משנה תמורה א ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמורה · פרק א · משנה ב | >>
ממירין מן הבקר על הצאן, ומן הצאן על הבקר. מן הכבשים על העזים, ומן העזים על הכבשים. מן הזכרים על הנקבות, ומן הנקבות על הזכרים. מן התמימים על בעלי מומין, ומבעלי מומין על התמימים, שנאמר (שם) "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב".
איזהו טוב ברע, בעלי מומין שקדם הקדשן את מומם.
ממירים אחד בשנים, ושנים באחד, אחד במאה, ומאה באחדו.
רבי שמעון אומר, אין ממירים אלא אחד באחד, שנאמר (ויקרא כז) "והיה הוא ותמורתו", מה הוא מיוחד, אף תמורתו מיוחדת.
משנה מנוקדת
מְמִירִין מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן,
- וּמִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר,
- מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים,
- וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים;
- מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת,
- וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים,
- מִן הַתְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין,
- וּמִבַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַתְּמִימִים,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז, י):
- לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע,
- אוֹ רַע בְּטוֹב;
- אֵיזֶהוּ טוֹב בְּרָע?
- בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָם.
- מְמִירִים אֶחָד בִּשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם בְּאֶחָד,
- אֶחָד בְּמֵאָה, וּמֵאָה בְּאֶחָד.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אֵין מְמִירִים אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד,
- שֶׁנֶּאֱמַר (שם):
- "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ";
- מַה הוּא מְיֻחָד,
- אַף תְּמוּרָתוֹ מְיֻחֶדֶת:
נוסח הרמב"ם
ממירין מן הבקר על הצאן - ומן הצאן על הבקר,
- מן הכבשים על העיזים - ומן העיזים על הכבשים,
- מן הזכרים על הנקבות - ומן הנקבות על הזכרים,
- מן התמימים על בעלי מומין - ומן בעלי מומין על התמימים,
- שנאמר: "לא יחליפנו, ולא ימיר אותו, טוב ברע" (ויקרא כז י),
- איזה הוא טוב ברע? - בעלי מומין שקדם הקדשן את מומן.
- ממירין אחד בשנים - ושנים באחד,
- אחד במאה - ומאה באחד.
- רבי שמעון אומר: אין ממירין - אלא אחד באחד,
- שנאמר: "והיה הוא ותמורתו, יהיה קודש" (שם),
- מה הוא מיוחד - אף תמורתו מיוחדת.
פירוש הרמב"ם
ראיה על זה מה שאמר "בהמה בבהמה"(ויקרא כז, י), ושם בהמה נופל על מינים רבים זכרים ונקבות.
וראיתו על בעלי מומין ממה שנאמר "טוב ברע"(ויקרא כז, לג) שהקדים טוב ברע, רוצה לומר שהיה טוב בתחילה ונעשה רע רוצה לומר שאירע בו המומין, ולפיכך יעשה תמורה. אבל אם קדם מום להקדישו ולא חלה עליו קדושה לא יעשה תמורה, כמו שבארנו בשני מבכורות.
והלכה כחכמים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ממירין מן הבקר על הצאן וכו' - דכתיב בהמה בבהמה, וצאן ובקר זכרים ונקבות כולהו בהמה מקרו:
טוב ברע - טוב של חולין לא ימיר אותו ברע של קודש, ואם המר ימיר וגו', אלמא בעלי מומין עבדי תמורה. ואבעל מום חיילא תמורה, דכתיב או רע בטוב, דמשמע בעל מום של חולין בתם של קודש:
ואיזהו טוב ברע - כלומר, איזהו רע של קודש דעביד תמורה, כל שקדם הקדשו את מומו. אבל קדם מומו את הקדשו דלא חלה עליו קדושה, לא עביד תמורה. מדהוה מצי למכתב לא ימיר טוב ברע או רע [בו], והוה משמע [או רע] לא ימיר לא בטוב ולא ברע, בטוב בתרא דכתב רחמנא למה לי, לומר לך טוב מעיקרו, שבשעה שהוקדש היה תם ושוב נפל בו מום, עושה תמורה. רע מעיקרו, שנפל בו מום קודם שהוקדש, אין עושה תמורה:
ממירין אחד - של חולין בשנים של קודש, כגון שאמר הרי זו תחת אלו:
ושנים - דחולין באחד דקודש, כגון הרי אלו תחת זו:
מה הוא מיוחד - דכתיב הוא. ואין הלכה כר' שמעון:
פירוש תוספות יום טוב
ממירין מן הבקר על הצאן כו'. מן הכבשים על העזים כו'. זו ואצ"ל זו קתני.
בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן. עיין במשנה ב' פ"י דחולין ובמשנה ב' פ"ב דבכורות:
ממירים אחד בב' וב' באחד. דת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין א' בב' וב' באחד א' בק' וק' באחד. ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות. ולא בהמות בבהמה. א"ל מצינו בהמות שקרויה בהמה שנאמר ובהמה רבה. ור"ש בהמה רבה אקרי. בהמה סתם לא אקרי. וטעמא דר"ש משום בהמה הוא. והא טעמא דר"ש הוא מה הוא מיוחד כו' מעיקרא א"ל ר"ש מן והיה הוא ותמורתו וכי [חזא] דדרשי רבנן מבהמה [בבהמה] א"ל איהו מהתם נמי מצינא למילף טעמא דידי. גמרא. ועיין בפי' הר"ב סוף משנה ה':
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ו) (על המשנה) אחד כו'. יליף להו בגמרא מקרא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ממירין מן הבקר על הצאן וכו': מן הכבשים על העזים וכו' זו ואין צריך לומר זו קתני מתוי"ט:
שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו: טוב ברע או רע בטוב. טוב דחולין ברע דקדש או רע דחולין בטוב דקדש זה הכלל [הראשון] (הבית) היא הקדש. ואיזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדשן את מומן זהו הפך מן האחרים שאומרים שהרי הכא [האחר] (הבית) הוא הנתפס תוספות ז"ל. בפי' רעז"ל ד"ה ואיזהו טוב ברע כלומר וכו' עד מדהוה מצי למיכתב לא ימיר טוב ברע או רע והוה משמע או רע לא ימיר וכו' עד סוף לשונו ז"ל. והוא פירוש אביי אבל רבא אמר תרויהו טוב מייתרי דניכתוב קרא לא יחליפנו ולא ימיר אותו ברע או רע [בו] דמדהוה כתיב. ברע הוה משמע דאיהו הוי טוב ומדהוה כתיב נמי או רע הוה משמע נמי או רע של חולין לא ימיר בטוב למה לי למיכתב. תרוייהו טוב חד טוב ללמד אפילו בטוב נמי כי מימר לקי ואידך טוב מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו אין עושה תמורה ואביי אמר ק"ו הוא טוב ברע דעלויי קא מעלי ליה לקי טוב בטוב דכי הדדי נינהו לא כ"ש דלקי ורבא אמר אין עונשין מן הדין ואביי אמר לך הא לאו דינא הוא דמי גרע טוב מרע אלא גלויי מילתא בעלמא. והרמב"ם ז"ל פירש וז"ל וראייתו על בעלי מומין ממה שנאמר טוב ברע שהקדיש טוב ברע ר"ל שהיה טוב בתחלה ונעשה רע ר"ל שאירע בו המומין ולפיכך יעשה תמורה אבל אם קדם מום להקדשו לא חלה עליו קדושה ולא יעשה תמורה ע"כ:
ממירין אחד בשנים וכו': בגמרא בברייתא יליף טעמא דרבנן דכתיב בהמה בבהמה לשון רבים כדכתיב ובהמה רבה ור"ש סבר בהמה רבה איקרי בהמה סתם לא איקרי והא לא כתיב לא בהמה בבהמות ולא בהמות בבהמה. ומפרש בגמרא דמעיקרא אמר להם ר"ש מן והיה הוא ותמורתו כדאיתא במתניתין וכי חזא דדרשי רבנן מבהמה בבהמה אמר להם איהו מהתם נמי מצינן למילף טעמא דידי. אמר ר"ל מודה ר"ש שממירין וחוזרין וממירין בהמה אחרת באותה בהמה ראשונה דהקדש ואפילו עד מאה ובלבד שלא ימיר בבת אחת אלא בזו אחר זו מ"ט קדושה ראשונה להיכן הלכה ור' יוחנן אמר כשם שאין ממירין שנים באחד כך אין ממירין וחוזרין וממירין ות"כ דר' יוחנן ות"כ דר"ל. וביד בפ"א דהלכות תמורה סימן י"ד:
תפארת ישראל
יכין
מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים: וכולהו ולפינן להו מדכתיב בהמה בבהמה, והרי כולהו בהמות נינהו:
לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב: טוב חולין ברע קודש. דמלה קמא דנקט קרא היינו החולין. ובמלת רע דנקט קרא יש במשמע נמי בעל מום, [וערתוי"ט]:
איזהו טוב ברע: כלומר איזה רע של קודש שעושה תמורה:
בעלי מומין שקדם הקדישן את מומם: אבל כשקדם מומן להקדישן לא חלה עליו קדושה ולא עביד תמורה. וילפינן הכי, מדמייתרו תרתי מלות טוב בקרא, דהוה סגי למכתב לא יחליפנו ולא ימיר אותו ברע או רע בו, אלא חד טוב קמ"ל דאפילו בממיר בטוב לקי, ואידך טוב קמ"ל דרק טוב מעיקרא עושה תמורה. [כך מסקנת הש"ס אליבא דרבא, דבכל דוכתא דבריו הם טפי עיקר ממילי דאביי, מדהוא בתרא. והר"ב תפס הפי' של אביי. והיינו אי נימא דמלה קמא דקרא היינו החולין ופרושינו לפי שיטה בכורות [די"ד ב'] דמלה קמא של קרא היינו הקודש. ודו"ק]. מיהו כל קרבן כשיומם וצריך אחר, אסור להמיר הבעמ"ו רק מוכרו, או פודהו לעצמו במעות, וקונה בהן בהמה ומקריב:
ממירים אחד בשנים ושנים באחד: א' של חולין בב' דקודש, או איפכא:
והיה הוא ותמורתו מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת: אב"י ולרבנן הוא, לאפוקי ולד דאין עושה תמורה, כלקמן מ"ה, ולר"ש יליף ולד מהקישא דמעשר, דגם במעשר אין קדוש הולד שלה שהיה לה בשעה שנעשרה [כמעילה פ"ג מ"ו]. או דר"ש סבר ולד עושה תמורה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת