משנה שבת י ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק י · משנה ו | >>
הנוטל ציפורניו זו בזו, או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת, רבי אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות.
התולש מעציץ נקוב, חייב, ושאינו נקוב, פטור.
ורבי שמעון פוטר בזה ובזה.
הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בְּזוֹ,
- אוֹ בְּשִׁנָּיו,
- וְכֵן שְׂעָרוֹ, וְכֵן שְׂפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ,
- וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת, וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת, וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב,
- וַחֲכָמִים אוֹסְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת.
- הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב, חַיָּב;
- וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, פָּטוּר.
- וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה:
הנוטל ציפורניו - זו בזו, או בשיניו,
- וכן שיערו,
- וכן שפמו,
- וכן זקנו,
- וכן הגודלת,
- וכן הכוחלת,
- וכן הפוקסת -
- רבי אליעזר - מחייב חטאת.
- וחכמים אומרים: משום שבות.
- התולש -
- מעציץ נקוב - חייב.
- ושאינו נקוב - פטור.
- רבי שמעון - פוטר, בזה ובזה.
וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו - רוצה לומר מי שנטל אלו בידו מעצמו כמו צפרניו בזה הוא המחלוקת שזכר, אבל מי שנטל אחת מהם במספרים ודומה לו מכלי הגלוח, כיון שנטל שתי שערות יתחייב לו לדברי הכל. וכמו כן אם עשה בזה לאדם אחר אפילו ביד, שהוא חייב. ודע כי שער הראש כשנפסק או נתלש רובו, ונשאר תלוי מן הראש ומצער אותו, מותר לו לכרתו בידו בשבת.
וגודלת - היא האשה היודעת לגדל השער ולעשותו עבות.
ופוקסת - היא הנותנת שער על הצדעים, והיא ממין גדילת השער.
וכוחלת - היא הנותנת בעין כחל.
ורבי אליעזר אומר, כי כל אלו תולדות, כי גודלת תולדות בונה, וכוחלת תולדת כותב.
וחכמים אומרים כי עניין גדילת השער אינו עניין בנין, ועניין הכוחל אינו עניין הכתיבה.
והעיקר אצלנו "עציץ נקוב הרי הוא כארץ", ושיעור הנקב כדי שורש קטן, וכבר בארנו זה בפרק חמישי ממסכת דמאי.
ורבי שמעון אינו סובר שיהיה כארץ לעניין שיתחייב סקילה.
ואין הלכה כרבי שמעון, והלכה כחכמים:
וכן שערו - התולש שער ראשו בידו:
וכן הגודלת - שער ראשה וקולעת אותו, תרגום עבות (שמות כח) גדילו:
הכוחלת - נותנת כחול בעיניה:
הפוקסת - מחלקת שער שבאמצע הראש מכאן ומכאן אצל הצדעים:
רבי אליעזר מחייב חטאת - כוחלת משום כותבת טו, גודלת ופוקסת משום בונה טז:
וחכמים אוסרים משום שבות - דסברי אין דרך כתיבה בכך ואין דרך בנין בכך, והלכה כחכמים. ודוקא הנוטל צפרניו ושערו בידיו, הוא דפטרי רבנן מחטאת ומסקילה, אבל הנוטל שערו או צפרניו בכלי מודים חכמים דחייב חטאת יז. ומכי נטל שתי שערות חייב, והנוטל שער ראש חברו אפילו ביד חייב יח. וצפורן שפרשה רובה או שער שנתלש רובו ומצער אותו, מותר ליטלו ביד לכתחלה:
התולש מעציץ נקוב חייב - דהוי כמחובר, דיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע' ואפילו הנקב בצדו. ושיעור הנקב כדי שרש קטן:
ורבי שמעון פוטר בזה ובזה - דלא חשיב ליה כמחובר לחייבו סקילה. ואין הלכה כרבי שמעון:
רבי אליעזר מחייב. חטאת. נוטל צפרניו ושערו ושפמו וזקנו משום גוזז. ומ"ש הר"ב וכן הרמב"ם דכוחלת משום כותבת הכי אמר ר' יוסי בר' חנינא. ופירש"י שמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות ובגמ' וכי דרך כתיבה בכך אמר ר' אבהו לדידי מפרש' לי מיניה דר"י ב"ח כוחלת משום צובעת. ותימה על הר"ב והר"מ שלא פירשו כמסקנא. ומ"ש גודלת ופוקסת משום בונה. ובגמ' וכי דרך בנין בכך אין כדדריש ר"ש בן מנסיא ויבן ה' אלהים את הצלע (בראשית ב') מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא:
וחכמים אוסרים משום שבות. פירש הר"ב אבל בכלי מודים דחייבים חטאת. בגמ'. וכתבו התוס' כר"י דמלאכה שא"צ לגופה חייב ומ"ש עוד דשל חבירו אפי' ביד חייב וכ"כ הרמב"ם ולא פירשו טעם בדבר. ועיינתי בגמ' ומצאתי בהפך מדבריהם דמחלוקת לעצמו דיכול לאמן ידו ולתקנו בלא כלי אבל לחבירו אינו יכול לאמן ידיו לטלם יפה בלא כלי והיינו דקתני צפרניו דלעצמו דוקא הוא דמחייב רבי אליעזר אבל לא לחבירו. וכן פסק הרמב"ם בחיבורו פרק ט' [* לענין צפרנים ושער] ואולי דרהיטא דשמעתא דתני רשב"א גודלת כוחלת פוקסת לעצמה פטורה לחברתה חייבת [שרואה ועושה] הטעתה להם וכתבו כן גם בנוטל צפרניו וכו'. [* וא"ל דשער ראש דוקא קאמרי הר"ב והרמב"ם דהויא דומיא דגודלת ואינך דודאי לא דמי דלקיטת שער דבר קל ולא דמי להנהו כלל ועוד אם כן שער שאחורי הרגלים ובבין הרגלים במקום שאין יכול לראות למה לא כתבו להו נמי וכן משנתינו דנחתא לפרושי שפמו וזקנו אילו היה לשער הראש דין אחר ה"ל למתני:
ורבי שמעון פוטר. וכהאי גוונא קסבר בסוף פרק ז' דכלאים ועיין במשנה ט' פרק ב' דעוקצין]:
(טו) (על הברטנורא) ופירש"י שמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות ופריך וכי דרך כתיבה בכך אך בגמרא מסיק כוחלת משום. דצובעת:
(טז) (על הברטנורא) ובגמרא וכי דרך בנין בכך. אין כדדריש רשב"ם ויבן ה' את הצלע מלמד שקלעה הקב"ה כו' שכן קורין לקלעותא בניתא. ונוטל צפרניו ושערו כו' משום גוזז:
(יז) (על הברטנורא) גמרא. וכתבו התוספת כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב:
(יח) (על הברטנורא) הר"מ. ולא פירש טעם בדבר ובגמרא משמע להיפך דלעצמו יכול לאמן ידיו. ולתקנו בלא כלי יותר מלחבירו. ועיין תוי"ט:
הנוטל וכו': וצ"ע לע"ד מה שייך הני בבי דנוטל צפרניו ודתולש מעציץ נקוב בין דיני יציאה. ודוחק לומר דמשום דתנא לעיל בתרתי באבי ור"ש פוטר דר"ל פטור אבל אסור תני הני תרתי באבי דהוי ברישא לרבנן פטור אבל אסור ובסיפא נמי לר"ש פטור אבל אסור. ושמא משום דמתני' דהתולש סימני טומאה דבפ"ז דנגעים שייכא קצת למתני' דלעיל בסמוך דוכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה כדאיתא בגמ' תנינהו הכא כיון דסוף סוף מיבעי ליה למיתנינהו משום דיני שבת בכל דהו דאשכח קשר לאסמוכינהו סמכינהו כך נלע"ד. א"נ אפשר להיות דמשום דשייך טעמא דמלאכה שאינה צריכה לגופה כמו במתני' כמו שנכתוב בסמוך בשם תוס' ז"ל תנייה הכא דו"ק:
וכן שערו: תנא הנוטל מלא פי הזוג חייב דהיינו שתים:
ר' אליעזר מחייב חטאת: כוחלת משום כותבת עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט וכן פי' הרמב"ם ז"ל וכן ביד וכן הוא בירושלמי אבל בגמ' דחי וכי דרך כתיבה בכך ומהדר אלא כוחלת משום צובעת ור"ש בן אלעזר פליג בברייתא דגודלת כוחלת ופוקסת לעצמה פטורה שאינה יכולה לבנות יפה לחברתה חייבת שרואה ועושה וכן אמר ר"ש בן אלעזר משום ר' אליעזר אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת. ועיין במלת פוקסת בתוס' פ"ק דכתובות דף ד' ששם פי' שני פירושים ודחו שניהם וכאן פירשו פי' אחר וגם הוא דחאוהו בכאן. וזה לשון הרמב"ם ז"ל אבל הנוטל שערו או צפרני בכלי מודים חכמים דחייב חטאת ע"כ. אמר המלקט ר' אלעזר אמרה בגמ' והא קמ"ל דלא תימא רבנן בכלי פטרי נמי והא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר' אליעזר קמ"ל , עוד בלשונו ז"ל והנוטל שער ראש חברו אפי' ביד חייב ע"כ. אמר המלקט כן נראה שפי' הרמב"ם ז"ל אבל מתוך סוגית הגמ' משמע אפכא שהוא פטור לכ"ע וז"ל הגמ' וא"ר אלעזר מחלוקת לעצמו אבל לחברו ד"ה פטור פשיטא צפרניו תנן מ"ד ר' אליעזר אפי' לחברו נמי מחייב והא דקתני צפרניו להודיעך כחן דרבנן קמ"ל וגם ברב אלפס והרא"ש ז"ל הלשון כך ופירשו רש"י והר"ן ז"ל מחלוקת לעצמו בהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן את ידיו לתקנו בלא כלי אבל לחברו אין יכול לאמן את ידיו ליטלו יפה בלא כלי ע"כ וכן הביא רש"י ז"ל סוגיא זו בס"פ המוצא תפילין (עירובין דף ק"ג) והוא מוכרח שם וגם הרמב"ם ז"ל חזר בו ביד אשר עשה ולא ראיתי חולק על זה ויתכן שצריך להגיה אפי' בכלי פטור או שמא נוסחא אחרינא נזדמנה לפני הרמב"ם ז"ל בילדותו ועיין בשלטי הגבורים. ולא קשה מגודלת שכתבתי לעיל בסמוך אהא דל"ד וקל להבין ולחלק דהגודלת כוחלת ופוקסת הוא מטעם בנין כמו שכתבתי ולחברתה בונה יפה שרואה ועושה אבל כאן הוא גוזז ולחברו אין יכול לאמן את ידיו ליטלו יפה בלא כלי כמו שכתבתי בר מן דין דר' אלעזר האמורא דקאמר מחלוקת וכו' לא קאי לא אגודלת ולא אכוחלת ולא אפוקסת כ"ש דלית הילכתא כר"ש בן אלעזר דאמר גודלת וכו' לעצמה פטורה לחברתה חייבת אלא כרבנן דס"ל דאפי' לחברתה פטורה דו"ק.
עוד בפי' ר"ע ז"ל או שיער שנתלש רובו ומצער אותו מותר וכו' ע"כ. אמר המלקט כן פי' הרמב"ם ז"ל כאן בפי' המשנה והקשה עליו בשלטי הגבורים דמה שייך בתלישת השער לומר פי' למעלה או למטה דקאמר בגמ' אבל ביד בפ"ט מהלכות שבת פירש ציצין של עור שפירשו רובן כפירוש רש"י ז"ל:
וחכמים אוסרין משום שבות: תימה לע"ד אמאי לא תני וחכמים פוטרים דהוי משמעותו נמי דאסור משום שבות ככולהו פטורי דמסכת שבת. ושמא לרמז לנו שתי מימרות ר' אלעזר דעלה בגמ' דכתיבנא להו כבר א"נ אפשר לומר שרמזו לנו בשנוי זה דאפי' בי"ט אסורין מדרבנן:
התולש מעציץ נקוב חייב: דהוי וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט צריך להגיה שם כדי שרש קטן ואיתא להאי בבא בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תרנ"ט וסי' אלף וק"ע:
ר"ש פוטר בזה ובזה: בגמרא רמי דר"ש אדר"ש תנן ר"ש פוטר זה וזה אלמא נקיב לר"ש כשאינו נקוב משויה ליה ורמינהי ר"ש אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים דנקוב אינו מכשיר ושאינו נקוב מכשיר דתלוש הוא ומשני איברא דר"ש כתלוש משוי ליה לכל מילי ושאני טומאה דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים שנא' על כל זרע זרוע אשר יזרע כלומר להכי אהני זריעות יתירא דקרא למעוטי מחובר כל דהו ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא. ובירוש' יצחק בר אוריון אמר מה פליגין בשלא תלש כנגד הנקב אבל אם תלש כנגד הנקב. אף ר"ש מודה ע"כ. ובעיא היא בבבלי:
יכין
הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו: שתלש שער ראשו בידו:
וכן שפמו: שתלש שער שעל השפה (ליפפען בארט) בל"א:
וכן זקנו: שתלש שפמו או זקנו בידו:
וכן הגודלת: שעשתה משערה גדילים (פלעכטען) בל"א או תלתלים (האַאַרלאָקען) בל"א:
וכן הכוחלת: צובעת עיניה (בשמינקע):
וכן הפוקסת: שחולקת שער ראשה (שייטעל מאכען) בל"א:
רבי אליעזר מחייב: בגודלת ופוקסת משום בונה. ובכוחלת משום צובע:
וחכמים אוסרין משום שבות: ובתולש שערו דפטרו רבנן. דוקא בתולש ביד. (אב"י עיין רמג"א ש"מ סק"ג ורט"ז ססי' של"ו) אבל בגוזז בכלי כמלא פי זוג. שהוא ב' שערות. או במלקט לבנות מתוך שחורות אפי' ליקט רק אחת. חייב. ודוקא בשצריך לשער הנגזז. דאל"כ הרי קיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור (כסי' רע"ח). ולמ"ד מלאכה שאצל"ג חייב. גם בא"צ לשער הנגזז חייב (אב"י ועי' במג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב. וש"מ ס"ק ג'):
התולש מעציץ נקוב חייב: דחשיב מחובר. ואפי' הנקב מן הצד דינו כמחובר. והכי קיי"ל (רמב"ם פ"ח ג'). ושיעור הנקב כדי שורש קטן. ר"ל דהנקב רחב קצת. הא בסדק בעלמא אין חיוב. אבל איסור יש אפי' בלא ניקב כלל (עי' בל"ט מלאכות בתולש):
ושאינו נקוב פטור: אב"י לרש"י גיטין ד"ז ב' בשל עץ מיירי הכא. הא בשל חרס לא בעי נקיבה. ולתוס' כאן אליבא דר"ת הדין איפכא. ולתוס' (מנחות פ"ה ב' ד"ה כאן) לר"ת דוקא בשל חרס מהני נקיבה. הא בשל עץ אף נקוב כשאינו נקוב דמי. וקיי"ל כרש"י (עי' ב"י לטא"ת של"ו):
ורבי שמעון פוטר בזה ובזה: אזיל לשיטתיה (כלאים ספ"ז) דגם עציץ נקוב לא הוה כמחובר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת