תפארת ישראל על שבת י

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

המצניע:    ר"ל אע"ג דבפרקן דלעיל קצוב שיעור הוצאה לכל מין ומין. היינו בסתם. אבל המצניע. ר"ל שיחדן במקום משומר. להיות לזרע וכו':

לזרע ולדוגמא:    (פראָבע) להראות לקונה נקראת בלשון יון (דאגמא):

ולרפואה:    דמדשמרה לא' מג' אלו. שיעור הוצאתן בכ"ש:

והוציאו בשבת:    אילו הוציאו לתכלית א' מהנך ג'. פשיטא דחייב בכ"ש. אף שלא שמרן מעיקרא לכך. רק מיירי הכא. אע"פ שהוציאו סתם כדי לטלטלו מבית לבית [אב"י ולהכי לא אמר תנא בקיצור המוציא לזרע וכו'. דקמ"ל דכשהצניע תחלה לא' מהנך ואח"כ הוציא סתם חייב]:

חייב בכל שהוא:    אפי' בגרעין א'. דאף שהוציאו סתם עכ"פ כיון שהצניען תחלה לחד מהנך. אמרי' דאדעת הצנעתו הוציאו. ואף דכבר שמעינן לעיל (פ"ז מ"ג) דהמצניע חייב בכ"ש. קמ"ל הכא אף ששכח בשעת הוצאה לאיזה מהנך ג' הצניעו. אפ"ה חייב בכ"ש:

וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו:    כמבואר בפרק דלעיל:

חזר:    ר"ל לפע"ד חזר ממחשבתו ונמלך שלא לזרעו:

והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו:    קמ"ל אף דלא נמלך בפירוש. רק זרקן בין שאר פירותיו. אף שמקומן ניכר אפ"ה אמרי' דנמלך (גמ') והכניסן דקתני לאו דוקא. דה"ה בהוציאן אחר מעשה זה. שיעורו ככל אדם. וכ"כ ברישא הוצאה וה"ה הכנסה. רק ברישא מדהצניען. שייך הוצאה אח"כ וקמ"ל סיפא דאפי' על אותו גרעין שהיה חייב עליו על ההוצאה פטור על ההכנסה כשחזר בו ביני ביני:

משנה בעריכה

המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה:    (שוועללע). שגבוה מג' עד ט' טפחים. ורחבה ד"ט. דאז דינו ככרמלית. ולאו דוקא נתנן. אלא אפי' עמד לפוש על האסקופה. וקמ"ל דבלא נח חייב לאפוקי מבן עזאי. דס"ל מהלך כעומד דמי:

בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת:    דלא מחייב עד דעביד עקירה מרה"י והנחה ברה"ר או איפכא. והכא הרי הניח בכרמלית בנתיים [אב"י בהוציא מרה"ר לרה"ר או מרה"י לרה"י. וביניהן כרמלית. אף בלא הנחה בנתיים פטור. ובלבד שלא העבירו בא' מב' רה"ר ד' אמות ואפי' ב' בזו וב' בזו מצטרפים]:

קופה:    (פאסס):

שהיא מליאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה:    נמוכה מג' דהו"ל כרשות הרבים. וה"ה ברשות הרבים ממש:

אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה:    ר"ל עד שיוציא בפעם א' כל הקופה. ואפי' מלאה חרדל. שכבר יש הרבה מהן בחוץ. אפ"ה פטור. דאגוד כלי שמיה אגוד. והכי קיי"ל (רמב"ם פי"ב). ודלא כר"ב:

משנה געריכה

המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת:    שנאמר בכתף ישאו. להכי אף דכתף למעלה מיו"ד. חייב. דכולהו אורחא דהוצאה נינהו:

כלאחר ידו ברגלו בפיו:    [אב"י בפיו פטור. ודוקא בדבר שאינו אוכל. או באכל שלא כדרך אכילה. דאל"כ במתכוון להוציאו כך חייב (כשבת ק"ב א'). ובדבר שאינו אוכל. אף שהתכוון להוציא כך פטור (כתוס' כאן ד"ה המוציא). וה"ה באינך דנקט מתני'. אף במתכוון להוציא כך פטור (רלח"מ פי"ב משבת הי"ג):

ובמרפקו:    (עללענבאגען). שכפף הזרוע ונתן שם פרי:

באזנו ובשערו ובפונדתו:    (בייגירטעל) שעשוי ככיס:

ופיה למטה:    דאע"ג שפה הכיס למטה. אינו נופל מתוכו. כגון שהכיס צר:

בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו:    רגילין היו לעשות שפה רחבה למטה במלבוש. ויכול לתת לתוכו דברים קטנים:

במנעלו:    (שוה) של עור רך:

בסנדלו:    (שוה) של עור קשה:

משנה דעריכה

המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור:    דהתכוון לשמירה מעולה ונעשה שמירה פחותה. ולא נעשה מחשבתו:

לאחריו ובא לו לפניו חייב:    דהתכוון רק לפחותה ונעשה מעולה. וכ"ש בהתכוון לאחריו. ונשאר לאחריו דחייב. דאתעביד מחשבתו:

באמת אמרו האשה החוגרת בסינר:    כמו (שירצע). ותלתה בו דבר להוציאו ובא לו לצד אחר:

שכן ראוי להיות חוזר:    וידעה מתחלה שיתהפך סביב:

רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין:    הרצים עם אגרות. נותנין אותו בקנה התלוי בצואר. ודרך הקנה להיות חוזר וסובב מלפניו לאחריו ע"י מרוצתו. ולת"ק כיון דלא ניחא ליה בהך חזרה. דע"י מרוצתו יכול לאבדו ולא ירגיש כשיחזור הדבר לאחריו. להכי פטור. כך נ"ל:

משנה העריכה

לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים:    דכתיב גבי חטאת אם נפש אחת תחטא בעשותה. ה"ק קרא. הא דצריך לחיוב חטא: שתחטא נפש יחיד זהו דוקא היכא שתוכל נפש א' לעשות כל החטא. אז אמרינן בעשותה. בעשה כולה חייב. ולא בעשה מקצתה. ולר"ש ר"ל עד תעשה נפש א' כל החטא:

את החי:    אדם חי:

במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו:    ועל החי גופי' פטור כשאינו כפות או חולה. דחי נושא א"ע. ומיקל גופו כשישאהו. והו"ל כשנים שעשו וזה יכול וזה יכול דהרי הנישא נמי יכול לשאת כל גופו כשילך. וה"מ אדם. אבל בהמה חי' ועוף. אפי' חיים חייב. דמדרוצים להשמט. מכבידין עצמן. ולא הו"ל שנים שעשאוהו (כך נ"ל. ולתוס' שפירשו חי נושא א"ע. ר"ל דבמשכן לא היו נושאין דבר חי. ק"ל א"כ לרבנן למה בנשא בהמה חי' חייב. וי"ל. ועי' שבת צ"ד א' ועירובין צ"ז ב'):

את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב:    דמדיש בהם שיעור לטמא. הוצאה חשובה היא להנצל מלהטמא:

ורבי שמעון פוטר:    אפי' על מת שלם. מדעיקר כוונתו לסלקו מעליו. ולא לקברו או להאכילו לכלב. והו"ל מלאכה שאצל"ג:

משנה ועריכה

הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו:    שתלש שער ראשו בידו:

וכן שפמו:    שתלש שער שעל השפה (ליפפען בארט) בל"א:

וכן זקנו:    שתלש שפמו או זקנו בידו:

וכן הגודלת:    שעשתה משערה גדילים (פלעכטען) בל"א או תלתלים (האַאַרלאָקען) בל"א:

וכן הכוחלת:    צובעת עיניה (בשמינקע):

וכן הפוקסת:    שחולקת שער ראשה (שייטעל מאכען) בל"א:

רבי אליעזר מחייב:    בגודלת ופוקסת משום בונה. ובכוחלת משום צובע:

וחכמים אוסרין משום שבות:    ובתולש שערו דפטרו רבנן. דוקא בתולש ביד. (אב"י עיין רמג"א ש"מ סק"ג ורט"ז ססי' של"ו) אבל בגוזז בכלי כמלא פי זוג. שהוא ב' שערות. או במלקט לבנות מתוך שחורות אפי' ליקט רק אחת. חייב. ודוקא בשצריך לשער הנגזז. דאל"כ הרי קיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור (כסי' רע"ח). ולמ"ד מלאכה שאצל"ג חייב. גם בא"צ לשער הנגזז חייב (אב"י ועי' במג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב. וש"מ ס"ק ג'):

התולש מעציץ נקוב חייב:    דחשיב מחובר. ואפי' הנקב מן הצד דינו כמחובר. והכי קיי"ל (רמב"ם פ"ח ג'). ושיעור הנקב כדי שורש קטן. ר"ל דהנקב רחב קצת. הא בסדק בעלמא אין חיוב. אבל איסור יש אפי' בלא ניקב כלל (עי' בל"ט מלאכות בתולש):

ושאינו נקוב פטור:    אב"י לרש"י גיטין ד"ז ב' בשל עץ מיירי הכא. הא בשל חרס לא בעי נקיבה. ולתוס' כאן אליבא דר"ת הדין איפכא. ולתוס' (מנחות פ"ה ב' ד"ה כאן) לר"ת דוקא בשל חרס מהני נקיבה. הא בשל עץ אף נקוב כשאינו נקוב דמי. וקיי"ל כרש"י (עי' ב"י לטא"ת של"ו):

ורבי שמעון פוטר בזה ובזה:    אזיל לשיטתיה (כלאים ספ"ז) דגם עציץ נקוב לא הוה כמחובר:

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה