תפארת ישראל על תמורה ג

משנה תמורה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

וולדן: של שלמים או של תמורת שלמים:

וולד ולדן עד סוף העולם: ר"ל אפילו ולד ולד ולד וכו' עד סוף העולם. ובגמרא פריך, עד סוף העולם ל"ל, דמ"ש ולד ולדן מולד ולד ולדן. ומשני, דקמ"ל לר"א דס"ל ולד שלמים ימות דחייש שיגדל מהן עדרים [כסי' ד']. להכי קמ"ל תנא דאפילו עד סוף העולם דודאי חזינן דלגדל קבעי, אפ"ה יקרב שלמים:

וטעונים סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק: בש"ס גרסינן תנופת חזה ושוק:

רבי אליעזר אומר ולד שלמים לא יקרב שלמים: רק כונסו לכיפה וימות ברעב, וזהו מדרבנן דאי נימא יקרב, ישהה לאם שתרבה וולדות ואתא בהו לידי תקלה בגיזה ועבודה, או לעבור בבל תאחר, מיהו דוקא בשלמים גזר, מדאית לבעלים הנאה מיניה, וגם שכיחי. אבל בולד תודה דלא שכיח לא גזר:

וחכמים אומרים יקרב: [חכמים היינו ת"ק. (תוס'). ונ"ל דסד"א דת"ק מודה לר"א דגזרי' שיבא לידי תקלה, רק דלת"ק סגי למגזר מה"ט לכתחילה, אבל בששחטן כבר, דאז תו ליכא למגזר שיגדל מהן עדרים, להכי יקריבן. ולר"א עכ"פ לא גרע מאשם שכפרו בעליו, דאע"ג דאינו אסור בהקרבה רק מדרבנן. מדגזרו לאחר כפרה אטו לפני כפרה (כפסחים ע"ג), אפ"ה דוקא בניתק לרעיא כבר, בדיעבד יקריבנו, משא"כ בלא ניתק דלא עשה מעשה בגוף הקרבן. אפילו בדיעבד לא יקריבנו. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן (כתובות ד"י ע"א). א"כ ה"נ בולד ותמורת שלמים אפילו בכבר שחטן לא יקריבן. ולעולם לכתחילה לכ"ע אסור להקריבן. להכי קמ"ל חכמים דסיפא תקרב, דהיינו לכתחילה. א"נ י"ל דר"ש בסיפא מתרץ קו' זאת, והיינו דקאמר לא נחלקו ר"א וחכמים וכו'. אבל לת"ק אפילו ולד ולד נמי יקרב, וכמפורש בדבריו]. ועל ולד ולד תמורה שלא יקרב: דמחשבתו ניכרת ממעשיו דלגדל ולדות בעי:

העיד רבי יהושע ורבי פפייס: דלא כר"א:

על ולד שלמים שיקרב שלמים אמר רבי פפייס אני מעיד: כבר העיד על רבו שכך קבל מרבותיו, והכא הלכה למעשה קמ"ל:

ואכלנו ולדה שלמים בחג: בחג השבועות. דבפסח לא הקריבוהו, דמיירי דהיה אז תוך ז' ימים משנולד, ואפשר נמי דבחג הסוכות קאמר, דאע"ג דא"כ איך עבר בעשה כשלא הקריבו בעצרת, דהרי רק בבל תאחר לא עבר עד שיעבור עליו ג' רגלים. י"ל דמיירי שהיה הולד חולה בעצרת דפסול אז לקרבן:

משנה ב

הרי אלו כתודה: שיקרבו אימוריהן במזבח, והבשר יאכל ליום ולילה:

ובלבד שאינן טעונין לחם: דכתיב על לחם התודה, רק תודה עצמה צריכה לחם:

תמורת עולה: שהמיר זכר בעולה. דבהמיר נקיבה בעולה תרעה עד שתסתאב:

וולד תמורה: דולד עולה אי אפשר, דהרי עולה זכר הוא:

משנה ג

המפריש נקבה לעולה: והרי אין עולה נקיבה:

ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה: דדוקא בולד תמורת עולה, וולדן וכו' [כלעיל מ"ב] יקרבו, משום דהעולה גופה שאלו באו מכחה ג"כ קריבה, דהרי זכר הוא. משא"כ הכא, דהעולה גופה נקיבה היתה, ותרעה עד שתסתאב, להכי גם הבאים מכחה ירעו:

רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה: ר' אלעזר גרסינן בלא יו"ד, דסתמו הוא ר"א בן שמוע רבו של רבינו הקדוש [כיבמות דפ"ד א']. אבל ר' אליעזר ביו"ד, סתמו הוא ר"א בן הורקנס שהיה הוא ור' יהושע שניהן תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שהיה בזמן החורבן כבר קודם לנשיאותו של רבן גמליאל זקינו של רבי [כמ"ש בפירושינו לאבות פ"ב סי' ס"ז]. ומוכח דהך ר"א דהכא היינו ר"א בן שמוע שהיה אחרון בזמן לר"א בן הורקנס, דהרי לקמן במתני' בתמורת אשם נקט תרי ר"א, ר"א אומר ימותו ור"א אומר יביא בדמיה עולות, ומסתמא הך דקדים בזמן נקט ליה תחלה. והיינו ר"א בן הורקנס, ור"א דנקט לבסוף היינו ר"א בן שמוע. ומדמקשה ש"ס מר"א בתרא דהתם דקאמר יביא בדמיה עולות, אר"א דהכא דקאמר שהוא עצמו יקרב עולה, ש"מ דתרווייהו ר' אלעזר בן שמוע הן]:

ותמכר ויביא בדמיה אשם: ובלא מום לא תמכר, דאע"ג דלא חזי לאשם לא הוה הא כמום גמור, דעכ"פ מדנחית לה קדושת דמים, נחית לה נמי קדושת הגוף להא מלתא, דנבעי מום ממש. [ונקט הכא הדין במפריש נקיבה לאשם שלא תמכר בלי מום. אע"ג דלא אשכחן אשם שיהיה נקבה. וא"כ כ"ש בהקדיש נקיבה לעולה, דלא תמכר בלי מום, דהרי אשכחן בעולת עוף דרשאי להיות נקבה. וכ"כ מה"ט לא נקט לעיל במפריש נקבה לאשם וילדה זכר, דלא יקרב הולד לאשם. משום דג"כ מכח ק"ו שמעינן לה מולד עולה דנקט. דמה ולד עולה, דאפשר שיחול שם עולה על אמו הנקבה במיני עופות. אפ"ה לא יקרב הולד, מכ"ש בולד אשם שא"א כלל שיחול שם אשם על אמו הנקבה, ומה"ט באמת ר"א דפליג בולד עולה מודה בולד אשם שלא יקרב הוא עצמו. או נ"ל דברישא לא נקט באשם, דא"כ לא הוה פליג ר"א, דכה"ג לכ"ע. ירעה, דבכל שבחטאת מתה באשם ירעה, ובסיפא לא נקט בעולה כה"ג, דקמ"ל רבותא, אע"ג שעי"ז באשם מתעכב כפרתו עד שיסתאב. אפ"ה לת"ק ירעה]:

אם קרב אשמו: ותו א"צ לזאת:

יפלו דמיה לנדבה: להקריב ממנו עולות נדבה כשהמזבח פנוי:

רבי שמעון אומר תמכר שלא במום: דהו"ל כבעלת מום [ועי' מנחות פי"ב מ"ג]. אבל בעולה שהפרישה נקבה, מודה שתמתין עד שתומם, מדאשכחן עולת נקבה בעוף:

רבי אליעזר אומר ימותו: זהו ר' אליעזר בן הורקנס [מדהקדימו לר' אלעזר דסיפא, שהוא ר"א בן שמוע שהיה מאוחר לר"א בן הורקנס, כלעיל סי' ט"ז]. וס"ל דמדכתיב כחטאת כאשם, הוקשו אהדדי שיהיה דינם שוה:

ורבי אלעזר אומר יביא בדמיה עולות: עולת יחיד:

אשם שמתו בעליו: או או קתני:

והיינו שנאבד וכפר בעליו באחר, ואח"כ נמצא הראשון:

וימכר ויפלו דמיו לנדבה: לנדבת צבור כלעיל סי' י"ט. משא"כ בחטאת בכה"ג ימותו:

רבי אליעזר אומר ימותו: וצריכי, דסד"א דוקא באשם שכפרו בעליו קאמר ר"א ימותו, משום דגזור אחר שנתכפר בראשון, אטו שיקריבהו עולה קודם שנתכפר בראשון, ואז אסור להקריבו עולה, דבעוד שלא נתכפר קיימי דמיו לאשם. אבל בתמורת אשם, דלאו להקרבה קאי אימא מודה לרבנן. ואי תנא תמורה סד"א בהא קאמרי רבנן, אבל בנתכפרו אימא דמודו לר"א צריכי:

משנה ד

והלא אף הנדבה עולה היא: פרושי קמפרש לפלוגתא דלעיל, וכדמסיק:

אלא בזמן שהיא באה חובה: כדקאמר ר' אלעזר:

הוא סומך עליה: בב' ידיו קודם שחיטה:

ואם היה כהן: ר"ל אם בעל האשם שמקריב בדמיה עולה, היה כהן:

עבודתה ועורה שלו: שהוא עצמו מקריבה ונוטל ג"כ עורה, אף שאינו אז במשמר של אותה שבוע:

ונסכיה משל צבור: דהרי של צבור היא:

עבודתה ועורה של אנשי משמר: של אותה שבוע:

משנה ה

הרי אלו כבכור וכמעשר: לא שיקרבו, דהרי מעטינהו קרא שלא יקרבו [כבכורות פ"ט סימן ס"ג]. רק ר"ל שירעו עד שיסתאבו, וישחטו כבכור ומעשר שנפל בהם מום, שאין נמכרין באטלס כשנשחטו במומן:

ויאכלו במומם לבעלים: בכור לכהן ומעשר לבעלים:

מה בין הבכור והמעשר לבין כל הקדשים: כשהוממו אלו ואלו:

שכל הקדשים: כשהוממו:

נמכרים באטליס: הוא השוק שמוכרים שם בהמות חיים וגם בשר:

ונשקלין בליטרא: דעי"ז ימכרו ביוקר טפי, ויהי הרווחה להקדש, להביא קרבן מובחר שצריך להביא בדמים שיקבל:

חוץ מן הבכור ומן המעשר: דכשיוממו א"צ להביא בדמי מכירתן קרבן אחר, א"כ כשימכרם באטלס ובליטרא יהיה הרווחה רק להדיוט, ומשום הרווחתו לא מזלזלינן בהקדש למכרן בפרהסיא כחולין. [ואע"ג דאמרינן (תמורה ד"ה ב') דבבכור נאמר לא יפדה, דהיינו כשיומם אינו יכול לפדותו להתיר בו גיזה ועבודה. משא"כ בשאר קדשים. אבל רשאי הכהן למכרו שיאכלו הקונה בתורת קדושת בכור. אבל במעשר נאמר לא יגאל. וגאולה היינו מכירה (בג"ש מחרס) ור"ל שאינו רשאי למכרו כלל. וא"כ היכי קאמר הכא דאין המעשר נמכר באטלס ובליטרא, הרי בל"ז אינו רשאי למכרו כלל. י"ל דדוקא תם אסור למכרו מדאורייתא, אבל בעל מום רק מדרבנן אסור למוכרו, משום גזירה אטו תם, ומשו"ה היכא דאיכא פסידא דיתמי, שאינן יכולין לאכלו כולו. מותר למכרו [כמבואר בבכורות דל"א ב']. וקאמר הכא, דרק משום הפסדן התירו, אבל משום הרווחתן לא מזלזלינן בהקדש]:

ויש להן פדיון: דכשיוממו פודם בשוויין ומוסיף חומש, או מכרן לאחר, ובדמי הפדייה או המכירה מביא קרבן אחר כמותו:

חוץ מן הבכור ומן המעשר: דשניהן כשיוממו אינן נפדין להתירן בגיזה ועבודה, וגם אין המעות שיקבל נתפס בקדושה, מדא"צ להביא תחתיהן קרבן אחר כמותן. רק כשיוממו יאכלו הן עצמן במומן לבעלים:

חוץ מן הבכור ומן המעשר: שאין מביאין אותן לכתחלה מח"ל:

ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים: דבשר הבכור שייך לכהן, והמעשר לבעלים:

שהבכור והמעשר יש להן פרנסה במקומן: ר"ל יש להן תקנה בח"ל, שירעו עד שיסתאבו ויאכלו שם:

הרי אלו בקדושתן: דאף כשיוממו צריך לפדותן להעלות דמיהן להקריב הקרבן בעדן. ומדנשאר בהן קדושה גם כשיוממו, להכי כשהן תמימים יעלה הן עצמן להקריבן. ואנן קיי"ל כר"ע [סוף פרק בתרא דחלה] דבכור ומעשר שעלו תמימים מח"ל, אפילו בדיעבר לא יקרבו [רמב"ם פ"א מבכורות ה"ה]. [אב"י ותמוהים דברי רתוי"ט רפ"ט דבכורות שכתב דרמב"ם לא ס"ל כר"ע, ע"ש]: