ברטנורא על תמורה א

משנה תמורה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

הכל ממירין - הכל מתפיסין בקדושת תמורה, שתופסת קדושת תמורה בבהמת חולין, אם אמר זו תחת זו של הקדש. בין על פי אנשים בין על פי נשים, כגון אם המירה אשה תופסת קדושת תמורה על פיה. והכל דתנינן הכא, לאתויי יורש שאם המיר בקרבן שהפריש מורישו בחייו, תמורתו תמורה : לא שאדם רשאי להמיר דהא כתיב לא ימיר:

מומר - נתפסת עליה קדושה ושתיהן קדושות:

וסופג את הארבעים - לוקה על לאו דלא ימיר, ואע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא. דקיי"ל כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם : ואם תאמר, לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ואין לוקין על לאו הניתק לעשה. יש לומר, דשאני הכא שהלאו כולל יותר מן העשה שבו, שכל מימר לוקה ואין כל מימר עושה תמורה, שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה, וכיון דאין העשה שוה ללאו לא מקרי לאו הניתק לעשה:

הכהנים ממירין את שלהן - קרבנות שהפריש הכהן להקריב לעצמו, אם המיר בו הכהן מתפיס בתמורה:

לא בחטאת ולא באשם - שנתן לו ישראל שיקריב לו, אם המיר בו הכהן אין עושה תמורה על ידו, דהא אין לו חלק בו, אלא משעת הקטרת אימורין ואילך זוכה בבשר, ואין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו:

ולא בבכור - שנתן לו ישראל:

וכי מפני מה אין הכהנין ממירים בבכור - והלא כולו של כהן הוא ומחיים נותנים לו ואין ישראל מתכפר בו:

מה חטאת ואשם אין ממירין - דהא ודאי פשיטא לן דאין הכהנים זוכים בהן אלא מהקטרת אימורין ואילך:

מה לי אינו ממיר בחטאת ואשם - כלומר, דין הוא שאין כהנים ממירין בחטאת ואשם כו':

והיה הוא ותמורתו - מקיש תמורה להקדש עצמו:

היכן קדושה חלה - על ההקדש, בבית בעלים:

אף תמורה - לא תחול אלא בבית בעלים, אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי, הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר בו, נתפס בקדושה, שהרי ברשותו חלה הקדושה על הבכור . והלכה כר' עקיבא:

(ב)

ממירין מן הבקר על הצאן וכו' - דכתיב בהמה בבהמה, וצאן ובקר זכרים ונקבות כולהו בהמה מקרו:

טוב ברע - טוב של חולין לא ימיר אותו ברע של קודש, ואם המר ימיר וגו', אלמא בעלי מומין עבדי תמורה. ואבעל מום חיילא תמורה, דכתיב או רע בטוב, דמשמע בעל מום של חולין בתם של קודש:

ואיזהו טוב ברע - כלומר, איזהו רע של קודש דעביד תמורה, כל שקדם הקדשו את מומו. אבל קדם מומו את הקדשו דלא חלה עליו קדושה, לא עביד תמורה. מדהוה מצי למכתב לא ימיר טוב ברע או רע [בו], והוה משמע [או רע] לא ימיר לא בטוב ולא ברע, בטוב בתרא דכתב רחמנא למה לי, לומר לך טוב מעיקרו, שבשעה שהוקדש היה תם ושוב נפל בו מום, עושה תמורה. רע מעיקרו, שנפל בו מום קודם שהוקדש, אין עושה תמורה:

ממירין אחד - של חולין בשנים של קודש, כגון שאמר הרי זו תחת אלו:

ושנים - דחולין באחד דקודש, כגון הרי אלו תחת זו:

מה הוא מיוחד - דכתיב הוא. ואין הלכה כר' שמעון:

(ג)

אברים בעוברים - אברים דחולין בעוברים דקודש. שאם אמר תהא רגל בהמה זו תמורת עובר קודש שבמעי בהמה זו, אין הקדושה חלה על האבר:

ולא עוברים באברים - שאם אמר הרי עובר שבבהמת חולין זו תמורת רגל של בהמת קודש זו, אין העובר קדוש: ולא עוברים ואברים של חולין, בשלימים דקודש: ולא שלימים דחולין, בעוברים ואברים של קודש:

ממירין אברים בשלימים - אמר הרי רגל בהמת חולין זו תמורת בהמת קודש זו, חלה תמורה על האבר ופשטה לה בכל הבהמה והויא תמורה כולה וקריבה:

ולא שלימים בהן - דאין כח באבר אחד של בהמת קודש לעשות תמורה:

והלא במוקדשין - בתחלת ההקדש כשאומר רגלה של זו עולה:

כולה עולה - כדילפינן מקרא דכתיב (ויקרא כז) כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש, כשהוא אומר יהיה קודש, לרבות את כולה. והלכה כתנא קמא:

(ד)

אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון - סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונדמעו, ונפל מן המדומע למקום אחר, בעינן מאה מן החולין לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דמוע, ולא בעינן מאה סאה כנגד כל אותה סאה של דמוע, שאינה נחשבת כולה תרומה לאסור חולין שניים:

ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון - עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה הרי כולה אסורה לזרים. ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין וחמצתה, אינה אוסרתה אלא לפי חשבון שאור של תרומה שנתערב בה, ולא מתסרא אחרונה אלא אם כן נפל בה מן הראשונה שיעור גדול כל כך שיש בשאור של תרומה המעורב בה כדי לחמץ האחרונה בלא צירוף החולין המדומעים:

ואין המים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון - מקוה שיש בו אחד ועשרים סאים מי גשמים, ממלא בכתף תשעה עשר סאין ופותקן למקוה דרך המשכה והן טהורים. ואע"ג דשלשה לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה, השאיבה כשרה כשהיא דרך המשכה והיה שם בראשונה רוב שיעור מקוה שהוא עשרים ואחד סאין מי גשמים. והיינו לפי חשבון, דאין השאובים פוסלים המקוה כשהן דרך המשכה אלא אם כן הן עשרים סאים מים שאובים, שאין שם רוב שיעור מקוה ממי גשמים. כך נראה פירוש משנה זו, וכן פירשתיה במסכת תרומות פרק סאה תרומה. אבל בגמרא הכי פירושא, לפי חשבון כלים, שאין שלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה אלא אם כן נפלו למקוה משלשה כלים או פחות, אבל אם נפלו מארבעה כלים, או יותר אינן פוסלים, והיינו דקאמר ואין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון, שמחשבים הכלים שמהן נפלו שלשה לוגין מים למקוה, ומונין אותן, אם הם שלשה כלים או פחות פוסלים את המקוה. ואם משלשה כלים ולמעלה, אין פוסלין . ומתניתין רבי יוסי בן חוני היא דהוא סבר שלשה לוגין שנפלו מיותר משלשה כלים אין פוסלין, ואינה הלכה :

(ה)

אין מי חטאת נעשים מי חטאת אלא עם מתן אפר - בשעה שנותן את האפר נעשים מי חטאת, והלכך בעינן שיהיו מים תחילה בכלי ואח"כ אפר. אבל נתן אפר תחילה ואח"כ מים, פסול, דהא לא היו שם מים בשעת מתן אפר כדי שיעשו מי חטאת, ותו לא מיעבדי מי חטאת. וקרא דכתיב (במדבר יט) ונתן עליו מים חיים, לא שיתן המים על האפר, דהא כתיב מים חיים אל כלי, דמשמע המים נתונים אל הכלי ולא אל [האפר], אלא, ונתן עליו, להזהיר שאחר שיתן [האפר] על המים יערבם באצבעו יפה ויחזיר המים שתחתיו עליו :

אין בית הפרס עושה בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר, אם חזר וחרש בית הפרס ושדות שסביבותיו, לא מחזקינן לשאר שדות כבית הפרס ולומר שהמחרישה הוליכה העצמות לשדות שסביבותיה, דקבר אחד לא עביד בית הפרס. אלא כל אותה שדה שאבד בה הקבר שאין ידוע היכן הוא, ומלוא מענה לכאן ומלוא מענה לכאן לאותו דרך שרגילים בני הבקעה לחרוש שדותיהן, אם למזרח ומערב או צפון ודרום, דשמא לאחד משני ראשיה היה הקבר ומשם נתגלגל העצם לתוך אחת מן השדות שמכאן ומכאן , וכן שיערו חכמים דמלוא המענה ראויות העצמות ליגלגל על ידי המחרישה, טפי לא. וכמה מלוא מענה מאה אמה:

אין תרומה אחר תרומה - השותפים שתרמו זה אחר זה, תרומת הראשון אינה תרומה, דכיון שחזר השני ותרם, גלי דעתיה דלא ניחא ליה בתרומת הראשון, והוי ליה ראשון תורם שלא מדעת חבירו, וכן השני . ומתניתין רבי עקיבא היא , ואינה הלכה. אלא אם תרם הראשון כשיעור דהיינו אחד מחמשים, אין תרומת השני תרומה. ואם לא תרם הראשון אלא בעין רעה , כגון שתרם אחד מששים, תרומת השני תרומה :

ואין תמורה עושה תמורה - דאמר קרא ותמורתו יהיה קודש, ולא תמורת תמורתו:

ולא הולד עושה תמורה - דאמר קרא והיה הוא, ולא הולד:

רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה - דאמר קרא יהיה, לרבות את הולד. ורבנן סברי, יהיה, לרבות שוגג כמזיד, שאם סבר [להמיר] שחור [והמיר] את הלבן, דגבי קדשים לא קדיש משום דהוי הקדש בטעות, וגבי תמורה קדיש. והלכה כחכמים. ומיהו אע"ג דאין תמורה עושה תמורה, קיימא לן ממירין וחוזרין וממירין בבהמה אחת, ואפילו כמה בהמות על בהמה אחת של הקדש, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, כולן תמורה:

(ו)

שלא נאמר אלא בבהמה - ואם המר ימיר בהמה בבהמה:

קדשי בדק הבית אין עושין תמורה - דגבי תמורה כתיב קרבן, וקדשי בדק הבית לא איקרו קרבן:

אמר ר' שמעון הלא המעשר בכלל היה - ר' שמעון סבירא ליה דקדשי בדק הבית אקרו קרבן, הלכך לא נפקא לן דלא עבדי תמורה אלא מהכא:

והלא מעשר בכלל היה - בכלל כל הקדשים דעבדי תמורה:

ולמה יצא - דכתיב בדידיה דעושה תמורה, דכתיב גבי מעשר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו:

מה מעשר קרבן יחיד - ועושה תמורה, אף כל קרבן יחיד עושה תמורה:

יצאו קרבנות צבור - והשותפין. דמעשר ליתיה בשותפות, כדאמרינן בפרק בתרא דבכורות [דף כ"ו], יהיה לך ולא של שותפות:

יצאו קרבנות בדק הבית - דאע"ג דאקרו קרבן כדכתיב (כמדבר לא) ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב, אינו קרבן מזבח כמעשר. ורבנן דאמרי לעיל קדשי בדק הבית לא אקרו קרבן, סברי, נהי דקרבן ה' אקרו, קרבן לה' לא אקרו כשאר קרבנות מזבח: