולה כיון דבשעת הפרשה לא אפריש זכר קנסוהו רבנן בולד ואמרו דולד דנקבה ניזבן כיון דאימיה לא קרב גופה ולד נמי לא ניקרב גופיה אלא ימכר ע"כ ופירש רש"י ז"ל שהוא לשון ירושלמי ולריש שמעתין מהדר וכליל לאשים דברי הכל בתמיה כלומר אמאי לא פליגי רבנן בולדי תמורה כמו בולד עולה. אבל לרבנן ימכר והה"נ לולד תמורת עולה ורישא ר' אלעזר היא. תמורת עולה שניא היא להך קדמייתא דאפריש פירוש דקדמייתא דאפריש זכר הוה וקרב הלכך קרב נמי ולד תמורתו וכו' ע"כ. ועוד מסיק בההוא לישנא ורמי דר' אלעזר אדר' אלעזר ומשני ליה כדלעיל אלא דרבא בההוא שנוייא איתא שנוי לשון קצת ומובן מפירוש רש"י ז"ל בגמרא. ואביי מפרש בגמרא טעמיה דר' אלעזר בגוונא אחרינא עיין שם. עוד גרסינן בגמרא א"ר יוסי בר חנינא ומודה ר' אלעזר במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם אף קודם כפרה דע"כ לא קאמר ר' אלעזר אלא במפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה [על אמו] כדפירש רש"י ז"ל לעיל אבל גבי מפריש נקבה לאשם דליכא שם אשם על אמו דלא מצינו נקבה הלכך לא חל עליה שם אשם ואפילו ר' אלעזר מודה דלא קרב אשם:

ר"ש אומר תמכר שלא במום:    גמ' א"ל ר' ריייא בר אבא לר' יוחנן לר"ש מגו דנחתא לה קדושת דמים תיחות לה נמי קדושת הגוף א"ל ר"ש לטעמיה דאמר כל מידי דלא חזי ליה לגופיה לא נחתא לי' קדושת הגוף דתניא וכו'. ואיתה למילתיה דר"ש ס"פ כיצד מערימין כדכתבינן התם. וכתבו תוספות ז"ל והא דלא פליג נמי ר"ש במפריש נקבה לעולה ולימא תמכר שלא במום למאן דאית ליה בגמרא אליבא דר"ש במפריש נקבה לעולה דוקא עושה תמורה אבל מפריש נקבה לאשם אינו עושה תמורה שפיר דלא פליג אעולה כמו אאשם דעולה יש לה קדושת הגוף טפי מאשם דעולה עושה תמורה ואין אשם עושה תמורה אבל לר' שמעון בן יהודה דאית ליה אליבא דר"ש דמפריש נקבה לעולה נמי אין עושה תמורה והה"נ לתמכר שלא במום צריך לומר דפליג באשם וה"ה בעולה ותנא גבי אשם לאשמועינן דאפ"ה יפלו לנדבה ע"כ. וכתב הר"י ז"ל בגליון ואע"ג דאשם שמתו או כפרו בעלים אזיל לנדבה היינו בתחלת הקדש דהי' ראוי להקרבה ולכך המותר נמי קרב עולה אבל מפריש נקבה כיון שאין ראוי להקרבה גם נתכפר ס"ד דלא יפלו לנדבה ע"כ. ועיין במה שכתבתי בפ"ד דשקלים סימן ז':

תמורת אשם שמתו בעליו:    צריך למחוק מלת תמורת. וגם צריך להקדים בגרסא בבא דתמורת אשם ולד וכו' לבבא דאשם שמתו בעליו וכו' וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד וכגוונא שפירש ג"כ רעז"ל. וגם צריך למחוק מלת שלמים הכתובה בבבא דתמורת אשם וכן צריך להיות תמורת אשם ולד תמורה וולדן וולד ולדן וכו'. והפירוש תמורת אשם בין זכר בין נקבה תרעה דהלכתא גמירי כל שבחטאת מתה באשם רועה. אשם שמתו בעליו ושכפרו וכו' פ"ק דשבועות דף י"ב ברייתא בפלוגתא. וצ"ע אם אין טעות שם דפלוגתא דיש כאן בין ר' אליעזר ור' אלעזר היא שם בין ר' אליעזר ור' יהושע:

ר' אליעזר אומר ימות:    כל צדדיו של ר' אליעזר היה עושה אשם כחטאת לכל חטאת שנאמר כחטאת כאשם וכן גבי שלא לשמו וכן גבי חטאת שנכנס דמה לפנים במסכת זבחים:

ויביא בדמיו עולה נדבה:    לעצמו רש"י ז"ל שם בשבועות ובפסחים ס"פ אלו דברים והתם ג"כ הגרסא בגמרא ובפירוש רש"י ז"ל ר' יהושע אומר ימכר ויביא בדמיו עולה ולא גרסינן ר' אלעזר ואפשר ששם הוא ג"כ ברייתא או שמא טעות נפל בדפוס את"כ מצאתי בגמרת הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל שהגיה שם בשבועות ר' אלעזר במקום ר' יהושע בין בגמרא בין ברש"י ז"ל ותימה שלא הגיהו ג"כ שם בפסחים אבל רש"ל ז"ל לא הגיה לא בפסחים ולא בשבועות:

ולד תמורה:    כגון אם המיר נקבה באשמו וילדה: ובגמרא וצריכא לאפלוגי ר' אליעזר ורבנן בתרתי באשם ובתמורת אשם דאי אשמעינן אשם שכפרו בעליו ה"א בההוא קאמר ר' אליעזר ימות משום דגזר אחר כפרה שנתכפר בראשון אי אמרת יביא בדמי המותר עילה אתי למימר נמי קודם כפרה אם נפל בו מום דירעה ויביא בדמיו עולה וקעביד איסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם אבל תמורת אשם דליכא למימר הכי דהא קודם כפרה נמי תמורת אשם לאו להקרבה קיימא דהכי הוא דגמירי לה אימא מודה ר' אליעזר דרועה ואי אשמעינן התם בהא קאמרי רבנן אבל גבי אשם אימא מודו ליה לר' אליעזר צריכא. ועוד איכא לישנא אחרינא בגמרת כתיבת יד וזהו הלישנא אחרינא וצריכא דאי תנא בבא קמייתא דהיינו תמורת אשם ה"א התם הוא דפליג ר' אליעזר משום דאתי לאיחלופי דאי אמרת תמורת אשם תרעה גזרה שמא יתחלף לי הראשון לרעייה והתמורה לאשם דהואיל וסוף סוף דמיה לא קרבי לא איכפת ליה אי מקריב לה והוא לא נתכפר עדיין דהתמורה לא כפרה לו דאין דבר בעבירה מכפר על חטא וחמורה באה בעבירה שעבר על לא יחליפנו אבל בבא בתרייתא דהיינו אשם שמתו בעליו דלא אתי לאיחלופי דהא אם נמצא הראשון קודם כפרת שני לא איכפת לן הי קריב והי רועה אימא מודה להו לרבנן אהכין תנא בתרייתא. ואי תנא אשם שמתו בעליו ה"א בההיא א"ר אליעזר ימותו משום דלא מחלפן דליכא אחר אבל תמורת אשם דמחלפן אימא לא אהכין תנא תמורת אשם ע"כ. והוא חסר מן הדפוס ופירשוהו רש"י והרגמ"ה ז"ל. עוד גרסינן בגמרא לישנא אחרינא שאינו בדפוס והאיכא דאמרי של אותו הלישנא אחרינא דלא קאי בקשיא כדקאי האיכא דאמרי דלישנא קמא דבגמרא בדפוס ראיתי להעתיקו כאן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו דפליגי אלא לפני כפרה דרבנן (הגהה כך הלשון בפירוש הרגמ"ה ז"ל) סברי האי ולד הוי מותר אשם וירעה ויפלו דמיו לנדבה ור' אלעזר סבר לנדבת יחיד אזיל אבל לאחר כפרה כיון דהאי זכר הוא וחזי להקרבה קסברי דיקרב עצמו עולה ופרכינן והא תני רב חנינא לסיועי לריב"ל דאמר ולד ראשון קרב ולד שני אינו קרב והאי ולד שני הוא דתמורה קרי ולד הואיל ומכח אחר קאתי אלא אימא יביא בדמיו של ולד שני עולה הואיל ואיכא שם עולה ע"כ. ואיתא להאי לישנא אחרינא בפירוש הרגמ"ה ז"ל וכמו שרמזתי אבל בפירוש רש"י ז"ל ליתיה:

ור' אלעזר אומר:    יביא בדמיו עולה בדמיו אין אבל גופו לא אמרינן דיקרב עולה ואע"פ שמקריבה לעצמו אבל גזרה לאחר כפרה שנתכפר באחר אטו לפני כפרה דאי שרית ליה השתא טעי ואי מיצטריך ליה עולה נמי קודם כפרה מקריב ליה להאי והדר מייתי אחר לאשם ואי אפשר לשנות זבח לזבח אחר כל זמן שעומד לשמו הכי מפרשינן ליה התם בפסחים פרק אלו דברים (פסחים ע"ג:)

משנה דעריכה

והלא אף הנדבה עולה היא:    בניחותא דפרושי קא מפרש מאי בינייהו ובת"כ פרשת ויקרא פ' ששי איכא נמי פלוגתא אחריתי בין ר' אליעזר וחכמים דומה לזו ואיתא נמי התם להאי והלא אף הנדבה וכו':

עבודתה ועורה:    בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"ט ע"ב) פירש רש"י ז"ל אברייתא דמייתי התם עבודתה שכר עבודתה דהיינו בשרה. וביד פ"ג דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז':

ואע"פ שכהן:    כלומר ואפילו הוא כהן רש"י ז"ל משמע מתוך פירושו ז"ל דלא הוה גריס שהוא כהן:

משנה העריכה

תמורת הבכור והמעשר:    בזבחים ר"פ ב"ש (זבחים דף ל"ז.) ובפ' שני דבכורות דף ט"ז. והרא"ש ז"ל ס"פ כל פסולי. וביד רפ"ג דהלכות תמורה וסימן ב':

ויאכלו במומן לבעלים:    דתמורת בכור ומעשר אינה קריבה כלל אפילו תמימים ויליף לה שם בזבחים בדף ל"ז לר' יוסי הגלילי מדכתיב גבי בכור מיעוטא לשון רבים קדש הם הם קרבין ואין תמורת בכור ומעשר ופסח קרבה דר' יוסי הגלילי אית ליה דכל לשון רבים דכתיב גבי בכור את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר קאי ללמד על מעשר ופסח דבעי מתן דמים ואימורים לגבי מזבח כבכור והם לשון רבים למעוטי תמורתן ולר' ישמעאל דמוקי ליה בברייתא לכוליה קרא אבכור ולשון רבים דכתיב בקרא קאי אבכור שור ובכור כשב ובכור עז דכתיב ברישיה דקרא תמורת מעשר יליף ג"ש עברה עברה מבכור דאינה קריבה ופסח נמי התם דריש לה מאם כשב דכתיב גבי שלמים אם יתירה לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שתקרב שלמים:

שכל הקדשים נמכרין באיטלים וכו':    אם הוממו נמכרין באיטליז שהנאתם להקדש וקפצו עלייהו זביני ונמכרין ביוקר:

ונשחטים באיטליז:    תוספות פרק התערובות דף ע"ה:

ויש להם פדיון:    שם תוספות ז"ל. ובגמרא בפ"ק דמכלתין דף ה'. ופירוש ויש להם פדיון לשאר קדשים להוציאם לחולין להגזז ולהעבד. ולתמורותיהן נמי פדיון לאחר שהוממו:

חוץ מן הבכור ומן המעשר:    שאע"פ שהוממו אינו יכול להוציאם מקדושתם דבבכור כתיב לא תפדה ובמעשר כתיב לא יגאל ותמורתם נמי אין לה פדיון. ופשוט הוא שצריך להעביר הקולמוס על החלוקה שהיא יתירה וכפולה במשנה:

ובאין מחו"ל לארץ:    שאר קדשים כדאמרינן במנחות רפ"ח כל קרבנות הצבור והיחיד באין מחו"ל לארץ חוץ מן הבכור ומן המעשר שאינם באים לכתחלה מחו"ל אבל אם באו תמימים יקרבו בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים בכור לכהן ומעשר לישראל ובגמ' פריך עלה דמתניתין ורמינהי דתנן בס"פ בתרא דמסכת חלה בן אטיטס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ומשני רב חסדא דמתניתין ר' ישמעאל היא וההיא דשלהי חלה ר' עקיבא היא דתניא ר' עקיבא אומר יכול יעלה אדם בכור מח"ל לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מעלה מעשר דגן משם אתה מעלה בכור וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור ור' ישמעאל דריש לקרא לדרשא אחרינא. וכתבו תוס' ז"ל דמ"מ בדיעבד יקרבו דמפיק ליה מדרשא דספרי דכתיב רק קדשיך אשר יהיו לך תשא ובאת מכאן שמביאים קדשים מח"ל לארץ יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק והיינו דוקא לכתחלה הוא דאימעוט דבהא איירי ביה קרא דכתיב תשא ובאת והיינו לכתחלה ע"כ. ועיין במ"ש שם סוף חלה במה שתירץ הירושלמי. ופסק ההלכה כר' עקיבא דתמימים לא יקרבו וכמו שכתב רעז"ל. ואיתה להאי בבא דאם באו תמימים בפ"ק דב"ק דף י"ב וכתבו שם תוספות ז"ל דקצת היה נראה לגרוס ר' ישמעאל דהתם פריך אמתניתין שאמרה יקרבו מבן אטיטס שהביא בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ומשני שהמשנה כר' ישמעאל ודבן אטיטס כר' עקיבא ע"כ. פירוש שבמקום ר"ש דגרסינן במתניתין גרסינן ר' ישמעאל. ואיתא נמי בפ"ק דמכלתין דף ח'. והתם נמי קתני ר' שמעון וכתוב שם בגליון דנקט התם לאוקומי מתניתין דכתם וברייתא דהתם כר"ש ולא נקט ר' ישמעאל משום דר"ש נזכר במשנה הכא ע"כ וכן נראה שתרצו תוספות ז"ל ג"כ שם פ"ק דב"ק. ודוק במ"ש לעיל רפ"ק. וביד פ"א דהלכות בכורו' סימן ה':

אר"ש מה טעם:    אין בכור ומעשר באין מח"ל לארץ שהבכור והמעשר יש להם פרנסה וכו'. פרנסה תקנה כעין דאמרינן בעלמא פרנסת הארון רש"י ז"ל בכתיבת יד:

אע"פ שנולד לו מום:    נוסחא אחרינא אע"פ שנולד להן מום: