מלאכת שלמה על תמורה א
מלאכת שלמה · על תמורה · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים אחר ערכין תמורה על פי סדורם בכתוב כמו כן ע"כ:
הכל ממירין: רפ"ק דחולין ורפ"ק דערכין:
אחד אנשים ואחד נשים: בהכל שוחטין לא תני אחד אנשים ואחד נשים ובגמרא מפרש משום דכל הפרשה כולה בלשון זכר נאמרה איצטריך קרא לרבויי נשים תוס' ז"ל. ובגליון כתוב וז"ל הכא צריך למיתני נשים משום דתמורה אינה בכל שאינה בצבור ע"כ. ובגמרא פריך הא גופיה קשיא אמרת הכל ממירין לכתחלה והדר תני לא שאדם רשאי להמיר דיעבד אלא אמר רב יהודה ה"ק מתניתין הכל בתמורה פירוש הכל שאמרו תהא זו תחת זו נתפס זה תחת זה והקשו תוספות ז"ל ומנא ליה למקשה דהכל ממירין לכתחילה הוא דילמא דיעבד דכה"ג פריך בריש חולין וצריך לומר דעל כרחך דהכל ממירין לכתחילה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי כדפריך התם דהכל שוחטין ר"ל לכתחילה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי ופירש רש"י ז"ל התם דלכך לא קשה הכא תרתי דיעבד למה לי משום דאשמועינן בסיפא שסופג ארבעים דסד"א לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו. ולפירושו קשה מאי פריך הכא. ואין לומר דהיינו הא דקא משני דאין הלשון משמע כן. ועוד מאי קמשני ממה שהקשה ליתני הכל ממירין וסופג את הארבעים. והעלו בשם הר"י ז"ל דתנא הכל ממירין לישנא אלימא משום נשים דאמרינן לקמן דכל הענין מדבר בלשון זכר וכתיב המר ימיר לרבויי נשים דה"מ למיכתב ואם ימיר בהמה בבהמה וסד"א אהני מיעוטא ואהני רבוייא אהני רבוייא לאשמועינן דתמורת נשים קדשי ואהני מיעוטא דלא מקרבן לכך תנא הכל ממירין לישנא אלימא דקריבה כמו תמורת אנשים ע"כ. בפירוש רעז"ל והכל דתנינן הכא לאתויי יורש וכו'. אמר המלקט ודלא כר' יהודה דאמר יורש אינו מימר ור"מ פליג עליה ויליף לה מקרא דכתיב אם המר ימיר לרבות את היורש ומוי"ו דואם המר ימיר יליף לרבות את האשה לפי שכל הפרשה נאמר בלשון זכר לא יחליפנו ולא כתיב לא תחליפנו לכך הוצרך לרבוייא ור' יהודה וי"ו לא דריש ואיצטריך ליה כפל דהמר ימיר לרבות את האשה אבל היורש אינו מימר דיליף תחלת הקדש דהיינו תמורה מסוף הקדש דהיינו סמיכה דהויא סמוך לשחיטה מה סוף הקדש יורש אינו סומך דיליף לה מחד מתלתא קרבנו דכתיבי גבי שלמים למעוטי קרבנו ולא קרבן אביו אף תחלת הקדש יורש אינו מימר ואינך תרי קרבנו חד למעוטי קרבנו ולא קרבן שליח בין שליח של ישראל בין שליח של עו"ג וחד לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה שאם נשתתפו ב' או ג' על קרבן אחד קרינן אכל חד וחד קרבנו וכולן סומכין בו וכדתנן מ"פ שתי מדות. ור"מ ס"ל נמי דיורש סומך ותלתא קרבנו צריכי חד למעוטי קרבן עו"ג וחד למעוטי קרבן חברו וחד לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה ולא אייתר ליה חד למעוטי קרבן אביו דשל אביו לא כשל אחר דמו אלא כשלו. ור' יהודה עו"ג וחברו מחר קרבנו אימעיטו להו דמה לי שליח של עו"ג או של ישראל וכדכתבינן. ועיין בס"פ שתי מדות במ"ש שם. ומפרש בגמרא דאע"ג דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה איצטריך הכא גבי תמורה קרא לרבויי אשה דסד"א ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן לקמן בפרק שני דצבור ושותפין אין עושין תמורה אשה נמי כי עבדא לא לקיא קמ"ל:
לא שאדם רשאי להמיר: פרק הפועלים דף צ"א. ופירש רש"י ז"ל בריש חולין לא שאדם רשאי להמיר דהא כתיב לא יחליפנו וגו' ורישא ה"ק הכל תורת תמורה נוהגת בהם והא דתנא הכל ממירין ואיצטריך ליה תו לפרושי לא שאדם וכו' ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתם תמורה לשון התנאים הוא זה כמו הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין הלכך אע"ג דהוצרך להאריך לא שינה התנא את לשונו ע"כ:
וסופג את הארבעים: וא"ת אמאי לא תני שמונים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו וי"ל דלא נחת למנין מלקיות אלא כלומר דלקי עליה. ועוד י"ל דלעולם לא לקי אלא מ' ותרי לאוי צריכי חד בקרבן שלו וחד בשל חברו וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבא וימיר תוספות ז"ל. בפירוש רעז"ל צ"ל ואע"צ דלאו שאין בו מעשה הוא משום דקיימא לן וכו'. וביד פ"א דהלכות תמורה סימן ה'. ז'. ט':
שאין זכין בהן: בחייהן. תימה אף אם זכין בחייהן אין ממירין למ"ד בגמרא בריש פירקין ובדף י' דבתר מתכפר אזלינן וי"ל דלא אתא למעט רק המקדיש להתכפר חברו אבל מי שהקדיש שלו פשיטא דיתכפר גליון תוספות ז"ל:
תאמר בבכור שזכין בו בחייו: רב נחמן דס"ל בגמרא דבזמן בית המקדש דבכור תם להקרבה קאי ומהקטרה ואילך הוא דזכי כהן בגויה אבל מחיים לא ומתניתין דקתני דבכור זוכה בו כהן בחייו ומשמע דבתם מיירי דהא דומיא דחטאת ואשם קתני ובזמן בית המקדש משמע דמיירי דהשתא ליכא חטאת ואשם מוקי לה בבכור בח"ל דסתמיה לאו להקרבה קאי אפילו בזמן בית המקדש והאי הוא דזכי ביה כהן מחיים ור"ש היא דאמר לקמן ספ"ג אם באו בכורות תמימים מח"ל יקרבו אם באו אין לכתחילה לא ובפ"ק דמעשר שני סימן ב' כתבתי מימרת רב נחמן ע"ש:
היכן קדושה וכו': בתוס' דפ' שתי מדות (מנחות דף צ"ג:)
אף תמורה בבית הבעלים: כתוב בגליון ומתכפר קרי שפיר בעלים כיון שלשמו הקדישו והא דתנינן לקמן ספ"ג תמורת הבכור והמעשר ר"ל בבכור שנולד בעדרו של כהן דלעולם הוא שלו וי"מ דישראל קודם שיתנו קרי ליה שפיר בעלים וממירו כיון שבידו ליתנו לכל כהן שירצה ע"כ: ובת"כ רוב פירקין בפ"ט דפרשה בחוקתי:
ממירין מן הבקר על הצאן וכו': מן הכבשים על העזים וכו' זו ואין צריך לומר זו קתני מתוי"ט:
שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו: טוב ברע או רע בטוב. טוב דחולין ברע דקדש או רע דחולין בטוב דקדש זה הכלל [הראשון] (הבית) היא הקדש. ואיזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדשן את מומן זהו הפך מן האחרים שאומרים שהרי הכא [האחר] (הבית) הוא הנתפס תוספות ז"ל. בפי' רעז"ל ד"ה ואיזהו טוב ברע כלומר וכו' עד מדהוה מצי למיכתב לא ימיר טוב ברע או רע והוה משמע או רע לא ימיר וכו' עד סוף לשונו ז"ל. והוא פירוש אביי אבל רבא אמר תרויהו טוב מייתרי דניכתוב קרא לא יחליפנו ולא ימיר אותו ברע או רע [בו] דמדהוה כתיב. ברע הוה משמע דאיהו הוי טוב ומדהוה כתיב נמי או רע הוה משמע נמי או רע של חולין לא ימיר בטוב למה לי למיכתב. תרוייהו טוב חד טוב ללמד אפילו בטוב נמי כי מימר לקי ואידך טוב מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו אין עושה תמורה ואביי אמר ק"ו הוא טוב ברע דעלויי קא מעלי ליה לקי טוב בטוב דכי הדדי נינהו לא כ"ש דלקי ורבא אמר אין עונשין מן הדין ואביי אמר לך הא לאו דינא הוא דמי גרע טוב מרע אלא גלויי מילתא בעלמא. והרמב"ם ז"ל פירש וז"ל וראייתו על בעלי מומין ממה שנאמר טוב ברע שהקדיש טוב ברע ר"ל שהיה טוב בתחלה ונעשה רע ר"ל שאירע בו המומין ולפיכך יעשה תמורה אבל אם קדם מום להקדשו לא חלה עליו קדושה ולא יעשה תמורה ע"כ:
ממירין אחד בשנים וכו': בגמרא בברייתא יליף טעמא דרבנן דכתיב בהמה בבהמה לשון רבים כדכתיב ובהמה רבה ור"ש סבר בהמה רבה איקרי בהמה סתם לא איקרי והא לא כתיב לא בהמה בבהמות ולא בהמות בבהמה. ומפרש בגמרא דמעיקרא אמר להם ר"ש מן והיה הוא ותמורתו כדאיתא במתניתין וכי חזא דדרשי רבנן מבהמה בבהמה אמר להם איהו מהתם נמי מצינן למילף טעמא דידי. אמר ר"ל מודה ר"ש שממירין וחוזרין וממירין בהמה אחרת באותה בהמה ראשונה דהקדש ואפילו עד מאה ובלבד שלא ימיר בבת אחת אלא בזו אחר זו מ"ט קדושה ראשונה להיכן הלכה ור' יוחנן אמר כשם שאין ממירין שנים באחד כך אין ממירין וחוזרין וממירין ות"כ דר' יוחנן ות"כ דר"ל. וביד בפ"א דהלכות תמורה סימן י"ד:
אין ממירין אברין בעוברים: בפרק בהמה המקשה (חולין דף ס"ט) מוקי לה אליבא דר"ש וכתבתיו שם בראש הפרק. בסוף פירוש רעז"ל יהיה קדש לרבות את כולה. אמר המלקט ות"ק דר' יוסי דהיינו ר"מ ור' יהודה ממנו לה' ולא כולה לה' כשהוא אומר יהיה קדש ללמד דלא תצא לחולין אלא תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה ור"ש סבר לה כר' יוסי: ובגמרא פריך לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על עוברים פירוש שאם הקדיש עובר במעי אמו אינו קדוש ליקרב ואי מקריב ליה כשנולד ולא אקדשיה משנולד מייתי חולין בעזרה ממתניתין דקתני אין ממירין אברים בעוברין וכו' חמורי הוא דלא מימר הא מיקדש קדשי עוברין דאי לא קדשי פשיטא דאין ממירין שלימין דחולין בהם ומוקי לה בולדי קדשים דקדשי וקיימי. ופריך אלא ולדי קדשים במעי אמן היא דלא עבדין תמורה הא אבראי עבדין והא תנן אין הולד עושה תמורה ומשני דמתניתין ר' יהודה היא דאמר הולד עושה תמורה ופריך אי ר' יהודה רישא היכי מיתוקמא דקתני אין ממירין אברים דחולין בשלימין דהקדש דמשמע תמורה הוא דלא עבדי הא שלא ע"י תמורה קדשה כל הבהמה ע"י אבר אחד דהאי תנא דמתניתין האי סברא אית ליה מדקא מהדר ליה ר' יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה מכלל דמודה ת"ק בתחלת הקדש שאם הקדיש אבר אחד דפשטה קדושה בכולה ואי ר' יהודה הא אמר בברייתא דאיברים לא קדשי ולא פשטה קדושה בכולה ומשני הב"ע שהקדיש אבר שהנשמה תלוייה בו דמודה בו ר' יהודה שאם הקדיש אבר שעושה אותה טרפה הרי כולה עולה ומיהו בתמורה לא דדרשינן בהמה בבהמה. ובספר קרבן אהרן כתב ובירושלמי משני על אופן אחר והוא דאוקים לה דאמר הריני מקריב עולה בווזא מן הדא בהמה דנמצא דאינו חייב אלא על זוז אחד והא קני זוזא וזוזא הלכך יצא דהרי לא נדר עולה שלימה ע"כ. ומ"מ בגמרא מסיק דבתם במעי תמימה אפילו בר פדא נמי מודה דקדיש לא נחלקו ר' יוחנן ובר פדא אלא בתם במעי בעלת מום דבר פדא סבר כיון דאימיה לא מקדשא קדושת הגוף איהו נמי לא קדיש ור' יוחנן סבר הני כשתי בהמות נינהו אימיה הוא דלא מקדשא אבל הוא קדוש:
א"ר יוסי וכו': ר"פ ראשית הגז ופירש רש"י ז"ל בפ"ד מיתות דף ס"ד דהאי פירכא דאמר והלא במוקדשין לאו לשכנגדו פרכה דאיהו ס"ל דאפילו במוקדשין דאין כולה עולה אלא טעמא דנפשיה קאמר ע"כ. וכן כתבו ג"כ תוספות ז"ל כאן דלגרסת רש"י ז"ל ופירושו דכתבינן משמע דפריך בגמרא מטעם דימהדר ליה ר' יוסי והלא במוקדשין וכו' מכלל דמודה ת"ק בה ובפרק בהמה המקשה יש לשון אחר דר' יוסי אדנפשיה קא מהדר אבל ת"ק פליג עליה אפילו בתחלת הקדש וא"כ איכא למימר דר' יהודה היא ע"כ. וז"ל תוספות חיצוניות והא דאמרינן בפרק בהמה המקשה דר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר היינו לפי המתרץ דמודה ר' יהודה וה"ק הלא במוקדשין לדידי ולדידכו נמי בדבר שהנשמה תלויה בו מודיתו ביה והכי נמי בתמורה כן ע"כ. ואיתה בתוספות דפרק כיצד מערימין (תמורה דף כ"ו.) ובת"כ ראש פרק ט' דפרשה בחוקותי. וביד פט"ו דהלכות מעשה הקרבנות סי' ב' ובפ"א דהלכות תמורה סימן ט"ז:
אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון: מתניתין דלא כר' אליעזר דתנן בפ"ה דמסכת תרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר ר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה וחכמים אומרים אינה מדמעת אלא לפי חשבון וכן נמי בואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון דלא כר' אליעזר דאיהי לא בעי שיהא שם מן האיסור כדי לחמץ אלא האיסיר וההיתר מצטרפים לאסור כדתנן בפרק שני דמסכת ערלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר' אליעזר אומר אחר אחרון אני בא דסבר זה וזה גורם אסור וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחלה בין בסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ דסברי זה וזה גורם מותר:
ואין המחומץ מחמיץ וכו': תוספות פרק כל שעה (פסחים דף כ"ז.) וכתוב בספר אגודה ואע"ג דתנן דאין מדמע אלא לפי חשבון מ"מ איצטריך למיתני שאין מחמיצין אלא לפי חשבון משום דמדמע אין האיסור וההיתר נותנין טעם כאחת אבל במחמץ נותנין טעם בעיסה אחת להכי איצטריך לומר דאינו אוסר רק לפי חשבון ע"כ. ומה שפירש רעז"ל בואין המחומץ מחמיץ וכו' כולו פירוש רש"י ז"ל אבל בתוספות וגם בגליון כתוב דלא נהירא דאם כאותו הפירוש מאי אמר בגמרא דלא כר' אליעזר דאמר אחר אחרון וכו' מה שייך למילתיה אדרבא למילתיה דמדומע דאייתי עלה דרישא שייך טפי לכן נראה לפרש כגון כזית שאור של תרומה וכזית שאור של חולין ושניהם בעין ונפלו לתוך עיסה של חולין וחמצוה ואין בכל אחת לבדה כדי לחמץ דאינה אסורה והיינו לפי חשבון כדי לחמץ בשאור של תרומה לבדה וזהו ממש כי ההיא משנה דמייתי עלה בגמרא וחכמים אומרים וכו' דסברי זה וזה גורם אסור עכ"ל ז"ל. בפירוש רעז"ל לשון המתחיל ואין המים שאובין וכו' צריך להגיה שם כך אא"כ הם עשרים סאה מים שאובין ולפי פירוש ראשון שהביא הוא ז"ל מתניתין ראב"י היא. וביד פ"ד דהלכות מקואות סימן ח':
בפירוש רעז"ל אבל נתן אפר תחלה ואח"כ מים פסול. אמר המלקט ודלא כר"ש. עוד בפירוש רעז"ל וקרא דכתיב מעפר שריפת חטאת ונתן עליו מים חיים לא שיתן המים על האפר דהא כתיב מים חיים אל כלי. אמר המלקט ובגמרא פריך מאי חזית דאמרת סיפיה דקרא דוקא דילמא רישיה דקרא דוקא ואל כלי להכי אתא ללמד שתהא חיותם בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אלא זה הכלי עצמו יתן לתוך המעיין ויקלחי המים לתוכו ומשני מה מצינו גבי סוטה מכשיר דהיינו עפר למעלה דכ"ע מודו התם דלכתחלה מצוה להקדים המים כדכתיב ומן העפר וגו' אף כאן מכשיר למעלה הלכך ע"כ סיפי' דקרא לגופיה ורישיה לדרשא דלערבן. וכתוב בתוספות ועוד דרשו מדרש זה בפרק שני דסוטה דף ט"ז ונפלאתי הפלא ופלא תרין פלאים על שאבדה הבקיאות דבשתי המסכתות מבעלי התוספת במסכת יומא פ"ד דף מ"ג שנדחקו ליישב פירוש הכתוב דונתן עליו לפרש עליו בשבילו ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ז) הביאו התוספות עצמן למימרא זו משתי אלו המסכתות:
אפר: והר"ב שכתב תרי זימני עפר גם הוא נכון שכן כתוב מעפר שריפת החטאת ע"כ:
אין בית הפרס עושה בית הפרס: דלא כר' אליעזר דתנן בפי"ז דמסכת אהלות ר' אליעזר אומר בית פרס עושה בית הפרס. בפי' רעז"ל דבור המתחיל ואין תרומה אחר תרומה וכו' עד תרומת הראשון אינה תרומה. אמר המלקט זהו פי' רש"י ז"ל וכתבו עליו תוס' ז"ל דלא נהירא דאין זה כמו ואין תמורה עושה תמורה לכך נראה לפרש כמו כן הכא דהראשון תרומה ולא השני ע"כ. עוד בלשון רעז"ל ומתני' ר"ע היא. אמר המלקט דה"ק בגמ' בברייתא אבל במסכת תרומות פ"ג קאמר בהפך ושם בס"ד כתבנו מה שתרצו תוס' ז"ל כי היכי דלא תיקשי דר"ע אדר' עקיבא:
ולא הולד עושה: תמורה בפירקין דף י':
ר' יהודה אומר הולד וכו': ר"פ בתרא דמכלתין. וביד פ"א דהלכות תמורה סימן ט"ו:
העופות והמנחות וכו': ר"פ בתרא דמכלתין.
שלא נאמר אלא בִבְהֵמה: כצ"ל:
הצבור והשותפים: ראש פרקין:
קרבנות בדק הבית: אינם עושים תמורה אית דגרסי קדשי בדק הירית וכן הוא במשנה דבגמרא. וביד פ"ז דהל ערכין סי' ז':
אר"ש והלא מעשר בכלל היה: ר"ש ס"ל דקדשי בדק הבית איקרו קרבן וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט ורבי ס"ל דקדשי הבית לא איקרו קרבן דאיהו מפרש בברייתא מעשר למה יצא דמשום כל הני דקאמר ר"ש לא איצטריך דקרבי יחיד מלא ימיר נפקא דמשמע לשון יחיד וקרבן מזבח מקרבן נפקא:
להקיש אליו: לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור מה מעשר קרבן מזבח יצאו קדשי בדק הבית כך מוגה בתלמוד. בסוף פירוש רעז"ל קרבן לה' איקרי. אמר המלקט פירש רש"י ז"ל דההוא הוה משמע קרבן סתמא אבל השתא דאיקרי קרבן ה' לא משמע קרבן סתמא ע"כ. ובברייתא קתני אר"ש זהלא מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שאינו בשותפות ודבר שבא בחובה אף כל קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שאינו בא בשותפות ודבר שבא בחובה והאי דבר שבא בחובה מפרש בגמרא דאהא למעטי עולה הבאה מן המותרות כגון אשם שניתק לרעייה דדמיו קריבין עולה וכגון הפריש מעות לחטאתו ואשמו וניתותרו דס"ל לר"ש דיביא בדמיהן עולה הוא כר' אלעזר דלקמן בפרק ואלו קדשים ולנדבת יחיד אזלי המותרות שהם עצמן הבעלים מביאין בדמיה עולה ואינה עולה להם לחובתם אלא לשם דורון בעלמא ולא אזלי לנדבת צבור לשופרות הלכך איצטריך ליה לר"ש למעוטינהו מתמורה. וביד שם פ"א סימן י"א: